מישהו אמר לו, כנראה הכרטיסן: "המזוודה שלך היא המזוודה היחידה, אף אחד לא רוצה לנסוע היום לאַלְקילַה, אין סיכוי שהיא תלך לאיבוד". אבל ארננדס התעקש לעלות איתה לאוטובוס: "אני אוהב לשים עין על הדברים שלי."
ברציף, ארננדס אכל כמה קרקרים, קנה בקבוק מים ועישן בעצבנות שתיים או שלוש סיגריות. אחר כך דלתות האוטובוס נפתחו והוא הסתער פנימה, כאילו עוד אנשים מחכים.
"אני צריך אותה איתי," הוא הסביר לנהג מהמדרגות והרים את המזוודה: "התרופות שלי פה." הנהג הנהן בלי להסתובב לעברו, אבל הידק את אחיזתו בהגה.
פדייה היה איש של אמונות תפלות, הוא פחד שמשהו יקרה לאוטובוס שלו אם ידבר לפני שיצאו לדרך. הוא פחד גם על הנוסעים שלו. לכן הוא אף פעם לא פצה פה עד שהגיעו להרים.
עד אז ארננדס כבר השתלט על שורה שלמה של כיסאות ותקע את המזוודה שלו באמצע המעבר. הוא התרגש מעצם היותו הנוסע היחיד באוטובוס לאלקילה.
"אל תחסום את המעבר," הפציר פדייה אחרי שפנו בכביש. ארננדס הזדקף בהפתעה, חיפש את עיניו של הנהג במראה ושאל בחיוך: "אתה מדבר ברצינות?"
"זה מסכן את יתר הנוסעים," ענה פדייה, והשיב לארננדס מבט. "חוקים הם חוקים," הוא הוסיף, אבל לא חשף את הסיבה האמיתית שלו: אם הוא יניח שיפלשו לו למעבר, תהיה תאונה; או לכל הפחות עיכוב בזמנים.
ארננדס ניסה להתגונן והצביע על המושבים הריקים שמסביבו, אבל הנהג, מומחה בוויכוחים מהסוג הזה, הדליק רדיו, הגביר עת עוצמת הצליל והסיט את מבטו מהמראה. ארננדס הניד את ראשו והחליט לא להתייחס אליו ולהתרווח במושבו.
כעבור כמה דקות, לעיני הנהג הזועם, פתח ארננדס מפה שהוציא מכיס הז'קט שלו: היא שלחה לו אותה בדואר. הוא פרש את המפה בהתרגשות ובזהירות והביט בה שעה ארוכה. סוף סוף הוא נוסע לבקר אותה.
ארננדס הכיר את רוֹמינה שלושה שבועות קודם, במסיבה של החוג לאדריכלות שבסופה הם כמעט מצאו את עצמם יחד במיטה. "אשמח אם תבוא לאלקילה," היא אמרה לו, מול דלת הכניסה לבניין שלו: "אם מתחשק לך, כמובן."
מאז לא חשב ארננדס על שום דבר אחר. בגיל עשרים, הוא היה היחיד מבין חבריו שעדיין היה בתול. ורומינה היתה האפשרות האמיתית היחידה שהיתה לו לשכוח את המילה הזאת, שייסרה אותו כל כך הרבה זמן.
עצביו הרופפים איימו אפוא להדיר שינה מעיניו כל הנסיעה, ועוד נסיעה שתימשך לילה שלם. "ואם אגמור מהר מדי?" התייסר ארננדס בשתיקה: "ואם לא אחזיק אפילו דקה ואגמור ברגע שאראה אותה ערומה?"
אחרי שקיפל את המפה והחזיר אותה לכיס, הוציא ארננדס שקית מהמזוודה ובדק ששום פריט לא חסר: ארבע חבילות קונדומים: "מעניין כמה אבזבז בגלל העצבים המחורבנים שלי"; חבילה של ויאגרה: "למקרה שאצטרך עזרה להתגבר על המבוכה," וכדורי השינה שלקוח אחר בבית מרקחת המליץ לו עליהם בשביל הנסיעה.
לפי ההוראות, שני כדורים הספיקו, אבל ארננדס, שבשלב זה לא היה מסוגל להפסיק לחשוב על רומינה ועל הפחד שהגוף שלו לא יתפקד, החליט לקחת ארבעה. "יש עוד הרבה זמן," הוא מלמל ולגם מהבקבוק. אחר כך נשען אחורה וייחל שההשפעה תהיה מיידית.
בדיוק באותו רגע לחץ הנהג לחץ כפתור ועשרה מסכי טלוויזיה ירדו לקולה המתפרץ של דיילת. "אתה מתגרה בי," שיגר ארננדס. אחר כך ניתר קדימה והוסיף בקול רם: "אני לא רוצה לראות טלוויזיה!" אבל פדייה העמיד פנים שלא שמע דבר וברגע שתמה הפרסומת של החברה שמשלמת את משכורתו, הגביר את עוצמת הצליל עד הסוף.
ארננדס סתם את האוזניים, והידק את הלסת, ונאלץ להשלים עם המצב המגוחך. הוא זינק לעמידה, חצה את המעבר במהירות ופנה לפדייה: "תוכל בבקשה לכבות את הטלוויזיה? אני מבטיח לך שאף אחד פה לא צופה בסרט," הוא הוסיף כעבור כמה שניות בחיוך שלא היתה בו שמץ של כנות.
"אי אפשר," ענה פדייה, אחרי שתיקה קלה: "אלה החוקים. אני מבין שאתה לא מכבד אותם, אבל אני לא סוטה מהם מילימטר," הוסיף הנהג ונעץ את מבטו בארננדס, שהחיוך נמחק מפניו. "ותחזור למקום, אתה לא יכול לעמוד פה, זה אסור," סיכם הנהג.
ארננדס התאפק שלא לקלל אותו ובלע את התסכול. הוא הסתובב, ובדרך חזרה למקומו שאל בקול נמוך: "אולי תוכל להחליש קצת?" "אי אפשר," ענה פדייה והאיץ, משוכנע שזה יגרום לנוסע שלו ליפול: "לא להגביר ולא להחליש, ככה כתוב בתקנון."
ארננדס ניסה לשמור על שיווי משקל בזמן שמיהר לחזור למקומו. הוא חייך, הפעם מתוך חוסר אונים יותר מאשר לגלוג, הניד בראשו בזעם, סינן כמה מילים שאפילו הוא לא הבין ולבסוף הגיע לשורת המושבים שלו, מושפל. למרבה המזל, הוא חשב, ההשפעה של כדורי השינה החלה להתפשט בגופו.
עד מהרה, לא חדרו לתודעה של ארננדס, לא הרעש והאור שפלטו המסכים וגם לא העצירות הפתאומיות של פדייה, הוא שקע ברִיק שחור ברגע שהתמקם במושב.
ארננדס ישן כל כך עמוק שהוא התנתק לגמרי מהעולם ומעצמו עד שהאוטובוס הגיע לאלקילה, ופדייה, שיצא מגדרו כדי להפוך את הנסיעה שלו לגיהינום, ניער אותו וקרא: "יאללה קום, חמור, הגענו."
"זה לא התפקיד שלי להעיר אותך," התעקש פדייה והדביק את סוליית נעלו לרגליים של ארננדס: "גם אין שום סיבה שאחכה לך. תרד מיד או שאני אוריד אותך," איים הנהג ובעט בו שוב. ארננדס התעורר ברגע שהרגיש את עקביו פוגעים ברצפה: "שמעתי, שמעתי. אני יורד."
אחרי שניגב את הריר מהסנטר וחיכך את פניו בידיו, הזדקף ארננדס ונאלץ לקבל את העובדה שהוא עדיין מסוחרר מעט. אחר כך קם, גרר את המזוודה שלו החוצה והלך בעקבות הנהג, שסינן בקול נמוך: "הלוואי שתקבל את היחס שמגיע לך במקום הזה."
ברחוב שוב שפשף ארננדס את פניו וניער את ראשו, נאבק בסחרחורת ששתלו כדורי השינה בגופו. אחר כך סרק במבטו את המקום שזה עתה נחת בו. זו היתה שעת הזריחה והוא התקשה להאמין שאלקילה מכוערת אף יותר מבתמונות ששלחה לו רומינה.
כעבור שניות אחדות, מישהו, אולי הנהג שעמד להחליף את פדייה, הסביר לו איך להגיע לכיכר המרכזית: "אבל מה יש לך לעשות פה, אין מה לראות במקום הזה." בלי להתייחס למילותיו האחרונות של הזר, החל ארננדס ללכת ועד מהרה השאיר מאחור את שישה או שבעה גושי הרחובות שהפרידו בינו ובין יעדו. האור הלך והשתלט על המרחב שמסביבו.
"זו לא שעה מתאימה להתקשר אליה," אמר לעצמו ארננדס כשהגיע לכיכר המרכזית. הוא צנח על ספסל, חיבק את ילקוטו והוסיף בקול נמוך: "מוקדם מאוד, אני עלול להעיר אותה ואפילו גרוע מכך, אני עלול להעיר את ההורים שלה." הוא השלה את עצמו: מה שבאמת קרה הוא שהעצבים שוב השתלטו לו על הגוף: "מה לעזאזל אגיד לה כשהיא תענה?"
"עדיף שלא אתקשר אליה בכלל. אולי היא כבר לא רוצה… אולי היא התחרטה," הוא פלט והבחין בהמולה שנוצרה פתאום בכיכר. אנשים הולכים מפה לשם בצעד מהיר. ארננדס הרים את מבטו לעבר השמש שהגיחה מאחורי הצריח של הכנסייה הירוקה והוסיף, הפעם בקול רם ובנימה אמביוולנטית משהו: "מה לעזאזל עובר עלי? מה פתאום שלא אתקשר אליה?"
"למה שהיא תתחרט?" הוא קרא בקול רם אף יותר וניתר מהספסל: "היא היתה מודיעה לי קודם. אבל לפני זה אלך לאכול משהו, להעביר קצת זמן," הוא הוסיף וחצה את הכיכר בחיפוש אחר מקום לאכול בו ארוחת בוקר, בלי להבחין שמדובר בתירוץ ובלי לתהות מדוע האנשים מסביבו ממהרים כל כך.
ואז מישהו אמר לו, אולי מוכר העיתונים, שהמקום הכי טוב הוא המסעדה של דוניה אאומליה: "המסעדה נמצאת בקצה השני של הכיכר, ליד החנות לכלי כתיבה. אבל אתה צריך למהר, נראה לי שהיא תכף סוגרת," סיכם מוכר העיתונים, אבל ארננדס הלך מהר ולא שמע את סוף דבריו.
ברגע שארננדס הגיע למקום שהמליצו לו עליו הוא חייך, כי הבין שהוא יכול להרוג שתי ציפורים במכה אחת: לאכול משהו, להרוויח קצת זמן ולקנות נייר עטיפה למתנה שקנה לרומינה. "אם בסוף היא תתחרט, אולי המתנה תשנה את דעתה," הוא חשב והזמין ביצים. אחר כך הוא התיישב והביט בניירות העטיפה שהיו תלויים בחלון הראווה בקצה השני של החנות.
לבסוף הוא שם עין על נייר כחול, קם וניגש לדלפק לדבר עם המוכרת, שמבטה היה נעוץ במסך טלוויזיה: "אפשר מטר מהנייר הזה?" "אי אפשר," ענתה המוכרת, אחיינית ודודנית מדרגה שנייה של דוניה אאומליה, בלי להסתכל על אררנדס: "הניירות האלה הם בשביל הילדים."
"וחוץ מזה, אני רואה חדשות. ואתה לא מפה. אני לא אוהבת לסחור למכור לזרים," התעקשה המוכרת בלי להסיר את עיניה מהמסך ולו לרגע. "בשביל הילדים, איזה באסה," סינן ארננדס בחיוך: "זרים… טוב, אז תני לי מטר מהנייר הזה שם," "אי אפשר, אמרתי לך," ענתה המוכרת בעצבנות והביטה בארננדס בפעם הראשונה.
"ואם אני אביא ילד שיקנה בשבילי?" שאל ארננדס בחיוך ספקני והביט לעבר הכיכר, תוהה לגבי המשמעות הנסתרת של המצב שהוא שרוי בו. "ומי ישתמש בנייר, אתה או הילד?" שאלה המוכרת וניגשה לדלפק, מבטה נעוץ במסך הטלוויזיה. מגיש החדשות אמר: "זה הולך להיות עוד יום קשה."
"הנייר בשבילי, לא בשביל שום ילד, זה היה בצחוק," הסביר ארננדס. "אני צריך לעטוף מתנה."
"אז תעזוב אותי בשקט, שקרן," קטעה המוכרת את ארננדס: "אתם באים מבחוץ ועוד מתחצפים," הוסיפה האישה וחזרה לכיסא שלה. "אני לא מתכוונת למכור לך שום דבר." אף על פי שהתקשה להאמין למשמע אוזניו, ארננדס לא היה מסוגל להתרגז. הוא שקל להתעקש, אבל המוכרת קמה שוב מהכיסא שלה, מיהרה לדלפק, סילקה אותו בתנועת יד, הרימה את מבטה וקראה לעבר המסעדה: "הם שוב באים."
ארננדס חזר לשולחנו מובס. דוניה אאומליה בדיוק הגישה את צלחת הביצים שיבצר ממנו לאכול. "הם באים עכשיו," סיננה המוכרת מאחורי ארננדס, שבאותו רגע ראה את אאומליה מתקדמת כמה צעדים, מתייצבת במפתן הדלת וסורקת את הרחוב במבטה: "הם כבר כאן, יותר נכון."
בתוך כמה שניות הורידו המוכרת ודוניה אאומליה את התריס, כיבו את האורות, מיהרו לעבר ארננדס, תפסו אותו בזרועות, אמרו לו בקול אחד: "אנחנו מצטערות, אבל אתה לא יכול להישאר פה," גררו אותו בעדינות למחסן והוציאו אותו לרחוב.
מישהו, אולי אחד מאלה שרצו בכיוון הנגדי לכיכר, אמר לארננדס: "למה אתה עומד במקום?" ומישהו אחר הוסיף: "רוץ, הם באים, הם סורקים את כל העיירה."
ארננדס לא הבין מה קורה והתחיל לרוץ בעקבות האנשים שדיברו אליו. אחרי שני רחובות הוא שמע את הפיצוצים הראשונים ויריות רובה. הפחד כיווץ את בטנו, איים לשתק אותו כליל וגרם לעצמותיו לחרוק.
"רומינה," חשב ארננדס, בלי להאט את ריצתו: "אני מוכרח להתקשר אליה." הוא הוציא את הטלפון שלו באמצע הרחוב, אחר כך הסתתר בכניסה לבניין וניסה לחייג, אבל מישהו, אולי האישה שרצה ושני ילדים תלויים על זרועותיה, אמרה לו: "אל תטרח… הם קוטעים את השירות."
ארננדס היה מבולבל לגמרי, הוא הכניס את הטלפון לכיס, הוציא את המפה שרומינה סימנה בה את הכתובת שלה והתחיל לרוץ כאילו כפה אותו שד. הפיצוצים והיריות נשמעו לו קרובים יותר מרגע לרגע. כמה צעדים לפניו מעדה האישה, נחבטה בפניה ושני הילדים שלה התגלגלו על הכביש.
אחרי שעזר לה לקום, הרים את אחד הילדים והתחיל לרוץ מהר ככל יכולתו, ארננדס שאל את האישה אם היא יודעת איך להגיע לרחוב אַרְטֶאָגַה 17. "יש לך מזל… אנחנו קרובים… תפנה פה ותמשיך ישר… חמש או… ארבע רחובות. או שתלווה אותי ותעזור לי עם הילד. אתה יכול להתחבא אצלי."
"אני מצטער… באמת." ארננדס עצר, הביט באישה והוריד את הילד לקרקע: הוא לא יכול היה לדמיין שההחלטה הזאת, שקיבל כעת ללא היסוס כמעט, עשויה להיות ההחלטה החשובה בחייו. אבל הוא רצה להגיע לבית של רומינה. והפיצוצים והיריות המשיכו להתקרב.
ארננדס פנה והאיץ מעבר לגבול יכולתו. הריאות שלו עמדו לקרוס, אבל הוא מצא כוחות שלא העלה על דעתו שיש לו. כך הגיע לבית שחיפש ודפק על הדלת בכל הכוח, קורא שוב ושוב בשמה של רומינה.
אבל מהצד השני לא נשמעה אף מילה, אף שאלה, אפילו לא מלמול. המשפחה של רומינה הסתתרה בשירותים. הם שמעו את ההמולה שהקים ארננדס, אבל זכרו את דבריו של ראש המשפחה: "אני לא רוצה לשמוע אף מילה… אפילו לא את הנשימות שלכם."
"אנחנו לא יודעים מי האנשים שבאו היום," הוסיף אביה של רומינה ונעץ בה את מבטו. היא בכתה בשקט וכששמעה את ארננדס הרימה מעט את הראש מבין הזרועות. "אם היינו יודעים לפחות שזה הם," לחש האב: "אבל הפעם אין לדעת, אסור לנו לקחת את הסיכון."
כשהשלים עם העובדה שאיש לא יפתח את הדלת שדפק עליה באגרופיו הקמוצים, נזכר ארננדס באישה ובשני הילדים שנטש. הוא התחיל לרוץ בכיוון שבא ממנו, אבוד ואחוז חרדה, אבל מישהו, אולי אישה שעלתה על גג ביתה, צעקה לו: "צד שני… עדיף שתרוץ לצד השני… הם באים מפה."
לפני שהספיק ארננדס לעבד את המידע, איש אחד פרץ בבכי בקרבת מקום ומעבר לפינה הופיעו האנשים שכל העיירה ברחה מהם. ארננדס הסתובב, התחיל להתקדם בכיוון השני אבל עצר בבת אחת: הם השתלטו גם על הצומת ממול.
ארננדס קפא על מקומו וחש שהשלפוחית שלו עומדת להתפוצץ. הוא חיכה שהאנשים האלה ייגשו אליו. כשהם סוף סוף הגיעו הוא ניסה לומר משהו, אבל מישהו הקדים אותו: אולי האיש שאחר כך ריסק לו את הפה בקת.
לפני שעצם עיניים ואיבד את ההכרה, ראה ארננדס את האיש שזה עתה העניש אותו מתרחק ואחר כך שמע את צחוקם של שני ילדים קטנים, גם הם חמושים.
חוט דק של פליאה עדיין קשר אותו לעולם והוא הצליח לשמוע קול של אישה מחלק הוראות: "תעלו אותו עם כל הציוד שלו… הוא בטח לא מפה."
ארננדס לא הרגיש איך הם גוררים אותו, קושרים לו את הרגליים והידיים ומכניסים אותו לטנדר.
ההכרה שבה אליו כעבור שעתיים כשמישהו, אולי אחד הילדים שצחקו קודם, שפך עליו דלי של מים. אבל כשפקח עיניים לא היה שם איש.
כל מה שהוא ראה היה ערמה של בגדים: הם רוקנו את המזוודה שלו בחצר האחורית שבה החזיקו אותו. הוא הרים את עיניו לעבר השמש והרגיש צריבה בכל הגוף. כך הוא גילה שהוא לא לובש חולצה, שהורידו לו את הנעליים ושכפות ידיו ועקביו שורפים.
כעבור כמה דקות הופיעה בחצר האישה שהורתה להעלות אותו על הטנדר. היא ירקה כמה גרעיני קלמנטינה, קפצה מעל ערימת הבגדים, רכנה לעבר ארננדס ומלמלה: "אתה לא מהאזור." אחר כך נעמדה מאחוריו וחתכה בסכין את החבלים שקשרו אותו.
"קום ובוא אחרי," היא הורתה. כששמע שוב את הקול הזה הבין ארננדס שאופן הדיבור הזה מזכיר לו מישהי אחרת או ששמע את הקול בעבר. "אולי זו האישה ש…" חשב ארננדס, "לא. היא נשמעת בדיוק כמו רומינה. או כמו אמא שלה."
לפני שהספיק להרהר עוד באותה שטות שניסה לאחוז בה כדי להסיח את הדעת, כדי לא להיות איפה שהוא נמצא, מצא את עצמו ארננדס בחדר. חוץ ממנו ומהאישה חיכו לו בחדר תריסר גברים ושלושה-ארבעה ילדים.
הוא ספג מהלומה נוספת בבטן, הברכיים שלו התקפלו והוא נפל על הרצפה. הוא שרט את הרצפה, ניסה להסדיר את הנשימה, לבלוע את הריר שנפלט מפיו ולנגב את העיניים מדמעות. מסביבו נשמעו פרצי צחוק.
מישהו, אולי מי שקיבל את ההחלטות בחדר החשוך הזה, אמר: "אז באת לפה לזיין את הבחורות שלנו.". ארננדס היה מופתע ומבוהל, וחשב שגם הקול הזה שמדבר אליו עכשיו מוכר לו, שהוא שמע אותו בעבר.
"אולי זה האיש שהרביץ לי קודם ברחוב," אמר לעצמו ארננדס ושמע כיצד משתתקים, בזה אחר זה, פרצי הצחוק שהקיפו אותו. "לא… זה הנהג… לא, לא… זה אבא של רומינה," הוא חשב בלי לפלוט מילה: "שמעתי אותו דרך הטלפון."
"אני מדבר אליך, בן זונה!" צעק הקול, והפעם, במקום להרביץ לארננדס, האיש נופף מול עיניו בכמה קונדומים וחפיסת ויאגרה. "באת לזיין את הילדות שלנו, כן או לא?"
לפני שארננדס הספיק לענות, הכניס לו האיש כמה סטירות: "אז כמו שאתה רואה, זה לא יעבוד לך, לנו יש חוקים אחרים!" הוא הוסיף והכניס לו עוד שתי מהלומות, הפעם באגרופים קמוצים: "כאן אנחנו מחלקים את ההוראות!"
"ואתה יודע מה ההוראה שלי עכשיו?" שאל האיש וסוף סוף התרחק מפניו של ארננדס וסקר את יתר הנוכחים. "שמישהו יתנדב להיות ראשון."
ואז מישהו, אולי מי שקשר את ארננדס, הקדים את יתר הקולות.
