דברים רעים קורים פשוט כשהם קורים, כשאף אחד לא מסתכל עליהם, חומקים מהידיים לרצפה ומתנפצים. מישהו לקח צלחת וכיסה את השמש והעיגול הכהה של הצל מוטל על פניך כמו גל קור, צל על פני המים ועורך חשוף, שוחה בקיץ והתקדרו עלייך כל העננים ובבת אחת נעשה לך קר. דברים רעים כאלו קורים, לא כי מישהו התכוון. כמו שמישהו בטעות כיבה את האור ולא שם לב שאת עדיין בחדר, ברק מהיר מאוד וחד שמפלח את הסדר אבל כמו שזה הגיע, כך זה גם ילך. אף אחד אף פעם לא מתכוון, לא התכוון לפגוע בה, או בך, שזו תהיה דווקא הבת שלך, אף אחד לא ישב וחישב שדווקא את ודווקא היא, קטנה כל כך.

כל הנמלים הללו, הולכות על השיש במטבח. אסור לתת לדבר כזה להשתלט עליך, תביאי גרגירים שקופים, פזרי לאורך התפר עם הקיר והן כבר ישלימו את המלאכה בכוחות עצמן. יסחבו על גבן אל הקן את הרעל, הרחיקי את הילדים. אין לך כאן כלום, פותחת בבת אחת וטורקת את דלת המקרר אוויר קר ננשף בועת הבל כפור בולעת פנים שכל הדיבורים ממנה הולכים ומתרחקים, מתפרקים ממשמעויות מתפזרים אברים-אברים. פולטת מילים בבועות של דג שתצא כבר האישה המדברת ולא תידבק לכתלים של החדר. הדלת נסגרת.

הטריקה ממשיכה לרעוד ולסמן, רעש אדמה שאף אחד לא שם אליו לב. מתיישבת על אדן חלון מעל וואדי צוקי. לפעמים מופיעים בו איילים דקים, אף אחד לא שם לב אליהם. שקופים, מאירים כמו נגזרות נייר פרגמנט לאור ירח, גולשים כמו קרום חלב, בלתי נראים. איך אפשר לתרגם חוויות כאלו לתוך העולם הפנימי, זה ייקח שנים, ההכרה מחלחלת בי. ממששת ביד ימין את שמאל הפצועה, השריטות לאורך הזרוע מתחילות להגליד, נראה שלא יישארו צלקות. עוד מעט אף אחד אחר לא יוכל לראות, איך ביני לבין השריטות הללו נפער שקט רועד הנרשם רק אל הפנים.

ימי התפקוד הראשונים מתחילים לזלוג, לדעוך כמו רקע שכבר אינני זוכרת, ובמקומם נדחפות, לא לחלוטין בלתי מוזמנות הכרות, האיילות השקופות של הירח, מופיעות לא לחלוטין משום-מקום. תחילה חריפות ניחתות כמו מסוקים, מתריעות על הגעתן ברעש ואז בוקעות מהשמיים כמו היו תמיד. מתנסחות לאותיות, הפסקות, מילים: היית רכה מידי לא היית קשה מידי ודווקא אליה לא היית רכה מספיק, איך קרה שמצא דווקא אותך ואותה ופגע לך בילדה, שלך, איך פוגעים בילדה בת שנתיים ושבעה חודשים, איזה שד נכנס אליו שגרם לו לפעול כך, איזה מלאך רוצה לחבל כל כך חזק.

אחר כך כמו מטוסי נייר, הן נוחתות שקטות, לא עושות עניין. מסתכלות עלייך מבחוץ, תועות במסלול, מוצאות עצמן מצטברות על שמשת החלון בשעת נסיעה, נעות בקצב המגבים, מצד לצד, או מתרוצצות על קרש החיתוך כשאת קוצצת אותן, חתיכות דקות-דקות של נייר. נשפכות על המרצפות, משתקפות במים ששפכת כדי לנקות, להחזיק את הכול בסדר והמים גולשים כי שוב לא שמת לב ושוב נגנב לך הדבר החשוב ביותר, נחטף כמו מוות קטן. רושמות פניה בדיו שחורה מחלחלת מכתימה את המים. דברים רעים קורים. אף אחד לא שם לב.

מפנה את ראשי במהירות כמו לגרש ומחזירה. הפעם השמש מבחוץ נוחתת על המים ומחזירה את האור בצורת איילות שקופות מנייר. אני אוהבת את הילדה הזאת. כשנעה ברחמי, ראיתי צורות שקופות של אדוות, הולכות ונפרשות באוויר, אדוות מלאות אור. איך, לקרוע קריעות חדות ונוראות בגופה הקטן. כמה מגנוט יש לרשעות לדבוק ביופי הרב ביותר, בתום ואור. דרקון שחור ארוך רושף עשן להמית את היפה והחי בחנק, שוב אני צוללת.

כשמתעוררת, כמו עולה מעל פני הים, קולות ילדים מרחוק. חולפים רגעים עד שתופשת שזה הגן שלה שיצא לטיול. ילדים בני שלוש צועדים בוואדי מתחת לחלון בטור ארוך, זנב דרקון רוקד כתום-צהוב-אדום, נמלים צבעוניות. בקצב לחלוטין בלתי-מתואם, מופלא ומפוזר של ילדים שהם תמיד יחד, כמו צבעים רכים שנשפכו אחד על השנייה בתוך קופסא, כמו אורות צבעוניים מסתחררים בצלחת חלל של לונה-פארק. כסופה, שוליה מאירים צבעוניים והיא עולה ויורדת מול השמש ומתחתיה צל על הפנים. שהנה היא, ילדה איילה רכה אחרונה בטור, דולגת רעד ריחוף בלתי נראה על העשב.

בימים הראשונים אחרי, כשהייתה מתלוננת, הייתי מושיבה אותה בגיגית האדומה במים חמימים, מתפללת שיתרכך משהו מהפגיעה. שהרקמות הקרועות יתאחו, שהרעדה שבה תפחת. גם השריטות על זרועי עוד היו אדומות, רכות וחשופות לעין כל. כשהרדמתי אותה ללילה, או במהלכו, כשהייתה מתעוררת מחלומות בלהה, משחזרת שוב ושוב את האימה, שרתי לה על המלאך הגואל אותי מכל רע, מתפללת שידע להציל אותה מזיכרון המוות הזה. שידע איך להחיות אותה בלילה, להשיב נשמתה מבוראת וחיה, נושמת אהבה מלמעלה. הייתה ממששת את השריטות שלי מלמעלה למטה וחזרה, בודקת באצבעות רכות שלא הולכים לה.

העובדת הסוציאלית הייתה כפי הנראה מנוסה מידי במקרי פגיעות, קהה שלא באשמתה לטרגדיה, כך כינתה, דבר רע שקורה למישהו אחר. דברים רעים קורים כי הם קורים כשהם קורים תמיד באופן לא מכוון. אנשי הכוונות הטובות לרוב צודקים יותר ובתנועות גסות. הופנינו להעיד לפני חוקרות במרכז לחקירות ילדים, קטינים והוריהם. נראה כמו הסיוט שאפשר לדמיין, בדיוק כך זה נראה. רצף של שיבושי התאמות חריפים בין טוב-לב, צעצועים וצבעים, לעדויות מוקלדות ורופא שמצלם בגוף את הפגיעות. מקום כמו אלו של דיבור שקט, כמו בנוכחות אדם גוסס. אלא שאנחנו לא גססנו, היינו חיות מאוד. חיות פצועות, שראו את המוות מושך מידיהן בכוח את חייהן, נאבק ומסרב לוותר. מחזיקה אותה עליי, נכנסנו דרך שער הברזל.

לבנים ציבוריות, כתומות-סגולות דהויות בשביל הכניסה המסנוור, מבנה שהיה פעם לבן, נגוס מסגרות חלונות ירוק דוחה כחול. מזגנים גונחים, אינטרקום, שומם. מתקני שעשועים ריקים, מגלשת פיברגלס ונדנדות ברוח. הכול חורק, נמס בשמש, מתעוות. רק דמויות שד כמו מניעות את המתקנים, מתנדנדות בנדנדות, הלוך ושוב, חורצות צחוק בלהה-רפאים מתגלגל באוויר ללא סוף. ברגליים רועדות קמעה, אנחנו צועדות באוויר. ילדתי מניחה ראשה על כתפי, יפה במיוחד היום וחכמה מאוד. בייחוד כשמתארת בפרוט רב ומדויק לחוקרת בחדר הצר איך הכאיב.

תיארה את בגדיו במדויק, קראה לו בכינוי שנתנה לו, האיש השחור, בזמן שצבעה בגירים. עורה היה בהיר מהרגיל וזרח מאוד, כמו ירח, עיניה כהו הלכו והעמיקו, כמו מכתשים הנמלאים אגם שחור. ליבה הקטן פעם את כל החדר באדוות, מאירות על רקע החלון היחיד. והן התקבצו סביב ראשה כמו נזר ונפרשו. קרני איילה, כתר מלוכה. חודשיים לאחר מכן התקשרה מעין מהמשטרה. הוא הכחיש. היא קטנה מידי. התלונה נסגרת מחוסר ראיות.

בדרך הביתה, עוברות את שער הברזל נפלטות כמו אסירות אל החופש, קיצרנו את הדרך למכונית דרך העשב, מפלסות לנו דרך. החזקתי בכף ידה. ילדתי הגיעה לא הרבה מעל הברך, בשמלה לבנה קשורה עם פרחים רקומים. רכה כמו כר נוצות, גוזל ציפור. קלעתי לה צמה לבקשתה, בשיער הדק מידי שלה ונסענו לקנות לה גלידה. כשהגיח מחלון המכונית פסל המפלצת הגבוה של הגן הציבורי, שולח לשונות אלינו, ידעתי שלא אשוב לראות כך את החיים והשמיים עוד. כמו לשונות אדומות של מפלצת שמגרילות גורלות על ראשן של ילדות תום ואור, גוזרות עליהן גזירות דם. אפלס דרך אחרת, שלא יכנסו אליה אורחים בלתי-קרואים, שתהיה הכי רכה שאוכל, שנוכל ללכת בה ולהחלים. לשון פנינה זו תהיה, שתאיר בגווני הקשת.

רבע לשתיים בשעון, הימים עוברים כל כך מהר וכל כך לאט כשמגלידים. גם התמונות, שרצות מול הפנים, כמו זו שלו אוחז בה רושף והידיים שלי המושכות בכל כוחי הידיים האלו שכשלו וגם הצליחו להצילה מאחיזתו. מסיטה אותן מפניי, מוכרחה לנתק מגע. פותחת את הדלת, בידי המספריים, ממהרת לגזור מהלבנדר, המרווה, הלימון, פרחים מרובים וירק למלא בו את המכונית.

עוד מעט הילדה הזו, שאני קשורה בה בדם ואיילות שקופות, תיכנס אל המרחב המקודש שהכנתי ותיסע איתי מהגן עד הבית שלוש דקות וחצי. גם היום, עטופה בזרים של דפנה ורוזמרין ולימון וריח חזק של לואיזה ימלא ריאותיה וליבה, באדוות מתפשטות. כשהרדיו דיסק הדפוק ימשיך-ימשיך להשמיע, כמו מאז אותו יום ושעה, שקרה הדבר הנורא שקרה, את הניגון כמו לכלה, מי בן שיח שושן חוחים אהבת כלה משוש דודים. תשב ילדתי, לבנה זורחת בתוך המכונית, מעל ראשה מרחפים מכתרים שלושה עשר עלי שושנה לבנה-אדומה של דין ורחמים ובתשומת לב תקשיב.