"אורי שלנו," אני אומרת, "תישאר עוד קצת".

ככה אני אומרת, מבקשת, מבינה היטב את המחיר. גם הוא, עם קצת מאמץ, יכול להבין. אפילו שהוא מזמן אחר, יש יאמרו הוא ממקום אחר.

"אורי שלנו," אני חוזרת ואומרת אף כי כולם מדברים כאן עכשיו בשפת ה"אני" –

הוא מסובב ראשו אליי. תמים כזה, יהיר כזה.

"אתה שומע אותם?" אני שואלת בשקט. מכיוון שהוא לא עונה ורק עיניו נעוצות בי, בלוריתו מתנפנפת באיזו רוח מזרחית אני ממשיכה.

"זה טוב, אורי, זה טוב ונורמלי מה שהם אומרים."

צעירים וצעירות צריכים לחשוב על עצמם. כן כן, על החיים שלהם, על התוכניות שלהם. על הטיולים שיטיילו, על כסף, על הנאה. הם צריכים לחפש משמעות ולא שהמשמעות תכפה עצמה עליהם.

נדמה שאני מנסה לשכנע אותו.

"בן אדם, אורי שלנו," אני אומרת לו, מנסה לשכנע "בן אדם לא נולד כדי לשרת רעיון. להיפך. רעיונות נולדו כדי לשרת בני אדם. לא ככה?"

הוא לא מבין.

הוא נולד ל"אנחנו". הבן הראשון שלנו. הילד של כולנו, כך אמרו. כזה היה. וככה הלך, לנו, לכולנו, בשדות.

אז אורי הזה נעמד עכשיו מולי ברישול, ראשו מוטה הצידה, מסתכל בשדות שהפכו להרחבה, למרכז קניות, לכביש – עדיין שותק.

כמה שנים, אני חושבת, הוא כבר לא הולך בשדות, לא מלח הארץ, לא מושא להערצה. להיפך. אחרים הולכים עכשיו בגבעות, מאמינים ברעיונות זרים לו. מאשימים אותו. מזלזלים בו, מבטלים את מעשיו.

אחרים נוסעים לערים רחוקות. עוזבים, אומרים שאין להם מה לחפש כאן, עכשיו. מתייאשים. וילי היה משתגע מהם. וילי כהנא.

"אורי שלנו," אני אומרת לו ככה בשקט, "תישאר איתנו עוד קצת".

אף על פי כן, למרות כל הזמן הזה שעבר, אני מבקשת ממנו לשבת כאן, עכשיו, אתנו. חדר 106 בית הספר התיכון האזורי ע"ש י. ח. ברנר.

אני מנערת את האבק מהטקסט בעטיפה הירוקה. מסבירה מילים שלא נשמעות היום.

"מי מדבר ככה?" שואלים אותי.

"מה הסיפור שלהם?"

"תראו אותו", אני שותלת בקול שלי התפעלות שתגשר על הפער, "תראו אותו, את הבן הראשון במשק."

"יפה הבלורית, מחוספס כזה."

"הקוצים בחוץ, אבל בפנים רך. צבר מיתולוגי" לכי תסבירי להם את המושג.

"יש בפנים גרעינים," מישהי מעירה בקול רם, "איכס". אחר שואל בחצי צחוק אם בכלל מותר לבלוע את הגרעינים האלה. 

בתוכי חולפת מחשבה, אולי גם זו מטאפורה. הגרעינים בפנים. הנערה צודקת. הפרי לא כל כך נעים גם בפנים. אולי מתוק אבל מלא מכשולים שאני חייבת לירוק החוצה. או לבלוע.

"הוא הלך בשדות" אני כותבת על הלוח.

"זה לבגרות?"  מישהי בודקת.

"כן" אני עונה ומוסיפה "לבגרות של כולנו."

"מה הכוונה?" היא שואלת.

אני לא עונה לה. בואי נקרא ונראה.

אז אנחנו קוראים. את המחזה. לרומן אין להם כוח. אולי אין יכולת. אולי בכלל אין צורך.

פלמ"ח הכשרה קיבוץ כדורי מחסן בגדים מקלחת משותפת בית ילדים מטבח הכל אחר. זר, מוזר, מעורר לעתים חיוך לעיתים השתאות. 

"מה זה?" הם שואלים.

"למה ככה?" הן שואלות.

"למה הוא לא מדבר אתה?"

"אמיתי? ההורים שלו לא סיפרו לו שהתגרשו?"

מאוחר יותר מגיעים הסברים היסטוריים, דיוקים של המובן מאליו: "לא, ילדי טהרן הם לא ממוצא פרסי." 

מגיעות ההאשמות: "הוא אטום." קובעת אחת.

"היא חופרת לו" עונה לה מישהו.

מתעוררת סקרנות: "מה זה חדר משפחה?"

העולם שלו הוא עולם של "כולנו", עולם של חבר'ה, של אנחנו צודקים ומוסריים ויפים. ההבנה שיש משהו מעבר לקיום החד פעמי שלי. יש שליחות, צריך להקים מדינה.

"וזה", אני ממלמלת, "לא דבר של מה בכך." 

"מרגיש לי ש…" אומרת אחת מהם, אני לא שומעת אותה.

אורי עומד ליד הלוח ומסתכל בי. "הם לא מבינים" הוא אומר לי בלי קול. "תעשי משהו" הוא מבקש. הם לא משגיחים בו.   

"חכה" אני מסמנת לו, "חכה" אני לוחשת.

ואני משאירה אותו ככה עוד זמן מה בחדר הסגור. כיתה, נערים ונערות, קיבוץ בלב הארץ. משיעור לשיעור הם לומדים אותו. רגע לפני שנת שירות רגע לפני שירות משמעותי רגע לפני – אני מתעקשת.

מתעקשת ללמד אותם את אורי.

"בואו נדבר על הגבר האידאלי היום." אני צוחקת.

בנות קמות ממקומן וכותבות על הלוח מי הגבר האידאלי. הבנים קצת נבוכים. אחר כך מתחלפים.

מתברר שגם היום הגבר האידאלי הוא אורי. מישהו שהוא בחבר'ה, שהוא ביחידה חשובה, קרבי בטח קרבי, שירות משמעותי, שיודע לנגן, טיילן כזה, חתיך, איך לא. ובכל זאת משהו שונה. היום הן מבקשות עוד משהו. תכונה נוספת. הוא צריך להיות רגיש, גבר החלומות שלהן.

ואיך תסתדר הרגישות הזו עם הקרביות? עם הדרישה להרוג? אני לא שואלת, ברור שאני לא שואלת.

"ומיקה?"

"למה הם לא סבלו אותה?"

"מיקה היא מההרחבה" אומרת נערה נבונה בשקט ומבטאת את הקושי שלה כאן, עכשיו. הוריה רכשו בית בקיבוץ. אבל היא (גם הם) לא ממש שייכים. אף פעם לא יהיו בני משק.

אורי חוזר ומנסה לומר להם משהו אבל הקול שלו לא נשמע.

הוא קם ודוחק את סמיון הצידה. מבחינתו החיים הם או או.

או פלמ"ח

או משפחה.

אי אפשר גם וגם. יש לו פעולה ורק הוא יכול לבצע אותה לא מישהו שהגיע משם. המחויבות שלו לכלל גדולה מהמחויבות למיקה, לעצמו.

אני מסתכלת בהם. עולם ה"או – או" מוכר להם. מוכר לגמרי אבל ממקום אחר. גיל ההתבגרות הזה בנה לנו מדינה. אני אומרת לעצמי בשקט.

אל תלך, אני מתחננת.

"אני הולך? – שלושים איש הולכים" הוא אומר, והיא? מיקה, הגלותית הזו, בוגרת ממנו, היא לא מבינה. לא יכולה להבין. "אני רוצה בית שלא אצטרך עוד לצאת ממנו לעולם." היא מתריסה בכאב, "אתה מבין? עם אבנים כבדות."

דווקא הם, התלמידים התלמידות של 2023 מבינים אותה. מזדהים אתה. הלב שלהם יוצא אליה.     

הם שומעים מה אומרים עליך, אורי שלנו. מה אומרים עליך ברשתות, בשירים החדשים, במחקרי העבר, סתם ברחובות.

הם מתחברים אליה.

אז בוא, אורי שלנו, עם כל הפגמים שלך. אני רוצה שתישאר כאן עוד קצת. בוא אתי. נשב רגע בצד, תקשיב. הרוחות החדשות כבר נושבות, חובטות חזק.

בך, בהוריך, ב"אחד קיבוצניק". מה עשיתם? איך עשיתם? לכו מפה. עכשיו תורנו. 

מיקה, יפה כמו שהייתה, גרה בשדרות רוטשילד בתל אביב. בית לשימור, עם קירות עבים. על הקירות שלה תלויות תמונות נוף כפרי. שניים מהילדים שלה חיים בארצות הברית. "מה יש להם לחפש כאן?" היא שואלת.

אולי אם אתה היית שואל שאלות. למה? בשביל מי? מי אמר? אולי אם היית בועט בהם מתוך הבנת המחר, אולי אם היית אומר להם אני לא רוצה –

אני אומרת לך את כל זה אבל אתה הולך ומפוצץ את עצמך ברימון. סליחה בפעולה נועזת.

"דחילק אורי," אני אומרת לך, "מה נסגר אתך שככה אתה הולך לנו?" ומזמינה בספריה את "שיץ" של חנוך לוין. המחזה הבא שנלמד, כאן בחדר 106.