הרכבת יצאה לדרך…

שלושתנו התמקמנו זה לצד זה על המושב הרך של הקרון: אני ליד החלון, חברי יעקובסקי באמצע, ומימינו  – פלוני שטרם הכרנו, בעל עיניים שחורות זריזות, הטבועות עמוק בארובותיהן הכהות הכחולות. הוא לבש מעיל ארוך בצבע שחור, וסביב צווארו היה מלופף צעיף כה ארוך, עד שצווארו, ראשו וכתפיו נראו כמו סליל חוטים ענק. רגעים ספורים אחרי שהרכבת החלה בנסיעה, הוצאתי מן הכיס עיתון, התרווחתי סמוך לחלון ושקעתי בקריאה.  

–       כמה מעט חשיבות אנו מייחסים לבריאותנו,  – אמר לפתע הזר והפנה אליי את הראש במבט מאיר פנים וידידותי ביותר.   

–       למה כוונתך?

–       למשל, אתה קורא… הידעת שקריאה בקרון היא מוות לעיניים?

–       "מוות"… לא הגזמת?

–       הנה, בבקשה! אתם, ההדיוטות, כולכם סבורים כך. ולי אמר מדען גרמני אחד, פרופסור, שקריאה בקרון היא רעל לעין האנושית. עדיף כבר, כך הוא אמר, לשרוף את העיניים באחת באמצעות חומצה, מאשר להרוס אותן כך, בהדרגה. נורא!

–       אך מה הנזק בזה?

–       נו, באמת. כידוע לך, עדשת העין מורכבת מנוזל בהיר חסר צבע, המאוחסן במכל מיוחד. כאשר אתה מאמץ את האישון, בשל תנודות הקרון, הנוזל שבמכל מתחיל להתייבש אט-אט… ההתייבשות הזו פוגמת במכל עצמו, הוא מתחיל להצטמק; והאישון, במקום להיות עגול ומלא, כמו עכשיו, נהיה רך ורפה, כמו בלון שהתרוקן מאוויר. עד שבבוקר בהיר אחד אתה מתעורר, ולפתע – סלח לי על משחק המילים הבנאלי – רואה שאינך רואה דבר. הנה עכשיו, למשל, האם אתה מרגיש תחושת יובש בעין?

–       כן… נראה לי… קצת…

–       בבקשה, הנה לך! זה מתחיל… ראה בעצמך.

 הוא השתתק. עברתי בחטף על דפי העיתון, התרשמתי שאין בו דבר מעניין, גלגלתי אותו והנחתי על מדף קטן שהיה מעליי.

–       הרשה לי לעיין בעיתון שלך, – ביקש הזר.

–       בבקשה! אבל למה לך לגרום נזק לעיניים?

–       הו, מבחינה זו אני משוגע גמור. רק מישהו אובדני מסוגל לפגוע בבריאותו כמוני. פעם נתנו לי קוקאין, ומה אתה חושב? התחלתי לבלוע אותו בכפות שלמות. בעיר סָמָרָה רחצתי בנהר קפוא מתחת לקרח, ובפֶּטְרוֹגְרָד הזדמן לי לעשן סיגריות שהוצאו מכיסו של אדם שמת משעלת.  

  יעקובסקי הניף את הזרועות:

–       פחד אלוהים! מקפיא את הדם.

–       ועוד איך. מובן שקיימות סכנות גלויות וסכנות סמויות. עכשיו, למשל, אתה יושב סמוך לחלון. הידעת שדרך סדק זעיר ובלתי נראה נכנס ללא הרף זרם רוח דק, כעוקץ של יתוש, וחודר לריאות כמחט פלדה. נאדיות הריאות מתקררות ונקרעות, נוצרים גושים, כיח דמי ו… 

–       אין מה לעשות, – השבתי בחיוך חיוור ומעושה.  – הרי בכל מקרה מישהו חייב לשבת ליד החלון.   

–       יודעים מה? אני אשב שם, – פסק הזר בפשטות האופיינית למעשי גבורה.

–       אבל מה עם ריאותיך…

–       נו, באמת! מה יש לי לשמור עליהן?… פעם, בקוֹנסטַנְטִינוֹפּוֹל [לימים איסטנבול], שוטטתי בקור עז לבוש בז'קט בלבד. באַסְטְרָחָן התיידדתי עם לוחש לנחשים אחד… עזוב! פשוט שב במקומי.

התחלפנו במקומות.

–       אתה יודע, – פנה יעקובסקי לזר, בעוד ראשו מתנועע בקצב של תנודות הקרון, – הוא חבר טוב שלי עוד מילדות, אני אוהב אותו, ועדיין לא הייתי מסכן את חיי כך למען הצלתו.

–       אין מה לדבר על זה, –  אמר הזר תוך הנפת יד כמחוות ביטול, התקרב עוד יותר לחלון, פתח את העיתון שלי והתעמק בקריאה.

 

 נסיעה ברכבת ללא קריאה  – בילוי משעמם ביותר. הזר היה שקוע בקריאה, ואילו יעקובסקי ואני ניקרנו ומדי פעם החלפנו בינינו קטעי אמירות עצלות.

–       מתי נגיע לטְבִּילִיסִי?

–       אה! לא בקרוב.

–       איך שהזמן נגרר לו.

–       ממש.

–       מחניק פה בקרון.

–       כן.

–       בכל מקום חורף ואילו כאן  – אביב.

–       אמת.

–       אתה רואה את העצים האלה?

–       כן. גבוהים.

  בסיום הקריאה, הזר החזיר לי את העיתון, פיהק והתמתח בהנאה.

–       הייתי מנמנם עכשיו…

      הוא הסתכל על יעקובסקי ואמר:

–       הדרך הזאת היא המרושעת ביותר ברוסיה.

–       למה?

–       תאונות רכבת מתרחשות כמעט מדי יום.

–       מה אתה אומר? למה לא כותבים על זה בעיתונים?

–       מטייחים. אתה מבין למה… הממ! כן. כל כך הרבה קורבנות!

–       זה נורא! ציין יעקובסקי והביט בי בדאגה.

–       ועוד איך!

–       הדבר הגרוע הוא, – המשיך הזר, – שהקרונות בנויים כמו מבואות ללא מוצא. למשל, באופן שאנו ישובים כעת, – במקרה של תאונה – אנחנו גמורים!

–       למה?

–       הרי זה ברור! ראו: הברכיים שלנו צמודות לדופן הקרון. דמיינו לעצמכם שהתנגשה בנו רכבת אחרת! באותו הרגע, דופן הקרון הסמוך מתנגשת בדופן שלנו, וזו פוגעת בברכינו בעוצמה אדירה.

–       ואז…מה יקרה? – שאל יעקובסקי בשקט, בעודו מביט על דופן הקרון בעיניים פתוחות לרווחה.

–       מה זאת אומרת? מעוצמת הפגיעה, רגליך חודרות מיד לתוך הבטן, לוחצות מתוכה החוצה את המעיים ואת הכבד, ואתה מתקפל כמו מטרייה. אתה יודע… לא נעים להרגיש את עצם השוֹקה במקום שהטבע ייעד ללב ולריאות בלבד.

       נפלנו ברוחנו ונאלמנו דום.

–       כמובן, עצמות האגן מרוסקות. לרסיסים. והכי גרוע הוא שעם פציעות כאלה חיים שלושה-ארבעה ימים לכל היותר.

–       אך אם נניח, – המשיך הזר, – שבעת ההתנגשות, הנוסע שהה במסדרון של הרכבת? האם הוא חשוף לאותה הסכנה? לא ולא. הרי ברור שהסכנה נשקפת לא מהדפנות שבצדדים אלא מאלה שמלפנים ומאחור. הכרתי אדם, היחיד מתוך מאה ששרד תאונת רכבת, רק משום בעת ההתנגשות הוא עמד במסדרון. שמו סמיוֹנוֹב. חשמלאי.

         אני ויעקובסקי הסתכלנו איש על רעהו ובלי מילים הבנו זה את זה.  מטעמי נימוס השתהינו עוד כשלוש דקות, ואחר כך אמרתי:

–       נרדמה לי הרגל לגמרי. אולי כדאי שאעשה כמה צעדים.

–       גם אני, – קפץ יעקובסקי. – נצא לעשן.

 

        כשיצאנו למסדרון, יעקובסקי אמר תוך קריצת עין:

–       איך שהשחלתי את התירוץ עם העישון? הרי אין זה מנומס לצאת סתם כך. הוא היה חושב לעצמו: הפחדנים האלה קיבלו רגליים קרות. נכון?

–       ברור.

–       ובינינו, יש לו עצבים מפלדה. תחשוב על זה, לדעת שבכל רגע אתה עלול להימחץ כמו איזה ספר במכונת שכפול – ולדון בזה בקור רוח.

–       אולי תבדוק מה הוא עושה?

     יעקובסקי הלך להציץ על המשוגע שלנו, חזר ודיווח:

–       שוכב לו על הספה בעיניים עצומות.

–       בוא נעמוד כאן. קרוב יותר לאמצע.

–       והוא די נחמד. נכון?

–       כן. חביב. נעים הליכות כזה…

       ככל שעבר הזמן, כך הלך ונהיה מחניק יותר. הורגשה קרבת הדרום.

–       מה אם נפתח את החלון? – הצעתי. – חם מאוד במדבר.

–       החלונות נעולים. הקרון עדיין במצב חורף.

–       חכה… והחלון הזה? הנעילה שלו נראית די רופפת. משוך קצת…

–       חבל שאין לי אולר. ואם מישהו יראה?

–       לא נורא. נגיד שזה קרה בלי כוונה.

    מסגרת החלון צנחה בחבטה קלה – ופנינו נשטפו בפרץ רוח מתקתק וקריר של המדבר, הרווי בניחוחות אביביים ראשונים.

–       איזה אוויר! אתה מרגיש? קווקז במיטבו!

–       שיקוי החיים!

    הרחק באופק בצבצו הרים אימתניים כרוחות רפאים כחולים ערפיליים.  עונג עלה מן האוויר החמים ומן האדמה השמנונית והריחנית. קרוב לשעה עמדנו כך, כמעט בלי לדבר, מהורהרים ומתמוגגים. מאחורינו נשמע הקול:

–       מה אתם עושים כאן בדיוק?

    שותפנו לספה עמד מאחורי גבי.

–       אתה מרגיש את האוויר הצלול?

–       כן. אולי אנסה גם אני לפתוח חלון אחר.

–       לא, – אמר יעקובסקי. – כל החלונות נעולים, בהתאם לתקן של מצב החורף. זה היחיד שפתוח.

–       כזה הוא קווקז!  – ציין הזר מתוך הרהור. – מרהיב ביופיו, מיוחד במינו, כמו נחש קוברה, אבל גם ארסי באותה המידה! ומסוגל להכיש כמוהו.

–       למה?

–       מה, קווקז? הרי זו ארץ של שודדים. למשל, אתם עומדים ליד החלון, משוחחים לכם בנחת, ולפתע, מאחורי הסלע ההוא – בום! כדור בראש, ואתם צונחים על הרצפה באחת.

–       אבל מי זה… שמסוגל?

–       ברור כשמש: אנשי הפרא המקומיים. הינה, בדיוק אתמול בעיתונים… כבר קראתם את העיתון?

–       לא.

–       נו, באמת. כך בדיוק עמד לו ליד חלון פתוח יהודי אחד, מכוון פסנתרים במקצועו. "שאף את האוויר הצח…" בום! אפילו לא הוציא הגה. שם משפחתו היה אייזנשטוק.

–       אבל למה זה, אלוהים!

–       שודדי ההרים. זה השעשוע שלהם. מי שיירה בנוסעים רבים יותר זוכה לכבוד בכפר. מי שהרג פחות מעשרה, אף בחורה לא תינשא לו.

–       זה בלתי נתפס! בוא נסגור את החלון, יעקובסקי.

–       יודעים מה? תנו לי לקחת את הסיכון, – אמר הזר בקור רוח, בעודו נשען על אדן החלון.  – הקשיבו… אם יפגע בי כדור… שלחו את חפציי לטביליסי, לרחוב גולובינסקי 11, לידי מיכאלוב.  

  מעולם לא ראיתי צוואות, שנכתבו במהירות ובהחלטיות שכאלה. מטעמי המצפון ניסיתי לשכנע את שותפנו הנועז להתרחק מן החלון המסוכן, אך הוא היה נחוש.  

  בטביליסי, כאשר ירדנו מן הקרון, נתקלנו באישה גבוהה יפת-תואר, שפגשה את בעל התעוזה שלנו.

–       נו, איך הייתה הדרך? – שאלה האישה ונישקה אותו.

–       נפלא. כל עוד מזדמנים שותפים מדהימים לדרך כמו שני אלו (והוא הצביע עלינו) – בהחלט אפשר להשתמש ברכבות הרוסיות.

  כשהתיישבנו בכרכרה, יעקובסקי אמר לי:

–       שמעת? הוא אמר: מדהימים… ודאי גם אנחנו מצאנו חן בעיניו? מה דעתך?

  משכתי בכתפיים. ובאמת, אנחנו לא כאלה גרועים!