קראו ב:
תרגום: אברהם יבין
היא ישבה ליד החלון וצפתה בערב הפולש אל השׂדרה. ראשה היה שעון אל הווילונות ובנחיריה עלה הריח של קרֶטוֹן מאובק. עייפה היתה.
מעטים עברו שם. האיש מן הבית האחרון עבר בדרכו לשוב לביתו; היא שמעה את צעדיו נוקשים על מדרכת הבטון ואחר-כך רומסים את שביל האפר שלפני הבתים האדומים החדשים. בשעתו היה שם שדה שהם היו משחקים שם כל ערב עם ילדי דיירים אחרים. אחר-כך קנה את השדה איש מבֶּלפַסט ובנה עליו בתים – לא כמו הבתים החומים הקטנים שלהם אלא בתי לבֵנים בהירים עם גגות נוצצים. ילדי השׂדרה היו משחקים יחד בשדה ההוא – ילדי משפחת דֶוַיין, משפחת ווֹטֶר, משפחת דַאן, קִיוֹ הקטן, החיגר, היא ואחֶיה ואחיותיה. ואולם ארנסט לא שיחק אף פעם: בוגר מדי היה. פעמים רבות היה אביה רודף אחריהם ומגרש אותם מן השדה במקל האטד שלו; אבל בדרך-כלל היה קִיוֹ בתצפית וצועק כשראה את אביה קרב. ואף-על-פי-כן נראה שהיו אז מאושרים. אביה היה אז לא רע כל-כך; וחוץ מזה – אמה היתה בחיים. זמן רב עבר מאז; היא ואחיה ואחיותיה כבר בוגרים כולם; אמה מתה. טיזי דאן מת גם הוא ומשפחת ווטר חזרה לאנגליה. הכול משתנה. עכשיו עומדת גם היא לנסוע מכאן כאחרים, לעזוב את ביתה.
הבית! היא הביטה סביבה בחדר, סקרה את כל חפציו המוּכרים שאיבקה אחת לשבוע שנים רבות כל-כך, תוהה מנַיִן בא לו כל האבק הזה. אולי לא תראה עוד אף פעם את החפצים המוּכרים האלה שאף לא חלמה שתיפרד מהם. הגם שבמשך כל השנים האלה לא עלה בידה לגלות את שם הכומר שתצלומו המצהיב היה תלוי על הקיר מעל להַרמוֹניוּם השבור בצד ההדפס הצבעוני של ההבטחות שניתנו למרגרט מרי אלאקוֹק המבורכת. הוא היה חבר ללימודים של אביה. בכל פעם שהראה אביה את התצלום לאורח, היה עובר על פניו ומעיר כבדרך אגב:
– הוא עכשיו במלבורן.
היא הסכימה לנסוע מכאן, לעזוב את ביתה. האם בחוכמה עשתה? היא ניסתה לשקול את הדבר מכל צדדיו. בביתה היו לה לפחות מחסה ומזון; היו לה סביבה כל אלה שהכירה כל חייה. מובן שהיתה צריכה לעבוד קשה גם בבית וגם בחנות. מה יאמרו עליה ב"בית-המסחר" כשייוודע להם שברחה עם גבר? אולי יאמרו שהיא טיפשה; וממלא מקום ימצאו לה במודעה בעיתון. מיס גאוֶן תשמח. תמיד ירדה עליה, בייחוד כשהיו מי שהקשיבו.
– מיס היל, את לא רואה שהגברות האלה מחכות?
– קצת זריזות, בבקשה, מיס היל.
היא לא תזיל הרבה דמעות על שעזבה את "בית-המסחר".
אבל בביתה החדש, בארץ רחוקה לא נודעת, לא כך יהיה. אז תהיה נשואה – היא, אוולין. אז ינהגו בה האנשים כבוד. לא ינהגו עמה כמו שנהגו עם אמה. אפילו עכשיו, אף-על-פי שהיא בת יותר מתשע-עשרה, היא לפעמים חוששת מפני אלימותו של אביה. היא יודעת שבגלל זה היו לה דפיקות הלב שלה. בילדותם לא הציק לה כמו שהציק להַארי ולארנסט, מפני שהיתה בת; אבל לאחרונה התחיל לאיים עליה ולומר מה היה עושה לה לולא עמדה לה זכותה של אמה המתה. ועכשיו אין לה מי שיגן עליה, ארנסט מת והארי, שעוסק בקישוט כנסיות, כמעט תמיד אי-שם במחוזות הכפריים. וחוץ מזה, המריבה הקבועה על כסף במוצאי שבתות התחילה להלאות אותה במידה שלא תתואר. תמיד נתנה את כל משכורתה – שבעה שילינגים – והארי שלח תמיד כמה שיכול, אבל מאביה קשה היה להוציא אפילו פרוטה. הוא אמר שהיא מבזבזת את הכסף, שאין לה ראש, שהוא לא מתכוון לתת את הכסף שהוא משתכר בזיעת אפיו כדי שתפזר אותו ברחובות, ועוד כהנה וכהנה, משום שבדרך-כלל היה ממש מרושע במוצאי שבתות. לבסוף היה נותן לה את הכסף ושואל אותה אם היא בכלל מתכוונת לקנות משהו לארוחת יום ראשון. ואז היתה צריכה לצאת מהר ככל שיכלה ולערוך את קניותיה, מחזיקה את ארנק העור השחור שלה חזק בידה בשעה שהיא ממרפקת לה דרך בתוך ההמונים וחוזרת הביתה מאוחר, שחוחה תחת משא מצרכים. עבודה קשה עבדה כדי שיתנהל הבית כסדרו ולדאוג לכך ששני הילדים הקטנים שהופקדו בידיה ילכו לבית-הספר יום-יום ויקבלו יום-יום את ארוחותיהם. עבודה קשה היתה – חיים קשים – אבל עכשיו כשהיא עומדת להיפרד מהם אין הם בעיניה חיים לא ראויים לגמרי.
עכשיו היא עומדת לנסות חיים אחרים עם פרנק. פרנק הוא איש טוב, בן חיל, גלוי לב. היא עומדת להפליג אתו באוניית הלילה, להיות אשתו ולחיות אתו בבואנוס איירס, שיש לו שם בית מוכן בשבילה. היטב היא זוכרת את הפעם הראשונה שראתה אותו; הוא התגורר באחד הבתים ברחוב הראשי שהיתה מבקרת בו. זה היה כאילו רק לפני שבועות אחדים. הוא עמד בשער, כובע המצחיה שלו מוסט לאחור על ראשו ושׂערו נופל על פנים של ארד. אחר-כך למדו להכיר זה את זה. כל ערב היה פוגש אותה לפני "בית-המסחר" ומלווה אותה הביתה. הוא הזמין אותה לראות את "הנערה הבוהמית", וכשישבה אתו בתיאטרון במקום שלא היתה רגילה לשבת בו נפעמה רוחה. הוא אהב מאוד-מאוד מוסיקה וגם שר קצת. ידעו שהם נאהבים, וכששר על הנערה האוהבת מלח חשה תמיד מבוכה נעימה. הוא היה קורא לה פּוֹפֶּנס בצחוק. והיא בתחילה רק התרגשה מזה שיש לה בחור ואחר-כך התחילה לחבב אותו. הוא סיפר סיפורים על ארצות רחוקות. את דרכו התחיל כנער סיפון בפאוּנד אחד לחודש באונייה של חברת "אלן לַיין" שהפליגה לקנדה. הוא אמר לה את שמות האוניות ששט בהן ואת שמות הקווים השונים. הוא עבר במצר מַגֶלאן וסיפר לה על בני פַּטַגוֹניה הנוראים. הוא הסתדר בבואנוס איירס, כך אמר, ועכשיו בא למולדת רק לחופשה. אביה גילה, כמובן, את הפרשה ואסר עליה לדבר אתו מטוב ועד רע.
– אני מכיר אותם את המלחים האלה, אמר.
יום אחד רב עם פרנק ומאז היתה צריכה להיפגש עם אהובה בחשאי.
בשדרה העמיקה האפלולית. לובנם של שני מכתבים שעל ברכיה היטשטש. אחד היה אל הארי, האחר – אל אביה. ארנסט היה אחיה האהוב, אבל גם את הארי חיבבה. היא ראתה שאביה הולך ומזדקן; היא תחסר לו. לפעמים היה חביב מאוד. לא מזמן, כשנפלה למשכב ליום אחד, קרא לה סיפור רפאים וקלה לה לחם באח. בפעם אחרת, כשאמה עוד היתה בחיים, יצאו כולם לפיקניק בגבעת הוֹת. היא זוכרת שאביה חבש אז את כובעה של אמה כדי להצחיק את הילדים.
זמנה הלך ופחת, אבל היא הוסיפה לשבת ליד החלון, משעינה את ראשה על הווילון, שואפת את ריחו של קרֶטון מאובק. במרחק, בקצה השדרה, שמעה את צליליה של תיבת נגינה. היא הכירה את הנעימה. מה מוזר שהיא נשמעת בערב הזה דווקא להזכיר לה את ההבטחה שלה לאמה, ההבטחה לשמור על שלמות ביתם זמן רב ככל שתוכל. היא זכרה את הלילה האחרון למחלת אמה; שוב היתה בחדר החשוך והמחניק שבצדו האחר של הפרוזדור ושמעה בחוץ שיר איטלקי מלנכולי. ציוו על נגן תיבת הנגינה להסתלק ונתנו לו חצי שילינג. היא זכרה את אביה שב בצעדים נוקשים אל חדר החולה ואומר:
– איטלקים ארורים! מגיעים הנה!
ועוד היא שקועה בשרעפיה, הטיל המראה המעורר חמלה של חיי אמה את כשפיו על תמצית הווייתה – חיי הקרבה עצמית אפורים שבסופם טירוף הדעת. רעד עבר בה כששמעה שוב את קולה של אמה חוזר ואומר בלי הרף בעקשנות טיפשית:
– !Derevaun Seraun! Derevaun Seraun
מתוך דחף פתאומי של אֵימה קמה ממקומה. לברוח! היא חייבת לברוח! פרנק יציל אותה. הוא ייתן לה חיים, אולי גם אהבה. היא הלוא רוצה לחיות. ולמה תהיה אומללה? היא זכאית להיות מאושרת. פרנק ייקח אותה בזרועותיו, יחבק אותה בזרועותיו. הוא יציל אותה.
* * *
היא עמדה בתוך ההמון הנע בתחנת נוֹרת ווֹל. הוא אחז בידה והיא ידעה שהוא מדבר אליה, אומר לה שוב ושוב משהו על הנסיעה. התחנה היתה מלאה חיילים עם תרמילים חומים. מבעד לפתחיהן הרחבים של הסככות ראתה בחטף את הגוש השחור של האונייה הרובצת לה ליד קיר הרציף בצְהָרים מוארים. היא לא השיבה כלום. היא חשה שלחייה חיוורות וקרות, ומתוך סבך של מועקה התפללה לאלוהים שינחנה, שיראה לה מה חובתה. האונייה צפרה צפירה עצובה ארוכה אל תוך הערפל. אם תלך, תהיה מחר על הים עם פרנק, חותרת לעבר בואנוס איירס. כרטיסי הנסיעה שלהם נקנו. היכולה היא עדיין לחזור בה לאחר כל מה שעשה למענה? מועקתה עוררה בחילה בגופה וכל הזמן הניעה את שפתיה בתפילה חרישית נלהבת.
פעמון הצטלצל על לבה. היא חשה שהוא אוחז בידה:
– בואי!
כל ימי תבל התנחשלו סביב לִבּה. הוא משך אותה לתוכם – הוא יטביע אותה. בשתי ידיה נאחזה במעקה הברזל.
– בואי!
לא! לא! לא! אי אפשר. ידיה נצמדו אל הברזל כבטירוף. בתוך הנחשולים פלטה זעקת כאב!
– אֶוולין! אֶווי!
הוא רץ אל מעבר למעקה וקרא לה לבוא אחריו. צעקו עליו שימשיך ללכת, אבל הוא לא חדל לקרוא לה. היא הסבה אליו את פניה הלבנות, סבילה, כבעל-חיים חסר ישע. עיניה לא נתנו לו שום אות של אהבה או ברכת פרידה או הכרה.
*מתוך הקובץ "דבלינאים", בהוצאת עם עובד והקיבוץ המאוחד, 2009.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.