הבן שלי מספר לנו על ג'ינגיס חאן. הוא מגלגל את ה-ג' על שפתיים קטנות, טוען ששיערו של המונגולי היה כתום ומכאן שמו, מסרב להאמין לטענה שהוא לא דיבר עברית. ביציאה מבית הספר הוא נע בצעדי רדיפה ממקום למקום, בידו קשת דמיונית. בכניסה לחצר המשותפת הוא צועק, מפסיק כשהשכנה צועקת עליו שהוא ברברי. לאחר שהיא סוגרת את דלת ביתה הוא מכוון את אותה קשת אל המרפסת, עוצם עין אחת ובקול חד משלח חץ מדויק לעבר אדנית הגרניום שלה ומרסק אותה.
תמונתו של ג'ינגיס חאן מופיעה על צג המחשב. הבן שלי, בקושי בן שש וחצי, שומע ששמו האמיתי טמוג'ין. אכזבתו נכפלת כשהוא רואה את הרוך שמופיע על פני הרוצח. הוא שואל מדוע זקנו של השליט קלוש. נעלם בחדר וחוזר כשהוא עטוי גלימת חייל רומאי ובידו חנית – מגב שמקלו נוטה החוצה. הסתערותו נקטעת באחת והוא רץ לשירותים. מבעד לדלת הסגורה אפשר לשמוע את המשך הקרב שרקם בעיני רוחו. אחר כך הוא מודיע שניגב טוב את הטוסיק.
הוא מפחד למות בצבא. כך אמר לפני כמה ימים, רגע לפני שהשכנה התלוננה שוב על הרעש שאנו מקימים בשכונה המנומנמת. כשהנכדים שלי מרעישים, אמרה, אני מקריאה להם ספרים. בפעם אחרת שאלה מדוע מבקרים אותנו כל כך הרבה אנשים. זו לא גינה ציבורית, היא אומרת, זו גינה משותפת. בלילה בתי שואלת אותי אם היא מכשפה ונענית על ידי הבן בחיוב. אבל ג'ינגיס חאן יהרוג אותה, הוא מוסיף כדי להרגיע.
למחרת הוא שואל על המהנדסים הסינים שאולצו לסייע לצבא המונגולי. הוא מתעקש שהשליט האכזר רצח אותם בסופו של דבר. כשהשלג מגיע במפתיע הוא שואל אם גם במונגוליה יורדים שלגים ומה אכלו החיילים בדרך. בשר סוסים אני עונה אל הפרצוף המתעוות מיד לאחר מכן בתחילת-בכי. אתה טועה, תיכנס לאינטרנט הוא אומר, ותקריא לי מה כתוב שם. הציווי בקולו מכעיס, מעורר התנגדות. החנחון שמגיע אחר כך משכנע.
הוא מבקש לשמוע על האימפריה הח'ווארזמית. מהיכן שמע עליה – לא ברור. הוא מסביר שיש תכנית לילדים על היסטוריה שהראינו לו מזמן. אבל ראית סתם פרקים. כן, ויום אחד הוא ראה וראה והפרקים התחלפו ואז עלתה התכנית. הוא מספר על המונגולים ועל האימפריה הח'ווארזמית שנכבשה על ידיהם. מעולם לא שמעתי עליהם קודם לכן.
את המידע החסר אנחנו שואבים מויקיפדיה. הוא מקוטע, מוטל בספק. מדי פעם אני מזכיר לו שייתכן והדברים שהוא שומע שגויים. אבל אמרת שאם אני רוצה לדעת אני צריך לחפש באינטרנט. כן, אבל יכול להיות שחלק מזה מוטעה.
יומיים לאחר מכן אנחנו צועדים לגן סאקר. בִּתִי שואלת מדוע אני לא מספר להם על טיגריס חאן. מחליפה צחקוק בתנועה פתאומית, מחוללת מולנו ושרה טיגריס חאן טיגריס חאן, הוא מזמן הלך מכאן. אני עוצר את שמחתה, מצביע לעבר הריסות מגדל שמירה ממלוכי ליד הצומת המרומזר. היא ואחיה לא מביעים עניין, גם לא כשאני מספר להם על מלחמות הממלוכים במונגולים. מאיצים בי להמשיך למתחם המתקנים שבפארק. שם הם רבים, מטיחים זה בזו קובבות חול.
אנחנו חוזרים. עם הכניסה לחצר המשותפת הם שוב צועקים. התכווצות לופתת את בטני. אני משתדל להתגמד, אבל הם מפזרים את מה שהצטבר בנעליהם בכניסה לחצר, לעיניה המשתאות של השכנה שלא יודעת אנה תוליך את חרפתה.
העניינים מידרדרים במהירות. אל גברת לוי השכנה נוספים קולות לא-מרוצים חדשים. אתם ממש לא בסדר, אומר לנו אחד מהם. כל הזמן צועקים. ואני שמתבייש, פשוט מתבייש בהתנהגותנו, נשען עליה בערב. מה נעשה, אני שואל. הם פשוט שונאים אותנו, את מבינה? למה אתה מתייחס אליהם, למה תמיד אכפת לך כל כך מה חושבים עליך, היא מנסה להשקיט עלבון. ובינינו שוב המילה הזו, ברברים, ותמונתו של טמוג'ין.
חודש חולף, בשמיים עננים נקודים ורמז לאובך שיישבר באחת. ברדיו מבטיחים שנה גשומה, החזאי החובב טוען שאי אפשר לדעת. שקיות עם בגדי ילדים מחליפות ידיים, אנחנו מוסרים את המעילים והאפודות ששימשו אותם בשנה הקודמת, מקבלים תמורתם מעילים מרופדים, נפוחים, שלא מתאימים למזג האוויר הסתווי.
לילה מגיע, היא שהרדימה את בננו התינוק, האחר, נכנסת לחדרם של הילדים, יוצאת ורומזת לי להגיע בעקבותיה. הגדולים ישנים מכורבלים במעילים שקיבלו, מזיעים. אנחנו מחלצים אותם מהמעטפת, משקיטים את הבהלה הפתאומית של התינוק ויוצאים. הם כל כך חמודים, היא אומרת. אני מתקשה להסכים איתה אחרי היום שעבר עלינו. אתה קפוץ יד-מדי, מוכן תמיד למלחמות, מגיעה אלי ספק-לחישה, חבל, חבל לבזבז את החיים ככה, בשעטה בלתי פוסקת. תשמח במה שיש. בהיעדר תשובה מתאימה אני אומר שהיא צודקת.
אני נרדם מוקדם מדי. מתעורר בח'ווארזם. עטוף בגד עבה, עשוי ככל הנראה מפרוות גמל דו-דבשתי. רגליים ממוצעות מושכות את הגוף ברחובות סמרקנד. אני מאזין לחיתוך ההברות ולהפתעתי מגלה שהמילים מובנות לי, אך ברצותי לדבר והנה עברית נשברת מהפה. ילדים בגיל בתי לועגים לי, הזר התועה ברחובות ושואל בשפה אחרת. דמדומי בין ערביים מתמשכים על הרקיע. אני מבקש עיניים מוכרות. שאננות על פני האנשים, הנשים, הישישים והצעירים. אין טעם לשאול באיזו שנה אנו חיים. שיירת סוחרים עוברת לא רחוק. אני רץ לעברה, מבקש להצטרף. הדרך לתבריז ארוכה הם אומרים, ואין לי מספיק כסף. אני מחלץ צרור מטבעות וכאשר ידי מושטת לעברם אני שומע בכי מתמשך.
התינוק מתפתל בלול. הריח לא מותיר מקום לספק. החיתול החדש מנחם אותו והוא חוזר לישון. סמרקנד ממאנת לשוב. הבת מגיעה למיטתנו בלילה, משתחלת בין גבי לבטן אִמָּה. מדי פעם נשלחת אלי כף רגל, מזיזה אותי עד המעבר לספה. נשכב, הבד מתחספס על גבי העור. השינה מדומדמת.
הבוקר מגיע שמשי וצלול. בדרך לגן ולבית הספר אני מספר לילדיי על החלום. עיני בני בורקות. מגלגל שקר על חלום אחר, ואולי זו אמת. ג'ינגיס חאן והוא רוכבים זה לצד זה, מאחוריהם בזיר ששילח את ציפורו. הם צדים איילים עטורי קרניים ואוכלים את בשרם הצלוי. אני מביט בצמתה של בתי. היא עשויה היטב, קלועה בדיוק מפליא. היא שואלת מדוע היא לא חולמת. ההסבר לא משכנע אותה – זה לא היה חלום, זה באמת היה טיגריס חאן שהגיע אלינו הביתה בלילה. והוא יודע איפה אני ישנה, אפילו שמעתי אותו אומר לאמא שהוא יאכל אותי מרוב שהוא אוהב אותי. ואיך ג'ינגיס הגיע אל הבית שלנו? באוניה, היא אומרת. אוניה כמו שראינו בחיפה בקיץ.
שבועיים נוספים חולפים והיורה מגיע. ניתך בעוז. מפתיע. התחזית חוזרת לחיינו. בבוקר למחרת אנחנו מלבישים אותם במעילים, אותם מעילים שנלבשו בלילה ההוא. מסווים התרגשות. הוא שואל איך הצליחו סוסיו של ג'ינגיס חאן לדהור בגשם. אין מענה. שאלות נוספות מגיעות, על החומה הסינית ועל גבולות האימפריה בשיאה. הוא מסתפק בתשובות החלקיות, אלה שמרמזות על כך שאין לי מושג. מספר על מזג האוויר הקשה שם, רק פרות, סוסים וחמורים יכולים לשרוד בקור כזה, הוא אומר. לכן גידלו רק אותם.
לפני השינה הם מבקשים סיפור. כשהם רואים ספר שנשלף מהמדף הם קופצים וצועקים. לא רוצים סיפור כזה. אתה צריך להמציא משהו. באין ברירה עולה ח'ווארזם עם השאה העייף הנלחם באימו, האימפריה המתנוונת, הצבא המפוזר. הם קמים מהמיטה חרף המחאות, מתכסים בצעיפי משי, מחוללים וצווחים. צעקה שחוזרת אליהם משיבה אותם למקום. השכנה וודאי עוצרת בעצמה שלא לרדת קומה. אולי תחכה למחר בבוקר, ואז תצא אחרינו, תביט בנו בשתיקה נוזפנית.
ומה נשאר מהח'ווארזמים? שוב אני שם, חייל בצבאו של טמוג'ין, רודף אחרי הח'ווארזם-שאה כבר כמה ימים, ניזון מבשר הסוסים שטבחנו בקרב האחרון. אין מקום לרחמים – הם, הח'ווארזמים, שבעים מדי, יהירים מדי. הפרשים מזכירים זה לזה כיצד הם שלחו את שליחי שליטנו חזרה מגולחי-זקן וכיצד הרגו אחד מהם. מרחוק אנו רואים ספינה לא-גדולה שטה לעבר אחד האיים. הים זר לנו, מוזר לנו.
אנו עולים על סירה קטנה, מתנדנדים. בחילה מקיפה. תוך כמה דקות אני נופל מהסירה. מתעורר על הרצפה. עושה דרכי חזרה למיטה. מתקשה להירדם, נצמד אל הגוף לידי, לא נענה. הח'ווארזם-שאה ופילגשיו, איפה הם עכשיו? ואימו של מחמד השני, שביקשה את השליטה על האימפריה ונאלצה להתעמת עם בנה, מה עלה בגורלה.
שני סופי שבוע חולפים והיא מפתיעה אותי. הזמנתי לנו מקום בצפון. אנחנו אורזים שלוש מזוודות, וביום חמישי אחר הצהריים יוצאים מהעיר. אני מספר לילדיי על בריחתו של הח'ווארזם-שאה אל האי בים הכספי. הם רוצים שנבקר שם. הרדיו במכונית, שבתוכה אנו צפונים, משמיע את החדשות האחרונות. אותן חדשות. הנסיעה לכינרת מתמשכת עוד ועוד. יד נמתחת ימינה לעבר שביל הטשטוש ובקעת הירדן המזרחית. עפעפי הבת נסגרים לאט. התינוק משחק בכדור קטן ונרדם אחריה, בננו הבכור מחזיק מעמד רבע שעה נוספת. הימים הקצרים באים עלינו. והשמיים אפורים, קרובים.
הם מתעוררים ליד כוכב הירדן. שומעים על המצודה הצלבנית בשעמום מופגן. תשומת הלב מופנית שוב מזרחה. באזור נהריים הבת אומרת שצריך לכבוש את ירדן. וגם את מצרים, להגיע עד רוסיה, כדי שיהיה לנו מקום. למה? כי ככה עשה טיגריס חאן. והבן מחרה-מחזיק אחריה. ומה על ח'ווארזם שאתם כל כך אוהבים. אבא לא נשאר מהם שום דבר, אנחנו רק בדמיון יכולים לחשוב עליהם. ואם זה בדמיון, אז מה. אז זה כבר לא קיים. וטיגריס חאן. גם הוא כבר לא קיים. ובתי מוסיפה, טיגריס חאן טיגריס חאן, הוא מזמן כבר לא קיים.
אנחנו נוסעים מהצד המערבי, הגלילי. עוצרים בחוף, נכנסים למים הקרים-מדי. הם שואלים האם המונגולים הגיעו לכאן. שאלה נצעקת ליבשה, היא בודקת בנייד שלה. כן. הם היו לא רחוק מכאן, בעמק יזרעאל. האפרוריות הנמסכת מטשטשת את קווי המתאר של ההרים סביב. הם הגיחו מסוריה, עלו ממזרח והתקדמו דרך בקעת הירדן. מצביע על הכיוונים, צפון-מזרח, מזרח, והגלים הקטנים ושכבת הבוץ שליד החוף הנסוג. גם החורף הזה יכריזו על בצורת. הימים קצרים, אפורים, החום כאן מתיש. הצמרמורת מבלבלת.
בלילה, אחרי שהילדים נרדמים, אנחנו יוצאים לריבוע הבטון שנוצק מחוץ לחדר. יושבים על כיסאות פלסטיק ירוקים, מדברים בקולות נמוכים. שוב חם ולח. המקום הזה בלתי אפשרי, היא אומרת. איך אנשים חיים פה. ומוסיפה, אתה בטוח לא צאצא שלו. של מי. של ג'ינג'יס חאן, אתה שעיר מדי. לפי זה גם את לא. ממש מצחיק. היא לוגמת מהבירה, מניחה אותה לאט. למה אתה לא שותה. האמת לא מתחשק לי כל כך הערב. אתה חושב שזה יכול לקרות שוב? מה, שיבוא צבא חסר רחמים ויכבוש ויטבח? כן, ברור. היא שותקת. זה תמיד ככה. ושתיקתה הנמשכת ועיניה הירוקות מביאות יד להישלח אל הלחי. עזבי, בואי למיטה.
בוקר בא אל החדר, מעיר את התינוק. אפו מנוזל, תוצאה של שמיכה שעשתה דרכה הצידה בלילה. המזגן הביא איתו ריח של ערפל ורמזי-עשן. כיבוי, פתיחת החלון אל קרירות מפתיעה. אנחנו יוצאים אל הכינרת, עומדים על חומר כבד, טין של עומק שנחשף עם השנים. אבא אני רוצה להיכנס למים, כל אחד מהם אומר בתורו. הרגליים מנסות לא להחליק בבוץ. שפמנון כבד עושה דרכו לא רחוק מאיתנו. הם מפחדים, רוצים לצאת.
הנסיעה הבאה לעמק יזרעאל. בדרך הם מבקשים לראות משהו בטלפון הנייד. מתפשרים איתנו על סדרה מצוירת, ויקינגים ודרקונים. המכונית חונה קרוב למעיין חרוד. אני מספר להם על קרב עין ג'אלות בין הממלוכים למונגולים, מצטט שוב מויקיפדיה. אבל הם כבר לא מעוניינים בג'ינגיס חאן. שואלים על הדרקונים ועל הויקינגים, ומתעקשים שנצפין לחרמון. אולי שם, ליד השלג, נוכל לראות אותם, את הדרקונים שנחבאים במערות קרחוניות, שיורים אש מלוע פעור.
בפורים של אותה שנה בני מתעקש להתחפש לויקינג. בתי רוצה תחפושת של נסיכה, לא פחות, משתכנעת לבסוף להסתפק בפרפר. אבל פרפר של ויקינגים, היא אומרת ושוכחת מכך למחרת. אנחנו עורכים מסיבה ביתית. למחרת דפיקה בדלת: השכנה מודיעה לנו שאנחנו בלתי נסבלים. אם לא תהיה ברירה היא תיאלץ להזמין את המשטרה. אתם לא נותנים לאף אחד לישון כאן, מה עם קצת התחשבות, היא אומרת. ומוסיפה, אני לא בטוחה שאתם לא מכים אותם. כשהיא הולכת בתי שואלת אם היא תבוא גם בלילה לחטוף אותנו. מסרבת להאמין לנו.
היא, שתפרה במו ידיה את התחפושות, מצלמת את הילדים ומשתפת בקבוצה המשפחתית. ויקינג עומד לצד הפרפר ולידם שמוליקיפוד, תותים מעטרים את קוציו. תחייכו, אני שולחת את התמונות האלה לסבא וסבתא. אתה רוצה להצטלם איתם? אני חובש את הפאה, את העגילים המלאכותיים, את משקפי השמש. מה איתך? אני מצלמת, אחר כך, אולי. אני רוצה לומר לה שאני אוהב אותה. אבל עכשיו זמן להצטלם. אולי אחר כך.
ח'ווארזם ממשיכה להופיע בחלומות. מטרידה את הלילות עם השאה הצעיר, אימו הגדולה והתככים הפנימיים. מדי פעם נשמע הד קלוש, כמעט בלתי נשמע, רחש פרסות שחודר את כיפת היומיומיות. היא שואלת מה לי, צוחקת כשאני מספר. זה נגמר, עבר, מתי תלמד לשחרר מהאובססיות הקטנות שלך. וכשאני רואה את גברת לוי השכנה, אני נזכר במונגולים ההם שעדיין מידפקים על השערים. המונגולים שביום מן הימים יפשטו על המקום.
רוצים לשמור לאחר כך?
רכשו מנוי וקבלו גישה מלאה לכל אפשרויות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים