בית הספר

דונלד ברת'למי

This is Heading Animation

00.00
בית הספר
  • בית הספר

בית הספר

דונלד ברת'למי

טוב, אז הוצאנו את כל הילדים לנטיעות, אתה מבין, כי חשבנו כאילו שזה… שזה חלק מהחינוך שלהם, לראות איך, אתה יודע, מערכות השורשים… וגם העניין של חוש אחריות, לטפל בדברים, לקחת אחריות אישית. אתה יודע למה אני מתכוון. וכל העצים מתו. אלה היו עצי תפוזים. אני לא יודע למה הם מתו, הם פשוט מתו. משהו לא בסדר בקרקע כנראה, או אולי החומר שקנינו במשתלה לא היה מהאיכות הכי טובה. התלונַנו על כך. אז יש לנו שם שלושים ילדים, כל ילד קיבל שתיל של עץ משלו, והנה יש לנו שלושים עצים מתים. כל הילדים האלה מביטים במקלות החומים הקטנים האלה – דיכאון מוחלט.

אולי זה לא היה כל כך נורא אלמלא, כמה שבועות לפני הסיפור של העצים, כל הנחשים מתו. אבל אני חושב שהנחשים – טוב, הסיבה שהנחשים התפגרו היתה ש… אתה זוכר, דוּד ההסקה היה כבוי ארבעה ימים בגלל השביתה, ולזה דווקא יש הסבר. זה היה משהו שיכולת להסביר לילדים בגלל השביתה. זאת אומרת, אף אחד מההורים שלהם לא הרשה להם לעבור את משמרות השובתים והם ידעו שמתקיימת שביתה ומה זאת אומרת. אז כשהעניינים חזרו למסלול, ומצאנו את הנחשים, הם לא היו מוטרדים יותר מדי.

עם עשבי התיבול זה היה קרוב לוודאי מקרה של השקיית יתר, ולפחות כעת הם יודעים לא להפריז בהשקיה. הילדים גילו מַצפּוניות רבה בכל הנוגע לעשבי התיבול, ואחדים מהם, כנראה… אתה יודע, הגניבו להם תוספת קטנה של מים כשלא הסתכלנו. או אולי… טוב, לא הייתי רוצה לחשוב על חבלה בזדון, אם כי זה משהו שדווקא עלה בדעתנו. נדמה לי שחשבנו כך כי לפני כן הירבועים מתו, והעכברים הלבנים מתו, והסלמנדרה… טוב, עכשיו הם יודעים לא לסחוב סלמנדרות בשקיות פלסטיק.

לגבי הדגים הטרופיים, צפינו מראש, כמובן, שהם ימותו, זאת לא היתה הפתעה. אלה, אתה מסתכל עליהם קצת עקום – וכבר הם צפים לך עם הבטן למעלה. אבל מערך השיעור דרש תשׂוּמה של דגים טרופיים באותו שלב, לא היה מה לעשות, זה קורה כל שנה, צריך פשוט לעבור הלאה כמה שיותר מהר.

לא היינו אמורים בכלל לקבל כלבלב.

לא היינו אמורים בכלל לקבל אותו, זה היה סתם גור שהילדה הזאת מֶרדוֹק מצאה יום אחד מתחת למשאית של גְריסְטידיס ופחדה שהמשאית תדרוס אותו אחרי שהנהג יגמור לפרוק, אז היא דחפה אותו לילקוט שלה והביאה אותו איתה לבית הספר. אז היה לנו שם כלבלב. ברגע שראיתי את הכלבלב חשבתי, הו, אלוהים, אני בטוח שהוא יחיה איזה שבועיים ואז… וזה מה שקרה. הוא בכלל לא היה אמור להיות בכיתה, יש איזו תקנה נגד זה, אבל אתה לא יכול להגיד להם שאסור להם להחזיק כלבלב כשהכלבלב כבר שם, ממש מולם, מתרוצץ לו על הרצפה ומשמיע קולות חמודים. הם קראו לו אֶדגַר, כלומר – קראו לו על שמי. הם נהנו מאוד לרוץ אחריו ולצעוק, “בוא הנה, אדגר! כלב טוב, אדגר!”. אחר כך הם היו מתפוצצים מצחוק. הם נהנו מהדו־משמעות. גם אני. לא איכפת לי שמתלוצצים על חשבוני. הם סידרו לו בית קטן בארון האספקה וכל זה. אני לא יודע ממה הוא מת. כלבלבת, נראה לי. קרוב לוודאי שהוא לא קיבל חיסונים. הוצאתי אותו משם לפני שהילדים הגיעו לבית הספר. הייתי בודק את ארון האספקה מדי בוקר, כי ידעתי מה עומד לקרות. נתתי אותו לשרת.

ואז היה היתום הקוריאני הזה, שהכיתה אימצה במסגרת התוכנית “עִזרו לילדים”, וכל הילדים הביאו רבע דולר בחודש, זה היה הרעיון. העניין לא עלה יפה, לילד קראו קים ואולי אימצנו אותו מאוחר מדי או משהו. סיבת המוות לא צוינה במכתב שקיבלנו, הם הציעו שנאמץ ילד אחר במקומו ושלחו לנו כמה תיאורי מקרה מעניינים, אבל לא היה לנו לב לזה. הכיתה קיבלה את זה די קשה, הם התחילו (כך אני חושב; אף אחד לא פנה אלי ישירות) להרגיש שאולי משהו לא בסדר עם בית הספר. אבל לדעתי זה לא שיש משהו לא בסדר עם בית הספר הזה במיוחד – ראיתי טובים וראיתי גרועים ממנו. זה היה פשוט מין רצף של מזל רע. היה לנו מספר חריג של הורים שנפטרו, למשל. היו, נדמה לי, שני התקפי לב ושתי התאבדויות, טביעה אחת וארבעה שנהרגו ביחד בתאונת דרכים. שבץ אחד. והיה לנו שיעור התמותה הגבוה הרגיל בקרב הסבים והסבתות, או שהשנה הוא היה גבוה מהרגיל, כפי שזה נראה. ולבסוף – הטרגדיה.

הטרגדיה התרחשה כשמאתיו וַיין וטוני מַבְרוֹגוֹרְדוֹ שיחקו באזור שבו חופרים יסודות לבניין המשרדים הפדראלי החדש. היתה ערימה של קורות עץ גדולות, אתה יודע, על שפת החפירה. מתנהל עכשיו משפט כתוצאה מזה, כי ההורים טוענים שהקורות בערימה לא סודרו כמו שצריך. אין לי מושג מה פה אמת ומה לא. זאת היתה שנה מוזרה.

שכחתי להזכיר את אביו של בילי בְּראנְדט, שנדקר למוות כשנאבק בפורץ רעול פנים שחדר לביתו.

יום אחד קיימנו דיון בכיתה. הם שאלו אותי, לאן הם הלכו? העצים, הסלמנדרה, הדגים הטרופיים, אדגר, האבות והאמהות, מאתיו וטוני, לאן הם הלכו? ואני אמרתי, אני לא יודע, אני לא יודע. והם אמרו, מי יודע? ואני אמרתי, אף אחד לא יודע. והם אמרו, האם המוות הוא זה שמעניק משמעות לחיים? ואני אמרתי, לא, החיים הם אלה שמעניקים משמעות לחיים. והם אמרו, אבל כלום אין  המוות, בהינתן שהוא נתון יסודי, מאפשר מהלך טרנסצנדנטי ביחס לקיומיות הממילאית של היומיום לעבר ה – –

אמרתי, כן, אולי.

הם אמרו, זה לא מוצא חן בעינינו.

אמרתי, זאת גישה בריאה.

הם אמרו, זאת בושה וחרפה.

אמרתי, נכון.

הם אמרו, אתה מוכן לשכב עכשיו עם הֶלֶן (המורה העוזרת שלנו) כדי שנבין איך עושים את זה? אנחנו יודעים שהלן מוצאת חן בעיניך.

נכון שהלן מוצאת חן בעיני, אבל אמרתי שאני לא מוכן.

שמענו על זה כל כך הרבה, הם אמרו, אבל אף פעם לא ראינו.

אמרתי שיפטרו אותי ושלעולם, או כמעט לעולם, לא עושים את זה לשם הדגמה. הלן הביטה החוצה דרך החלון.

הם אמרו, בבקשה, בבקשה, תשכב עם הלן, אנחנו זקוקים להצהרה בזכות הערכיות, אנחנו מפוחדים.

אמרתי להם לא להיות מפוחדים (אם כי לעיתים קרובות אני מפוחד) ושיש ערכיות בכל מקום. הלן ניגשה וחיבקה אותי. נשקתי לה על מִצחה כמה פעמים. נצמדנו זה לזה. הילדים התרגשו מאוד. ואז נשמעה דפיקה בדלת, פתחתי והירבוע החדש נכנס. הילדים קיבלו אותו בתשואות סוערות.

מאנגלית: משה רון

Add to my favorites Remove from my favorites
לידה
אילנה ברנשטיין
  • הליקון

© פרויקט הסיפור הקצר 2022

Made with ☕ and 🚬 by Oddity

חפשו:

רוצים לשמור לאחר כך?

רכשו מנוי וקבלו גישה מלאה לכל אפשרויות האתר

ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים

אופס, זה פיצ'ר של האזור האישי.
האזור האישי פתוח רק למשתמשים רשומים. הירשמו בחינם עכשיו ותוכלו להנות מכל האפשרויות של האזור האישי!