קראו ב:
תרגום: אירית ויינברג
לא מן הנמנע כי יהיה מי שיאשים אותי בקלות דעת, כיוון שאני עומד להתחיל את סיפורי בלי שטרחתי לדרוש ולחקור בספרים הישנים. לפי שעה, המקור היחיד המצוי ברשותי הוא האגדה המופיעה בכרך השלושים ושבעה של "קורות השלום הגדול"1. כידוע, סיפור אהבתו של הנזיר ממקדש שיגָה שבארצנו מובא שם בקיצור נמרץ, בהקבלה לסיפור הודי על פרוש בעל קרן אחת.
נכון לומר כי יותר מכפי שעניין אותי הפן הרגשי של האהבה, משכה אותי האמת הפסיכולוגית הפשוטה, זו הקשורה למאבק בין אהבה רומנטית לאמונה. במערב לא חסרות דוגמאות לכך, אך ביפן זהו נושא נדיר. אצלנו, נושא העולם הבא נמנה בבירור עם הגורמים הקשורים לאהבה רומנטית. המאבק בין העולם הזה לעולם הבא התחולל לא רק בקרבו של הנזיר אלא גם אצל האישה שבה התאהב. אפשר אף להרחיק לכת ולומר כי השניים עיצבו את סיפור אהבתם מתוך סיכון אדיר של עצם תפיסותיהם לגבי מבנה העולם. שהרי, אם נדייק, האמונה ב"אדמה הטהורה", שפרחה מאז אמצע תקופת היאן, לא הייתה דת בלבד, ולמעשה הציעה תפיסת עולם רחבת היקף.
ב"עיקרי הלידה מחדש בארץ הטהורה", חיבורו של הנזיר אֶשין2, נאמר כי גם אם נמנה את עשרת התענוגות לא תהיה זו אלא טיפה בים בהשוואה לתענוגות הארץ הטהורה. וכידוע, אלה הם עשרת התענוגות: לזכות לקבלת פנים של רבבות קדושים, לחזות בפתיחתו של פרח הלוטוס, לחוות את כוחו של הבודהה בגופך שלך, לחוות את חמשת החושים בצורה הטהורה ביותר, להוביל אחרים אל תורת הבודהה, להתקיים בין קדושים, לראות את הבודהה וללמוד את תורתו, לעבוד את הבודהה לפי נטיית הלב, ולהתקדם בדרכו של הבודהה.
הקרקע בארץ הטהורה עשויה אבני תכלת. לאורך הדרכים בה מתוחים חבלי זהב. המישורים משתרעים עד אין קץ. בכל אחד מן האזורים הקדושים עומדים חמישים מיליארד ארמונות ומגדלים בנויים משבע האבנים הטובות, ובתוך הארמונות, על במות משובצות באבני חן, פרושים בדים מרהיבים. בתוך הארמונות ומעל לגגות המגדלים מלאכים מנגנים מוזיקה שמימית ומהללים בשירה את הבודהה. גנים מקיפים את ההיכלים, את המנזרים, את הארמונות והמגדלים, ובתוכם בריכות טוהרה. בקרקעית בריכת הזהב – חול כסוף, ובקרקעית בריכת השוהם – חול בדולח. הבריכות מכוסות בפרחי לוטוס נוצצים בשלל צבעים, ובכל משב רוח קליל מתפזרים לכל עבר ניצוצות ססגוניים לאינספור. יש כאן גם ברווזים, גם אווזי בר, גם ברווזי מנדרין, גם עגורים, גם טווסים, גם תוכים וגם קָלַבינקוֺת. ציפורים אינספור, וצבעיהן כשל מאה מרגליות, מזמרות יומם ולילה שירי הלל לבודהה בקולן הענוג. ואולם, יהיה קולן ענוג ככל שיהיה, כשמדובר בהתקהלות כה גדולה של ציפורים, סופה מן הסתם שתקים שאון טורדני.
סביב הבריכות ועל גדות הנהרות צומח סבך של עצים מופלאים. גזעיהם עשויים זהב סגול, ענפיהם כסופים ופריחת האלמוגים שלהם משתקפת במים. מן השמים משתלשלת מקלעת חוטים מופלאה, ועליה תלויים פעמונים מופלאים לאינספור, מצלצלים את פלאי החוק הבודהיסטי, והרחק בשמי האינסוף זרועים כלי נגינה מסתוריים המנגנים מאליהם.
אם מתעורר באדם רצון לאכול, יופיע מאליו לנגד עיניו שולחן שבע המרגליות, ועליו כלים עשויים משבע המרגליות, עמוסים במעדנים מובחרים. את המטעמים האלה אין לאדם כל צורך ליטול ולהביא אל פיו. מספיק אך להביט בגוניהם ולהריח את ניחוחם כדי לטהר את הבשר ואת הנפש, להשביע את הרעב ולהזין את הגוף. בתום הסעודה שלא נאכל בה דבר, נעלמים הכלים והשולחן כלעומת שהופיעו.
וכך גם המלבושים – עוטים את עצמם על הגוף. אין כל צורך בתפירה, בכביסה, בצביעה או בהטלאה. אין גם צורך במנורות, שהרי האור האלוהי מאיר תמיד ובכל מקום. מזג האוויר מתון כל השנה, ואין צורך לא בקירור ולא בחימום. האוויר רווי מאות ואלפי ניחוחות עדינים, ועל העולם יורד גשם בלתי פוסק של עלי כותרת של פרחי לוטוס.
בפרק "שער ההתבוננות" שבחיבור "עיקרי הלידה מחדש בארץ הטהורה" כתוב כי מי שיצא זה לא כבר למסע בדרך ההתבוננות לא יהיה מסוגל להיכנס אל מעמקי הארץ הטהורה, ולפיכך עליו להקדיש את תעצומות נפשו לפיתוח והרחבה של כוח הדמיון. הדמיון הוא קיצור דרך המאפשר לנו לפרוץ מתוך הממד הארצי ולחזות בבודהה בכבודו ובעצמו. דמיון כה רב-עוצמה מסוגל להתרחב עד אין קץ על ידי התרכזות בפרח לוטוס אחד ויחיד.
התבוננות מיקרוסקופית בפרח הלוטוס בשילוב עם חשיבה קוסמית עשויים להניח בסיס לקוסמולוגיה ולתווך בינינו לבין היקום. אך תחילה עלינו לדעת כי בכל אחד מעלי הכותרת של פרח הלוטוס יש שמונים וארבעה אלף עורקים, וכי כל אחד מן העורקים קורן בשמונים וארבעה אלף זהרורים. נוסף על כך, קוטרו של הפרח הקטן ביותר הוא מאתיים וחמישים יוֹגַ'נות. ואם אורכה של יוג'נה אחת, כפי שנאמר בכתובים, הוא אכן שלושים רי3, משתמע מכך כי בארץ הטהורה פרח שקוטרו שבעת אלפים וחמש מאות רי נחשב לפרח קטן.
לכל פרח שמונים וארבעה אלף עלי כותרת, ובין כל אחד ואחד מהם עשרה מיליארד אבני חן, וכל אחת מהן זוהרת באלף זהרורים. מתוך גביע הפרח המרהיב ביופיו מיתמרים ארבעה עמודי פז, וכל אחד מן העמודים האלה עצום כמו מיליוני ריבוא הרי סוּמֶרוּ4. הבדים התלויים בין העמודים מעוטרים בחמישים מיליארד אבני חן, וכל אחת מאבני החן בוהקת בשמונים וארבעה אלף זהרורים, ולכל אחד מן הזהרורים שמונים וארבעה אלף גוני זהב, וגם כל אחד מגוני הזהב האלה משתנה ללא הרף.
ריכוז התודעה בדימויים האלה מכונה "התבוננות בכן הלוטוס שעליו יושב הבודהה", וזהו קנה המידה לתפיסת העולם המצויה ברקע של סיפור האהבה שאני עומד לספר.
2
הנזיר ממקדש שיגה היה איש סגולה ומידות טובות.
גבותיו היו לבנות, וגופו כה זקן עד כי גם כשנשען על מקל, הצליח רק בקושי לשאת אותו ממקום למקום. בעיניו של הפרוש המלומד היה העולם הזה כקליפת השום. עץ האורן ששתל במו ידיו כשעבר לגור כאן בבקתתו הדלה צמח זה מכבר עד השמים וצמרתו התמלאה רוח. בלבו של כל פרוש, שהותיר מאחוריו את העולם הצף שלנו לפני שנים כה רבות, צומחת שלוות נפש הנובעת מן המחשבה שאחרי ככלות הכול ניתן להרפות מן הדאגה לעתיד.
כשראה אנשים כבוּדים ובעלי ממון הוא רק חייך חיוך של חמלה: כיצד זה אינם שמים לב כי רווחתם אינה אלא חלום חולף. כשאירע שפגש אישה יפת תואר הוא רק ריחם על אלה הכבולים בתשוקותיהם ונידונים לסבל בעולם האשליות והתעתועים.
ברגע שאדם מפסיק להגיב על הדברים המניעים את עולמנו, העולם דומם. והנזיר שלנו ראה את העולם רק בממד הדומם הזה, כאילו לא היה אלא ציור המצויר על נייר או על מפה של איזו ארץ רחוקה. תודעתו נטולת התשוקות השכיחה ממנו את הפחד. הוא אף הפסיק להבין מדוע בכלל קיים הגיהינום. היה ברור לו מעל לכל ספק כי אין בכוחו של העולם הזה להשפיע עליו, וכיוון שלא היה אדם יהיר, מעולם גם לא עלה בדעתו כי זוהי תוצאה של סגולותיו הרוחניות הנעלות.
ובאשר לבשרו, כבר לא נותר ממנו כמעט דבר. במקרים שהזדמן לנזיר להביט בגופו, למשל בעת הרחצה, הוא שמח למראה עצמותיו הבולטות, שהעור המדולדל כיסה אותן רק בקושי. הנזיר הרגיש שהוא מוכן לקבל את הגוף הזה, שנראה שאינו שייך לו עוד. בעיניו כבר היה זה גוף המסוגל להתמודד עם מטעמי הארץ הטהורה.
בכל לילה לא חלם אלא על הארץ הטהורה. וכשהיה מתעורר ומגלה כי עודנו נמצא בעולם הזה, כבול בחלום האומלל של חלופיות, היה מתעצב אל לבו.
הגיע אביב, ורבים מאנשי הערים יצאו לטייל באזור שיגה ולחזות בפריחת הדובדבן. אך הדבר כלל לא טרד את מנוחת הנזיר. מצב התודעה שלו היה כזה שלא היה באנשים האלה דבר שיָפֵר את שלוותו. באחד מאותם ימים נטל הנזיר את מקלו, יצא מהבקתה והלך לגדת האגם. בשעה הזאת חודרים צללי הערב בהדרגה אל אור אחר הצהריים, ופני האגם היו שלווים. הנזיר עמד לבדו בלי ניע על שפת האגם ופתח ב"התבוננות בפני המים".
בעודו עומד כך נעצרה כרכרה לא הרחק ממנו. בעלת הכרכרה הייתה הגבירה מקיוֺגוֺקוּ, פילגשו של הקיסר. גם הפילגש הקיסרית באה לשיגה לחזות בפריחה, וכעת, בדרכה חזרה, ציוותה לעצור את הכרכרה ולגלול את הווילון הפרוש על חלונה כדי שתוכל להיפרד לשלום מנופי האביב.
ובאותו הרגע ממש הביט הנזיר בלי משים בכיוונה, ויופיה הכה אותו בסנוורים. מבטיהם של הנזיר ושל הפילגש הקיסרית נפגשו, וכיוון שלא הסיט את מבטו, לא עשתה גם היא דבר כדי להתיק את מבטה. היא לא הייתה אישה המבליגה על בהייה חסרת בושה, אך הואיל והמביט בה היה נזיר זקן ההולך בדרכי הבודהה, לרגע נקלעה למבוכה באשר למשמעות המבט שנעץ בה.
לבסוף התעשתה, ומיהרה והנמיכה את הווילון. הכרכרה התחילה לנוע, פנתה במעבר שיגה ומשם התרחקה בדרך המובילה אל קיוֺטוֺ. לקראת הערב עתידה הייתה להיכנס לבירה מכיוון גינקָקוּג'י, מקדש הכסף. הנזיר המשיך לעמוד שם עד שנעלמה הכרכרה בין העצים.
בן רגע הנחית העולם הזה בעוצמה אדירה את נקמתו בנזיר. שלוות הנפש, שהייתה אמורה להיות מנת חלקו, חרבה בו במקום.
הוא חזר לבקתה, פנה אל דמות הבודהה וניסה לקרוא בשמו. אך כעת דבקו בו חזיונות תעתועים ופיזרו את דעתו. היופי הזה זמני ותו לא, ניסה הנזיר לומר לעצמו, מופע רגעי של הבשר המתכלה. אך כוחו של היופי הנשגב שלפת את לב הנזיר באותו רגע יחיד ליד האגם, הכוח הזה נראה לו כעת כמשהו פלאי ונצחי. הנזיר כבר לא היה אדם צעיר משום בחינה, ולכן לא יכול היה לטעות ולחשוב שמדובר בתעלול שמזמן לו גופו. הגוף, הוא ידע, אינו יכול להשתנות בן רגע. על כן נראה לו סביר יותר שנחשף לרעל משונה כלשהו הפועל במהירות ואשר חולל תמורה מיידית בנפשו.
הנזיר מעולם לא הפר את נדר הפרישות שלו. המאבק שניהל בצעירותו נגד יצריו הגשמיים הביא לכך שראה בנשים רק בשר גשמי ותו לא. הבשר התקיים רק בדמיונו של הנזיר, ולכן היה טהור. על כן, כדי להשתלט על הבשר שלא היה עבורו אלא מושג מופשט, שם הנזיר את מבטחו בכוחו הרוחני. ואכן גם הצליח בכך, ואיש ממוֹדעיו לא פיקפק בהצלחתו זו.
אך פניה של האישה שהפשילה את הווילון והשקיפה אל האגם היו כה קורנות, וערוכות בתואם כה מושלם! איך ניתן להגדיר אותן כבשר גשמי? הנזיר לא ידע כיצד לקרוא לתופעה. לא נותר לו אלא לחשוב כי מזה זמן רב צפון בו דבר מה בוגדני, שכעת נחשף וחולל את אותו רגע פלאי. והדבר הוא העולם הזה עצמו. פתאום העולם הדומם הגיח מן התמונה והתחיל לנוע.
הדבר דומה למצב שבו אדם מכסה את אוזניו בידיו מפני סאון כרכרות ברחוב ראשי של עיר בירה, ואז מסיר אותן ומיד מוצא את עצמו בלב מערבולת רועשת.
ברגע שאדם בא במגע עם התנודות והתמורות של העולם הזה, ברגע שאוזניו שומעות את ההמולה בו, הוא כבר מצוי במעגל ההשפעה שלו. כך, אדם שניתק את כל קשריו עם העולם הזה שוב שם את עצמו במצב של היקשרות.
גם בעת שניסה הנזיר לקרוא בסוּטרוֹת הוא מצא את עצמו הוגה נכאים שוב ושוב. הוא חשב שהטבע אולי ישקיט את מחשבותיו והביט אל ענני השקיעה שמעל להרים, אך מחשבותיו, בדומה לעננים, התפרדו והתפזרו כאובדות דרך. גם כשהתבונן בירח מחשבותיו המשיכו לנדוד. הוא פנה אל הדמות הקדושה בתקווה למרק את לבו, אך פניו של הבודהה שבו ושינו את צורתן ולבשו את מראה פניה של הפילגש הקיסרית. העולם התכווץ לכדי מעגל צפוף; בצדו האחד הנזיר, ובצדו האחר – הפילגש.
3
הפילגש הקיסרית מקיוגוקו שכחה כליל את הנזיר הזקן שתלה בה עיניים על שפת האגם בשיגה.
היא נזכרה באירוע רק כעבור זמן, כשהגיעו שמועות לאוזניה. מתברר כי באותו יום בשיגה ראה איכר אחד את הנזיר מלווה במבטו את הכרכרה המתרחקת של הפילגש. הוא סיפר על כך לאחד מאנשי החצר שהגיע לחזות בפריחת הדובדבן בשיגה, והוסיף כי מאז הערב ההוא הנזיר מתנהג כאילו נטרפה עליו דעתו.
הפילגש הקיסרית העמידה פנים שאינה מייחסת חשיבות לשמועות האלה. אבל שמו של הנזיר ממקדש שיגה הלך לפניו כאיש סגולה ומידות טובות, ושמועות מסוג זה, אם אכן הן נכונות, ודאי החמיאו לה וטיפחו את יוהרתה. מה גם שכבר מזמן מאסה באהבתם של הגברים הרגילים שסובבו אותה.
הפילגש הייתה מודעת היטב לעוצמת יופיה, אך כפי שקורה פעמים רבות לאנשים מסוגה, נמשכה דווקא לכוחות שלא מצאו כל ערך ביופיה ובמעמדה הרם. אי לכך, היא הפכה למאמינה אדוקה. כיוון שהכול בעולם הזה שיעמם אותה, היא הפנתה את אמונתה אל הארץ הטהורה. לפי התורה הבודהיסטית, כל יופיו והדרו של העולם הזה אינו אלא טומאה וזוהמה, והפילגש, שעייפה מחיי המותרות המגלמים את התנוונות העולם הזה, ודאי מצאה נחמה בתורה הזאת.
המבינים ברזי האהבה העריצו את הפילגש הקיסרית, שהייתה בעיניהם התגלמות ההידור החצרני. ההערצה כלפיה גברה עוד יותר בשל העובדה שהאישה רמת המעלה מעולם לא אהבה איש. היה זה סוד גלוי כי גם את הקיסר לא אהבה מכל הלב. הפילגש חלמה על אהבה שעל גבול הבלתי אפשרי.
ועל כן גילתה עניין בנזיר ממקדש שיגה, שנודע במעלותיו הנשגבות. נוסף על כך, הוא היה איש בא בימים, והעובדה שהשליך מעליו את העולם הזה היתה ידועה ברחבי הבירה כולה. אם אכן השמועות נכונות, משמעות הדבר היא שהנזיר נשבה בקסמיה ומוכן להקריב למענה את העולם הבא. והרי אין קורבן גדול מזה או מתנה גדולה מזו.
לבה של הפילגש הקיסרית לא נמשך אל העוגבים הצעירים שמילאו את החצר, והיא גם לא הפגינה עניין מיוחד באצילים הצעירים יפי התואר. קסמיהם של גברים היו חסרי משמעות בעיניה. שאיפתה היחידה הייתה למצוא אדם שיעניק לה את האהבה החזקה והעמוקה ביותר.
אישה המטפחת שאיפות כאלה מעוררת אימה. אם מדובר היה ביצאנית, עושר גשמי היה ודאי מספק אותה. אך הפילגש הקיסרית, שכל האוצרות הגשמיים כבר עמדו לרשותה, חיכתה לגבר שיעניק לה את אוצרות העולם הבא.
השמועה על אהבתו של הנזיר ממקדש שיגה הלכה והתפשטה בחצר הקיסרית. אפילו הקיסר ספק התלוצץ על כך. מובן שהבדיחות האלה לא שימחו את הפילגש, אך היא עטתה ארשת של אדישות. היא ידעה כי אנשים יכולים להתבדח בחופשיות בעניין זה משתי סיבות. ראשית, הסיפור על הנזיר הצדיק שאיבד את הראש הוא למעשה מחמאה ליופיה. שנית, אף אחד הרי לא יעלה בדעתו שקשרי אהבה בין האיש הזקן לבין אשת האצולה היפה הם בגדר האפשר.
הפילגש העלתה בזיכרונה את פניו של הנזיר הזקן, כפי שראתה אותן מחלון כרכרתה, והגיעה למסקנה שאינן דומות לפניו של שום גבר שאהב אותה עד היום. מפליא הדבר, שאהבה נובטת גם בלבו של אדם שאינו מוכשר כלל להיות מושא לאהבה. בהשוואה לאהבה כזאת, ביטויים כמו "מה נכזבת אהבתי", הרווחים בשירים ואשר דוגמתם מחליפים ביניהם אנשי החצר כדי לעורר רגש כלשהו בלב בני שיחם, נראו לה כהצגת אהבהבים יומרנית ותו לא.
ודאי כבר הבנתם כי אשת האצולה שלנו לא ממש התעניינה בהיותה התגלמות ההידור החצרני. השאיפה להיות נאהבת היא שעמדה בראש מעייניה. אף שהייתה אשת אצולה רמת מעלה, בראש ובראשונה הייתה אישה, ובתור שכזאת, כל מקור סמכות שלא כלל את היותה נאהבת נראה לה חסר טעם. בעוד הגברים מנהלים את מלחמותיהם הפוליטיות היא חלמה לכבוש את העולם בדרכה שלה, דרך נשית בתכלית. נשים שגילחו את שערן ופרשו מן העולם היו נלעגות בעיניה. היא הייתה בטוחה שנשים, גם אם יפרשו מן העולם, בשום אופן לא יצליחו להשליך מעליהן כל מה שיש להן. רק גברים באמת מסוגלים לזה.
הנה, הנזיר הזקן הזה כבר השליך מעליו בעבר את העולם הזה. בעיני הפילגש עלתה גבריותו עשרת מונים על גבריותם של אצילי החצר. וכעת הוא עומד כנראה לבצע עוד מעשה גבורה – והפעם למענה – ולהשליך את העולם הבא.
אשת האצולה האדוקה העלתה בעיני רוחה את פרח הלוטוס הענקי שגודלו מאתיים וחמישים יוג'נות. הפרח המופלג בגודלו היה קרוב לרוחה הרבה יותר מפרחי הלוטוס הרגילים שכמותם אפשר לראות בכל מקום. כמה תפלה היא רחישת הרוח בין עצי הגן הקיסרי לעומת הנעימה המעודנת של הרוח המנשבת בין עצי המרגליות בארץ הטהורה! ונגינת הקוטו הנשמעת סביבה אינה אלא חיקוי עלוב של כלי הנגינה השמימיים המנגנים מאליהם!
4
הנזיר ממקדש שיגה נלחם.
כשנאבק בתאוות הבשרים בימי נעוריו עמדה לנגד עיניו התקווה לרשת את העולם הבא. אך מאבקו הנואש לעת זִקנה נקשר לתחושת אובדן שאין להשיבו.
ברור היה לו כשמש בצהרי היום כי בשום אופן לא יוכל לממש את אהבתו לפילגש הקיסרית, אך הוא גם ידע מעל ומעבר לכל ספק כי כל עוד הוא אחוז אהבה אין כל סיכוי שיגיע אל הארץ הטהורה. הנזיר רב-המעלות, בעל התודעה החופשית מאין כמותה, מצא את עצמו בן רגע אפוף חשכה שהאפילה את יעדו. שמא האומץ שעמד לו כדי לנצח במאבק בנעוריו נבע מביטחון ומגאווה על שהוא בוחר מרצונו החופשי להימנע ממשהו שלוּ היה רוצה בו, היה יכול לקבלו בו במקום?
הפחד היה שוב לנחלתו של הנזיר. לפני שאותה כרכרה מהודרת עצרה על שפת האגם בשיגה, הוא האמין שדרכו סלולה ושהוא נמצא כבר כפסע מנירוונה. וכעת מצא את עצמו בתוך חשכה עמוקה של העולם הזה, שבה איש אינו יודע מה מחכה לו מעבר לפינה.
התבוננות בכן הלוטוס של הבודהה, התבוננות בהוויית הבודהה השלמה, התבוננות בהיבט אחד בלבד של הבודהה – כל תרגול שניסה היה לשווא. בכל פעם שניסה לרכז את מחשבתו הוא ראה לנגד עיניו את זיו פניה של הפילגש הקיסרית. גם התבוננות בפני המים הייתה לשווא. בכל פעם שניסה להתרכז הבליחה דמותה של הפילגש בינות לאדוות האגם.
והייתה זו אך תוצאה טבעית כי הנזיר, שהבין כי הריכוז הרוחני רק מכשיל אותו, החליט להתמקד בפיזור הדעת. העובדה שהריכוז רק שיקע אותו באשליות עוד יותר אמנם הכתה אותו בתדהמה, אך התברר לו שגם ניסיונו לעשות ההפך הגמור רק העניק גושפנקא לאשליותיו. בלב כבד, כורע תחת המעמסה, החליט הנזיר כי מוטב לו להימלט מניסיונותיו להימלט, וכי עליו למקד את מחשבותיו בדמותה של הפילגש.
הנזיר דימה בעיני רוחו את הפילגש בהופעות שונות ומשונות מלאות הוד והדר, והדבר מילא אותו שמחה שאת פשרה לא הצליח להבין. מדוע הוא נהנה להפוך את האישה, מושא אהבתו, לנשגבת יותר ויותר, לרחוקה יותר ויותר, לבלתי מושגת? האם לא מתקבל על הדעת יותר לעשות ההפך ולדמיין את הפילגש כאישה בשר ודם, כעלובה הנמצאת בהישג יד? הרי כך היה יכול להפיק תועלת מאהובתו לפחות בדמיונותיו.
לאחר שהפך והפך בדבר התחוור לו כי הפילגש שהוא מדמיין אינה סתם יצור גשמי, אך גם אינה רק מקסם שווא. מה שראה הנזיר לנגד עיניו הוא הדברים כהווייתם, מהות הדברים. אכן, משונה לבקש את מהות הדברים דרך דמותה של אישה. אך למעשה, גם עכשיו, כשהתאהב באישה, לא שכח הנזיר את התרגול רב-השנים שלימד אותו לראות את מהות הדברים בדרך ההפשטה. עד מהרה התמזגה בדמיונו דמותה של הפילגש הקיסרית עם חזיון הלוטוס הענק שגודלו מאתיים וחמישים יוג'נות. בעיני רוחו הוא דימה אותה מתנמנמת על פרחי לוטוס רבים לאינספור, גדולה יותר מהר סומרו ומאדמת הארץ כולה.
ככל שצייר לעצמו את אהבתו כבלתי אפשרית, כן התעצמה בגידתו בבודהה. שכן חוסר האפשרות של האהבה נקשר לחוסר האפשרות של ההארה. ככל שחשב על אהבתו חסרת הסיכוי, כן התחזקו אשליותיו לגביה, וכן השתרשו מחשבותיו המזיקות. לו חשב שאהבתו בת סיכוי, הוויתור עליה דווקא היה פשוט יותר, אך האהבה הבלתי אפשרית כמוה כמי אגם עומדים המכסים את כל הארץ ולא מאפשרים לראות דבר מלבדם.
הנזיר השתוקק לשוב ולראות את פניה של הפילגש הקיסרית, אך פחד שמא ברגע שיפגוש אותה תתפורר דמות האישה שהפכה בדמיונו לפרח לוטוס ענק ותיעלם ללא עקבות. אם הדבר אכן יקרה, הוא יינצל. הפעם הוא באמת יזכה להארה. ובדיוק מכך פחד הנזיר.
אהבה בודדה שכזאת סופה לעולל תעלולים משונים המובילים להונאה עצמית, וכשלבסוף גמר בלבו ללכת ולפגוש את הפילגש הקיסרית, טיפח הנזיר את האשליה שמחלתו היוקדת כבר קרובה לריפוי. נוסף על כך, הנזיר טעה וחשב כי השמחה היוצאת מן הכלל שחש ברגע שקיבל את ההחלטה, היא שמחה על שכבר כמעט הצליח להשתחרר מכבלי האהבה.
5
איש לא מצא טעם לפגם בעובדה שבפינת הגן מול ארמון הפילגש הקיסרית עומד דוּמם נזיר זקן, סמוך על מקל הליכה. סגפנים וקבצנים העומדים מול בתי אצולה ומבקשים נדבות אינם בגדר מחזה נדיר.
ובכל זאת, אחת המשרתות של הפילגש הקיסרית הביאה את העניין לידיעת גבירתה. בגחמה רגעית הציצה הפילגש מבעד למסך הבמבוק וראתה נזיר זקן וכחוש עומד בראש מורכן מתחת לעלוות העצים הצעירה. הפילגש הביטה בו שעה קלה, ומשהתבהר לה מעל לכל ספק כי מדובר בנזיר שראתה על שפת האגם בשיגה, פניה החווירו.
הפילגש הקיסרית שתה עצות בנפשה, ולאחר שלא הצליחה להכריע כיצד לנהוג הורתה להניח לנזיר ולא לתת עליו את הדעת. המשרתת עשתה כדברה.
אי-שקט נולד בלבה. הייתה זו הפעם הראשונה בחייה שחוותה תחושה כזאת.
פעמים רבות היא ראתה אנשים שהשליכו מעליהם את העולם הזה, אך הייתה זו הפעם הראשונה שראתה אדם שהפנה את גבו לעולם הבא. היה בכך משהו מבשר רעות, משהו מבעית מעבר למילים. אשת האצולה איבדה את העונג ששאבה מאהבתו של הנזיר כפי שציירה אותה לעצמה בדמיונה. היא הבינה כי גם אם יוותר למענה על העולם הבא, לא יהיה בזאת כדי לומר כי העולם הבא יעבור לידיה פטור בלא כלום.
הפילגש הקיסרית הביטה במלבושיה המרהיבים ובידיה היפות, ואז הפנתה את מבטה אל פניו הזקנות והמכוערות ואל בגדיו המרופטים של הנזיר העומד דוּמם בקצה הגן. בחיבור בין השניים היה מן הקסם שמהלך הגיהינום על בני האדם. אך היה זה דבר שונה בתכלית מן הדמיונות מלאי ההדר שטוותה. הנזיר נראה כמי שבא מן הגיהינום. דבר לא נותר ממראה הנזיר רב-המעלות המלֻווה בהילת הארץ הטהורה. שום זכר לזוהר שעורר ציפייה כה רבה לארץ הטהורה. האיש הוא הנזיר שראתה על שפת האגם בשיגה, אין שום ספק, אך דומה שהוא אדם אחר לחלוטין.
הפילגש הקיסרית, בדומה לאצילי חצר אחרים, עמדה על המשמר בכל הנוגע להפגנת רגשותיה, במיוחד בכל פעם שמצאה את עצמה לנוכח משהו שכולם ציפו שיסעיר אותה. כעת, משחזתה בהוכחה לעוצמת האהבה של הנזיר הזקן, היא חשה מפח נפש על שהאהבה הנשגבה שדימתה בלבה זמן כה רב לבשה צורה כה נדושה.
זמן רב הלך הנזיר ממקדש שיגה, נתמך במקל, אך כשהגיע לבסוף אל הבירה שכח כמעט לחלוטין את עייפותו. הוא התגנב אל גן הארמון של הפילגש הקיסרית, ומתוך מחשבה ששם, מאחורי מסך הבמבוק, כל כך קרוב אליו, נמצאת האישה שהוא אוהב, מייד ניעור מחלומות השווא שלו.
ברגע שלבשה אהבתו צורה כה זכה, התחיל שוב להתגלות בפניו קסמו של העולם הבא. נדמה היה לו כי מעולם לא דימה את הארץ הטהורה בצורה כה צלולה וכה עזה. השתוקקותו אל הארץ הטהורה לבשה צורה כמעט חושנית. כדי להיטהר מאשליות שיהוו מכשול בדרכו אל העולם הבא כל שנותר לו הוא לפגוש את הפילגש הקיסרית ולהתוודות על אהבתו בפניה. נותר רק הצעד הזה ותו לא.
הנזיר המשיך לעמוד בקושי רב, וגופו הזקן נשען על מקלו. אור השמש הבהיר של חודש חמישי חדר בינות לעלווה הצעירה ושטף את ראשו. כמה פעמים הוא נתקף סחרחורת, ורק המקל הציל אותו מנפילה. הוא קיווה שהפילגש הקיסרית תבחין בו במהרה ותזמין אותו אליה, וכך יוכל לסיים את עניינו חיש מהר ולהגיע לרגע שבו ייפתחו בפניו שערי הארץ הטהורה! הנזיר חיכה. תשוש עד אובדן הכרה, הוא נאחז במקל בכל כוחו. והנה, אור השמש דעך. ערב ירד. אך עדיין לא היה כל אות וסימן מן הפילגש הקיסרית.
לה עצמה לא הייתה כל דרך לדעת שהנזיר אינו מתבונן בה אלא מביט דרכה אל הארץ הטהורה המשתרעת מאחוריה. פעמים אינספור היא הציצה אל הגן דרך מסך הבמבוק. הנזיר עמד שם בלי ניע. השמש שקעה. והנזיר הוסיף לעמוד.
הפילגש הקיסרית נמלאה פחד. נדמה היה לה שהיא רואה לנגד עיניה את התגלמות הרוח הזועמת של "האשליה העמוקה". יראת גיהינום אחזה בה. אין אדם שלא יבין את פחדהּ. היא הסיטה נזיר כה צדיק מדרך הישר, וכעת, היא חשבה, הארץ הטהורה תהיה סגורה בפניה, והדבר היחיד שמחכה לה הוא הגיהינום. האהבה הנשגבה שראתה בדמיונה התנפצה לרסיסים. להיות נאהבת פירושו גיהינום, חשבה הפילגש. בהיפוך היוצרות היא הביטה מבעד לנזיר וראתה את השאול המשתרע מאחוריו.
אך אשת האצולה הגאוותנית ידעה להילחם בפחד. כעת אזרה חיל וזימנה לעזרתה את אכזריותה המוּלדת. בסופו של דבר הנזיר יתמוטט, חשבה לעצמה, וכל שנותר לה הוא להמתין. כעבור זמן, משחשבה כי ודאי התמוטט, היא הציצה מבעד למסך הבמבוק, ומה רב היה רוגזה כשראתה את דמותו הדוממת ניצבת שם.
ירד הלילה. באור הירח נראתה הדמות כמו שלד של עצמות לבנות.
הפילגש הקיסרית לא הצליחה לישון מחמת הפחד. היא חדלה להציץ מבעד למסך הבמבוק ואף הפנתה את גבה אליו, ועדיין הרגישה את המבט החודר של הנזיר. אכן לא הייתה זו אהבה רגילה. ומרוב פחד להיות נאהבת, ומרוב פחד למצוא את עצמה בגיהינום, רק התחזקה כמיהתה של הפילגש הקיסרית אל הארץ הטהורה. היא ביקשה לשמר בלי פגע את הארץ הטהורה של חלומותיה, הארץ הטהורה שהיא רק שלה. הארץ הטהורה הזאת הייתה שונה מזו של הנזיר ולא היה לה כל קשר לאהבתו. היא הייתה בטוחה שהארץ הטהורה שאליה היא כמהה כל כך תיחרב ברגע שתדבר עם הנזיר. היא ביקשה להאמין כי אהבתו היא רגש אנוכי וחד-צדדי שאינו קשור כלל אליה, ולפיכך אין כל סיבה לחשוב שאבדה לה איזו סגולה, וכי כעת אין היא מוכשרת להיכנס אל הארץ הטהורה. גם אם יתמוטט הנזיר וימות במקום, חשבה לעצמה, הדבר לא ייגע ללבה.
אך ככל שהעמיק הלילה והאוויר הלך והתקרר, כן הלך והתערער ביטחונה.
הנזיר עדיין עמד בפינת הגן. ברגעים בהם נעלם הירח מאחורי עננים נראתה דמותו כמו עץ כמוש משונה.
אין לי שום קשר לדמות הזאת, זעקה הפילגש בלבה, מדוע כל זה קורה לי? הדבר היה מעבר לבינתה. המחשבות האלה השכיחו ממנה, שלא כדרכה, את יופיה. או שמא יהיה זה נכון יותר לומר, היא השכיחה מעִמה את יופיה בכוונת מכוון.
לבסוף התחיל להפציע האור הלבן של הזריחה.
הנזיר עדיין עמד אפוף בחשכת השחר.
הפילגש הקיסרית נכנעה. היא קראה למשרתת, והורתה לה לצאת אל הגן ולהזמין את הנזיר לעלות אל פתח חדרה.
גופו הגשמי של הנזיר כבר עמד להתפורר והכרתו הייתה מעורפלת. הוא כבר לא ידע לְמה הוא ממתין – לפילגש הקיסרית או לעולם הבא. הוא ראה את המשרתת יורדת לגן וקרֵבה אליו, אך לא הצליח לתפוס שזה הדבר שחיכה לו.
המשרתת מסרה את דברי גבירתה. מגרונו של הנזיר עלתה זעקה נוראית, אך קולה כמעט לא נשמע.
המשרתת אחזה בידו וניסתה להוביל אותו אל הארמון. אך הוא השתחרר מאחיזתה, ובצעד בטוח להדהים התקדם לעבר מסך הבמבוק שמאחוריו ישבה הפילגש הקיסרית.
מאחורי המסך שררה חשכה, ומבחוץ לא ניתן היה לראות את דמותה של הפילגש. הנזיר כרע על ברכיו, הליט את פניו בידיו ועיניו נתקשרו בדמעות.
שעה ארוכה הוא מירר בבכי בלי לומר מילה. בכה ובכה, ולדמעותיו לא היה סוף.
ואז, מתוך חשכת השחר האופפת את מסך הבמבוק, הושטה לעברו בעדינות יד לבנה כשלג.
הנזיר ממקדש שיגה אחז בשתי ידיו ביראת כבוד את ידה של אהובתו, ואז קירב אותה אל מצחו ואל לחיו.
הפילגש הקיסרית חשה את הידיים הקרות והמשונות הנוגעות בידה. ובו בזמן ידה כמו נשטפה רטיבות חמה. דמעות האדם הזר על ידה עוררו בה חלחלה.
אך כשהתחיל אור השחר לחדור מבעד למסך הבמבוק שמאחוריו ישבה, נאחזה אשת האצולה תחושת התגלות מדהימה שנבעה מלב אמונתה העזה. ברגע ההוא לא היה לה כל ספק שהידיים הזרות האוחזות בידה הן ידי הבודהה בכבודו ובעצמו.
בלבה ניעורו חזיונות. אדמת אבן התכלת של הארץ הטהורה, ריבוא מגדלי שבעת המרגליות שבה, המלאכים המנגנים מוזיקה שמימית, אגמי הזהב עם חול הבדולח, פרחי הלוטוס הנוצצים וצליל קולן של קלבינקות – כל אלה ועוד הופיעו בחזיונותיה. אם אכן זו הארץ הטהורה שמצפה לי, חשבה לעצמה – וכעת אני מאמינה בכך – אין כל סיבה שלא איענה לאהבתו של הנזיר. היא חיכתה שהגבר בעל ידי הבודהה יבקש לגלול את המסך. היא הייתה בטוחה שיבקש. ואז היא תיענה לבקשתו, וכפי שאירע על שפת האגם בשיגה, כליל יופיה יתגלה בפניו. ואז היא תזמין אותו לעלות לחדרה… הפילגש הקיסרית חיכתה.
אך הנזיר ממקדש שיגה לא הוציא הגה ולא ביקש דבר. לבסוף ידיו הזקנות שאחזו בחוזקה בידי האישה הרפו ממנה. ידה הלבנה כשלג נותרה מיותמת באור הזריחה.
הנזיר הסתלק. צינה מילאה את לב הפילגש הקיסרית.
בחלוף מספר ימים הגיעה שמועה לאוזניה, שהנזיר השתחרר מן העולם הזה בבקתתו הדלה בשיגה. הפילגש העתיקה מגילה אחר מגילה בכתב ידה הנאה, סוּטרוֹת שאותן הועידה למנחה למקדש. בין המגילות היו סוּטרוֹת חשובות כמו "סוּטרת החיים הנצחיים", "סוּטרת הלוטוס" ו"סוּטרת הזר".
*עריכת התרגום: אמיר צוקרמן.
1.אפוס היסטורי מסוף המאה הארבע-עשרה. גרסאות שונות לסיפורו של הנזיר ממקדש שיגה מופיעות בכתבים שונים לפחות מתחילת המאה השתים-עשרה.
2. אשין (1017-942) – איש דת חשוב בכת הבודהיסטית טנדאי. בתורתו הוא מדגיש את האמונה בבודהה אמידה, דמות שהפכה אחר כך לדמות מרכזית בכת "הארץ הטהורה". חיבורו "עיקרי הלידה מחדש בארץ הטהורה" (אוֺג'וֺיוֺשוּ) ממשיך להצית את דמיונם של יוצרים גם בימינו, במיוחד בשל תיאורי הגיהנום המרהיבי
3. רי – מידת אורך יפנית, כארבעה קילומטר.
4. הר סוּמֶרוּ – בקוסמולוגיה הבודהיסטית, הר הניצב במרכז העולם וגודלו מעבר ליכולת התפיסה האנושית.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.