באמצע דברי ההספד בהלוויה המשעממת וקורעת הלב של אמי, התחלתי לחשוב על ביטול החתונה. העשרים ואחד באוגוסט לא נראה לי תאריך מתאים, ג’ון ווסקוט לא נראה לי האדם המתאים להתחתן אתו, והיה לי קשה לראות את עצמי בשמלת המשי הלבנה שמרת ווסקוט הציעה לי. התארסנו בחג המולד, כשאמי החלה לדעוך; היא מתה בחודש מאי, מוקדם מעט מכפי שציפינו. כשהכומר אמר, “היא היתה נשמה נדירה, מסוג האנשים האמיצים ושופעי השמחה הנוסכים השראה בזולת,” נעצתי את עיני בתקרה התכולה וחשבתי, “אמא לא היתה רוצה שאבזבז את חיי עם האיש הזה”. ג’ון שאל אם הייתי רוצה שיגיע מבוסטון להלוויה, ואני אמרתי לא. הוא אכן לא הגיע, מכבד את העצמאות שלי וכולי וכולי. אני חושבת שהיה עליו להבין שאני פשוט מתחשבת בו.
אחרי ההלוויה לקחנו את כד-האפר הביתה וקיבלנו את פני האורחים שבאו לנחם. הרבה חברים של אבי מבית-הספר למשפטים, כמה תלמידים שלו לשעבר, הדוד סטיב ואשתו החדשה, בני-הדוד )שאחותי ליזי ואני תמיד קראנו להם “יצור אחד” ו”יצור שניים”(, חברים מהשכונה הקודמת שלנו – שם גרנו עד שעבודות הפיסול של אמי החלו להימכר – חברים של אמי מעולם האמנות, אחיותיה, כמה חברים שלי מהתיכון, כמה אנשים שאצלם עבדתי כשמרטפית, חברתי הטובה מהמכללה, כמה חברים של ליזי, המון אנשים שלא הכרתי. התגוררתי מחוץ לבית זמן רב, בהתחלה במכללה, עכשיו בבית-הספר למשפטים.
אחותי, אבי ואני הסתובבנו בחדר ואבי חיבק את כל מי שנכנס. לא משנה אם ליטפו את גבו או לחצו את ידו, אבי משך אליו את הבאים ואימץ אותם אליו כה חזק, עד שראיתי את רגלם מתרוממת בקו ישר מהרצפה. ליזי ואני נקטנו גישה פסיבית יותר והנחנו לאורחים לעשות בנו כרצונם, ללטף, לטפוח קלות, לחפון את פנינו בכפות ידיהם.
בעודו מועך אליו את מרת אליס, המנקה שלנו, הבחין אבי במר דה קוארוו שנכנס לחדר, אוחז בידו עדיין את המזוודה. אבי כמעט הפיל ארצה את מרת אליס ופנה לעבר מר דה-קוארוו והסתער עליו, עוטף אותו בזרועותיו, ושניהם התייפחו והתנועעו בלהט מצד לצד, לקצבו האילם של ריקוד הוואלס. אחותי ואני התיישבנו על הספה והתבוננו באבי המתייפח על כתפי חברו, המאהב של אמא.
כשהייתי בת אחת-עשרה וליזי בת שמונה, בקיץ האחרון שליזי הסתובבה עירומה, הצטרפו אלינו לזמן-מה, לבית הקיץ במיין, מר דה- קוארוו ובתו גיזלה, שהיתה אז כמעט בת שמונה. בית הקיץ היה שייך לספנסרים, האגף המשפחתי של אבי. אבי ודודי סטיב החזיקו בבית במשותף. היינו נוסעים לשם מדי חודש יולי )המים צוננים יותר, מזג האוויר נוח יותר( והם היו מגיעים בחודש אוגוסט. יחסו של אבי לאחיו היה כיחסינו לבני-דודינו, ומשום כך הצטלבו דרכינו רק בארוחת-הצהריים, ביום האחרון.
באותו חודש יולי, הגיעו בני דה-קוארוו בלי מרת דה-קוארוו, שהיתה צריכה לנסוע לבקר מישהו חולה בארגנטינה, משם באה המשפחה. זה היה בסדר גמור מצדנו. מרת דה-קוארוו היתה אמא מקצועית, מסוג האמהות שאחותי ואני הרגשנו לא נוח בחברתן. היא פקדה עלינו לשטוף את התותים לפני האכילה, לנוח בשעות הצהריים, למרוח יותר קרם שיזוף, לסדר את המיטות. היא היתה אשה חביבה, אבל תמיד עמדה בדרכנו. לאמי היו כמה עקרונות בסיסיים ביותר במה שנוגע לקיץ: לא לאכול מזון מעופש או חרקים; לא לשחות לבד; לא לחשוב אפילו על להעיר אותה לפני שמונה בבוקר, אלא אם מדובר בפציעה אנושה או במחלה. זה היה פחות או יותר הכול, אבל מרת דה-קוארוו תמיד תיקנה את הרשימה והוסיפה עליה, שולחת עין מצטדקת לעבר אמי, שהיתה חביבה וחברותית כתמיד והתנהגה כרגיל. היא הבהירה לנו היטב שאם ניכנע לנטיות הלב של מרת דה-קוארוו, זה ענייננו. הם התגרשו כשגיזלה למדה בכתה יוד במאונט הוליוק.
אהבנו את גיזלה היפה והצייתנית והצקנו לה מעט, ואהבנו אותה אפילו יותר משום שלא הלשינה עלינו, ביחוד לא עלי. אהבנו גם את אביה. מפעם לפעם פגשנו את שניהם או את שלושתם בפיקניקים ובחגים הפחות חשובים. מר דה-קוארוו תמיד החמיא לנו, מעולם לא סיפר בדיחות מטופשות על חשבוננו, והביא לנו מתנות קטנות, יוצאות דופן ומושלמות. סיכות שיער עשויות כסף בשבילי, בקיץ שבו גידלתי שיער, אחרי שהיתה לי תספורת קצרה ושובבה; סימנייה עשויה עור לאחותי ליזי, שלמדה לקרוא בגיל שלוש. אמי היתה עומדת מאחורינו כשהסרנו את עטיפות המתנות, מחייכת ומנידה בראשה למראה הבזבזנות שלו.
כשהתקרבה המכונית ישבנו כולנו במרפסת הקדמית. מר דה-קוארוו יצא ראשון, שערו החום והמתולתל שיווה לו מראה של לוע-הארי, עם חולצת הטריקו הצהובה שלו ומכנסי הג’ינס החומים. גיזלה נראתה ממש כמו אביה, בשערה הארוך והחום, העשוי פקעת, אניצי שיער מתנופפים סביב פניה הקטנות השזופות. בעודם קרבים לעברנו, תפסה גיזלה את אביה בידו ואני הוצפתי בגל של חמימות כלפי הילדה הזאת, על כך שהפגינה כמה היא אוהבת את אביה, כפי שאהבתי את אבי, ועל שהראתה שהיא חוששת מעט מאתנו, במיוחד ממני. אף אחד לא חשש מליזי; היא מעולם לא נטשה את ספריה כדי להטריד מישהו.
הורי ירדו מהמרפסת; אבי הגדול, במכנסי הספורט הכחולים הדהויים שלו, התלויים ברפיון מתחת לכרסו, גבו מנומש, אדמדם ולחלוחי בשמש, כפי שהיה מדי קיץ. השמש אחזה בשיער האדום שעל ראשו, על כתפיו ועל חזהו, והוא זרח. הוא אמר שהספנסרים היו ויקינגים למחצה. אמי לבשה את תלבושת הקיץ שלה, בגד-ים שחור בשני חלקים. אני לא זוכרת שלבשה מעולם משהו אחר. בלילה היתה מוסיפה כותונת מהכותנות של אבי וכורכת אותה סביבה, כמו קימונו. היו שנים בהן נראתה נפלא בבגד-ים, המותניים מכונסות היטב, העור חלק ושזוף; בשנים אחרות נראה עורה שדוף ומקומט, ובגד-הים היה רחב מדי באזור אחד וצר באזור אחר. באותן שנים, אמי עישנה יותר מדי ויצאה להשתעל בחוץ, במרפסת הקדמית. אבל בקיץ ההוא בגד-הים הלם אותה להפליא, וכשניתרה מהמרפסת היישר לזרועותיו של אבא, הוא סובב אותה כסחרחרה, מניח לשערה הכהה להצליף בפניו שחייכו וחייכו.
שניהם חיבקו את מר דה-קוארוו ואת גיזלה; אמי לקחה את המזוודה הפרחונית של גיזלה ואבי לקח את תיק הנסיעות של אביה, ויחד הובילו אותם אל תוך הבית.
בית הקיץ היה הארמון שלנו; ליזי ואני היינו מתפארות, “הקיץ אנחנו נוסעות לבית הקיץ שלנו במיין, בואו לבקר אותנו, אם ההורים שלכם יסכימו.” ואהבנו את זה ואהבנו להעמיד פנים שאין בזה משהו מיוחד, בזמן שידענו שבאמת זה היה אדיר. עצי האורן והליבנה הגיעו עד שפת האגם, ורק רצועה דקה של סלעים מכוסי אזוב הפריד בינך לבין המים החלקים והצוננים, על דגיהם הקטנים והאפורים, ששחו סביב המזח המבוקע ובין הרגליים או הרחק מהישג המשוט, כשהוצאנו את סירת המשוטים הכחולה והישנה שלנו.
בבית הקיץ היו שלושה חדרים ומטבחון קטן וחדר אורחים שהשתרע על מחצית שטח הבית. בשני חדרי השינה הקטנים עמדו מיטות רחבות, מכוסות בד משי בצבע פסטל וגדילים ארוכים; צהוב עם ורדים אדומים בחדר ההורים, לבן עם פרחי אמנון-ותמר כחולים בחדרים האחרים. חדר הילדים היה רחב יותר, כמו בפנימיות, והכיל שלוש מיטות צרות, כל מיטה בסדין לא תואם לציפית. הכריות היו תמיד לחות מעט והדיפו ריח של מלח ואורנים, ושלי הדיפה בנוסף גם ניחוח בושם “מה-גריף”, משום שנהגתי לישון כשהצעיף של אמי תחוב מתחת לכרית. המקלחון עמד בחוץ, ווילון דק וירוק מניילון מתוח סביבו, אבל בתוך הבית היה גם חדר רחצה רגיל, סמוך לחדר ההורים.
מר דה-קוארוו וגיזלה הסתגלו לשגרת החיים שלנו, כאילו מאז ומתמיד פקדו את בית הקיץ, ולא רק באותו קיץ. היה לנו סוג של שגרת חיים בבית הקיץ שנשאר אתך תמיד כמופת לנוחיות, לחיים שיכולים לענג. היינו מתעוררות מוקדם בבוקר, מאזינות לציפורים הצווחות ומסלסלות בגרונן, ומכינות לעצמנו ארוחת-בוקר; דייסה ולחם קלוי, אם ההורים התעוררו, עוגה וספגטי צוננים ומרשמלוס אם עדיין ישנו. אמי התעוררה בדרך-כלל ראשונה. היא היתה מכינה קפה, מסרקת את שערנו, קולעת ממנו צמות ושולחת אותנו לחופשי. כשהיינו יוצאות לסיורים, היא היתה שמה בתיק שלושה כריכים, פירות ושמיכה צבאית. לעומת זאת, כשיצאנו לאגם, היא רק היתה מנופפת לנו לשלום.
בצהריים היינו חוזרות הביתה, טורפות מכל הבא ליד ואז חוזרות לאגם או הולכות ליער או צועדות במורד הכביש, לבדוק אם מתחשק לילדי העיירה לשחק אתנו. אני לא זוכרת מה עשו המבוגרים כל שעות היום; לעתים יצאו לשחות מעט באגם, ולעתים היינו מוצאות את אמי במחסן ששימש לה לסטודיו. אבל כשחזרנו בחמש או שש בערב, כולם נראו עליזים ונינוחים, שותים ג’ין בטוניק במרפסת הקדמית ומתבוננים בנו רצות לכיוון הבית. זאת היתה השעה היפה ביותר.
בלילה, אחרי ארוחת-הערב, שטפו האבות את הכלים ואמי היתה מתיישבת במרפסת, מעשנת סיגריה ומאזינה לארטה פרנקלין או לבילי הולידיי או לסם קוק, ואחרי זמן-מה היתה מכבה את הסיגריה וארבעתנו היינו רוקדות. רקדנו טוויסט ולינדי וג’יטרבאג וסטומפ, כולנו מחקות את אמי. תוך זמן קצר היו האבות נסחפים לעניין, עם מגבות מטבח וכוס בירה ביד. הם היו נשענים על הדלת ומסתכלים עלינו. אמי היתה פונה אל אבי ראשון, תמיד אליו ראשון.
“מה העניין, דני, רוצה לרקוד?” היא היתה מניחה יד על כתפו והוא היה מחייך, משליך את מגבת המטבח לעבר מר דה-קוארוו ומניח את כוס הבירה על הרצפה. אבי התייחס לריקוד בהיתול, מתקדם בכבדות, גורר רגליים ומחייך. לפעמים הניף את זרועותיו סביב, מתחזה לדג או לדוב, בעוד אמי מניעה את גופה בקלילות חלומית, מחליקה לצלילי המוסיקה. תמיד רקדו יחד את ריקוד הלינדי לצלילי ה”פטס דומינו”. זה היה הריקוד האהוב ביותר על אבי, ואחריו הוא היה מתיישב, מתנשם ומתנשף מעט.
אמי היתה עומדת, מקישה באצבעותיה ומרקידה את גופה קדימה ואחורה.
“גאוצ’ו, אתה תרקוד אתה, לפני שאני חוטף התקף,” אמר אבי.
השם האמיתי של מר דה-קוארוו היה בוליבר. ליזי גילתה לי את זה רק אחרי ההלוויה. תמיד קראנו לו מר דה-קוארוו, כי התביישנו לקרוא לו בשם חיבה.
מר דה-קוארוו היה מושך בכתפיו בחן, משליך את שתי המגבות לעבר אבי ומתקדם לעבר אמי בצעדי ג’אז, בעודו ממשיך להביט על אבי.
“מחר נצא לריצה, דן, נחזיר אותך לכושר, שתוכל לרקוד כל הלילה.”
“מה זאת אומרת ‘נחזיר’? הגיזרה שלי לא השתנתה כבר עשרים שנה. מה יש פה לתקן, הרי שום דבר לא התקלקל?”
וכולנו צחקנו, ומר דה-קוארוו ואמי גלגלו עיניים זה אל זה, ואמי ניגשה אל אבי ונישקה אותו על הרקות, על אגלי הזיעה. אחר-כך היא לקחה את ידו של מר דה-קוארוו, ושניהם צעדו למרכז חדר האורחים.
כשהיא ואבי רקדו, אחותי ואני צחקנו צחוק טיפשי, נדחקנו ביניהם והתייחסנו לזה כמו אל משחק משפחתי בכדור-נוצה, שבו היו הם המובילים, אבל אנחנו הוזמנו בשמחה ליטול חלק. כשהיא רקדה עם מר דה קוארוו, התנדנדנו, אחותי ואני, במרפסת הקדמית או נשענו על אדן החלון וצפינו בהם, אפילו בלי להסתכל זו בזו.
הם רקדו רק ריקודים מהירים, והם רקדו כאילו כל חייהם חיכו לכל אחד מהשירים. התנועות של אמי נעשו עמוקות וחלקות יותר, ומר דה קוארוו התעורר בבת-אחת, כאילו פגע בו ברק. אבי רקד כפי שהיה, חמים, רעשני, קנטרן, כמעט כפייתי; אבל מר דה-קוארוו, שהיה בדרך-כלל שקט ומתחשב ורציני, נהפך לאדם אחר כשרקד עם אמי. ריקודו היה קליל ועליז ומלא נשמה כשהוא נצמד אליה, מסובב אותה, עוקב אחר כל צעד שלה. הם חייכו אלינו, כל אחד בתורו ואחר-כך הסתכלו זה על זה, נרגשים מכדי לחייך.
“תרקדי עם אבא עוד קצת,” אמרה אחותי, מדברת בשם שלושתנו. הם השאירו אותנו הרחק מאחור.
אמי הפריחה נשיקה לעבר ליזי ואמרה, “בסדר, מתוקה.”
היא פנתה אל שני הגברים, צחקה ואמרה, “המסר ברור. נעשה הפסקה קצרה, גאוצ’, ונשכיב את הקופות הקטנות במיטה. ילדות, מתחיל להיות מאוחר.”
כל השלושה הובילו את שלושתנו, מפקחים על טקסי השינה, פנימה למטבח – לשתות חלב – והחוצה, לחדר הרחצה לצחצח שיניים, למרוח נוזל קלמין, לשירותים, ולבסוף לחדר השינה הגדול שלנו. אחותי ואני ישנו בתחתונים ובחולצות טריקו, וזה הרשים את גיזלה.
“בלי פיג’מות?” שאלה בלילה הראשון.
“אין צורך,” עניתי בשביעות-רצון.
אחרי שההורים נישקו אותנו, היינו שוכבות במיטות ומקשיבות לשיחותיהם, לפיצוח הבוטנים ולרחש חלוקת הקלפים; הם שיחקו ג’ין ופוקר והאזינו לדינה וושינגטון ולאודטה.
לילה אחד התעוררתי בסביבות חצות, חציתי את חדר האורחים, בדרכי למטבח, לשתות מעט מים ולבדוק אם נשאר משהו מעוגת התותים. ראיתי את אמי ואת מר דה-קוארוו מתחבקים, ואני זוכרת שהמראה הפתיע ובלבל אותי. ראיתי סרטים; אם אתה מחבק מישהו, זה כאילו שלעולם לא תתן לו ללכת, וכנראה שבסוף גם תתנשקו. זה לא דמה לחיבוק של אמא-אבא, בעיקר משום שמה שבלט בחיבוקים של הורי היה שאבי היה גבוה מאמי בעשרים סנטימטרים ושקל חמישים קילו יותר. הם לא נראו לי מתאימים זה לזה – גבר גדול, ורוד-זהוב, העוטף בגופו אשה קטנה, שחורה-לבנה וכחושה, שמביטה אליו מלמטה למעלה. אמי ומר דה-קוארוו דמו לאח ואחות, עומדים לחי אל לחי, כתפיהם רחבות ורגליהם ארוכות, שזופות ויחפות. ידיה של אמי היו מתחת לחולצת הטריקו של מר דה-קוארוו.
היא כנראה הרגישה שאני מתבוננת בהם, כיוון שפקחה את עיניה לאט.
“הו, הבהלת אותנו, מתוקה שלי. מר דה-קוארוו ואני בדיוק אמרנו לילה טוב. רוצה שאבוא לכסות אותך, אחרי שתלכי לשירותים?” לא בדיוק שוחד, אבל ללא ספק תזכורת שאני חשובה לה יותר ממר דה-קוארוו. הם התרחקו זה מזה בתנועה כל-כך מהירה וחלקלקה, שלא זכרתי עוד איך נראו יחד. הנהנתי בראשי; מה שראיתי באותו לילה נעשה לחיבוק ליל-מנוחה אופייני, מהסוג שאמי העניקה לכל ידידיה הקרובים.
כשיצאתי מהשירותים, מר דה-קוארוו נעלם ואמי המתינה לי, מסתכלת החוצה, על הירח. היא הובילה אותי לחדר השינה ונשקה לי, קודם כול על המצח, ולאחר מכן על השפתיים.
“ליל מנוחה, ראש דלעת שלי, נתראה בבוקר.”
“מחר תאפי סופגניות עם ריבת אוכמניות?” זה נראה הרגע הנכון לשאול.
“נראה. לילה טוב.”
“אמא, בבקשה.”
“בסדר, יהיה לנו בוקר עם ריבת אוכמניות. ועכשיו לישון. ליל מנוחה.” אמי הביטה עלי לרגע, מפתח הדלת, ונעלמה.
אבי קם בחמש בבוקר ויצא עם קבוצת אנשים לדוג דגים בעברו השני של האגם. מדי שבת בחודש יולי היה יוצא כשמטפחת אדומה, הקשורה בארבע קצותיה, מכסה את קרחתו העגולה, חולצת טריקו לגופו ובידו ארגז כלים, והיה דג עד שעה שלוש בערך. מר דה-קוארוו אמר שהוא מוכן לנקות, לבשל ולאכל אותם, אבל אין לו עניין לבזבז יום שלם בתפיסת דגים בחברת בחורים בכובעי בייסבול ובגרביים לבנות.
התעוררתי והרחתי קפה וחמאה. גיזלה וליזי כבר קמו, ואני הרגשתי לחוצה; זאת הייתי אני שהזמינה סופגניות עם ריבת אוכמניות, שוודאי כבר נאכלו.
מר דה-קוארוו וליזי ישבו ליד השולחן, וחיסלו את הסופגניות שלהם. אמי וגיזלה ישבו על הספה הכחולה בחדר האורחים, אמי שקועה בסירוק שערה של גיזלה. היא סירקה את שערה בעדינות גדולה משסירקה את שערי, בלי לטפוח על כתפה שתשב בשקט. גיזלה לא זזה ממקומה ולא צעקה כשאמי נתקלה בסבך של קשרים.
עמדתי להתפרץ כשאמי קרצה לי מעבר לראשה של גיזלה ואמרה, “ארנבונת שלי, יש בשבילך ערימה של סופגניות על התנור. גאוצ’, אתה יכול, בבקשה, להביא אותן לאלן? הצלחת בוודאי עוד חמה.”
מר דה-קוארוו הגיש לי את הסופגניות שלי, שדמו לגלגלי ענק חומים, משובצים בתות סגלגל ומעוך. הוא הניח סכין ומזלג על מפית נייר מקופלת וטפח על לחיי. ידיו הריחו קפה וקינמון. הוא ידע מה אני אוהבת והדף לעברי את החמאה והדבש והסירופ.
“מיץ?” הוא שאל.
הנהנתי בראשי, מנסה לבחון אותו בלי שיבחין בכך; הוא לא דמה לאיש שדימיתי לראות באור הירח, שחיבק את אמי חיבוק משונה.
“סופגניות מצוינות, לילה,” הוא אמר.
“טעים מאוד, אמא.” לא רציתי שהנימוסים הטובים של מר דה- קוארוו יעלו על נימוסי. גיזלה זכרה לומר את ה”בבקשה” וה”תודה רבה” שלה בכל הזדמנות.
אמי חייכה ואספה את השיער של גיזלה בסיכת-ראש. החום גבר ואני טרפתי את הסופגניות ובעטתי ברגלה של ליזי, למשוך את תשומת לבה.
“נלך,” אמרתי,
“תשטפי פנים ואז תלכי,” אמרה אמא.
תקעתי את הראש מתחת לברז המים במטבח, ואמי ומר דה-קוארוו צחקו. בתחושת ניצחון הולכתי את שתי הילדות הקטנות אל מחוץ לבית, חוטפת את המגבות מחבל הכביסה ורצה לעבר המים, מתמלאת לפתע געגועים לאגם.
“מי שמגיע אחרון הוא נאד נפוח,” צעקתי וקפצתי קפיצת-ראש מקצה הרציף. פגעתי במים הכחולים, מנפצת את חלקתם לרסיסים. ליזי וגיזלה קפצו למים בעקבותי, ושלושתנו שיחקנו במים עד שאבי הגיע בטנדר ובידו סל עם דגים. הוא נופף אלינו והכריז שביומיים הבאים נאכל דגים, ואנחנו נאנחנו וסתמנו את האף כשהוא נכנס הביתה, מתגלגל מצחוק.
היה רצף של ימים שטופי שמש, כמו היום ההוא: שחייה, דיג עם אבי על הרציף, אכילת חמאת בוטנים וכריכים בריבה בסירת המשוטים, מיץ תפוזים על הנדנדה במרפסת.
ואחר-כך, במשך שבוע תמים ירד גשם. התעוררנו בבוקר הגשום הראשון, מאזינות לטיפות המקישות ומרקדות על הגג. אמי שרבבה ראשה לחדר השינה שלנו.
“זה המונסון, מתוקות שלי. רוצות קקאו ולחם קלוי עם קינמון?”
לבשנו סרבל וסוודר ויצאנו למטבח שבו הכינה אמי מראש ספלים וצלחות. היא היתה שקועה בטקס שלה לימי גשם: הכנת משקה הסנגריה. קודם כול מזגה מיץ תפוזים מכד הפלסטיק הלבן לתוך שלוש צנצנות ריקות של חמאת בוטנים. אחר-כך חתכה לחתיכות קטנטנות את כל התפוזים, הלימונים והלימטות שהיו בבית. היא הרשתה לי למזוג ברנדי על הפרי, גיזלה פיזרה סוכר, וליזי מזגה על הכול יין אדום. אני לא יכולה לדמיין משקה טוב מזה ליום גשום.
אמי יצאה החוצה, אל המרפסת הקדמית, לעשן את סיגריית הבוקר שלה, ואבי הצטרף אליה, בעוד אנו משחקות ב”לך לדוג”; יכולתי לראות אותם מתחבקים על ספסל הנצרים. אחרי כמה דקות הגיע מר דה-קוארוו, הרים איזה חוברת ישנה והחל לקרוא בה.
כיוון שהמבוגרים לא רצו לבדר אותנו, החלטנו לשוב לחדרנו ולשחק במונופול. אחרי שלוש שעות בהן נרקבתי בכלא וליזי שכחה לגבות שכר דירה וגיזלה הקטנה ניצחה, חזרנו שלושתנו למטבח, לחטוף משהו לאכול. הימים הגשומים היו בעיקרם סדרה של ארוחות קלות, משופרות פחות או יותר, שמועדן נקבע לפי לוח-המשחקים, הקלפים והנדנודים שלנו. במשך כל היום שתינו סודה ומיץ וזללנו גבינה, בננות, עוגיות, נקניק בולוניה, מציות גרהאם, פופקורן וביצים קשות. המבוגרים אכלו גבינה ומציות ושתו סנגריה.
האבות היו יושבים על שתי כורסאות רחבות ושוקעים בקריאה, אמי היתה מסתלקת לחדרה, לצייר, ואנחנו התחלנו להשתעמם. כשאמי ירדה להצית סיגריה, הייתי כותבת את שמי על תלולית דבש שנשפך על שולחן המטבח, וגיזלה וליזי היו תולשות את הריפוד הפנימי של הספה הכחולה, מבעד לקרע שבתחתיתה.
“ריבונו של עולם, אלן, תוציאי את הידיים מהדבש. ליז, גיזלה, זה אסור, אתן יודעות את זה. עזבו את הספה. אם אתן כל-כך רוצות להשתולל, צאו החוצה ותרקדו בגשם.”
הגברים הרימו ראש, ממקדים את מבטם באטיות, כמו ממרחק גדול.
“לילה, באמת…” אמר אבא.
“לילה, בחוץ שיטפון. מעכשיו נשגיח עליהן,” אמר מר דה- קוארוו.
“כפי שהשגחתם עד עכשיו.” אמי גיחכה.
“את מרשה לנו, אמא, את מרשה לנו לצאת לגשם? מותר לנו להסיר בגדים ולצאת לגשם?”
“בטח, צאו עירומות, אין טעם שתרטיבו את הבגדים ואין צורך בבגד-ים. אין סיכוי לקהל גדול בחצר.”
יצאנו במהירות למרפסת הקדמית, לפני שאמי תוכל להתחרט, הסרנו את הבגדים, ורצנו בצווחות אל הדשא הבוצי, מרגישות עליונות על כל הילדים במיין שנגזר עליהם להישאר בבית.
שיחקנו “פיות בגשם”, הכולל לטיפות על הגוף, צועקות את שמות כל מי שהכרנו, ושיחקנו “הקדרים באים” ו”תופסת”, הכול היה חלקלק ונפלא וסוריאליסטי, עוטה מעטה אפרורי של גשם. ההורים התבוננו בנו מהמרפסת הקדמית.
כשנכנסנו לבסוף פנימה, מתלהבות מעצמנו ומהרטיבות שחלחלה לכל נקבובית בעורנו, עטפו אותנו ההורים בבגדים חמים ופקדו עלינו לייבש את השיער ולהתכונן לארוחת-הערב.
אמי סירקה את שערנו ואחר-כך הכינה רוטב לספגטי, בזמן שאבי הכין סלט ומר דה-קוארוו הכין עוגת תות, מניח את התותים זה על גבי זה, במרכז העוגה, בפירמידת ענק אדומה ונוצצת. הרגשנו בעננים. המבוגרים צחקו, לגמו מהמשקה הוורוד והעיפו ירקות לכל עבר.
אחרי הארוחה, הוליכה אותנו אמי לרקוד בחדר האורחים, ואז נותק זרם החשמל.
“חרא,” אמר אבי מהמטבח.
“חרא בריבוע,” אמר מר דה-קוארוו, ושמענו אותם מועדים בחשכה, צוחקים ומגדפים, עד שנכנסו פנימה עם שני פנסים.
“גבירותי, חיל הפרשים מגיע,” אמר אבי, קד קידה והניף את הפנס בתנועה סיבובית.
“סניורה וסניוריטס, הדיוויזיה האמריקאית והארגנטינית.”
קודם מעולם לא שמעתי את מר דה-קוארוו מדבר ספרדית, אפילו לא קצת.
“עכשיו אני בטוחה שניצלתי – לפחות מהחבר’ה הרעים, מצד שני…” אמי צחקה ושני האבות שילבו זרועות וצחקו גם הם.
“מצד שני מה, אמא, מה מצד שני?” משכתי את אמי בכוח כפי שנהגתי לעשות בכל פעם שנתקפתי פחד שמא תאבד לי בחנות כלבו גדולה.
“שום דבר, מתוקה. אמא סתם מדברת שטויות. עכשיו נלך לישון, ילדות. מותר לכן לפטפט קצת. אני בטוחה שהפסקת החשמל תימשך כל הלילה.”
האבות נלוו אלינו לחדר הרחצה ולחשו שאפשר לוותר על הכול חוץ מפיפי, כי לא היה חשמל. הם העניקו לנו נשיקת-לילה-טוב, השפם של אבי דגדג, השפם של מר דה-קוארוו החליק על לחיי. אמי נכנסה לחדר אחרי דקה, פניה חלקות וחמימות כמו כרית קטיפה. לא נשארנו ערות זמן רב. הריקוד בגשם, הסעודה והסערה, התישו אותנו.
כשהתעוררתי, עוד היה חשוך, אבל הגשם פסק והחשמל חזר ובמסדרון דלק האור. כל זה נתן לי הרגשה שאני בוגרת ואחראית לצאת מהמיטה, להסתובב בבית ולכבות את האורות שאיש לא ידע שדלקו; דאגתי לחסוך בחשמל.
נכנסתי לחדר הרחצה ונתקפתי התכווצויות בבטן שנגרמו כנראה מאכילת גרעיני פופקורן שרופים. ישבתי על האסלה זמן רב והתבוננתי בעכביש חום שטיפס ועלה לאורך הקיר; אחר-כך הפלתי אותו והתסתכלתי איך הוא חוזר ומטפס לעבר המגבות. ההתכווצויות פחתו, אבל לא נעלמו ולכן החלטתי להעיר את אמי. אבי היה מגלה כלפי יותר הבנה, אבל שנתו היתה כבדה יותר, ועד שהיה קולט מה אמרתי, אמי כבר היתה עטופה בחלוק, מעסה את בטני בעדינות, אם כי בלי הדאגה המסורה שהרגשתי שאני זכאית לה, כמי שנפלה קורבן למחלה.
ירדתי לחדר של הורי והדלקתי את האורות. דחפתי את הדלת החורקת וראיתי את אמי שוכבת כרגיל, צמודה לגבו של אבי, ואת מר דה-קוארוו שוכב צמוד אליה, ידו האחת מונחת על השמיכות והשנייה על ראשה.
עמדתי והסתכלתי עליהם ואחר-כך התרחקתי מהחדר. אף אחד לא זז, כל השלושה נשמו בכבדות, נשימות אחידות. מה זה צריך להיות, חשבתי, מה אני רואה? רציתי לחזור ולהביט פעם נוספת, לצפות שנית במחזה, לגרום שייעלם, להתבונן בתשומת-לב, עד שהבנתי.
ההתכווצויות נעלמו. חזרתי למיטתי, מביטה בליזי ובגיזלה, שנראו בשנתן כמהדורה מוקטנת של שני הגברים שזה עתה ראיתי. הם רק ישנים, חשבתי, המבוגרים פשוט ישנים. אולי המיטה של מר דה-קוארוו התפרקה, כמו שהמיטות שלנו התפרקו לפני שני קייצים. ואולי היא נרטבה בסערה. חשבתי שלעולם לא אצליח להירדם, אבל הדבר הבא שזכרתי היה היקיצה לתוך גשם חזק יותר, וליזי וגיזלה מתחננות שאמי תיקח אותנו לסרט בעיר. הלכנו לראות את צ ל י ל י ה מ ו ס י ק ה, שהוקרן בקולנוע ביז’ו במשך כעשר שנים.
אני לא זוכרת הרבה יותר מאותו קיץ; כל המראות רצים יחד. המשכנו לשחות ולדוג דגים ויצאנו להרפתקאות קטנות בסירת המשוטים, וכשבני דה-קוארוו עזבו, חיבקתי את גיזלה אבל את אביה לא עלה בדעתי לחבק, עד שלחש באוזני, “בשנה הבאה נביא סירת מנוע ואני אלמד אותך סקי-מים,” ואז חיבקתי אותו בחוזקה ואמי הניחה את ידה ברכות על ראשי, כמברכת.
בקיץ הבא, בחודש יולי, יצאתי למחנה ולא הייתי בבית-הקיץ כשבני דה-קוארוו הגיעו. ליזי אמרה שהם נהנו בלעדי. ואז, במשך כמה קייצים רצופים הם לא יכלו לבוא, וכשחזרו לשם, גיזלה וליזי יצאו אתי למחנה קיץ בניו-המפשייר; ארבעת המבוגרים בילו יחד כשבוע, ואחר-כך שמעתי את אבי אומר שחופשה נוספת עם אלווירה דה-קוארוו תהרוג אותו, או שהוא יהרוג אותה. אמי אמרה שהיא לא כל-כך איומה.
לאחר מכן הלכו ופחתו המפגשים. גיזלה ומר דה-קוארוו באו לטקס סיום הלימודים שלי, לפתיחת התערוכה של אמי בבוסטון, למסיבת יום ההולדת החמישים של אבי ולטקס סיום הלימודים של ליזי. כשאמי נסעה לניו-יורק, היא סעדה אתם את ארוחות-הערב, כך אמרה, אבל לפעמים השתנו התוכניות, ובמקום ארוחת-ערב הם נפגשו לארוחת-צהריים.
גיזלה לא יכלה להגיע להלוויה. היא נסעה לשנה לארגנטינה ועבדה במשרד אדריכלים שייסד אביו של מר דה-קוארוו.
לאחר שפרשו כל המנחמים, מר דה-קוארוו מסר לנו מכתב חביב מגיזלה ובו דיוקן נפלא של אמי, רשום בציפורן ודיו. שני הגברים פנו לחדר האורחים, שלפו בקבוק וויסקי ושתי כוסות, כאילו אחותי ואני לא היינו קיימות; הם שמו תקליט של בילי הולידיי שרה “לחבק אותך”, ושקעו בשתייה ובאבלות. ליזי ואני נכנסנו למטבח והחלטנו לחסל את כל דברי המתיקה שהביאו האורחים: עוגיות, עוגת שטרודל, עוגת זנגוויל, מאפה תפודים מתוק ועוגת השוקולד של מרת אליס, עם המוס-שוקולד באמצע. הנחנו על השולחן שתי צלחות ושני ספלי חלב והתחלנו במלאכה.
ליזי אמרה, “את יודעת, כשהייתי בבית באפריל, הוא התקשר כל יום,” היא הניעה את ראשה לעבר חדר האורחים.
לא ידעתי אם דבריה נאמרו לחיוב או לשלילה, ולא ידעתי מה אני עצמי חושבת על כך.
“היא קראה לו בוליבר.”
“מה פתאום! היא תמיד קראה לו גאוצ’ו, ואנחנו לא קראנו לו בשום שם.”
אני יודעת. אבל היא קראה לו בוליבר. שמעתי אותם משוחחים כל יום. אלן, היא קראה לו בוליבר.”
הדמעות שטפו את פניה וקיוויתי שאמי תבוא ותלטף את שערה הרך והמתולתל ותשגיח שלא תיחנק בדמעות. אחזתי בידה מעבר לשולחן, ידי השנייה עדיין אוחזת במזלג. יכולתי להרגיש את אמי מתבוננת בי, מחייכת וממצמצת בעיניה, כמו בכל פעם שסרבתי לזוז ממקומי. השלכתי את המזלג על הצלחת וקמתי לחבק את ליזי, שנשענה עלי כאילו חוט השדרה שלה קרס.
“שאלתי את אמא על כך אחרי שיחת הטלפון השלישית,” היא אמרה אל תוך כתפי.
“מה היא אמרה?” יישרתי את ליזי כדי שאוכל לשמוע אותה בבירור.
“היא אמרה, ‘כמובן, הוא מתקשר בצהריים. הוא יודע מתי אני מרגישה הכי חזקה.’ ואני אמרתי שלא לזה התכוונתי ושלא ידעתי שהם קרובים כל-כך זה לזה.”
“ככה אמרת?”
“כן. ואמא ענתה, ‘מתוקה שלי, אף אחד לא אוהב אותי יותר מבוליבר.’ לא ידעתי מה לומר, אז רק ישבתי שם בהרגשה של ‘האם אני באמת רוצה לשמוע את זה?’ ואז אמא נרדמה.”
“ומה את חושבת?”
“אני לא יודעת. התכוונתי לחזור ולשאול אותה -“
“ליזי, את ממש מדהימה,” קטעתי אותה. היא באמת כזאת, שקטה אבל ניגשת ישר לעניין ומנהלת שיחות שאני לא מסוגלת אפילו לדמיין.
“אבל לא הייתי צריכה לשאול, מפני שהיא העלתה בעצמה את הנושא למחרת, אחרי שהתקשר. היא הניחה את השפופרת ונראתה כל-כך תשושה, היא הזיעה מאוד, אבל חייכה. היא הסתכלה החוצה, על עצי התפוח שבחצר ואמרה, ‘כשהכרתי את בוליבר היו עצי תפוח בחצר, בדיוק במקום שרציתי להציב את הפסל. בוליבר הציע שנסלק את העצים, ואני אמרתי שזאת חוצפה, והוא אמר שהם ישתלו את העצים מחדש. ואז אמרתי ‘טוב,’ ובוליבר אמר, ‘מה כל-כך נורא בלהיות חצוף?’ ובפגישה הראשונה שלו עם אבא הם שתו וויסקי וצפו במשחק כדורגל בשעה שבישלתי ארוחת-ערב. אחר-כך הם שטפו כלים, בדיוק כמו בבית הקיץ. וכשהם יחד, בחדר, ואתן שתיכן אתנו, אני יודעת שנעשה לי חסד.'”
“זה מה שהיא אמרה? היא אמרה ‘נעשה לי חסד?’ ככה אמא אמרה?”
“כן, אלן. ריבונו של עולם, את באמת חושבת שאני הולכת להמציא וידויים על ערש-דווי?” ליזי שונאת כשקוטעים אותה, במיוחד אני.
“סליחה, תמשיכי.”
“אחר-כך המשכנו לשוחח, ואני שאלתי את אמא על מה בעצם אנחנו מדברות. כלומר, על ידידים קרובים או על ידידים קרובים מאוד, ואמא פשוט צחקה. את זוכרת איך היא היתה מסתכלת עלינו כאילו ידעה בדיוק לאן אנחנו הולכות כשהיינו אומרות שאנחנו הולכות לחברים ולמעשה הלכנו לשתות כוסית ולשחות עירומות בבריכה? כך בדיוק היא נראתה אז והיא לקחה את ידי בידיה. היד שלה, אלן, היתה רפויה כל-כך. והיא אמרה ששלושתם אהבו זה את זה, כל אחד בדרכו, וששניהם גברים מדהימים, כל אחד מיוחד במינו, לכל אחד מגיע שיאהבו ויעריכו אותו. היא אמרה שהיא חושבת שאבא הוא הבעל הנפלא ביותר שאשה יכולה לבקש, ושהיא שמחה מאוד שהוא אבא שלנו. שאלתי איך היא יכלה לעשות את זה, לאהוב את שניהם, ואיך הם סבלו את זה. ואמא אמרה, ‘אהבה זה לא עוגה, מתוקה שלי. אני אוהבת אותך ואני אוהבת את אלן, כל אחת בנפרד. שתיכן בנות נפלאות, אבל לא זהות, ולכל אחת אני מתייחסת אחרת וקשורה בקשר מיוחד. אני לא מעדיפה את האחת על פני השנייה. כך גם במה שנוגע לאבא ולבוליבר. אנשים חושבים שזה בלתי אפשרי, אבל זה קורה. צריך רק למצוא את האנשים הנכונים.’ ואז היא עצמה עיניים ונרדמה למשך כל אחר-הצהריים. אלן, העיניים שלך יוצאות מחוריהן.”
“כן, אלוהים, אני מתארת לעצמי. זאת אומרת, ידעתי…”
“ידעת, ולא סיפרת לי?”
“ליזי, את היית אז בערך בת שמונה, מה יכולתי לספר לך? אפילו לא הבנתי את מה שידעתי אז.”
“ומה ידעת אז?” ליזי נראתה מאוד רצינית. זו היתה בפירוש הפרת-אמונים, לא להתחלק במידע פנימי, רכילותי, שנוגע להורינו, בעיקר לאמא. תמיד ניסינו לפענח את אישיותה.
לא ידעתי איך אספר לליזי על השלושה; זה היה פחות טבעי מרומן סתמי עם מר דה-קוארוו, רומן שאבא הסכים לו. לא מצאתי מלים לתאר את מה שראיתי ולכן אמרתי רק, “לילה אחד, אחרי שהלכנו לישון, ראיתי את אמא ומר דה-קוארוו מתנשקים.”
“באמת? ואיפה אבא היה?”
“לא יודעת, אבל הוא בטח ידע מה הולך. אני מתכוונת שזה מה שאמא אמרה לך, נכון? שאבא ידע ומצדו זה היה בסדר גמור.”
“כן, אלוהים אדירים.”
חזרתי אל הכיסא שלי והתיישבתי. כששני הגברים נכנסו, היינו באמצע אכילת השטרודל. הם היו שתויים, אבל לא מבולבלים. הם פשוט לא היו הם-עצמם, אבל גם אנחנו לא היינו אנחנו, עם העיניים הנפוחות והאדומות וכל דברי המתיקה שהשחתנו פזורים סביב.
“איזה ילדות יפות,” אמר מר דה-קוארוו לאבי. הם נשענו על הדלת, כל אחד בצדה האחר.
“הן יפות, הן באמת יפות. וגם חכמות, לא תמצא ילדות יותר חכמות.”
אבי אמר שוב ושוב כמה שאנחנו חכמות. ליזי ואני רק הבטנו זו על זו, נבוכות אבל לא בלתי-מרוצות.
“אלן קיבלה את הפה של לילה,” אמר מר דה-קוארוו. “יש לך פה בדיוק כמו לאמא שלך, צד ימין מתרומם מעט יותר מצד שמאל. ממש נפלא.”
אבי הנהן בראשו, כאילו היתה זאת האמת הגדולה ביותר שנאמרה אי פעם. הוא פנה לליזי ואמר, “ואת ירשת את העיניים של אמא שלך. ביום שנולדת ראיתי אותן וחשבתי: ‘ריבונו של עולם, יש לה את העיניים של לילה, אבל כחולות, לא ירוקות.'”
ומר דה-קוארוו הנהן בראשו, מסכים לכל מלה. שאלתי את עצמי עד מתי הם יוסיפו לנתח את אמי ניתוח שלאחר-המוות, אבל הם הפסיקו.
אבי ניגש לשולחן והניח את ידיו על כתפינו. “גרמתן לאמא המון אושר. אושר שלא ייאמן. שום דבר מהדברים שיצרה מימיה לא הביא לה גאווה ושמחה כזאת. אמא חשבה שאתן כל-כך מיוחדות…” הוא פרץ בבכי ומר דה-קוארוו אחז במותניו והמשיך במקומו.
“כן, ובסטודיו שלה היו שתי תמונות גדולות שלכן, שום דבר אחר. ואתן יודעות, היא ציפתה שכולנו נתאבל עליה, אבל אתן יודעות כמה רצתה שגם תדעו לשמוח. לשמוח מכל דבר, מכל ארוחה, מכל משקה, מכל זריחה, מכל נשיקה…” ומר דה-קוארוו החל גם הוא לבכות.
“אנחנו נלך לנוח, ילדות. אחר-כך נאכל ארוחת-ערב.” אבי נשק לכל אחת נשיקה רטובה ומחוספסת, ושניהם יצאו לפרוזדור.
ליזי ואני הבטנו זו על זו.
“רוצה להשתכר?” שאלתי.
“לא. גם אני אלך לנוח קצת, אלא אם את זקוקה לחברה.” ליזי נראתה כאילו היא עומדת להירדם בעמידה ולכן הנהנתי בראשי. בכל מקרה רציתי לטלפן לג’ון.
ליזי ניגשה וחיבקה אותי, חזק, ואני החזרתי לה חיבוק וניערתי קלות את שערה, לסלק את פירורי השוקולד.
בעודי יושבת לבדי במטבח חשבתי על ג’ון ואיך אספר לו על אמא שלי ועל הרפתקת האהבים שלה ואיך, ברגע זה ממש, שרועים שני הגברים על מיטת הורי ונוחרים. שמעתי את שתיקתו של ג’ון וידעתי שהוא מסוגל לחשוב שאבי לא ממש אהב את אמי, אם הניח לה ללכת עם גבר אחר; או שאמי היתה כלבה אמיתית, שהכריחה את אבי להתייחס בסובלנות לפרשיית אהבים “ממש מתחת לאפו”, כך עשוי היה ג’ון לחשוב, ואפילו לומר זאת. הרגשתי שעלי להתקשר אליו מיד, לפני שאתפרץ בגלל שיחה שכלל לא התקיימה. ליזי היתה אומרת שבכל מקרה עשיתי השלכות.
התקשרתי, וג’ון נשמע חביב מאוד. הוא שאל איך אני מרגישה ואיך עבר טקס ההלוויה ומה שלום אבי. סיפרתי לו הכול ואז ידעתי שלא אוכל לספר לו את שאר הדברים, שלא אוכל להינשא לגבר שאני לא מסוגלת לספר לו את כל הסיפור.
“אני מצטער, אלן,” הוא אמר. “את ודאי עצובה מאוד. עבר עליך יום קשה.”
תשובה רגילה לגמרי, חשבתי, אלא שהכול היה טעות. לא באתי ממשפחה רגילה, ולא הייתי מוכנה להיעשות רגילה.
הרגשתי איום. פגעתי בג’ון, אבל לא יכולתי להינשא לו רק כדי לא לפגוע ברגשותיו, ולכן אמרתי, “וזה לא הגרוע מכול, ג’ון. אני לא יכולה להינשא לך, אני באמת לא יכולה. אני יודעת שלא קל לשמוע את זה בטלפון….” לא יכולתי לחשוב מה עוד אפשר לומר.
“הקשיבי, אלן, בואי נשוחח על זה כשתחזרי לבוסטון. אני יודע שאת לחוצה מאוד. היתה לי הרגשה שאת לא מרוצה מהרעיונות של אמא שלי. נוכל לפתור את זה כשתחזרי.”
“אני יודעת שאתה חושב שזה בגלל מותה של אמי, וזה נכון, אבל לא כמו שאתה חושב. ג’ון, אני פשוט לא יכולה להתחתן אתך. אני לא אלבש את השמלה של אמא שלך ואני לא אתחתן אתך ואני מצטערת מאוד.”
הוא שתק שעה ארוכה ואחר-כך אמר, “אני לא מבין, אלן. כבר הדפסנו הזמנות.” באותו רגע ידעתי שצדקתי. אילו היה אומר, “לכל הרוחות, הלילה אני מגיע לראות אותך,” או אפילו, “אני לא מבין על מה את מדברת, אבל אני מתחתן אתך בכל מחיר,” יכול להיות שהייתי משנה את דעתי לפני שסיימתי את השיחה. אבל כיוון שאלה היו פני הדברים, אמרתי “שלום” שקט והנחתי את השפופרת.
זה היה כמו שתי הלוויות ביום אחד. התיישבתי ליד השולחן, מפוררת את העוגה לקוביות ואחר-כך מועכת אותן אחת אחת. אמי היתה שולחת אותי החוצה, לטייל. התחלתי לאסוף את הפירורים כשאבי ומר דה קוארוו הופיעו, נראים קרובים יותר מתמיד.
“מה דעתך על משחק רמי, אלן?” שאל אבי.
“אם מתחשק לך,” אמר מר דה-קוארוו.
“בסדר,” אמרתי, “בדיוק נפרדתי מג’ון ווסקוט.”
“מה?”
לא יכולתי להבחין מי מהשניים דיבר.
“אמרתי לו שאני לא חושבת שנוכל לעשות זה את זה מאושרים.”
אלה היו המלים שהתכוונתי לומר לג’ון.
אבי חיבק אותי ואמר, “אני מצטער שקשה לך. עשית את הדבר הנכון.” לאחר מכן פנה למר דה-קוארוו ואמר, “האם היא ידעה איך לקרוא להם, או מה? אמך ידעה שלא תתחתני עם הבחור הזה.”
“היא צדקה כמעט תמיד, דן.”
“כמעט, אבל לא תמיד,” אמר אבי ושניהם צחקו מבדיחה פרטית ולחצו ידיים כמו זוג מתאגרפים קשישים.
“אתה תחלק את הקלפים,” אמר אבי ונשען לאחור על כיסאו.
“פני לכל נקודה,” אמר מר דה-קוארוו.