המסעדה עמוסה בטירוף והראש שלי אפוף חום ואדים וריח של מנות מתבשלות וכאלה שמונחות על דלפק החלוקה. אני עייפה. אני תמיד עייפה אבל כאן אני אוהבת להיות. אני שייכת לכאן. הכול נראה כמו תמיד אבל כשאני מרימה את העיניים מהפורל שכמעט גמרתי לאדות ורואה מישהו לא מוכר עומד ליד המלצרים שמחכים להזמנות, נדמה לי שאני הוזה.

הוא צעיר, בן שלושים אולי, רזה, לא מחייך. אבל השפתיים שלו פשוקות והשיניים – הלבנות מאוד – חשוקות בנגיסה עזה. הוא יפה מדי. יש משהו מאיים במבט שלו.

"את צריכה עזרה," הוא אומר.

זה בדיוק מה שאני חושבת. אני צריכה עזרה, כדאי שאזעיק עזרה, כי למרות החום במטבח העור שלי קר ואני יודעת שאין שום קשר בין השערות שמזדקרות עכשיו בעורפי לבין הפחד שאני חשה בדרך כלל כשאני מרגישה מאוימת. הפעם זה משהו אחר.

אבל אולי אני חולמת. אלוהים יודע כמה אני מותשת ואיש מלבדי לא שם לב שמשהו אינו כשורה. מלצרים מפנים אותו מדרכם בתנועת אגן כשהם מושיטים את ידיהם אל הצלחות והוא נעלם, אבל מתגלגל חזרה כמו גל כשהם מסתלקים. אני עוצמת עיניים, פוקחת אותן במהירות והוא שם. אני רוצה לבלוע רוק אבל הנשימה מפריעה לי.

"את צריכה עזרה," הוא חוזר ואומר, והפעם דמותו מבעד לאדים משתנה והוא הופך לילד אבוד שמתחשק להסיט לו את השיער מהמצח.

אני שומעת את עצמי אומרת, "אני לא יודעת, אני צריכה עזרה?" וזה נשמע כמו פלירטוט. מישהי מפלרטטת עם הבחור הזר הזה ליד דלפק החלוקה בשעת העומס של ארוחת הערב. הפורל התבשל יותר מדי וכבר אי אפשר להציל אותו.

ואז פניו נרגעות. "נראה ככה," הוא אומר.

דברים מסוימים גורמים לי להצטער על כך שלא ניחנתי ביכולת נבואית ולא הבנתי אותם לפני שפעלתי, וכשאני נזכרת בהם אני רוצה להעלות את עצמי באש. אבל כרגע הזמן מתקדם מהר מדי והזיכרון שלי לא מספיק להתערב. כשאני לא עונה הוא אומר, "הגשתי מועמדות למשרת טבח. כתבת שאת צריכה עזרה." זה נכון. הוא מקיף במבטו את בית המשוגעים שהוא המטבח שלי ואומר שוב, "את נראית כאילו את צריכה עזרה."

איך אני נראית? עבר המון זמן מאז שחשבתי על זה, מאז שהייתי יפה. כבר שעתיים אני מזיעה מאחורי הדלפק, כבר יותר מדי שנים, והזיעה מרטיבה את פני הקטנות וצובעת אותן באדום בוהק. בסוף כל משמרת ערב, בחצות, כשאני נכנסת לשירותי העובדים ומתיזה מים קרים על פני, אני מגלה שהמסקרה שמרחתי בבוקר, מחווה גאוותנית קטנה, נטשה את הריסים ונקוותה בספלי העור העמוקים שמתחת לעיני. אני בת ארבעים וחמש, תמיד עייפה עד מוות אבל נגועה בעצבנות בלתי פוסקת גם כשאני ישנה. אני נשואה למסעדה שלי בסאות' ביץ', נכנסת בבקרים החשוכים ויוצאת בלילות החשוכים עוד יותר, כך שלעולם איני יודעת איך אני אמורה להיראות, לא רואה את הציבור שאפשר היה להשוות אותי אליו אילו הייתי חלק ממנו. אני בקושי רואה אור יום. מדי יום ביומו אני לובשת בגדי שף מוכתמים בשומן וברוטב. אני יודעת בדיוק איך אני נראית ואני מופתעת, ואחר כך מתביישת בכך שזה מצער אותי כל כך כרגע.

 

***

 

"למה עשיתָ את זה?" אני שואלת אותו. זהו בוקר המחרת והוא בא למלא טפסים.

"מה עשיתי?" הוא שואל. הוא לובש את הג'ינס והטישרט השחורה מאמש אבל עכשיו, בדרך נס, הם נקיים.

"פשוט הגעת," אמרתי. "נכנסת ככה למטבח, בשיא העומס." אני נשמעת כמו אם גוערת, כמו מישהי שמנסה ללמד לקח.

"כי ידעתי שתהיי פה."

אני נאלצת להודות שזה הגיוני. אני מציצה בטופס המועמדות שלו. הוא לא מילא את סעיף הכתובת.

"איפה אתה גר?" אני שואלת.

"וזה נכון," הוא אומר. "את צריכה אותי."

אני כבר לא מפחדת. אתמול בערב, כשסוף סוף התעשתי ואמרתי לו "טוב, תיכנס למטבח ותתחיל לעזור," הרגשתי שאין לי ברירה. הרגשתי ששנינו זקוקים לעזרה. עכשיו הוא אומר לי שכשהמסעדה נסגרה הוא הלך למכבסה שפתוחה כל הלילה ושכנע שתי בחורות שיכורות שיכבסו את הבגדים שלו עם שלהן. בזמן שהג'ינס והטישרט התכבסו והתייבשו, הוא ישב בתחתוני בוקסר וקרא עיתון. הן נתנו לו שתי בירות. אני מתארת לעצמי את התמונה, איך הוא הקסים אותן ביופי ובמבט הרציני שלו, איך הן הרגישו שהן רוצות לעזור לו.

אני מעסיקה אותו לתקופת מבחן של שבועיים. אני לא מכירה אותו, לא יודעת מיהו או מי הוא היה ולכן מנסה להשגיח עליו בכל הזדמנות. אני מבינה שהוא עבד במסעדה כמו שלי בעבר, זה ברור מהטיפול שלו בציוד, מהתנועות ומהריכוז, מהעובדה שהוא אף פעם לא שואל שום דבר. אבל כבעלת מסעדה יש לי כל כך הרבה עבודה והיום אני מתרוצצת ממקום למקום – מתכננת תפריטים במשרד, עוברת על ספרי החשבונות, בודקת את המלאי במחסן, רושמת הזמנות בחדר הקירור, ורוב הזמן אין לי מושג מה הוא עושה. אני לא שוכחת ממנו לרגע אבל לא תמיד יודעת איפה הוא נמצא.

לפנות ערב אני מוצאת אותו ליד דלפק החלוקה. הוא הכין מוס אפונה מבריק, להגשה מתחת לסלמון הבית שלי. אני מופתעת אבל גם כועסת. אני שואלת מי הוא חושב שהוא. אני שואלת איך הוא הכין את המוס והוא מסרב לגלות, וכך אני מגלה שהוא שף מוסמך. אני שפית מוסמכת ואני אף פעם לא חולקת מתכונים שהמצאתי. אני מכירה היטב את היחסים בין פרטיות, גניבה וגאווה. ובכל זאת החשאיות שלו מעליבה אותי, עד שהוא נותן לי ביס ואני נישאת על כנפי העונג של האפונה.

בתום השבועיים אני מרשה לו להישאר כי היו גביעי פירה ממולאים בפואה-גרה, סלסת אננס-חלפיניו ופָּניני עם חָמוֹן סֶראנו, טוסטוני מח עצם קלוי, בּוֹמבּ אפרסקים, לקוחות ותיקים יצאו מגדרם, לקוחות חדשים – צעירים ואופנתיים נורא – עמדו בחוץ כל הלילה והיו מוכנים לחכות כמה שיידרש כדי לתפוס מקום. במסעדה שלי.

הוא שקט, אף פעם לא מאחר. אני לא יודעת איפה הוא גר. או מה הוא עושה כשהוא לא עובד ולפעמים אני שוכחת ממנו אבל כשאני נזכרת שהוא נמצא במסעדה בכל משמרת, גם כשאני לא משלמת לו, אני מתחילה לחשוב עליו כל הזמן. זאת המסעדה שלי, אני הבוסית, אז אני שואלת אותו שאלות, מנסה לפענח אותו.

כל התשובות שלו מעורפלות מדי. הוא כנראה חושב שהחיים שלו הם לא ענייני. אולי הוא צודק. הוא עובד טוב, זה כל מה שאני צריכה לדעת. ואולי הוא ביישן. אני ביישנית, אני יכולה להבין את זה. עד שיום אחד, בלי שום התראה, הוא אומר שלדעתו כדאי לנו לסגור בין ארבע לשש, לתת למטבח זמן להתארגן מחדש, לתת לצוות הזדמנות לאכול ביחד. הוא כבר הכין הכול – מרק עדשים, סלט תרד, הֵאם בגריל וגבינת מנצֶ'גו עם עגבניות צלויות ופסטו. האוכל טעים נורא, אוכל מנחם עם נגיעה לא ברורה. הוא אומר לי לשבת לידו בשולחן הצוות ואני מצייתת. אנחנו אוכלים.

אני מתחילה לחבב אותו ומגלה שנעים לי בחברתו. גם האחרים מחבבים אותו. הוא עושה את עבודתו במטבח אבל מאחורי הגב שלי הוא עוזר לכולם. הוא מדגים בפני המלצרים דרך חדשה ומתוחכמת לסדר מפיות על השולחנות. הוא מלמד את הברמנים להכין משקה מוודקה, שבבי קרח ושורש ג'ינג'ר מרוסק; הם מתחילים להציע אותו כמשקה הבית ואנחנו לא עומדים בביקוש. הוא שואל אם אפשר להגיש את מתאבן הצדפות עם כפות החרס שאני מוציאה לטעימות פרטיות בלבד. הוא מכין את ארוחת הצוות, הארוחה המשפחתית, בכל ערב.

באחד הערבים הוא רואה אותי נאבקת בספרי החשבונות במשרד ואומר שהוא יכול לעזור. הוא צדק מהרגע הראשון, אני צריכה עזרה. אני מרשה לו להתקין תוכנה במחשב הישן שלי, והיא הופכת את הנהלת החשבונות למשהו שאני ממש נהנית לעשות. הוא מחייך. הוא עובד במשמרת היום אבל נשאר עד סוף משמרת הערב והמארחות מספרות לי שהלקוחות מתים עליו. בערב הוא מקבל את פניהם, ולפעמים מלווה אותם לשולחנות. קשה לי להסביר איך לא ידעתי שהוא עושה את זה, איך הוא הצליח לעשות כל כך הרבה דברים מאחורי הגב שלי, אפילו שידעתי שהוא שם. לא ברור לי למה אני מניחה לזה לקרות, למעט העובדה שמאז שהוא בא אני עייפה הרבה פחות מאי-פעם. והעסקים פורחים.

אתמול בערב מצאתי ערימה של מפיות פשתן מקופלות כמעין כרית במחסן שבמרתף. הן נחו על שקית אשפה ענקית, והיה ברור שהוא התכסה בה. כשהתעמתי איתו הוא אמר שהצלתי את חייו.

וכשאני מתעוררת בוקר אחד כעבור כמה שבועות לקול המים הזורמים במקלחת שלי, אני תוהה מה התרחש בחיי. אני ישנה במיטה שלי לראשונה זה עשר שנים. אנחנו שותים שם קפה. הוא חופף לי את הראש, מקריא לי חוברות קומיקס, מתעלס איתי כאילו הייתי חפץ יקר ערך, נדיר ושביר, משהו שצריך לנהוג בו בזהירות כדי שלא יישבר, כאילו הוא מכיר אותי. אחר כך הוא מעביר בעדינות את שיניו הלבנות על עורי ואני מפחדת שהוא ינשך אותי אבל הוא אף פעם לא עושה את זה ולכן אני נרגעת. אני יודעת שאני אמורה לחשוש לפחות קצת, אבל אני לא חוששת.

כשאנחנו לא בדירה שלי, שנינו עובדים במסעדה שלי. הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות על העבר שלו, הוא שקרה לו משהו שהוא לא מוכן לדבר עליו, ושהוא הגיע אלי בלי עבודה. בלי בית. אבל במקום לתהות איך לעזאזל נתתי לזר, ועוד צעיר כל כך, לחדור לחיי הקטנים, אני מתרפקת על ההקלה העילאית הטמונה בכך שאני לא צריכה לעשות הכול לבד כדי שהמסעדה תתפקד כמו שצריך. אני מתרפקת על כך שיש לי מישהו לישון איתו בלילה. עכשיו אני כבר לא מחפשת אותו, לא תוהה איפה הוא. כבמטה קסם, הוא צץ לצידי בלי אזהרה בכל מקום – בדלפק החלוקה, במטבח, בעמדת הסלטים – מחבק אותי ומצמיד אותי אליו. מנשק אותי בפה. אני כבר לא יודעת מי אני. נדמה לי שאני מתאהבת.

אני מגלה שהוא אשף במספרים ונותנת לו לפקח על כל הקניות. הוא מערבולת של אנרגיה ולפעמים נמצא בכל מקום בעת ובעונה אחת – בבר, בחדר הקירור, במטבח, בקדמת המסעדה. אני מתחילה לשכוח שהוא לא תמיד היה שם, שלא בנינו את המסעדה הזאת יחד. שפעם הייתי לבד.

לפני שהוא הגיע, לפעמים אחד הסועדים ביקש לראות את השפית אז הייתי תוחבת את השיער המיוזע למטפחת, מנגבת את הידיים בסינר ויוצאת לקבל מחמאות בחדר האוכל. אבל שכחתי איך מתנהגים בחברה והתחלתי להרגיש בנוח רק במחיצת אנשים שעבדו אצלי, לחמוק באין רואה למקומות שנדרשתי להגיע אליהם – בית מרקחת, מכולת, ניקוי יבש. אבל הוא כל כך שונה, כל כך נינוח ועליז במדי השף הלבנים לא פחות מאשר בחליפה בחדר האוכל. כל מסעדה צריכה אדם כזה.

הוא אפילו רכש חברים. כמה חבר'ה שאוכלים במסעדה כל שבת בערב. הוא מצטרף אליהם. כולם שפים מובטלים. אני שואלת אם לדעתו כדאי להעסיק מישהו מהם אבל הוא טוען שהם רוצים לפתוח מסעדה בעצמם. בהתחלה אני נהנית מהסיפורים שהוא מספר לי עליהם. נעים להקשיב להם ואני נזכרת איך זה כשיש חברים ושמחה בשבילו. לרגע לא ציפיתי שהוא יסתפק בי. עד שבוקר אחד, על כוס קפה לפני העבודה, זה מכה בי.

"אתה פותח עסק עם החבר'ה האלה?" אני שואלת.

"מותק," הוא אומר, "אני איתך, לא?" הוא מקמט את מצחו בעלבון. "את מדברת כמו משוגעת."

כי אני אכן משוגעת. אני חיה עם מישהו צעיר ממני בחמש-עשרה שנה, מישהו שצץ פתאום במסעדה וידע בדיוק מה יקרה, הניח דברים שאני עצמי לא ידעתי, וצדק. עברתי מחמש-עשרה שעות עבודה ביום בלי הפסקה, לבילוי של שעה בים כל יום בשלוש. במקום לישון לבד על הספה אני מעבירה כמעט כל דקת ערוּת או שינה בחברת גבר זר שחשבתי שהוא הזיה. אני מרגישה שהוא תמיד היה כאן, שהוא יציב ושאני מוגנת. לא ידעתי שאני זקוקה לביטחון הזה עד עד שחשתי אותו מדי יום.

יש לי זכות להיות משוגעת. אני בגיל העמידה, גרומה. הפנים שלי רזות, שקועות. יש לי המון קמטים. אבל הגבר הזה נוגע בהם. הוא מנגב אותם כשהם מזיעים, הוא מסיט מעליהם שערות סוררות, הוא מסתכל בהם. הוא מנשק אותם בלי הפסקה.

"אולי אתה המשוגע," אני אומרת כי כשאני חושבת על החיים האלה, אני יודעת שאני לא מבינה. ואז נמאס לי לחשוב ואני אומרת, "אולי אתה המשוגע. אתה לא באמת מכיר את האנשים האלה. אולי הם גנבים."

אני מכירה מגוון פסיכופתים וגנבים. הם הולכים לאן שהם רוצים בביטחון עצמי יוצא דופן של אנשים נואשים שאין להם מה להפסיד, או שהם טיפשים מכדי להאמין שיפסידו משהו. אם הם רוצים כסף או אלכוהול או סקס, אם הם רוצים להפחיד מישהו באמת או סתם בשביל הקטע, אם הם פשוט רוצים לאכול בחינם, הם נכנסים למקומות שהם לא שייכים אליהם ודורשים שיראו אותם ויגישו להם. בסאות' ביץ', שבטלנים ושיכורים חולקים בה רחובות וחופים עם ידוענים ותיירים עשירים, בדרך כלל קשה להבחין בין איומים אמיתיים לבין מראית עין, ולכן זה כל כך מסוכן. פעם סירבתי להכניס איל הון למסעדה כי הוא נראה לי בריון. פעם נתתי לשני בריונים להישאר בבר עד שעה מאוחרת כי הם נראו לי כמו אילי הון; אחרי הסגירה הם שדדו שתי מלצריות שלי ברחוב. יש רוצחים שנראים כמו גנבים. יש גנבים שהם רוצחים מסוג מסוים. אני מכירה את האנשים האלה ואני נשמרת מפניהם.

לכן אני נלחצת כשאני שומעת על החבר'ה שהוא אוכל איתם מדי שבת בערב, ומתחילה לתהות על קנקנם. אני מתחילה לחשוש לגורלו, מתחילה לחשוב שמוליכים אותו שולל. אני יודעת שהוא מזמין אותם. לא אכפת לי מהכסף. אני אומרת לו שייזהר כי אני רוצה להגן עליו. הוא אומר, "אל תדאגי. אני חושב שאנשים טובים מיסודם. את נתת לי הזדמנות, לא? ואני מכיר אותם יותר טוב משאת מכירה אותי."

זה נכון. הוא הגיע מתעלומה שעדיין לא פתרתי, למסעדה שלי ולבית שלי – המקומות שאני מכירה הכי טוב. והוא ידע שאכניס אותו, ושבהמשך אבטח בו. יש לו אינסטינקטים בריאים.

לי אין חברים. אני אומרת לעצמי שזה מבחירה, אבל בעצם הפכתי לאישה בודדה מבלי לשים לב. אחרי שבעלי עזב, לא ידעתי איך לחזור להיות מישהי שמסוגלת לבטוח בזולת. השקעתי את כל המשאבים שלי בבית ספר לקולינריה ואחר כך בעבודה. אני אוהבת את העובדים שלי ושמחה שהם קרובים אלי, אבל לפני שהוא הגיע, חשבתי שאני זקוקה רק לעצמי. חשבתי שאני מכירה את עצמי, ולכן לא הרגשתי כשהבדידות התגנבה אלי. לא ראיתי אותה מתקרבת ופתאום, אברקדברה, היא נעלמה.

ממש כמו גנב, כשלא שמתי לב, הוא בא ולקח את כל הדברים שפחדתי מהם, והחליף אותם בדברים ששכחתי שאי-פעם רציתי, כמו לחזור הביתה ולשתות ברנדי ולהקשיב למוזיקה כשרגלי הכואבות מונחות בחיקו של מישהו במקום להירדם על הספה בבגדי עבודה, כי לפני עשר שנים נדרתי להחרים את המיטה. כמו לחזור עם מישהו ברגל מהעבודה, להכין למישהו חביתה בחצות, לגעת במישהו שרוצה לגעת בי. אט אט, בעדינות, פיסה אחר פיסה, הוא לקח אותי וסילק את כל הפחדים שלי.

אני מחשיבה את עצמי לבת מזל, למבורכת. איכשהו מישהו או משהו אלוהי החליט שאני ראויה לחיים שאני חיה, חיה באמת עכשיו. אבל הכישוף נקטע בוקר אחד כשאני מתעוררת לבדי. אני רוצה שזה יהיה חלום. זאת לא הפעם הראשונה שאני עוצמת עיניים ומנסה להעלות באוב את הדבר שלדעתי אני לא מסוגלת לחיות בלעדיו, אבל לפני שהוא הגיע נשבעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה. אז, לפני המסעדה, לפני העבודה, כשגיליתי שאני מסוג הנשים שקל לעזוב, התפרקתי. אחר כך התחננתי והפצרתי והבטחתי לעשות הכול כדי להשתפר, כדי לתקן את עצמי. אפילו שלא ידעתי מה היה פגום.

הפעם אני מוכנה לקרב. כשאני מגיעה למסעדה, השיניים שלי כבר נוקשות. זה בוקר קיץ לוהט אבל אני רועדת. אני נכנסת למטבח והוא יוצא מאחורי דלפק החלוקה; ברור כשמש שהוא נמצא כאן שעות. הוא סידר מחדש את חדר הקירור ועכשיו כל הדברים הנחוצים מונחים לנגד עינינו. הוא איבק את כל הבקבוקים בבר. הוא לקח את ארגז הלימונים שהתחילו להתקלקל והכין מהם ארבעים עוגות הדרים אישיות לסרוויס של הערב. השעה שבע בבוקר ושאר הצוות יגיע רק בעשר. הוא ערך שולחן לשניים עם בקבוק שמפניה מצונן. הוא מוציא מהתנור בוריטוס סרטנים ומאכיל אותי בעודו מסביר שלפעמים הוא לא יכול לישון, הוא פשוט מוכרח לעבוד. אני מבינה את זה, זה נכון גם לגבי אבל זה לא מסלק את הכאב ואת הבהלה. אני רותחת מזעם. אחרי הנגיסה הראשונה אני אומרת, "זה נדוש להאכיל אותי," כי ההנאה מערערת אותי מאוד. אבל הוא לא נרתע. הוא אומר, "את חושבת שזה נדוש?" ומוביל אותי למטה, למשרד, שבו הכין מבעוד מועד מזרן מנופח ונרות דולקים.

הפעם האחרונה שהרגשתי ככה הייתה גם הפעם הראשונה, ואז לא ידעתי כלום. הייתי צעירה כל כך, חשבתי שזה יימשך לנצח, לא חשבתי שהפחד עלול לאכּל את האהבה, ובמקום לכבות אותה כמו אש הזנתי אותה, טיפחתי אותה, האכלתי את חוסר המנוחה שלה נגיסה אחרי נגיסה כדי שהיא לעולם לא תשׂבּע ולעולם לא תיגמר. עשיתי מאמצים קדחתניים כדי לוודא שהאש לא תכבה, ולא ראיתי שהיא יוצאת משליטה.

הוא אומר, "תראי, אני יודע שהבהלתי אותך. אני מצטער. אבל לכל אחד יש עבר. אנחנו לומדים איך להיות יחד, אבל אנחנו עדיין מי שהיינו קודם."

אין לי מושג מי הוא היה קודם. ואת מי שאני הייתי קודם עזבתי מזמן. החלפתי אותה במישהי שמקדישה את לבה לטעמים ולמרקמים ולריחות. שמשתמשת בראש לכל דבר אחר. שמחפשת היגיון בדברים. ההיגיון הציל אותי, החזיק אותי. הוא זה שחילץ אותי מהבוץ וחיתן אותי עם קריירה שנשענת על כל תכונות האש. הוא זה שברא אותי מחדש כאדם מוקף באנשים, בטבחים ובמלצרים ובברמנים ובשוטפי כלים ובספּקים ובלקוחות, כך שלא ידעתי שאני לבד. מה שלמדתי, בנוסף לבישול, היה שבכל פעם שמשהו משתבש, אני יכולה לתקן אותו אם אני רק מוצאת בו היגיון. לא הסתכנתי, עד שנתתי לזר מוחלט להיכנס למטבח שלי, למיטה שלי.

מצאתי בו היגיון. הוא היה צעיר אבל כבר עייף מדי. הוא רצה יציבות. הוא רצה לבנות חיים עם מישהי שעובדת בענף שהוא אוהב ומבין. הוא ידע להפעיל כל מכשיר, להגדיל רווחים, להכשיר טבחים ומלצרים. הוא היה טבח נפלא, מעורר השראה, יצירתי. הוא ידע לטפל בבשר, להסיר עור של דג סוֹל בתנועה אחת, הוא ידע לקפל קוויאר לתוך זביונה באותה קלילות שבה הכין טוסט גבינה. הדברים האלה שימחו אותו ונראו לי הגיוניים. הוא ידע שדי בנגיסה שלא טעמתי קודם כדי להכניע אותי. שהלב שלי ינצח. הוא ידע איך להגיע לשם.

אז כשאני באה למסעדה הבוקר, אחרי שאני איתו יותר משנה וחצי, והמפתח שלי נתקע במנעול, אני יודעת שאני חולמת. על פנקייק בננה. לא הופתעתי כשהוא יצא באמצע הלילה כי מאז הפעם הראשונה, זה נהיה טקס שאני חוגגת כמו נערה מתבגרת. הבוקר התקלחתי והתגלחתי, מרחתי קרם לחות, התבשמתי. אני מקווה שהוא מכין פנקייק בננה כי זה מה שמתחשק לי לאכול. פנקייק בננה עם פקאנים וסירופ קרמל. אני אתן לו להאכיל אותי, נגיסה אחרי נגיסה מתוקה, כמו תמיד. כי אני מאוהבת כמו קלישאה.

אני מנסה לפתוח את הדלת שוב ושוב, בעוצמה גוברת והולכת עד שהמפתח נשבר במנעול. אני נראית כמו גנבת שמנסה לפרוץ למסעדה שלי. השעה רק שבע בבוקר ואין איש ברחוב. אני מצמידה את כפות הידיים לצדי הפנים כמו סכי עיניים ומציצה פנימה. האורות כבויים ונדמה לי שאין שם כלום, שהמסעדה שלי היא חדר ריק. כמו בהתחלה, כשהתרוקנתי וקניתי חלל שאוכל למלא. נדמה לי שהשולחנות והכיסאות נעלמו. אולי הוא הזיז אותם. אולי הוא משפץ את חדר האוכל או שוטף את השטיח. אני דופקת. ומחכה. אני דופקת שוב וקוראת בשמו. איש לא מגיע. לכן אני דופקת שוב ושוב ושוב, יותר ויותר חזק כדי שהוא ישמע אותי, ייצא ממקום מחבואו ויגרום לפחד שמתחיל להעלות עשן בתוכי להצטנף בחזרה לאפר.

ניידת משטרה חולפת ברחוב והשוטר יוצא ומבקש לראות את תעודת הזהות שלי אבל אין לי שום דבר שמעיד על כך שהמקום שייך לי. המפתח שלי שבור במנעול כי הוא לא מתאים. הפנים שלי רטובות אז אני יודעת שאני בוכה והשיניים שלי חשוקות וכואבות – הכול כואב לי – ופתאום, בהפתעה מוחלטת, אני מתחילה לצרוח כמו משוגעת, הוזה, כל סוגי הטירוף המוכרים לי, כמו מישהי שצריך לפחד ממנה. אני. מישהי שמפחדים ממנה.

השוטר טופח על כתפי ומבקש ממני להירגע. כשאני נרגעת, הוא מציץ מבעד לחלון ומבקש שאגיד לו מה יש בתוך המסעדה. התיאור שלי לא תואם למה שהוא רואה. "אין שם ויטראז', גברת."

"מה עם עמדת הקפה?" אני אומרת. "בפינה האחורית? מכונת אספרסו, פלאנג'ר, שני קנקנים, אחד לנטוּל…" אני פולטת את המצאי כמו כרוז במכירה פומבית.

"אין שם כלום, גברת. שום דבר. יש מישהו שאנחנו יכולים להתקשר אליו?" בטח! אני חושבת. תתקשר אליו. שדדו אותנו! הוא בטח קשור שם בפנים, מחכה שיצילו אותו. איך לא חשבתי על זה קודם? כמה זמן בזבזתי? הוא סומך על כולם בעיניים עצומות. הוא היה מכניס כל אחד. יכול להיות שהוא מת!

אני מדקלמת את מספר הטלפון שלו ובעוד השוטר מתקשר אני מוחה את העיניים, אוזרת עוז ומזדקפת. אני באה, אל תדאג. אני כאן. אני באה, אבל ההודעה בטלפון הנייד אומרת שהמספר לא פעיל. שילמתי את החשבון בשבוע שעבר.

"יש מישהו אחר?" הוא שואל אותי.

מישהו אחר? לא, אף אחד. אין אף אחד אחר.

"גברת?" הוא אומר, כי לא עניתי לו ואני לוטשת עיניים מבעד לחלון השחור, במקום שלי. "עובד אולי? מנהל?"

כן, יש עובדים. מלצרים ושוטפי כלים. יש מארחות, טבחים, שני סו–שפים, מלצרים, סומליֶה בסופי שבוע. יש מנהלי משמרת-יום ומנהלי משמרת-ערב. לפעמים יש נבלנית בחדר האוכל, רביעיית מיתרים בבר. יש המון אנשים, ממש נחמדים, שמגיעים הנה יום ולילה כדי לאכול. עולם שלם של אנשים נפלאים.

אני רוצה להגיד לו את זה אבל לא יודעת איך, ואז פתאום אני מרימה את העיניים ורואה את אָדל, מנהלת משמרת-הערב, עומדת בסמוך. אני שומעת אותה מזדהה, שואלת מה קרה. אני שומעת אותה מזהה אותי. אני שומעת אותה אומרת שהיא הגיעה מוקדם כי השאירה את הטלפון הנייד בעמדת המארחת והיא צריכה להתקשר לאמא שלה. אני תוהה למה היא לא התקשרה אליה מהבית. אני תוהה מה היה קורה אילו היינו עירומים על המזרן המתנפח במשרד שלי, אוכלים פנקייק בננה בידיים ושומעים פתאום מישהו למעלה מחטט בעמדת המארחת. היינו חושבים ששדדו אותנו. באמת שדדו אותנו.

שוטר נוסף מגיע והשניים פורצים את הדלת ואדל ואני נכנסות. אדל אומרת "אלוהים ישמור אלוהים ישמור" פעם אחר פעם. אני לא מדברת. אדל מתחילה להסתובב בחדר האוכל, נוגעת בקירות, מניחה יד על גבי יד כאילו השולחנות, הכיסאות, המפות, האגרטלים, הכלים עשויים לצוץ פתאום מאחורי הטאפט הוורוד שהדבקתי בעצמי. בימי הבדידות. כשחשבתי שאני מוגנת. פוף. הכול נעלם. אין כלום בחדר האוכל, בבר, בטרקלין. כל הצלחות והכוסות, קנקני המים, כלי השמנת וקעריות הסוכר, השמנת והסוכר. הכול נעלם. המטבח הוא כספת ריקה מפלדת אלחלד. מעמד ה"הובארט" הענק לסכיני הפירוק הדקיקים, הסירים והמחבתות, המלקחיים והלקקנים והכפות המחוררות, המסננות, הכול נעלם. האוכל נעלם, הסטייקים והנתחים והדגים והצלעות, תפוחי אדמה ובצלים ושומים, כל השמנים והחומצים, התבלינים והעשבים, הכמהין, הממרחים, הקמח, החמאה, שמרים, חלב, תמציות טעם. חדר הקירור מגולח, למעט ארגז לימונים מרקיבים.

אני מרימה לימון אחד ואצבעותי חודרות דרך הטחב הכחול-הלבן הרך עד לבשר הרקוב, המדיף צחנה אומללה. איך ייתכן שהוא אפה מהם עוגות? הוא היה קוסם. אני מתיישבת על רצפת חדר הקירור, הלימון האיום בכף ידי, ומנסה למצוא היגיון בקסם. זריזות ידיים.

השוטרים מתשאלים אותי, אבל המילים שהם אומרים מתערבבות ומאבדות משמעות כך שאני לא יכולה לענות. הם פונים לאדל, היא בוכה. אני שומעת אותה נוקבת בשמו, מתארת אותו, אבל התיאור לא מזכיר שום אדם שאני מכירה.

המגודל מבין שני השוטרים משחיל את ידיו בעדינות רבה מתחת לזרועותי ומרים אותי. הוא מלווה אותי לחדר האוכל, שוכח שאין איפה לשבת ופשוט מניח אותי בעדינות על השטיח, שכנראה לא היה לו זמן לתלוש.

"אני יכול להביא לך משהו?"

אבל מה כבר אפשר לשלוף יש מאין?

"יש עוד מישהו שאפשר להתקשר אליו?" שואל השוטר. אני מנסה להעלות בדמיוני את דמויות חבריו מארוחות הערב של שבת, גברים שמעולם לא פגשתי. לא ייתכן שהוא עשה את זה לבד. אני שומעת את אדל פולטת שמות ומספרים.

"טוב, יופי," אני שומעת את השוטר. "נתקשר אליהם. בינתיים, את רוצה להביא משהו לבוסית שלך? כוס קפה? היא צריכה משהו."

מה צריך כשהכול נעלם?

משהו קטן. רק דבר אחד קטן, משהו שאוכל להעלים, משהו שאין לו תחליף וייעלם לנצח. קצה אצבע. הפנינה הקטנה שבתחתית אפרכסת האוזן. בוהן, משהו שאוכל להעביר עליו את השיניים ולנגוס, לקטוע חד וחלק. דבר אמיתי, אובדן אמיתי, שבהיעלמו יאמר שוב ושוב, לנצח, שפעם הייתי שם.