אחותי תמיד אמרה שאחיינים עדיפים בהרבה על ילדים. אני מניחה שאמא שלנו הייתה מסכימה איתה. לטענת אחותי, עם אחיין את נהנית מכל הטוב והשמחה שבילדים, אבל בלי הכאב ראש. ההיריון, למשל. והלידה. החיתולים. להתעורר באמצע הלילה. וכשהם גדלים את לא צריכה לריב איתם או לחנך אותם, היא הבטיחה. גיל ההתבגרות, המסתורין הזה, הדימום. את יכולה פשוט להרשות להם לעשות מה שמתחשק להם ולתת להם לאהוב אותך. את יכולה לקנות מכנסיים, לדוגמה, אבל את לא חייבת לקנות את כל המכנסיים ולהשגיח עליהם ולראות איך הם מתבלים ונהיים קטנים מדי. את יכולה לראות איך הילדים גדלים, כן, אבל ממרחק בטוח, מוגנת מהפיצוצים ומהחורים השחורים. שלא לדבר על הזמן, הזמן שבורח, התחושה שהחיים חומקים באיטיות לעבר האין כמו סירה שנסחפת. לא יכולתי להסכים פחות עם הקביעות האלה, למרות שהעמדתי פנים שאני מסכימה. עדיף סירה שנסחפת מסירה שכולה דולפת, טובעת, שוקעת במצולות. אני רציתי את כל כאבי הראש האלה שמנתה אחותי. רציתי להטליא מכנסיים, לנקות ישבנים, למדוד חום, לקבוע תור אצל רופא הילדים. לישון רע כל הזמן, עם מועקה בחזה. אבל תמיד קשה להתווכח עם אחות גדולה.

לאורה הייתה הבת של אחותי, ולפיכך האחיינית שלי. ילדה שברירית וחולמנית, שהתחילה לבוא אליי פעם בשבוע, אחרי הגן, כשמלאו לה ארבע. היא נולדה באוקטובר. בהתחלה ימי חמישי נראו לנו הכי נוחים, שתבוא אליי בימי חמישי אחר הצהריים. אני זוכרת את היום שבו לאורה ישבה על הספה והצביעה לכיוון המסדרון בהבעה ברורה של עונג, עם ברק בעיניים שיש רק לילדים. זו הייתה הפעם השנייה או השלישית שבאה לבלות איתי את אחר הצהריים, אחותי עדיין לא הגיעה מהטיפול שלה וכבר התחיל להחשיך, למרות שרק גמרנו לאכול את הכיבוד. עקבתי אחר מבטה של לאורה, אבל לא היה שם שום דבר, רק המסדרון החשוך והעגמומי שלי. הרצפה הייתה מלאה פירורי לחם. ואז היא נעצה בי מבט ושאלה בהתרגשות: "לא ראית אותה? הרגע עברה כאן רוח רפאים! היא הייתה מבוהלת כמו ציפור!" באותו יום ידעתי שזכיתי באמון שלה, כי היא כבר מסוגלת להמציא משהו לידי, לשקר לי או להתבדח או לבחון אותי. עד אז היא לא דיברה.

אחרי חג המולד אחותי החליטה שעדיף שלאורה תבוא אליי בימי שישי במקום בימי חמישי. היא, אחותי, יצאה סחוטה מהטיפולים, אז היא העדיפה להחליף לימי שישי אחר הצהריים ושלאורה תישאר לישון אצלי. בדירה שלי היה רק חדר שינה אחד, אבל השגנו מיטה מתקפלת, אני כבר לא זוכרת איך, אולי הבאנו אותה מלה טוֹרֶה, מיטה קטנטנה עם מזרן בעובי עשרה סנטימטרים בקושי. בימי השישי הראשונים באותו חורף נרדמה לאורה בן רגע, היא הייתה מותשת מהמשחקים ומההתרגשות מהשינה מחוץ לבית (היא מעולם לא עשתה זאת לפני כן), אולי גם מהעיסוקים המסתוריים, הכמעט מחתרתיים, של אמה. עברו כמה חודשים עד הפעם הראשונה שהתעוררה באמצע הלילה, כמו שנהגה לעשות בבית, לפחות לפי מה שאמא שלה סיפרה לי. אחד הרגעים המאושרים בחיי היה הפעם הראשונה שלאורה פרצה בצעקות בדירה שלי בשלוש או בארבע לפנות בוקר. הייתי שקועה בחלום עמוק במיטה שלי, ואז העיר אותי בכי של ילד, במרחק שני מטרים בלבד, ולכמה שניות חשבתי שזה תינוק שבוכה, הבן שלי, הבן או הבת הלא קיימים שלי (אין לי ילדים, כמובן), ובאמצע כל המהומה הזו, לפני שהלכתי להרגיע את אחייניתי, בכיתי גם אני, משמחה ומדחף פנימי ואולי גם מכעס. צללתי עמוק לתוך הבכי של לאורה, כמו לאפשרות קיומם של חיים אחרים. אחר כך ניגשתי למיטה שלה בחשכה וראיתי שהיא צועקת מתוך שינה: עיניה היו עצומות והשפה התחתונה שלה רעדה, אצבעותיה האדומות אחזו בקצה השמיכה. ליטפתי לה את השיער והיא נרגעה לאט לאט, כאילו האצבעות שלי מזריקות לה איזה סם.

המפגשים הסדירים האלה נמשכו שנתיים. קניתי מברשת שיניים, כרית ורודה עם ציורים של חיות, פיג'מה, צעצועים, עוגיות בכל מיני צורות וצבעים. בבית היא תמיד ישנה עם דובי שחיימה נתן לה במתנה, אז גם אני קניתי לה בובה כדי שיהיה לה משהו לחבק בלילה. מצאתי ברווז מבד שמצא חן בעיניי מיד. היה לו המבט החלול שיש לחיות מפוחלצות או לבובות פרווה, אבל הוא לא היה מפחיד מדי כי הוא לא נראה אמיתי. הוא לא היה מוצק, היה בתנועות שלו משהו ג'לטיני, הוא עלה לי רק עשרה אירו. שמרתי אותו בארון הקיר בחדר שלי ובכל יום שישי בבוקר הייתי מניחה אותו בזהירות מתחת לכרית שלי, והדבר הראשון שלאורה הייתה עושה כשהגענו הביתה היה לרוץ למיטה שלי כדי למצוא את הבובה ולומר לה שלום. היא האמינה שהברווז שם כל השבוע, שהוא ישן איתי. קצת ציער אותה שאין לו ילדים שישחקו איתו. אני מניחה שהחיים שלי נראו לה צפויים ומשעממים, למרות הכול. בכל פעם שלאורה ראתה את הברווז היא הייתה קופצת וצווחת משמחה, כאילו במהלך השבוע החלה לפקפק בנאמנותה של הבובה, או בנאמנות שלי. המצאנו לו שם, קוואקר. מה שלומך, קוואקר? התגעגעת אליי מאוד? היא הייתה שואלת, מלטפת את המקור הכתום, מנשקת את הרגליים הצהובות וממלאה את הבובה ברוק.

כל כך נהניתי לבלות את ימי שישי עם אחייניתי. הייתי באה לקחת אותה מהגן במכונית, ובילינו את אחר הצהריים בהאזנה למוזיקה, בציור, בפארק או בקולנוע. עשינו תחרויות ריצה. החבאנו דברים. הרחנו עלים וצבעים. התאפרנו. רקדנו סביב מדורה דמיונית וניגנו בכלי נגינה בלתי נראים. בסוף אחר הצהריים הכנו את ארוחת הערב: היא אהבה לעמוד על כיסא ולטעום את כל המרכיבים שהוספנו לפיצה או לסלט. לפני שהשכבתי אותה לישון קראתי לה סיפור. אוסף ספרי הילדים שלי גדל עד שתפס יותר מקום מהספרייה הרגילה שלי. לאורה יצרה פעלים משמות עצם: היא אמרה "לאַפֵן באופניים", ""לסַנְדוֵוץ'", "לאֵרטֵק", "לפָאזֵל". היא גם אמרה "לשָֹמֵך" במקום "לכסות". כשהייתי איתה הייתה לעולם משמעות שונה לגמרי, ובכל חפץ הייתה הבטחה לפעולה מופלאה.

איבדתי את קוואקר. יום שישי אחד בבוקר, ברגע שהתעוררתי, הייתה לי תחושה מוזרה, כמו בור שנפער לי באמצע החזה. מיד ראיתי, או דמיינתי, את המבט האדיש של הבובה. קודם כל חיפשתי בארון שבו שמתי אותו תמיד, ואחר כך, בלי לחשוב, מתחת לכרית. אחר כך סרקתי לשווא את כל הבית, בהתחלה במהירות ובאקראי, ואחר כך בשיטתיות. זה שיגע אותי כל כך שחיפשתי אותו במקומות שלא הגעתי אליהם שנים, בפינה הכי לא הגיונית, מתחת למיטה ולספה, במחסן, בארגז קרטון ענקי ששמרתי בו מכתבים וניירות עתיקים, תמונות משפחתיות, סיכומים מהאוניברסיטה. עברתי על חיי והופתעתי לגלות שפעם, לפני הרבה שנים, הייתי אדם אחר. הרגשתי אשמה. זכרתי שהכנסתי את הברווז למכונת הכביסה ביום ראשון, עם הסדינים של לאורה, וזכרתי שתליתי אותו לייבוש במרפסת, הצמדתי אותו לחבל באטב כביסה ששיתק את הכנף הימנית שלו ושיווה לו מראה כנוע, כמו בובת כפפה שמחכה ליד שתמלא ותניע אותה. אבל לא הייתי בטוחה שהכנסתי אותו בחזרה לארון, למקום שלו. תנועות חזרתיות מאבדות מחדותן, הן נערמות זו על גבי זו כמו גרביים או גופיות, בזוגות או בשלשות, עד שאי אפשר עוד להבחין ביניהן. למזלי היה לי זמן ועברתי בחנות שבה רכשתי את הבובה האבודה. היו שם כמה ברווזים זהים שניצבו זה ליד זה על המדף, רגליהם חסרות החיים משתלשלות, כמו ילדים שמחכים לתורם. לכולם הייתה אותה תנוחה עייפה, אותה הבעה ריקה.

לפני שהלכתי לקחת את לאורה שמתי את הברווז החדש מתחת לכרית. הוא נראה לי זהה לקודם. אולי היה איזה הבדל קטן, בלאי מזערי בברווז שאבד, אבל ילדה בת ארבע לא תוכל להבחין בכך.

נכנסתי למכונית ונסעתי לגן. בשעה הזו היה בלתי אפשרי למצוא חנייה ותמיד השארתי את המכונית בחנייה כפולה. האימהות (כמעט כולן היו אימהות) עמדו בחצי עיגול סביב הדלת. ילדי הגן יצאו זה אחר זה ורצו אל חירותם. לאורה הייתה בדרך כלל אחת האחרונות. היא הלכה לכיווני בחיוך, אבל בלי למהר, כאילו כבר יש לה תפיסה מפותחת של כבוד עצמי.

כשהגעתי איתה הביתה היא חזרה על הטקס הרגיל שלה ורצה למיטה שלי. היא הרימה את הכרית, הוציאה את הבובה והביטה בה. השמחה התנדפה מפניה. היא הביטה בי, ושוב בבובה. זה לא קוואקר, אמרה. איפה קוואקר?

הייתי צריכה להסביר לה מה קרה. התנצלתי שוב ושוב. קשה לספק תירוצים לילדה בת ארבע. הם עדיין לא מכירים את הקודים, וההסברים מסתבכים, נראים מגוחכים, לא עובדים. אבל בזמן שדיברתי אליה שמתי לב שהיא יותר סקרנית ממאוכזבת. היא לא הטיחה בי האשמות ולא הזילה אף דמעה. במקום להביט בי, היא הביטה בבובה החדשה שלה. "את יודעת מה?" אמרה לבסוף, "צריך לתת לה שם." הצעתי לה כל מיני שמות: ברווזי, מתתיהו, צוללן, ברתולומאוס, חואן קרלוס. אף אחד מהם לא נראה לה מתאים. "הוא לא נראה כמו ברתולומאוס," היא אמרה, למשל, ובחנה בתשומת לב את עיניה התמהות של הבובה. כל אחר הצהריים עבר עלינו בבהייה בברווז מבד. לאורה התייחסה לעניין ברצינות רבה. אני התאפקתי לא לפרוץ בצחוק. איך היא ידעה שזו לא אותה בובה? רק בלילה, אחרי שעזרתי לה ללבוש פיג'מה, היא הודיעה לי שמצאה את השם המתאים. "געגוע", היא אמרה לי. נשארתי בלי מילים. מאיפה היא הביאה את המילה הזו? כי הוא לא ברווז, בעצם הוא לא ברווז, היא אמרה. זאת בת, ברווזה. (הייתה לה דרך מצחיקה מאוד לבטא מילים מסוימות: היא לא אמרה "בעצם", אלא "בֶּצֵֶם": "בֶּצֵֶם זה לא ברווז.") אמרתי לה שאם כך צריך לקרוא לה געגועית, ולא געגוע. היא שקעה שוב בהרהורים. "קוראים לה געגוע," סיכמה, וסגרה את הנושא.

בשבת, כשאחותי באה לקחת את לאורה, סיפרה אחייניתי לאמה על ההרפתקאות של הברווזה געגוע. "החלק הכי טוב," היא אמרה, "זה שאין לנו מושג מה קרה לבובה השנייה. אולי היא עפה לשמיים?"

ביום ראשון בבוקר צלצלו בפעמון. השכנה מלמטה החזיקה מתחת לזרועה את הבובה המקורית, קוואקר. נראה שהוא נפל מהחבל למרפסת שלה. היא עלתה אליי פעמיים השבוע, אבל לא הייתי בבית. הודיתי לה. הנחתי את שני הברווזים זה לצד זה וניסיתי למצוא הבדל כלשהו ביניהם. בטוש שחור כתבתי את האות ק' על התווית של הברווז שהביאה לי השכנה ו-ג' על זה שקניתי רק שלושה ימים קודם לכן.

ביום שישי הבא החלטתי לערוך ניסוי. הנחתי את הבובה עם סימון ה-ק' מתחת לכרית, והלכתי לקחת את לאורה מהגן. כשנכנסנו לדירה שלי היא רצה למיטה, הוציאה את הבובה מתחת לכרית והתחילה לצווח כמו משוגעת: "קוואקר חזר! קוואקר חזר! איפה היית, קוואקר?"

לאורה אמרה שקוואקר הוא בובה עצובה, וגעגוע תמיד שמחה. היא הבחינה ביניהם בלי שום קושי, ומאותו יום והלאה ישנה עם שניהם. כשסיפרתי את זה לאחותי, היא אמרה לי שכבר כילדה הייתי מאוד מפוזרת, ובו בזמן היה לי דמיון מפותח. אין ספק שיש משהו שמבדיל ביניהם, משהו שאפילו ילדה בת ארבע יכולה לראות, ואת בכל זאת לא רואה את זה כי הראש שלך תמיד עסוק במשהו אחר. הרגשתי שיש במילים האלה גערה. לא רציתי להתווכח.

כעבור שנתיים, כשהכול נגמר, לאורה הלכה לגור עם אבא שלה בסלמנקה. הצעתי לתת לה את הברווזים במתנה, אבל היא לא רצתה אותם. הם רגילים לבית שלך, אמרה, בסלמנקה שניהם יהיו מאוד עצובים ולא ידעו מה לעשות. הם לא אוהבים ערים שהם לא מכירים. חוץ מזה, אני בטוחה שאת מטפלת בהם היטב. הייתי צריכה להתאפק לא לבכות מול הילדה.

כעבור כמה חודשים התעוררתי באמצע הלילה בביטחון גמור שאני נחנקת. הדלקתי את הטלוויזיה וניסיתי לראות סרט. אכלתי מנדרינה. זה היה יום שישי, אז לא הייתי צריכה ללכת למשרד למחרת. השמש כבר התחילה לזרוח כשפתחתי את הארון. הוצאתי את שני הברווזים וליטפתי את בטן הבד שלהם. הסתכלתי על התוויות וראיתי שהאותיות שהבדילו ביניהם היטשטשו. ה-ק' וה-ג' נראו זהות, כתם אנכי. תהיתי אם לאורה עדיין תהיה מסוגלת להבחין ביניהם, לומר לי מי הוא מי. נזכרתי בילדות שלי, באחותי, באמא שלנו, בקיצים בלה טורה, כשהיינו מתרחצות בגיגית ענקית ומלאה חרקים. את געגוע, לא? שאלתי את אחת הבובות. החזרתי את השנייה לתוך הארון. אני מקווה שאני צודקת, חשבתי כשנכנסתי למיטה. חיבקתי את הבובה בחוזקה עד שעייפותי הכריעה אותי ונרדמתי. כשהתעוררתי, כמעט שמונה שעות אחר כך, חתיכת הבד עדיין הייתה שם. הלכתי לחדר האמבטיה, לקחתי את המספריים לגזירת  ציפורניים (אותם מספריים שבהם גזרתי פעמים רבות כל כך את הציפורניים של לאורה) וחזרתי למיטה. הסתכלתי על הבובה, הסתכלתי על התווית, אפילו החזקתי אותה בין האגודל לבין האצבע של יד ימין, אבל לא הצלחתי להחליט. ומה אם אני טועה?