קראו ב:
"דובי, ספר לי איך היה שם. איך היה עם האיש הזקן?".
בהרת מוכת יגון. בהרת אילמת. הוא לא משתף בדבר. הלוואי והיה מספר לי על קורותיו.
אני מיטיבה את החזקתי בו. הוא מונח בזרועותיי, הידיים כרוכות מסביב לגוף הנוקשה. פרווה כתומה קשה, זיפית, וראש לבן כולו. הוא קטן ושמנמן, מתוק כשמו, אבל נראה על הפנים. הבהרת מוכת היגון, והזיקנה. הגפיים הקצרים הנוקשים השלוחים קדימה. כמו פוחלץ, או לפני זה בשרשרת, כמו גופת חזיר קטנה מונפת בדרכה למדורה. ברור שהוא באחד משלבי הסיום. ושתקן. או דיסקרטי. ונרגן. ומצחיק. טיפוס כזה. בהרת מוכת יגון. בהרת אילמת. "ספר לי איך היה?".
יוצאים גם דברים טובים מהמגפה. אמורים. שמעתי על כל מיני סיפורים. ברמה העקרונית, ההגיונית, אני מבינה. אפשרית הלימה בין החוץ והפנים. בחלק מהמקרים. אם החיים בסחרור לתהום, אז טוב שכדור הארץ כולו יסתובב סחרחר. לפחות שיהיו פיטים. כשבפנים נורא, מרגיע להסיט וילונות אל נוף עולה באש. בכל הקבוצות של החלכאים והנדכאים שלי בפייסבוק, שם אני מבלה את רוב זמני בחל"ת הנצחי, ראיתי הטבה. כל מיני התארגנויות עצמאיות של משלוחים לקשישים, זמרים שאמנם ירדו מגדולתם אבל עדיין שמם הולך לפניהם ולא נשכח אותם, באים לחצרי בתי אבות או לחדרי מדרגות מוכי אבטלה ומנגנים. הופעה פרטית. וגם, כולם, מאמצים מלא כלבים מסכנים.
ככה ראיתי אותו לראשונה. הפיד עצר והתנוססה מול פניי הבהרת. כל הגוף ג'ינג'י זיפי והפרצוף כתם לבן. בהרת. מכה בפרצוף ללא רחם. יצור זקן ומשונה. מפחיד אבל מתוק נורא. היה כתוב: "דובי זקוק לבית חם. בעליו, בן 89, עבר אירוע מוחי וכבר לא יכול לטפל בו. דובי כלב טוב, לא מחונך לצרכים. הוא לא יכול להישאר בכלוב, יישבר לו הלב והוא ימות מצער".
דובי. גוף דחוס חסר צורה, כאילו האכילו אותו או אכל את עצמו לדעת, עד שגבולות הגוף הפכו המלצה. רגליים לתנופה קטנה, גוון כללי נפוץ, אבל הפנים: חזקות, חד-פעמיות, מוכות ייאוש. מגוחך, עבר זמנו, או זמנו לא עלה לו יפה. הזמן של מי עולה יפה.
דובי. מישהו שם למעלה היה ערמומי. השם המתוק והבהרת שמנגנת על קצות העצבים. עשיתי לב לפוסט, אבל המשכתי הלאה לדרכי. אלא שהכתם הלבן נתקע לי בראש. נשמע שהיו לו חיים ארוכים וטובים עם זקנו האהוב. איך דובי גילה אותו? האם השינוי, מהטוב אל הרע, היה מהיר או איטי? איך הזקן נותק ממנו? דמיינתי את דובי נלקח מתחנת ההמתנה, אולי אצל אחד הילדים של הזקן, בטח ילדים טובים, אל בית חדש. ודאי יוותר שם בדממה. איש לא יתעניין במה שקרה לו, בחיים שהיו לו, איש לא ייתן לו לפרוק את מרורו. ראיתי דובי לא ידוע, לא מדובר, חסר נחמה. דובי שהוא סוד סגור וחתום ושבור, בעוד המשפחה החדשה דורשת ממנו להתאים את הקצב. אבל הוא כבר עשה את שלו. דמיינתי איך יום אחר יום, עד מותו, הוא נושא בשתיקה את עברו, את עיקר חייו, את חלומותיו, אהבתו. מי יידע מה היה לו, מה קרה ללבו. לא יכולתי לסבול את צערו.
בין כל הכלבים המבקשים לשמוח בשישי של גן מאיר, מפלץ יחיד ומיוחד. כולם, גורים ובוגרים, מתגנדרים ומתיפייפים. גם המנוזלים והמעט חולים, מעלימים עין נוטפת וחוטם מנוזל, לובשים חיוך ושובבות גורית, בהצגה אל מול הורים פוטנציאליים. עד שיגיעו הביתה, ואז יתפרקו לגורמים. דובי? לא אכפת לו מכלום. יושב בקצה השורה, גבו אל העולם, הרצועה משוחררת אבל הוא דבוק לגדר העירונית הירוקה. העתיד מאחוריו, הוא מלגלג על כולם, אל מה ואל מי להישיר מבט? אני מתכופפת אליו ונוגעת בפרוותו. כמו שחשבתי מהתמונה, זקוק בדחיפות להברשה. הוא מסתובב אליי, ולמרות שראיתי את הפוסט והכנתי את עצמי מבעוד מועד, הבהרת מכה בי ללא רחם. פרצופו כמו סביון סבא המחכה לנשיפת משאלה. אני נושפת עליו צינור אוויר דק. עיגול קטן של פרווה לבנה על מצחו נפתח ברוח. עיניו נעצמות בעונג. מהתחושה, או מההכרה. צמרמורת נעימה. אני מפסיקה. הוא פוקח עיניו ומביט בי בעיניים אטומות כמעט. קטרקט? אני טופחת ברכות על פדחתו הלבנה. הוא לא מביע התנגדות.
כל הגן משופץ וחלקיו הנאים תחומים בשבילי אבנים קטנות, עצים, ובגדרות צבועים. אני מתבוננת אל המדשאה מולנו, ליד בריכת הדגים. היא גדושה בני אדם בפיקניקים נינוחים של צהריים, אנשים שלא מבקשים הלימה לאסון. עונדים את המסכות על פרק היד, כתכשיטים מקריים. המולת זנבות מקשקשים וריגשת אנשים המבקשים לאמץ עומדים בינינו ובין המדשאה. לפני מיליון שנים, כשהגן היה זנוח וידוע למעטים, גם אנחנו היינו שם. בבקרי שבת, אחותי ואני היינו קופצות בצהלות בשלוליות הבוץ והעשבים המרוסקים עם המגפיים הצבעוניות שלנו, מרימות מבט מתרשם ומתפלא אל שלגיית הדיסקים הענקית, הנישאת בראש עמוד עגול גבוה וכבד, מקשטת את הגן הלח והאפל. "קקימייקה", היה אבינו מפטיר ויורק לידה.
אף אחד מהמתנדבים לא ניגש אליי, הם בטח לא יכולים להעלות על דעתם שאקח מהם את החבילה הזו. אני מקיפה אותו בזרועותיי, אוחזת בתחתיתו, מרימה מעט, מנסה לאמוד את משקלו, האם אצליח לקחת אותו ליעד, רק כמה רחובות מכאן. מקרוב זה עוד יותר מפליא לראות את הגוף שגדל ופרץ את גבולות צורתו. הוא באמת מהתל בסדרי החיים בייאושו, בויתורו להשתתף במשחק. תינוק-פוחלץ-זקן. כן. הם יארחו חברה זה לזה. גם אבי, פניו הלבינו מזוקן. בבהרה מעט אחרת. כך לפחות בפעם האחרונה שראיתי את פניו, עד כמה שראיתי את פניו.
ניסיתי את מזלי וכתבתי לאבי מייל שאגיע עם הצעה. הוא ענה: "אוקיי". מאז הסגר הראשון, סירב להיפגש. סירב גם להצעתנו להביא לו מצרכים, לחסוך לו חשיפות מסוכנות בסופר, ואולי גם השתתפות בהוצאות. הוא כתב: "אני מוחא בתוקף. את ואחותך אל תמרו את פי". מדוע לא מחא הפעם? אולי מצבו בכי רע. אולי הסקרנות. מול הדלת שלו, החומה חלקה, כמה שקיות אשפה מריחה. דובי הנוקשה בזרועותיי. מוחזק מבסיסו, ידיי ככס. נסיך-מלך-שליט קטן שהוא כולו עזובה. אני נשענת לאחור ומשעינה אותו על חזי כדי לשחרר את ידי הימנית, דופקת על הדלת חמש פעמים, כמסוכם. אני שומעת נהמה עמומה. "כן, זאת אני", אני עונה למה שאולי אמר.
"את עם מסכה?", אבי פותח את הדלת לחרך צר.
"כן כן".
הוא פותח את הדלת עוד קצת. אני רואה את חלק שמאל של פניו, ואת חלקו השמאלי של הגוף ועוד קצת מימין מציצים מבעד לדלת. שיערו הדל האפור עומד על חצי ראשו, כאילו התעורר משינה. עד כמה שאני זוכרת, אינו ישן צהריים, אולי זה הרגל חדש. כפתורי החולצה המציצים מציעים פיז'מה אולי. חדשה? הוא מביט קדימה, משקף אחד עבה מתכסה באדים.
"מה זה צריך להביע?", הוא מצביע על האביר בן דמות היגון.
דובי אדיש למדי.
"זה דובי", אני עונה.
"מאיפה הבאת אותו?"
"מהפייסבוק".
אבי מחרחר קמעה. הוא סגר את הפייסבוק שלו, הרפאימי ממילא, אחרי שפנו אליו בסגר הראשון כמה צעירים מעמותה שמבקרת זקנים בודדים.
"אתה תראה, הוא דובי כזה, באמת מצחיק ונחמד. הוא ממש צריך אותך", אני מנסה לשדל, "אנטיפת".
"אנטיפסטי", הוא משיב ומתבונן בעינו מבעד למשקף בדובי, ואז אולי בי, העדשה שוב מתכסה אדים.
"הוא יצטרך לשמוע הרבה מוסיקה קלאסית, ברל'ה", הוא קובע.
"אני חושבת שהוא חירש", אני לוחשת במשנה זהירות ומסתכלת על פרצופו הלבן של דובי, שנרדם נוקשה בידיי.
"ולרדת רק פעם ביום"
"אני לא חושבת שזה מספיק", אני אומרת בלי זהירות.
"אז תקחי אותו בחזרה, יופ טפויומט"
משני צידי הדלת דממה. ממתי הוא מקלל ברוסית?
"התייעצת עם הרופא לגבי החיסון? הוא חושב שזה בטוח בשבילך?" אני שואלת.
אבי נוהם או מכחכח בגרונו. הוא פותח את הדלת עוד קצת. הוא אכן לבוש פיז'מה. כזו שקונים בשוק. הלך בעצמו? מתי? הוא מושיט את ידיו לעברי. בתחילה איני מבינה, לבי דופק, ואז מהר, מתעשתת, אני מגישה לו את דובי. ידיו רועדות מהמשקל, נדמה לי, אך הוא ממהר ולוקח את דובי אל מאחורי חצי הדלת.
"תחזרי בעוד שלושה ימים, אני אבדוק את העניין", הדלת נסגרת. אני לוקחת איתי את הזבל.
שלושה ימים אני מסתכלת על הטלפון. לחינם. אבי אינו מתקשר. הוא גם אינו שולח וואטסאפים, הוא אינו אוהב שבולשים אחריו. המוכר התקין לו וואטסאפ במכשיר החדש, אחרי שהקודם התרסק לרצפה, וכשהבאתי לו אותו מבעד לדלת, בין הסגרים, סגר את הדלת ונבח נהמה, אבל לא ביקש שאסיר את האפליקציה. לפעמים, הוא שולח הודעת סמס. "רק שקט צריך הבר המינן", "אפשר חל"ת מהריאות?", היו מבין שתי ההודעות האחרונות שקיבלתי ממנו. כמה יחידות בשנה האחרונה. אף פעם איני בטוחה למה התכוון.
שלושה ימים אני חוזרת ומסתכלת בפוסט של דובי, ששמתי בשמורים בפייסבוק. בהרת מוכת יגון. זה שהחיים פגעו בו, ואז פסו ממנו. זה שנותר לבדו. משונה, לא מוגשם, חסר צורה, עם יותר מדי צורה. הוא אולי מסתובב לו עכשיו ברגליו הקשויות בין הרהיטים, או יושב על הרצפה הקרה המכוסה שכבת שעווה ולכלוך למיטב זכרוני, או ישן למרגלות נעלי הבית המשובצות, סמלו הייצוגי של אבי. בין קירות הבית הסגור, בין חפצים שאיני יודעת אודותיהם כבר. מקווה שהוא יוצא מספיק לטיולים, שהוא משתחרר מצרכיו. אולי זה היה רעיון טיפשי, עברו שנים מאז שאבי גידל חיות או ילדים. אם יחזור אליי, אלטף את זיפיו הקשים, אבריש אותם באצבעותיי, אכרוך את זרועותיי סביב הגוף הכתום הגוצי, אצליב מבט עם עיני הקטרקט בלב הבהרה הלבנה. אשאל אותו: ספר לי איך היה שם, כל השנים, אצל חברך הזקן. איך הייתה שגרת יומכם? מה היו מסלולי הטיול היומיים? הוא היה טוב אליך? ביקרו אותו בני משפחה? פינק אותך באוכל טוב? וגם, הבלתי נמנע: האירוע קרה במפתיע או שקדמה לכך הידרדרות איטית? הוא היה איש טוב או איש רע? מה אהב לעשות כשהיה לבדו, רק איתך? בכלל כלום אני לא יודעת עליך.
אני נזכרת שקראתי באינטרנט איפשהו, שתועדו כמה מקרים של חיות שנדבקו בקורונה, ושקראתי במקום אחר, על הדבקה אפשרית דרך פרווה. יכול להיות שהכנסתי לבית אבי דובי טרויאני? אני שוקלת לשלוח לו הודעה. אני מסתכלת על הצג המשועמם. אבוא כמו שקבענו, בתום שלושת הימים. מי יודע, אולי הזיווג בכל זאת יצליח.
אני דופקת חמש פעמים כמוסכם. נהמה. "את עם מסכה?", "כן כן". שקית אשפה מריחה. הדלת נפתחת לחרך שמנמן. דובי מוגש לי מהדלת החוצה, כמו כשפרד פלינסטונס היה מוציא כל לילה מהבית את בייבי פוס, החתול שן-חרב מחמד שלהם, בסוף הסדרה. תמיד היינו מתפקעות מצחוק, חיכינו שהחתול יהתל בו בחזרה, לרגע שהוא זה שנתקע בחוץ.
אני אוספת את דובי לחיקי. עיניו פקוחות, לפחות. מקווה שהוא ראה שם משהו.
"זה לא הסתדר?" אני שואלת את האף הגדול, זה שממשיך לגדול מאז תמיד, ועליו האף הקטנטן שקנה התיישבות עוד בילדותנו, ה"אף על פי" שלו, "מקור הגאווה" שלו.
אני מביטה בחצי המשקף העבה המכוסה אדים. להרף, נדמה לי שאני רואה מבעד הזכוכית את נצנוץ התכלת ללא התחתית. אני לא מצליחה לחשוב על מהלכים נוספים.
"תודה שניסית", אני אומרת לו. "אחפש לו בית אחר".
"טאק", הוא אומר. נדמה לי שהוא לובש גם עתה את הפיז'מה.
"אבא?", אני רוצה לשאול.
האוויר הנכנס ויוצא מריאותיו נשמע.
"מקווה שהוא לא הרס לך את הספה החומה. או בכלל, את הרהיטים"
אבי צוחק, או מחרחר, וסוגר את הדלת. בדרך החוצה, אני מתקשה לאזן בין דובי ושקית האשפה. שניהם גדושים וחסרי צורה, מאיימים להתפקע.
אני מניחה את דובי על הספה במרפסתי, פניו החוצה. הוא נותר כפי שהנחתי אותו, יושב כמו אדם, על ישבנו, ידיו הקצרות מקופלות קרוב לגופו. "משהו לשתות, אדון ברל'ה הנכבד?", אני שואלת אותו. הוא לא משיב. אני הולכת אל המטבח ולוקחת לעצמי מים מהברז, ממלאת עבורו קערית פלסטיק עגולה ומניחה לצדו על הספה. אנחנו מתבוננים בעצים הגדולים שמולנו, הם נעים ברוח קלה ואז מצטמררים ונעמדים באחת. הייתה רוח לרגע, והלכה. אני לא יודעת איזו עונה עכשיו, לא הסתכלתי החוצה כבר זמן מה. לדובי בטח לא אכפת. החיים שעברו עליו, כאלה חיים בטח, ואיש לא יידע. אני מניחה עליו זרוע, ושואלת: "ספר איך היה שם? איך היה אצל הזקן?". דובי שותק. אולי מפליג בזיכרונות. "איך נראו הימים? אכלתם טוב? הוא מחליף מצעים? מה עשיתם יחד? הוא קם מהספה לפעמים? הוא מסתובב עם מסכה גם בבית? הוא עדיין בקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 של רחמנינוב? הוא נראה לך בסדר? זה קרה פתאום שהוא הידרדר? היית רוצה לדעת איפה הוא שוכב עכשיו? ללכת לבקר?"
דובי שותק. עיניו כמו מתגלגלות לאחור, לפנימו. הוא קץ בחיים, זה ברור. כרסו הקטנה היא עדות החיים המובחנת היחידה, של הפוחלץ-תינוק-זקן הזה, בולטת קדימה, וקדימה יותר. ידיו נושרות ונוחתות עליה. אדם קטן.
עוד מעט יבוא החלק האחרון של היום. אני כותבת לאחותי וואטסאפ מעדכן והיא כותבת: "הרעיון הכי גרוע ששמעתי בחיים. אני בשוק שהוא בכלל זרם איתך". אני מחזירה לה "חחחח". אחרי כמה דקות היא שולחת לב אדום פועם, אולי כדי לאזן. אולי בגלל תחושת האשמה הרגילה שאני לבדי. אבל אני עם דובי, כרגע. שנינו ממשיכים לשבת בשקט. אל תוך הערב, דובי נרדם ונופל על צדו כגזע עץ קטנטן. מונח קפוץ על הספה. אני מסתכלת. הכרס ממשיכה לעלות ולרדת בזעירות. פניו הלבנים נושקים לקערית המים, מאיימים להפכה על ראשו. אולי זו הבהרת. הבהלה, ההלבנה תוך לילה. אולי בליל האירוע המוחי. אולי ברגע אחר. כשפתאום מתחוור: כך, ולא אחרת. כבר לא יסתדר.
צליל קטן נכנס אל החושך על הספה. כנראה שנרדמתי. אחותי שוב בעוד חרטה? לא. הודעת טקסט: "אין רהיטים. הוצאה לפועל לקחו את הכל".
אני מרגישה את החום מהגוף הקטן לצדי. שנינו עדיין על הספה, אבל איני רואה דבר. יכול להיות שאיננו כאן בכלל. כשהיינו קטנות באו מהוצאה לפועל ולקחו לנו את הטלוויזיה. הוריי אמרו ששכחו לשלם אגרה לרשות השידור. שידת הטלוויזיה הישנה נותרה יתומה. שידה מעץ חום פשוט, עם תא תחתון הנפתח בשתי דלתות קטנות, ותא עליון עם דלת כבדה ומעוגלת, הנפתחת קדימה, כמו מכתבה, במכה. מגלה בפנים את הדיקט האחורי ובו חור עגול מכוער שאבי עשה כדי להעביר את הכבלים של הוידיאו. במשך כמה חודשים, ישבנו אני ואחותי על השידה, הפנים אל הסלון, מילאנו את חסרונה. היינו טלוויזיה. עד שחזרה עם מדבקת עיקול מכוערת ובלתי ניתנת להסרה על צידה, עם השנה רשומה עליה, 91'. אני מניחה ידיי על הספה ומרגישה רטיבות. אולי לחות הלילה, אולי קערית המים, אולי דובי. "אני מקווה שלא עשית לו קקי בבית", אני לוחשת לדובי הנוחר, צעצוע שהזקין. "מחר נחליט מה עושים בך".
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.