במסורת ישראלית ותיקה של כתיבה צבאית, סיפורו של יחזקאל רחמים הוא חבר מכובד. מיתוסים של תרבות מקומית חוברים יחד למחול עדין של הלם קרב ומוות שיודע היטב שנגזר גורלו למלא תפקיד באותה שרשרת של מיתוסים ופירוקם, במעגל היחסים של הספרות הישראלית ויחסיה עם המלחמות הישראליות. יחזקאל רחמים מתנהל ברגישות ובחוכמה במרחב הסיפורי הזה. הניגוד החריף בין הרעש של שדה הקרב שמתאר יובל ברוכין, התמונה הנינוחה תחת עץ הפקאן (הלא הוא עץ התות בכפר) שבה חייל צעיר מספר לחיילת חיננית על קורותיו, אינם היפוכו הגמור של סיפורי הגבורה הישראלים, אף שהעדות שמביא החייל הזה אין בה ולו בדל של גבורה, אלא רק סיפור אנושי ועצוב על מוות מיותר. בסיפור הזה המיתוסים כולם מתקבצים יחד למעין תמונה של עייפות וחרדה מנקרת – מהקטל, מהאובדן, מהחרטה – נותר רק חצי חיוך שמבוסס על סרטי בורקס. אינטימיות זהירה. כי איך באמת אפשר לזכור את כולם? בתוך לחימה חסרת פשר, במעגל שחוזר על עצמו מ”חירבת חיזעה” דרך “התגנבות יחידים” ועד “לא שם זין” ו”בופור”, הזיכרון מטשטש, הסיפורים מתבלבלים, “מה עשיתם ב-56′? מה שעשינו ב-’48.”
אני לא יודע מה בדיוק את רוצה לשמוע, אבל אין לי בשבילךְ איזה סיפורי גבורה מי-יודע-מה. ומה שכן אני יכול לספר לך, אני לא בטוח שתרצי לשמוע, שמישהו בכלל ירצה לשמוע. אולי עדיף ככה. גם לא ממש הכרתי אותו, אז יותר טוב שתמצאי לך מישהו אחר לדבר איתו. את יכולה לנסות עם עדי דרעי מהסוללה שלנו. רק חשוב שתביני, עם מי שאת לא מדברת, שכל המילואים האלה, מההתחלה ועד הסוף, חטפנו עלינו כולה פצמ"ר אחד, זה הכול. היו כוחות שחטפו הרבה יותר, היו כאלה שירד אצלם כמו גשם. "רולטה פלסטינית" קראנו לזה. אנחנו חטפנו אחד.
תראי, אני מבין שטרחת ושנסעת את כל הדרך עד לכאן, אז אני אעשה לך את זה הכי קצר שאפשר. שלא תרגישי שסתם באת. רק לפני שאני מדבר עליו, וממש אין לי הרבה בשבילך, טוב שתדעי שהסוללה שלנו היתה מחוץ לבלגן, לא בתוך המוקד החם, ושהיינו אז בהמתנה. בפנים התגלגלה איזו פעילות, ואנחנו בחוץ מחכים, למקרה שיבקשו מאיתנו מכת אש. והגיעה ההודעה ההיא להגביר ערנות, כי העניינים התחממו והיתה אפשרות שהם יירו כדי לנסות לשבש.
זאת לא היתה הודעה ראשונה, היו שלוש או ארבע כאלה, אני חושב. שלושה שבועות עברו, לכי תזכרי, כבר נהיה סלט בראש. אז "צימצמנו דמות", שזה אומר שפחות-או-יותר הסתתרנו, כשאנחנו עדיין מוכנים לירי תוך שניות מהקריאה. אני לא זוכר חשש מיוחד או איזו הרגשה שמשהו הולך לקרות. רונה אשתי שאלה אותי על זה כבר מאה פעם. פשוט לא ידענו מה הולך בפנים. בכלל, בתותחנים את אף פעם לא יודעת מה קורה בפנים. מכירה את המשפט שהתותחנים זה כמו הביצים? לא חשוב. זה סתם שטות. רק אחר כך, מהתקשורת, הבנו את כל הסמטוחה. ואז קרה מה שקרה איתו, וזהו. זה כל הסיפור.
יובל ברוּכין משתתק ומסתכל על מכשיר ההקלטה שמונח על שולחן העץ העגול. הוא מצודד את מבטו אל התאנה הצעירה ומעלָה אל עץ הפקאן, כאילו מחפש הסבר שיגיע אליו מבין הענפים, משהו שיוכל לתת לה. איך קוראים לה? יעלה. יעלה כרמלי. היא לא נראית לו יעלה כרמלי. בטלפון היא נשמעה אחרת. סגן יעלה כרמלי כותבת לעצמה הערה בבלוק הכתיבה המיניאטורי. קצה העט חורט בנייר אותיות זעירות ומדודות בדיו שחורה: "לשתוק והדברים יעלו מעצמם". מבע פניה חד וענייני אך תנועותיה רכות, נעימות. היא שמה לב שבסתר היא נושכת את שפתה ומיד מפסיקה. "רונה," יובל קורא בכיוון הבית, "תדאגי שהילדים יהיו יותר בשקט." רונה מציצה מדלת הבית והוא מוסיף, "אנחנו מקליטים כאן." רונה ממלמלת משהו לא ברור וסוגרת את הדלת. יובל מתנצל והקצינה מחזירה הנהונים קטנטנים ומהירים ומזכירה לו איגואנה אחת מאיי הגלפגוס. בזמן האחרון הוא רואה הרבה סרטים בלילות, בעיקר סרטי טבע. יעלה כרמלי מבחינה בְּתנועה בחלון הבית. עיניה נמלטות לרגע ונחות על אופני ילדים שעוּנים אל הקיר, כובע מצחייה כחול תלוי על הכידון. זו היתה רונה שהציצה מהחלון ושוב נבלעה אל ענייניה.
עם הביצים זה בדיחה מהסדיר. "התותחנים זה כמו הביצים, משתתפים אבל לא נכנסים." לא כזה מצחיק, מה? בסדיר זה נשמע לנו הרבה יותר מצחיק. בקיצור, נצמדנו בכריעה לזחלים, בשביל להקטין את הסיכוי להיפגע במקרה שמשהו נופל. היינו רחוקים, אמרתי לךְ, ושום דבר עוד לא נפל אצלנו. אבל נצמדנו טוב לזחל. אחרי הכול, זה החיים. ועוד יותר כשאתה מילואימניק ואבא לילדים, וכבר ראית איזה דבר או שניים בחיים. מאז לצערי הספקתי לראות עוד דבר אחד. שעתיים לפני שהפסיקה הלחימה. יכול לשגע הדבר הזה.
הוא ישב בכריעה בדיוק מאחורַי, בין עדי דרעי לביני, והיה במצב רוח יותר מדי טוב, כמו ברוב המילואים. בשלב הזה הוא כבר היה במצב רוח ממש לא לעניין. לא רק אני חשבתי ככה, ובלי קשר למה שקרה. ואז אני מרגיש מאחורה ש… הוא בעצם התחיל להציק לי עם הקנה של הנשק האישי שלו. הוא הרי היה מאחורי. אל תכניסי את זה. זה טמטום שחבל שיישאר. מה הטעם? בקיצור, הוא העביר לי את הקצה של הקנה שלו בחריץ של התַּח… נו, מאחורה. אנחנו בכוננות לירי, צמודים לזחל, והטמבל משחק עם הקנה שלו ככה. וזה מה-זה מצחיק אותו. אני אומר לו "די!" והוא ממשיך. עדי דרעי מאחוריו, אומר לו "חאלס בן אדם, מלחמה!" והוא מתפוצץ מצחוק. ככה פעמיים, שלוש, ארבע, חמש, די! והוא, צוחק כמו איזה ילד מפגר. תביני, זה לא שלא היו צחוקים. תמיד יש, אפילו כשקשה. אבל זה כבר נהיה מוגזם. הנקודה היא שהוא המשיך הרבה אחרי שכולם נהיו רציניים, כי בפנים התחילו לנו אבידות, והגיעו ידיעות קשות, מי כמוךְ יודעת, וזאת כבר לא היתה האווירה.
יעלה כרמלי מקשיבה ומהנהנת, לפעמים גם מהמהמת, ורק מדי פעם רוכנת אל ברכיה ומשרבטת מילים אחדות. כמו אנפה, עומדת זקופה במים העכורים, לפתע מנקרת אל תוך המים בצליפה, ושוב חוזרת להקשיב ולהנהן. יובל ברוּכין מתעלם מהרווח שנפער בין חולצת הכפתורים הצבאית לעור החלק בכל פעם שיעלה רוכנת, ורק תוהה מה מכל המילים שלו מגיע אל בלוק הכתיבה שלה, אם בכלל.
ליד הזחל אמרתי לו משהו שאני כל הזמן חושב עליו. מהדברים האלה שלא עוזבים אותךָ. לפעמים אני חושב "איזה אידיוט!" ואני מתכוון לעצמי. ולפעמים אני חושב שהוא בעצמו האידיוט. אולי הכי נכון אמר מ"פ אחד מהצנחנים, בכתבה בטלוויזיה אחרי שנגמר, הוא אמר "המלחמה אוהבת להמציא לנו צירופי מקרים". אולי אין מה לעשות. יש דברים שאומרים בלי לחשוב. והבן אדם, גם לעצמו צריך לדעת לסלוח ולהיות קל בשביל להמשיך בחיים. כי אחרת אתה בונה לעצמךָ גיהינום בפנים, ככה רונה אשתי אומרת. והיא צודקת, אני שופט את עצמי יותר מדי קשה. לא רק בזה. אולי ממנו אני צריך ללמוד. הוא, אפילו מזה היה עושה צחוק. והוא באמת עשה. אמרתי לו, אני מספר לךְ, אבל אל תשאירי את זה, אמרתי לו, "במקרה שלךָ זה לא יהיה הפסד כזה גדול." הוא הבין על מה אני מדבר. ומאז שחזרתי אני יושב כאן מתחת לעצים שלי, ולפעמים באה לי המחשבה – איך אמרתָ לו דבר כזה?
אם לא היה קורה מה שקרה, בכלל לא הייתי חושב על זה. הבעיה היא שמה שקרה כן קרה, ושאי אפשר להריץ את החיים אחורה כמו סרט. אני חושב שאמרתי גם כי ריחמתי עליו וגם כי כעסתי. על הקטע של הקנה, וגם על השיר ההוא שלו. זה מה שיצא לי מהפה, ואחר כך, בוּם, רגע אחד, ואין יותר עם מי לדבר. זה לא היה מרוע, ככה יצא. המלחמה אוהבת להמציא לנו צירופי מקרים.
ולא היה חסר הרבה שכל זה היה הפוך. כי כמה היה בינינו, כולה כמה מטרים. רולטה פלסטינית, אמרתי לך. הנה, עכשיו באתְּ אלי ואנחנו יושבים אצלי בגינה לדבר עליו, אבל באותה המידה היית יכולה לנסוע עכשיו אליו ולדבר איתו עלי. במקרה כזה הייתי ממליץ לך לדבר עם מישהו אחר… את רואה איזה מחשבות באות? עוד פעם ועוד פעם אני חושב על רונה ועל הילדים. יש מחשבות שלא עוזבות. אני יושב כאן הרבה מאז שחזרתי מהמילואים. אני כאן לא רק בגלל שחיכיתי לך היום. נכון שיפה פה? את התאנה הזאת אני שתלתי. הפקאנים היו כאן עוד קודם, אין לי מושג מי שם אותם. ככה זה, אנחנו שותלים עצים והולכים, והעצים נשארים לעמוד אחרינו ושותקים… ונניח שהיו מדברים, זה היה משנה משהו? את חושבת שזה משנה לו אם אנחנו מדברים עליו? זה רק אני שזוכר מה שאמרתי לו. אמרתי לו ככה ואני מצטער שאמרתי, אבל הבן אדם חצה קווים. כולם חשבו ככה. אם עכשיו תשאירי את זה ומישהו ישמע, הוא בטח יחשוב "ואוו, איך הוא אומר לו דבר כזה רגע לפנֵי?" אבל אם היית שם איתנו אפילו רבע שעה, היית מבינה לבד.
בהתחלה זה הכול היה מצב רוח טוב וצחוקים וסבבה. גם פחד, בטח שגם פחד. אבל בסך הכול, כמו שאומרים, "מורל גבוה". ואז מתחילות לבוא הידיעות, היה גם הסיפור ההוא עם החי"רניקים, זה קרה לא רחוק מאיתנו, וכולם נהיים רציניים, אולי "מקצועיים" זאת המילה הנכונה. והוא ממשיך במשחקים שלו, ועם השיר שלו ששיגע את כולם שם. גם אותי, אני מודה. היו שניים, נועם כהן ואושרי מלמד, שלא יכלו יותר לסבול את זה והשכיבו אותו בכוח על האדמה. הם איימו עליו שיפסיק עם זה. לנועם כהן היה חבר שבדיוק נפצע, חבר ילדוּת, והוא סיפר לו על החבר הזה לתוך הפנים. וכשהם קמו חשבנו שזהו. אבל אז הוא זרק לנועם שכדאי שישמור על התחת שלו כדי שלא יחזור הביתה עם שני חורים. היה דיבור שצריך לעשות איתו משהו, בטח שהיה, אבל הוא נרגע. עם האיום הכוונה. זה היה פעם אחת וזהו. זה לא היה סיפור של חייל שמאיים. יותר של חייל ששר.
וזה מה שהכי הטריף את כולם. השירה שלו, השיר שלו. הוא כל הזמן חפר איתו שם, "איך נזכור את כולם? איך נזכור את כולם?" עם זה הוא ממש לא נרגע. עכשיו, בואי נגיד שסבבה שהבן אדם עף על עצמו כאילו הגיע לקלאב-מד בזמן שמסביבו נהרגים אנשים. אבל בשיר הזה היה משהו בלתי-מתקבל, משהו בלתי-נסלח, מטורף. ועוד יותר כשחושבים על זה עכשיו. רונה אומרת שהיתה לו משאלת מוות. שהבן אדם הגיע מראש בשביל לגמור עם החיים. מה אני אגיד לך? אולי היא צודקת.
משגע אותי ששעתיים אחרי זה הכול נרגע. כאילו זהו, הבן אדם הלך, מותר להירגע. אין יותר לחימה, אין יותר אבידות, אפשר ללכת הביתה. הוא הרי היה החלל האחרון שלנו.
בקיצור, היינו צמודים לזחל והוא כבר הפסיק לשחק עם הקנה, והתחיל, יחד עם עוד בחור, בֶּרְקוֹ, גילי ברקוביץ, בחור טוב, הם התחילו תחרות ציטוטים מ"גבעת חלפון". הסרט הזה הוא מחלה אצלנו עוד מהסדיר. עשרות פעמים ראינו אותו. אז הם מחליפים ביניהם, אחד זורק "מר חסון, באתי בקשר לבתךָ של ידךָ," והשני מחזיר, "בקשר ליד זה בסדר. בקשר לשאר החלקים אני צריך לעבור לחליפה," דברים כאלה שכולם מכירים. ברקוֹ היה ליד זחל אחר, אז פחות או יותר כולם שמעו. זה הכניס קצת מצב רוח טוב. דברים רצים לי בראש כמו הקְלטות, במיוחד ממה שקרה אחר כך. מה אני אגיד לך, יעלה? אני יושב כאן מתחת לפקאן וכל פעם נזכר במשהו, כאילו הסוף כיסה באבק את כל מה שהיה לפני כן. ובַּשקט הזה של כאן, האבק לאט-לאט מתפזר ואני יכול לעשות קצת סדר ולנסות להבין.
הדיבור מתפוגג והמבט של יובל אובד בין הענפים. יעלה כרמלי לא דוחקת בו. היא גם לא מכבה את מכשיר ההקלטה כדי לחסוך את השתיקות. רק מסתכלת מסביבה. נדמה ששוב זיהתה תנועה בחלון הבית. יובל שם לב לכך שהוא שוקע אל תוך הקשב שלה. עולה בדעתו שהיא נבחרה והוכשרה במיוחד לזה, אבל שמשהו שם בפנים עייף. מי יודע איזה עוד דברים היא היתה חייבת לשמוע בשבועות האחרונים. הוא רואה אותה מתרוצצת מבית לבית עם מכשיר ההקלטה שלה ומרגיש שהוא מחבב אותה יותר. הוא לא היה רוצה להיות במקומה.
לא יודע למה בדיוק אמרתי את זה. אולי ראיתי איך החיים מביסים אותו. אני כועס על עצמי עכשיו. ויש עוד משהו שאולי יעניין אותך לשמוע. בהתחלה היתה שיחה בין החבר'ה. גם הוא היה. דיברנו על מה יקרה אִם, וכל אחד אמר מי יבכה עליו ומה יגידו. עדי דרעי התחיל עם זה. איתו את חייבת לדבר. הוא סיפר על איזה ספר שהוא קרא, משהו על זה שכשאתה נולד אז כולם צוחקים ואתה בוכה, ובחיים אתה צריך לעשות ככה שכשתמות זה יהיה ההפך – שכולם יבכו ואתה תצחק. פשוט דרעי עשה שינוי כיוון בחיים ופתח עסק של מאמן אישי, קואצ'ר. הוא נכנס חזק לעניינים. איך נגיד את זה הכי בעדינות? אכל לנו את הראש. וואלה אכל לנו את הראש שם. לא בקטע רע, מההתלהבות. והאמת שהיה מעניין איתו.
אז אנחנו עוברים אחד-אחד, מי יבכה ומה יגידו, מי יבכה ומה יגידו. גם בצחוק וגם ברצינות. כאילו באמת משהו הולך לקרות, ואנחנו רק לא יודעים למי, מה שיצא נכון בסוף. ויצאו שם דברים. אלישע שווילי, למשל, אמר בצחוק שהכלב שלו יבכה עליו. ואז יצא שכמה שנים הוא ואשתו מנסים להביא ילד לעולם ולא מצליחים. ואצלם בעדה זה לא דבר קל. אל תכניסי את זה. שמשון מאירי אמר שהילדים יבכו עליו פעמיים. בפעם הראשונה בלי להבין, ואחרי שנים עם להבין, כי יש לו במחסן ארגז תחמושת מלא יומנים שהוא כותב כבר שנים בטפטופים, והילדים בטח יגיעו לזה כשיגדלו. אני קלטתי באותו רגע כמה רונה היא הכול בשבילי. אמרתי שהיא תבכה בלי הרבה דמעות, בשביל לא לגמור את כולם מסביב. ושכל יום היא תסחוב גם בשביל הילדים וגם לזכרי. זה מה שעלה לי בראש בָּרגע.
ובסוף זה באמת היה עניין של כמה מטר בינינו. רונה אומרת שאני סתם נכנס ללוּפּים עם עצמי, כי מראש זה היה מיועד אליו. היא אומרת שהוא קרא לזה, שהוא הזמין את זה אליו, ככה שבחיים זה לא היה יכול להיות ההפך. מה את אומרת על זה?
ברוכין מסתכל לכיוון הבית ויעלה כרמלי מנצלת את הרגע כדי לכתוב משפט ארוך מהרגיל. הוא מציץ לה אל תוך בלוק הכתיבה, האותיות הרצות שלה מתחברות ומצטופפות, כמו בשפה זרה.
אז אנחנו עושים סבב, ומכולם רק הוא לא משתתף, שזה כאילו לא מתאים. ורק כשדרעי לוחץ אותו לקיר הוא אומר שההורים שלו בטוח יבכו, אבל משמחה, שהוא סוף-סוף יוצא להם מהבית, לתמיד. והגרושה, גם היא תבכה, כי לא יהיה לה למי לנקר את הכבד וממי למצוץ דְמֵי זונות. ככה הוא אמר, "דמֵי זונות". והילדה שלה, הוא לא אמר הילדה שלו, היא תעשה מה שאמא תגיד, כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא. עד שיום אחד היא תפקח עיניים ותשנא אותה, כי גם שנאה אין בעולם כמו שנאה לאמא. אל תתפסי אותי בכל מילה, אבל זה כמעט אחד לאחד. היה לו דיבור כזה שזוכרים. אולי זה חלק מהבעיה איתו. הוא לא ממש דיבר על עצמו חוץ מזה, אבל היה שם משהו מאוד… מאוד לא בריא. בשנים האחרונות, ממילואים למילואים הבן אדם הזדקן לנו בקפיצות מול העיניים. לא רק הלבן שטיפס עליו בקטע מוזר. כמעט במכה הוא העלה עוד איזה עשרה קילו לפחות, זה אחרי הנחה. פעם הוא הגיע למילואים עם כאב שיניים כזה שמישהו היה צריך להקפיץ אותו לעשות עקירה. הבן אדם דעך בצניחה חופשית. אז אולי נכון מה שרונה אומרת.
ואז, באמצע כל הדיבורים, הוא מתחיל לזמזם ולשיר. ומהכול דווקא את שיר הרֵעוּת, אבל בקטע חולני. ויצא לו ה"איך נזכור את כולם" הזה. הוא שינה רק את ה"אך" ל"איך" וזהו, זה לא עזב אותו. התלהב מעצמו וטרף לכולנו את הראש. וזה תוך כדי שיש דיווחים על נפגעים ועל הרוגים. את מבינה למה הכעס?
ציוץ ציפור נשמע מצמרת אחד העצים ויובל ויעלה נפנים יחדיו. "עפרוני," יובל אומר ומוסיף, "עפרוני מצויץ." הם מחליפים רמזי חיוך. דלת הבית נפתחת ורונה מתקרבת. היא מניחה על השולחן מגש עם קנקן לימונדה קרה, צלחת תמרים ושתי כוסות דקות. כשרונה יוצקת מהלימונדה לכוס של יעלה היא מחייכת אליה ובוחנת את פניה הפשוטות, נטולות האיפור. יעלה מהנהנת ומיטיבה את ישיבתה. בפעם הראשונה היא מניחה את בלוק הכתיבה על השולחן. כשרונה מתרחקת עם המגש בידה, יעלה מלווה אותה במבטה.
אבל היה גם קטע רציני איתו, באחד הלילות. גם בזכות דרעי. הם התיישבו קרוב אלי. אני קראתי ספר, אבל לא יכולתי שלא לעצור ולהקשיב. דרעי שאל אותו מה שלומו והוא ישר ירה, "הרגתָּ אותי עם השאלה שלך." פשוט דרעי שאל קודם על מה אנחנו הכי גאים בחיים. כל אחד אמר משהו והוא התחמק, זרק שהוא גאה בחבר'ה שלו מהמילואים. אבל בלילה הוא אמר לדרעי שכבר שעות הוא חופר ולא מוצא, שהכול התחרבן לו, אבל הכול. דבר-דבר הוא עבר כדי להראות לדרעי איך הכול התחרבן. מתברר שהוא רצה למצוא מישהי חדשה, אבל עם כל הבלגן ובלי גרוש על התחת זה לא היה לו קל. גם איך שהוא נראה בטח לא ממש עזר.
דרעי ניסה למצוא לו דברים להיות גאה בהם, למשל שהוא עושה מילואים בזמן שאחרים מתחמקים. הוא לא קנה את זה. דרעי ניסה להכניס לו פרופורציות. אמר שהוא עוד צעיר ובריא, ושיש אנשים שממש עכשיו מחוברים למכונות הנשמה בבתי חולים. הוא אמר לו לחשוב על החי"רניקים שנהרגו, שכל אחד מהם היה מתחלף איתו עכשיו בעיניים עצומות ונלחם כמו אריה על החיים האלה. דרעי התחיל לחפור לו עם המשפט שלו, "כשאתה תשתנה – הכול ישתנה בשבילךָ." זה עוד טחינת מוח של המילואים האלה. הנה, עכשיו יש לך את שני המשפטים הכי חופרים שהיו לנו שם. בסוף דרעי הזמין אותו להשתתף באיזה כנס, אחרי שהכול ייגמר. דרעי אמר לו שיבוא ויתחיל לשנות את הראש, כי הכול בראש, כי הכול נמצא בפנים ולא בחוץ, דברים כאלה, את יודעת. והוא, כמו ילד, שואל, "אתה חושב שזה יכול לעזור?" קרע לי את הלב. ככה, "אתה חושב שזה יכול לעזור?"
כשאני נזכר עכשיו, אני חושב שהוא קיבל תקווה מהשיחה מהזאת עם דרעי. הוא אמר שיגיע לכנס, ואם זה אמיתי הוא ייתן על זה שנה-שנתיים, דבר ראשון לנסות לסגור חובות, ואז לסדר את השיניים ואולי להכיר מישהי חדשה. הכי חשוב היה לו שיהיה לה לב טוב. על זה הוא חזר כמה פעמים. רק שיהיה לה לב טוב. ואז הוא יחזור לחיות חיים של בן אדם. במילים האלה, "חיים של בן אדם."
לא התערבתי, אבל חשבתי לעשות משהו בשבילו. לכמה זמן משהו אצלו השתנה, הכוונה לטובה, אבל כשדרעי יצא לחופשה הוא נפל בחזרה אל עצמו וחזר לשיר שלו, אבל ממש בהגזמה, "איך נזכור את כולם? איך נזכור את כולם? איך נזכור את כולם?"
ברוכין תופס את השפה התחתונה ומעסה אותה בשתי אצבעות. יעלה שואפת שאיפה עמוקה ושקטה ומתנתקת להרף כמעט בלתי-מורגש. הוא מגיש לה את הצלחת, "תאכלי." היא לוקחת תמר אחד, מחלצת מתוכו את הגרעין ומניחה על שפת הצלחת. העפרוני המצויץ חוזר לצייץ מצמרת העץ.
אבל באמת שלא הכרתי אותו. אני לא יודע אם מישהו הכיר. באמת איך נזכור את כולם? תראי מה זה, אמרתי לך בקיצור ואיזה מגילה יצאה לנו. אז תני לי רק לסגור לך את המקרה. הוא וברקוֹ היו בַּקטע של החיקויים, והתחיל ויכוח על זיזי טריפּוֹ. ראיתְ את הסרט? זיזי טריפו, הזמרת שמגיעה למחנה, שהיא לא באמת זמרת אלא הבת של מר חסון. אז הם מתווכחים איך סרג'יו קונסטנצה אומר, "מי גילה אותה?" או "מי בנה אותה?" והוא, שהיה אלוף בגבעת חלפון, מתחיל לדקלם "אתה מכיר זמרת מה קוראים אותה זיזי טריפּוֹ?" הקטע הזה, ואנשים מתערבים לו מהצד, מתערבים בקטע טוב. פתאום המטומטם קם ומתחיל לרוץ בין החבר'ה, קופץ ורוקד כמו איזה אינדיאני וקורא, "בּוּלֶה-בּוּלֶה איפה את? בּוּלֶה-בּוּלֶה איפה את?" אנשים צועקים לו לחזור למחסה, והוא "בּוּלֶה-בּוּלֶה איפה את? בּוּלֶה-בּוּלֶה," בּוּם, נחת הפצמ"ר, בול עליו… בדיוק כמו שֶרונה אומרת, הוא מצא את הפצמ"ר שלו והפצמ"ר שלו מצא אותו. וזהו. זה כל הסיפור.
יובל ברוכין עובר לבהות בענפי הפקאן. הוא לא רוצה שהיא תשאל אותו מה היה אחר כך ומה הם עשו עם זה, ומי בכה ומה באמת אמרו. וסגן יעלה כרמלי, רק שולחת יד נבהלת אל מכשיר ההקלטה, ובבת אחת פניה מתעננות. יובל מיד חוזר אליה מבין הענפים, עוקב אחריה בדריכות כשהיא חוטפת את המכשיר אל חיקה, ובאצבעות דקיקות ודאוגות לוחצת על הכפתורים הקטנטנים, ובסופו של דבר נרגעת רק כשהיא שומעת את קולו בוקע מתוך המכשיר. יובל שואף שאיפה עמוקה וארוכה ושואל מה היא הולכת לעשות עכשיו עם ההקלטה. ויעלה כרמלי, מישירה מבט מתאושש אל תוך עיניו ומסננת, "מה שעשינו בארבעים-ושמונה." היא מתאמצת לכבוש את חיוכה, והוא, במבט שמתעורר לחיים, ממהר להחזיר "אין יותר טוב מזה." ושניהם משתדלים לבלוע את הצחוק, ובפעם הראשונה היא באמת נראית כמו יעלה כרמלי. ולרגע שניהם יושבים ביחד ושותקים, עד שהיא קמה ונעמדת על רגליה. יובל מציע לה את מספר הטלפון של עדי דרעי, אבל יעלה אומרת שאין צורך בזה, ומודה לו ופונה לעזוב.
גם הרבה אחרי שיעלה כרמלי עוזבת, יובל ברוּכין נותר לשבת מתחת לעץ הפקאן. מדי פעם רונה מציצה לעברו דרך החלון.
