רות

שירה כסלו

This is Heading Animation

00.00
רות
  • רות

רות

שירה כסלו

עפעפי דודתי עוד נלחמו באור הצוהריים כאשר ריח חריף התגנב לנחיריה ודגדג את השערות הקטנות בתעלות אפה. לבסוף נגלה לפניה הכביש, זה שאתמול אדיו נישאו בחום אל חלונה. להפתעתה גילתה כי החום גבר על כוחו של הכביש עד שהפך ים שמנוני של אספלט כהה שבתוכו, במחול שדים מטורף, משייטות ספינות בגדלים שונים, גורגונות ולווייתנים.

היא ניצבה בראש המדרגות המובילות מן השביל אל החוף ואל ים האספלט; רק במזל הספיקה לתפוס במעקה, ברכיה איימו להימס ולהזרים גם אותה אל מחול הנוזל הסמיך. צפצוף חד במכשיר השמיעה שלה הזכיר לה שנוסף על הריחות, העולם שבחוץ גם רועש.

עבר זמן רב מאז ירדה דודה מהגבעה ומהבית אל הרחוב. האם מצב הצבירה של הכביש השתנה רק הלילה, או שמא כבר לילות וימים רבים הכבישים זורמים בעודה מבוצרת בביתה על גבעת החול, בלי אף אחד שיזכור לצלצל ולספר לה כמה זר העולם, כדי שתוכל להתכונן. הגבעה שלה התנוססה מאחוריה, וגרגרי חול זעירים פיזזו ברוח החמה ודבקו לשמלתה. דודה הידקה את ידה השמאלית סביב המעקה והחלה לרדת במורד המדרגות המפרידות בין הגבעה והבית לבין כל היתר.

הים זרם בתוקף, מקיף את הכיכר העגולה אשר נבנתה מול הגבעה לפני עשור או יותר.

מתכנן הכיכר, בנו של אחד מעובדי מחלקת התכנון העירוני ותושב השכונה, טעה באומדן המדדים של הקרקע החולית והותיר כיכר שצד אחד שלה בולט לרקיע ואילו האחר שקוע לעומק האדמה, כאילו שאם רק היה עולה בה הרצון, יכלה הכיכר להתנדנד לנצח. על אותו מפגע עירוני הציבו עובדי העירייה כמה ספסלים, פנס רחוב שהפיק יותר רעש מאשר אור, ולאחרונה הוסיפו גם רחבה קטנה מגודרת שבה ניתן, אם יש צורך, לשחרר כלבי בית.

עכשיו כבר עשתה הדודה דרך ארוכה מכדי לחזור בה ולהסתובב הביתה. אין ספק כי המטרה שלשמה יצאה את הבית מלכתחילה הייתה חשובה מכדי להינטש כה מהר. אין ברירה אלא לחצות. רעש הצופרים וחריקות הצמיגים הלם ברקותיה. דודה עצמה עיניים והניפה לשמיים את המערוך הכבד שאחזה בידה בתקווה שהדבר יסייע לנהגים לראותה. בהיסוס היא דחפה רגל בנעל בית מרוטה אל בין גלי הים השחור. צעד אחר צעד, מתפללת שלא ליפול, המשיכה דודה וחצתה את הים. כשהגיעה לבסוף לשפת הכיכר פקחהאת עיניה, מיהרה וצנחה על אחד הספסלים הירוקים במרכז הכיכר.

בדיוק באותו רגע אניטה סיימה לפזר את פירורי הלחם ליונים ויישרה את גבה על משענת הספסל. מרוב התרגשות דודה לא הבחינה בה כלל, וזו נאלצה לגעת בעדינות בכתפה, וכמעט שגרמה לה התקף לב. אניטה כבר הייתה אישה מבוגרת, אם כי הייתה צעירה מדודה מספיק כדי שתוכל להעריץ אותה כאחות קטנה הנושאת עיניה אל אחותה הבכורה. היא הייתה מהנשים שרגליהן נפוחות עד להתפקע ושמרכז גופן הפך עם השנים לתערובת צפופה של שרירים, עור רופס וכלי דם בוהקים. בכל ימות השנה לבשה מכנסי פיג׳מה וגררה אחריה עגלת קניות ישנה שגרמה לשכנים לחשוב אותה בטעות לדיירת רחוב, אף שחיה עם אִימהּ בבנייני הרכבת שבקצה השכונה. כמעט את כל יומה היא מילאה בעסקי חיות: האכלת יונים בכיכר, פיזור אוכל ומים לחתולים בסמטאות ושמירת הסדר בין אלה לאלה. פניה היו בחציין חיוך ילדותי דק שפתיים ובחציין משקפיים סגולים וצְהוב שְׁערה הפך עם השנים לשום־צבע.

היא מעולם לא אמרה לדודה דבר פרט לברכת שלום. יחד עם זאת הכירו הנשים זו את זו מרחוק ואצרו בליבן חמלה השמורה תמיד לאלו שהיו מודרות כמוהן מוועדי השכונה ומהתוועדויותיה השונות; לאלו שכשפגשו אותן השכנות בכניסה למכולת היו האחרונות משתתקות והבעתן הופכת מדושנת; לאלו שמסכת השמועות עליהן הפכה כה דחוסה עד שכיסתה את פניהן לגמרי. שתי שותפות שקטות לחושך וללחשושים. שנים רבות חלפו מאז נתקלו זו בזו, אך אניטה הייתה צופה לעיתים בדודה ממורד הגבעה, כאשר זו פתחה חלון לאוויר הפיח. יתרה מזו, בפניה החיוורים והמבועתים של דודה ובעיניה האפרוריות זיהתה אניטה אישה שזה עתה חצתה ים אספלט סוער ונותרה בחיים, ולכן חייכה אליה חיוך חברי של אחות לסוד ונתנה לדודה למלא ריאותיה אוויר כיכרות בטרם פנתה אליה במילים.

“מה שלומך?” שאלה אניטה באותה נימה המעידה תמיד על עניין אמיתי בתשובות בני שיחה. “השבח לאל,” נשפה דודה מבעד לשיניה הזקנות. “והילדים?” המשיכה אניטה. “הילדים בסדר, כולם בסדר. אני יצאתי בדיוק להביא דבר מה… מהחנות אולי? או אולי להסתפר.” דודה השתתקה, עיניה החווירו וסומק עדין עלה בלחייה הקמוטות. גם אניטה שתקה. דודה לא הייתה צריכה להיכשל בלשונה כדי שתבין השכנה את עומק צרתה. לא קשה לזהות צרות של נשים זקנות, בייחוד כאשר הן יוצאות לכיכר בכותנות הלילה שלהן, בידן מערוך ותו לא. אניטה במיוחד הייתה מומחית למלאכת ההבנה של צרות הזולת. מומחיות כזו מוענקת רק לאלו שמתעניינות בגרעין האמת כמוה, אלו ששמחות באמת לשמוע מה שלום הילדים, וכמובן לאלו ששנים רבות טרם הגיען לגיל הבלות – העולם כבר מביט בהן כבמי שנותרו להן ימים בודדים, כאילו לכבודן הזמן נע בכיוון ובקצב שונים.

“יום יפה היום, אבל אף אחד לא מסתובב. אנשים מסתובבים פחות!” פתחה אניטה במלמוליה העליזים והמבולבלים. “כל הבוקר אני יושבת כבר, למה היונה פה לא נותנת מקום ליונות האחרות לאכול. היא מגרשת אותן עם הכנפיים שלה ככה, אז אני מחכה שתלך כדי לתת גם לאחרות. רוצה שאלווה אותך בינתיים לחנות או לַסַּפָּר?” עיניה הזקנות של דודתי התרככו ודמעות איימו להציפן.

“אני חושבת שננעלתי מחוץ לדלת,” השיבה לאניטה לאחר מחשבה, “יצאתי לרגע ואז נטרקה הדלת מאחוריי ולא הצלחתי למצוא את המפתח או את חור המנעול. ואולי בכלל השארתי את המפתח בבית או אולי נפל לי ואבד.” חיוכה של אניטה התרחב אף יותר. “זו בכלל לא בעיה גיברת. למה לא אמרת שזה הבעיה. יש לי כל מה שצריכה ננעלת מחוץ לבית. מפתח שפותח את כל הדלתות, מברג, כרטיסים שהראו לי שאפשר לדחוף אותם ליד המשקוף והדלת נפתחת צ׳יק צ׳ק. אפילו טלפון חדש יש לי שאפשר לחייג למישהו שיבוא לפתוח. לא בוכים בגלל דלת טיפשה.”

לאחר שחצו בחזרה את הכביש, אוחזות זו ביד זו, הן עלו בארבע המדרגות המובילות לגבעה. הן טיפסו על החול החם, מרימות יחד את העגלה העמוסה של אניטה, והגיעו סוף סוף לדלת הבית. הן ניסו לשכנע אותה להיפתח בקלות, איימו עליה שיזמינו איש זר שיפתח אותה ואף שיפרצו אותה בעצמן. איש לא עבר בכיכר ורק מכוניות המשיכו להסתובב סביבה, כמו שומרות על היונים עד שאניטה תשוב. לבסוף, כשכל ניסיונותיהן העלו חרס ואניטה נראתה מוכנה להרים ידיים ולהיכנע, סימנה לה לפתע דודתי לקחת צעד אחורנית, הרימה את המערוך הכבד שכל אותה העת החזיקה בעקשנות, ובמכה אדירה הצליחה להטות אתהידית וגם לתפסה בזמן כדי לנצל את פוטנציאל הפעולה ולפתוח את הדלת. המאמץ הותיר את שתי הנשים חסרות אוויר אך מצחקקות ומלאות מרץ נעורים עליז. משב רוח קרירה הרקיד את החול סביב קרסוליהן.

לאחר כמה רגעים נמהלה השמחה בשקט עגום. הבית שנגלה לעיניהן היה חשוך, וריח אבק עלה בנחיריהן.”אם גיברת רוצה לבוא אליי ולאימא הביתה לאכול היא מוזמנת. אפשר גם יותר מאוחר או עכשיו,” אמרהאניטה כשהצליחה לנשום די הצורך. “את יודעת,” השיבה דודה, “מרוב זמן שעבר אני כבר לא זוכרת מה היו הדברים שאהבתי לאכול לפני שהגוף לא אִפשר לי אותם יותר… היו המון דברים שקיוויתי להספיק לעשות ועכשיו נראה שנגמר בשבילי.” אניטה שתקה ודודה – ששכחה להזמינה להיכנס, ונשארה לעמוד איתה על הסף – תהתה אם היא שותקת כי הבינה את קינת הזִקנה שלה או כי לאו. “פעם,” המשיכה בנאומה השקט, “חלמתי לנסוע להודו המזרחית. קראתי בספר על איש שנסע לָאִיים שם ופגש דברים מוזרים מאד ונדמה לי שחלף זמן רב מאז פגשתי דברים מוזרים כאלה והלב שלי צמא.” – “אז תיסעי גיברת!״ אמרה אניטה בלי לעצור ולחשוב, “מה ׳כפת לך. תיסעי להודו וכשתחזרי תבואי לאכול אצלי ואצל אימא ותספרי לנו על כל הדברים המוזרים שראית שם שעשו לך שמח ללב.” הבית נשף אוויר חם לעבר הנשים העומדות בפתחו. “המסע ידרוש הכנה. אצטרך לעבור את קו המשווה, אז נדרשים בגדים חמים. אולי כדאי גם להתאמן בהודית. ושמעתי שבדרך יש שבט אחד שאנשיו הולכים רק לאחור…” – ״לי את נראית מוכנה,” סיכמה אניטה, ובבת אחת פוררה את כל חששותיה של חברתה הזקנה; בעיני רוחה היא כבר עזבה את גבעת החול בספינות טרופות, רכבה על גמלים וחצתה יבשות.

דודתי יישרה את גבה והפנתה את פניה לשמש הצוהריים. לראשונה זה זמן רב התגנב לנחיריה ריח המלח של הים. חוטי הכביסה שעל הגג ניגנו באוזניה את מנגינותיהם, ורחש האספלט הלוהט צפצף במכשיר השמיעה שלה. היא הביטה במסדרון הכניסה ואז שוב באניטה, מקעקעת במוחה את קמטי החיוכים שלה ושלו. אחר כך היא סגרה את הדלת.

Add to my favorites Remove from my favorites
בארון
הילה גורנת
  • לכל הרוחות

© פרויקט הסיפור הקצר 2022

Made with ☕ and 🚬 by Oddity

חפשו:

רוצים לשמור לאחר כך?

רכשו מנוי וקבלו גישה מלאה לכל אפשרויות האתר

ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים

אופס, זה פיצ'ר של האזור האישי.
האזור האישי פתוח רק למשתמשים רשומים. הירשמו בחינם עכשיו ותוכלו להנות מכל האפשרויות של האזור האישי!