לפני מספר שנים קיבלתי אימייל שנשלח אלי מהמתרגם המצרי, מוחמד, שסיפר לי שבת זוגתו זכתה במלגה להגיע לברלין ושישמח להיפגש איתי. שמחתי גם אני. נזכרתי בפגישה הראשונה שלנו כשהגעתי לקהיר. זה היה בשנת 2009 עוד לפני נפילת מובראק. אני זוכר שהוא ביקש שאבוא לבד. לא התפלאתי על בקשתו. הוא סמך עליי ולא על החבורה האשכנזית שאיתה באתי וגם לא רצה לעורר את חשדות המשטר שצפו בנו בכל בעת. בית הקפה שבו קבענו להיפגש היה מלא בצעירים תוססים, גברים ונשים, ברובם עישנו נרגילה, התווכחו וצחקו. הוא חיכה לי בשורה האחרונה של הקפה, קרוב לקיר לבנים שעמד מאחוריו. בהתחלה הוא דיבר איתי באנגלית, למרות שידע עברית על בוריה. עניתי לו באנגלית. חיכינו שבית הקפה יתרוקן. ריח מתוק של נרגילה בטעם אננס ותפוחים התפשט באוויר. קבוצות הצעירים המצריים שעד לפני זמן קצר היו עסוקים בשיחות התפזרו להם. ואז לפתע, כשהיינו ממש לבד, יצאו להן מתגלגלות בצחוק ובשפע – המילים העבריות. מתחת לשולחן העברתי לו את הספרים של חנוך לוין שביקש שאביא לו מישראל. היום אני חושב שזה המזוודה הכי נפלאה שאי פעם לקחתי איתי. לקח לי עשור שלם להבין מה הכוח של מזוודה עם ספרים של עברית, כי גם היום אני זה שלוקח את הספרים בעברית במזוודה בכדי למלא את החלל בליבי.

מספר שנים לפני האביב הערבי מוחמד פתח בלוג בערבית שתירגם את מיטב הספרות העברית. מעין מגדלור של אותיות מרובעות, באוקיינוס צלילי המואזינים המסתלסלים. העברית ששטפה את עיניו, לא הייתה חוצנית, אלא חלק בלתי נפרד מהמקום כמו הגניזה הקהירית . הוא תרגם משירתי, כמו משירת משוררים אחרים וניסה למפות בכל יכולתו את שדה השירה העברית ולהעבירו במו ידיו, עיניו והבנתו לתוך השפה הערבית המצרית.

הוא איחר קצת לפגישה המחודשת בברלין ושלח הודעת טקסט. חיכיתי בסבלנות עם בתי שיגיע לפינת החמד – שהיא גם בית קפה וגם מעין גן משחקים מקורה לילדים, מקום שהוא מלכתחילה סובלני לכל הילדים שבאים ומעניק להם מרחב משחקים גדול, שמצאתי בשכונה שבה אני מתגורר בעשור האחרון. בעלת הבית הטורקייה ניגשה אלי והסבירה לי בגרמנית שאסור להיכנס למתחם הילדים עם נעליים. כמובן שהיה תלוי שלט בגרמנית ליד רחבת המשחקים, וכמובן, שבחוסר תשומת הלב שלי, לא קראתיו. הסתכלתי על התקליטים הצבעוניים שהדביקו על הקירות, וניסיתי לקרוא את הכותרות ולדמיין איזו מוזיקה הם היו מנגנים. וכשכבר שכחתי מעצמי ובתי נבלעה בתוך הצעצועים, מוחמד הופיע מולנו. הוא נגע בכתפי בעדינות. אדם גבוה. עיניים גדולות, שפתים בשרניות, עם שיער משוך לצד. כהה. ועם חיוך שמרוח על כל הפנים. מבין האנגלית שלו נשמעה המצרית מתגלגלת ומבין האנגלית שלי אפשר היה לשמוע את העברית מהדהדת. לרגע אחד לא שמענו כלום כי בחוץ עברה שיירת חתונה טורקית-גרמנית. כל הרכבים שנסעו מאחורי החתן והכלה צפרו. בברלין היה מותר לצפור בצליל הגס הזה, שבא להביע שמחה פורעת גבולות. סבתי העיראקית סיפרה לי על חתונה שהייתה אורכת שבוע ותערוכות של חוגגים בסמטאות בגדד, עם חצוצרת חתונה – מיזמאר, שהייתה פותחת את הלב של הרחוב.

עברו השנים והתעגלנו והזדקנו וכבר ראינו את הגבול למימוש החלומות שלנו. הוא הפסיק לתרגם. אני הפסקתי עם האקטיביזם שלי. בתו בת השלוש הייתה בהירת עיניים, מתולתלת וחמודה להפליא, שיחקה מיד עם בתי, כאילו הן מכירות מהגן. אך מתישהו ריב על קוף צעצוע הופיע ביניהן. מוחמד, באקט שלא הכרתי, דרש מבתו לנשק את בתי, כשהדמעות נמשכות על לחייה. לבי נצבט, סימנתי לעצמי לחנך כך את בתי. הנשיקה רוקנה את המריבה ובתי נתנה לה את הקוף.

הזמנו שני אספרסו ועוגת לימון טבעונית. שאלתי על עבאד חברו שבדיוק כשביקרתי בקהיר השתחרר ממעצר בגלל דברי ביקורת אמיצים על המשטר הרודני. עבאד היה מרקסיסט והאמין במהפכה שתבוא. בזכות עבאד הבנתי שההתנגדות לדיקטטורה של מובראק, חפרה לה מחילות רבות תחת אדמת קהיר. כמו נהר הנילוס השתרגו והתפתלו להן המחשבות הצעירות, שהתפללו לאותה חירות יקרה ונדירה. לפי עבאד, הממשל של מובראק יודע שהוא נכשל בתפקידו, אבל אף אחד לא יכול לדמיין אלטרנטיבה לסטאטוס קוו, ולכן רוב האנשים והפוליטיקאים ממשיכים להעמיד פנים שזהו משטר מתפקד.

ביקשתי להתעדכן מה קרה לעבאד. פניו של מוחמד נפלו כשהוא עידכן אותי שעבאד הפך להיות התומך של הדיקטטור א-סיסי, שטען שכל המהפכה של כיכר תחריר הייתה קונספירציה מערבית, שרצתה להמליך את האחים המוסלמיים רק בכדי לקבל משטר בובות מערבי.

מהר מאוד, מוחמד הרשה לעצמו שוב לדבר איתי עברית. דיברנו ודיברנו, והעברית שלו הייתה נפלאה, מתובלת בצליל המתגלגל של המצרית. הוא סיפר לי שהרגע שבו הצליח לדבר בשטף, היה כשנפגש עם סופרת ישראלית בתוכנית הכתיבה של אוניברסיטת איווה, שבארה"ב. מתי שהוא עברנו לדבר באנגלית. ידעתי שהוא קצת מתעייף. אותו תהליך התרחש גם כשאשתי הגרמניה הייתה יכולה לדבר כחצי שעה עברית ואז לעבור לאנגלית ובעצם גם לי זה קורה לפעמים כשאני מדבר גרמנית ומתעייף. סיפרתי לו איך עזבתי את ישראל, על הייאוש מאובדן הדרך, אחרי כישלון המחאה החברתית, אך עצרתי את עצמי בשלב כלשהו. היה ברור לי שהמצב במצרים היה הרבה יותר רע, ממה שיכולתי לדמיין.

שתיתי את כל סיפוריו בצמא. הילדות התחבקו וצילמתי. הוא צחק והזכיר לי איך הלכנו לאכול קושארי אחרי הביקור בבית הכנסת היהודי בקהיר. התוודיתי שהיה לי כאב בטן עצום לפני כן, אבל לא ויתרתי לאכול את המאכל הפופולארי שעליו שמעתי רבות, ואחר כך הבטן שלי התפרקה לגמרי בשדה התעופה הבינלאומי של קהיר. השיחה הייתה חמימה, מחבקת, חיפשנו להתכרבל במילים ולא לצאת למסעות צלב בשם המאבקים החברתיים שהותרנו מאחורינו. יחד עם זאת היינו שרידי אותה הלהבה שפעם בערה ביחד במזרח התיכון.

הילדות התרוצצו ברעש בין שולחנות בית הקפה ופינת המשחק, עם השטיח הירוק מקיר לקיר. הוא שאל אותי איך אני מצליח לחיות בחיק האקלים הגרמני. האמת, שלא רציתי לדבר על מזג האוויר הגרמני. אך הוא המשיך לשאול, אז אמרתי שיש ככה וככה דברים שאפשר לעשות עם היעדר קרני השמש והקור המקפיא הזה, כמו לקחת ויטמין די, או לעשות כושר, אך בתוכי ידעתי שזה לא יעזור. כי השאלה האמיתית הייתה, איך הגליתי את עצמי, ומדוע בחרתי במרכז אירופה – מקום כל כך שונה מהמקום ממנו אני מגיע. הוא, שהגיע עם אשתו, שקיבלה מלגה לפוסטדוקטורט, עוד יחזור חזרה למצרים. אבל אני בדיוק ההפך, אשתי ובתי גרות פה וכבר לא אחזור לישראל. הרגשתי שלא נתתי לו מענה אמיתי. הוא לא רצה להציק, אז עזב את השאלה, ונישק את תלתלי בתו, כאילו היו מחרוזות תפילה ביד חאג'.

הלכתי להחליף חיתול מסריח במיוחד וחשבתי לעצמי שהאזור שלנו אומלל, וגם פה וגם שם לא נצליח לאחות את הַמִּסְכֵּנוּת שלנו – מבלי שינוי מאסיבי בכוחות העולמיים והמקומיים – אכן האביב הערבי היה מעין כוכב שביט שהעיר לרגע את השמיים הכי חשוכים של המזרח התיכון וצפון אפריקה. סיפרתי לו שכתבתי תסכית רדיו שתורגם לגרמנית על האיחוד המזרח התיכוני, שיקרום עור, מדינות וגידים בשנת 2048, ויכלול גם את השלום עם הפלסטינים וגם את חזרת הפליטים. "שלח אליי את כתב היד," הוא ביקש בנימוס וקם בכדי להיפרד וידעתי שהוא לא יקרא בו ורק רצה לשמח אותי בסקרנותו. כשהוא יצא החוצה ונעלם בחשיכה עם בתו, שוב התפשטה בי הבדידות, ורק היד הקטנה של בתי החזיקה אותי, עפיפון שלא ייכנע לרוחות הסתיו.