לדנה שליו

"את פזורה", הוא אמר. "התנועה שלך לא מוקפדת". הוא שם את הידיים על המותניים כמו איזה אמא כועסת, ואמר, "כוח הכבידה מטיל עליך אימה, ונגד זה – אני לא יודע מה אפשר לעשות. את לא מבינה מה את עושה, את מדקלמת. זה לא זה. זה כנראה מעולם לא היה זה. הייתי צריך להקשיב ללב. לא מבין למה נתתי הזדמנות שנייה".

השאר עמדו מסביב, שותקים ותוקעים בה עיניים. הגוף שלה קפא לרגע ואחר כך התחילה להסתובב בחדר, הלוך חזור במהירות, בצעדים קטנים, הלוך חזור, הלב שלה דפק, בחילה עלתה ונתקעה בסרעפת, זיעה כיסתה את העפעפיים. ואז חזרה ונעמדה מולו, מתעלמת מהאחרים שהחלו כבר לעזוב. הצירים החלודים של הדלת השמיעו שוב ושוב חריקה מטריפה. "למה אתה אומר מילים איומות כאלה". היא עצמה את העיניים כשדיברה. "לא איומות", הוא אמר, "אמיתיות". "שנים אני מתאמנת", היא כמעט צעקה, "אני חיה, אוכלת, ישנה, נושמת, חולמת מחול, אתה יודע את זה. בשבילך -כם", תיקנה את עצמה במהירות, פוקחת את העיניים, חוזרת ואומרת, "בשבילכם חזרתי! כולם יודעים את זה". הפנים של טים עלו פתאום בזיכרון שלה, החיוך הרך, ההנאה שלו מביצוע של איזשהו מהלך שהיא לא זוכרת. אור שמש חדר מהחלון, היא עמדה מולו מתנשמת, והוא אמר, "את שדה מותק. אל תחזרי לשם, לא יעריכו את מה שיש לך לתת. נחשבת או לא, היא לא בשבילך. להקה קשה, מקום קשה, חיות פרא. אני מכיר אותו. עשיתי שם שתי עבודות".

"אני יכולה ל…" היא התחילה שוב והסתובבה תוך כדי כך לאחור, אבל החדר היה ריק, והיא לא יכלה להמשיך לדבר. והוא אמר בשקט, רגוע כאילו הוא יושב על מיטת שיזוף, "לא, מאיה. את לא יכולה. את רק חושבת שאת יכולה. וזה לא מספיק. יש רעיון, ואז אינטרפרטציה, הביטוי שמתפתח מבפנים, ואחר כך מול העיניים. עבודה אינסופית, מתגלגלת, אינטליגנציה של חיבור. זה כל הסיפור. כל פעם נחוץ פירוש נוסף. את לא נותנת פירוש נוסף, לא מאפשרת גם לצופה לחפש. טעיתי, נו.. אני מצטער. הייתי צריך…" והוא שתק פתאום, חשב קצת, ואמר, "אנחנו לא איזה להקה איזוטרית שאפשר לחרבש פה. יש עליי אחריות. זה עניין של חיים ומוות, אה? בעיקר מוות".

הנשימה שלה הייתה כבדה, הרגליים כבדות, הידיים – היא הסתכלה בהן, זזות כאילו רוח מטלטלת אותן, כבדות כמו שקי מלט שמישהו תלה על ענף ושכח מהם. הסתכלה הצידה לא לראות אותו, חושבת, איפה פספסתי, חושבת, איך עבדתי כדי להתיישב טוב אצלו, רק אצלו. ולמה עזבו עכשיו כולם, אולי הם גם חושבים שלא מגיע לה, אולי הם יודעים משהו, אולי הוא אמר להם שאני כלום, כלום, כלום! המילה דופקת לה בראש כמו מצעד של עקבי ברזל. שוב הולכת בחדר, הרגליים כמעט לא נוגעות ברצפה, רצה הלוך חזור, חושבת חזק ומהר איך אפשר למחוק הכל, לבלוע, להעלים, לשכוח, לעוף בבת אחת לבעוד שנה מעכשיו, היא תראה לו מה היא יכולה, מה היא יודעת.

"תפסיקי להתרוצץ ככה", הוא אמר, והיא נעמדה ליד הקיר. הוא התקרב אליה, היא חיבקה את עצמה, ואמרה בשקט, הבטן מתהפכת לה, "זה אולי מה שאתה חושב, אבל…" והוא הגיע קרוב אליה ואמר, "לא די בתנועה התזזיתית שלך, צריך עניין, צריך הבנה בשפה של התנועה, מודעות, עוצמה, צריך עוצמה! הוא הבליט את החזה שלו, רכות או זעם צריך, אמר, עדיף שניהם, זה הסוד. אבל את מסתובבת מבוהלת בעולם, בלי מודעות, בלי כוח. אין לך את זה!" הוא קרא בחגיגיות והניף את היד למעלה בתנועה סיבובית והשאיר את היד מונפת כאילו מחכה למשהו.

גם היא חיכתה, הוושט שלה מכווצת כאילו חתיכת תפוח אדמה או אבן תקועה שם, השתעלה חזק, עמוק, נואש, העיפה רוק מהפה, הוא התרחק קצת, אבל העיניים השחורות הקטנות לא זזו ממנה.
"אולי אני יכולה לנסות שוב את המהלך האחרון?" התחננה. "אני בטוחה, תראה…" "את רוצה שאני אשקר לך?" הוא קטע אותה, העיניים שלו נתקעות בפנים שלה. "אני לא רוצה לעשות לך את זה", הקול שלו היה רך יותר. הוא לחש, "יגמרו עלייך, את יודעת, הקהל לא סולח. אחר כך את תתייצבי מול קהל בז ודומם". "ב-ז?" היא גמגמה וחזרה שוב על המילה. "בז?" וחשבה, כמו החיה, כמו הוא. חיה שהוא.

שלוש שנים היא עם הלהקה. שמונה שעות בסטודיו, כל יום מהבוקר עד הערב, לפעמים עד הלילה, לפעמים כל הלילה, ממשיכה אחרי שכולם הלכו, עד שהגוף צועק הביתה. הוא אף פעם לא התייחס אליה מי יודע מה. בטח לא מאז שהתחילה לשכב אתו. עם אף אחד הוא לא מדבר הרבה. הוא אומר שהגוף צריך לדבר, לא הפה. גם אחרי הופעה הוא אומר להם בדרך כלל רק מה לא מדויק, מה צריך לתקן.

***

נדמה לה שהקירות זזים לעברה, כל יום החדר קטן יותר, לבן יותר, עוד מעט אין מקום אפילו למיטה שלה. היא שוכבת עליה, משחזרת בעיניים עצומות את הריקוד האחרון, מנסה לדייק אותו, להבין, לתפוס את הרגע שגרם לו לזרוק אותה לכלבים. מסתובבת מצד לצד, מלטפת את עצמה, מציצה בראי, מישהי זרה שם. בודקת את הנייד, מדברת אליו, מבקשת תתקשר אליי, תתקשר. כולם מתקשרים אליה: אלה דופקת בדלת, צועקת, "תחזרי, הוא אידיוט, הוא כבר שכח, את מכירה אותו. את חסרה לנו". אורי וסמדי צועקים, "מאיה תפתחי", אבל היא מתעלמת. היא ישנה, חולמת על כלבים, נכנסים ויוצאים מתוך מגירות השידה הישנה שהייתה בבית של ההורים שלה ונשברה יום אחד מעצמה כאילו נמאס לה לעמוד. הכלבים ממלאים את המגירות, מצטופפים, נדחפים, מלקקים אחד את השני, היא רוצה להזהיר אותם שלא ישתוללו ככה, כי השידה תתפרק והם יפלו ויישברו להם הרגליים.

בפעם הראשונה שהזמין אותה היא אמרה לעצמה, הוא מאמין בי. זה היה לפני שנה. הוא שילם על המונית, והיא הגיעה לדירה שלו בצפון הישן, חלל ענק עם כמה רהיטים שחורים, גם המיטה שחורה וצרה כמו מיטת נוער. אחרי שגמר הלך להתקלח, וחזר וזיין אותה שוב, ואחר כך אמר, יש לי פגישה אני צריך ללכת. גם אם הייתה שעת לילה מאוחרת הוא אמר, יש לי פגישה, אני צריך ללכת. שלוש פעמים באה והלכה. הוא תמיד הזמין לה מונית. חודשיים בסך הכל. אחר כך זה נפסק, והיא לא אמרה לעצמה יותר, הוא מאמין בי. הוא התעלם ממנה, לא הנחה, לא תיקן, לא גער. עד לפני שבוע. פעם היא כמעט סיפרה לסמדי. הן צעדו ערב אחד אל האופניים שלהן שהיו קשורים בכניסה, וסמדי אמרה, "אני שחוטה", ומיד הוסיפה, "גאון, אה?" והיא רצתה להגיד, "הייתי אצלו שלוש פעמים", אבל היא שתקה.
היא מאמינה שעבר שבוע מאז שאמר לה שהיא אפס, אבל אולי היא טועה. אולי עבר חודש, אולי יותר. היא קמה, לוקחת את הנייד והולכת להשתין. קצת כואב לה למטה, דלקת או געגוע. מסתכלת במסך, אחת בלילה. מניחה אותו ליד הכיור וקמה מהאסלה. הנייד שלה רוטט, היא מציצה בהודעה, סמדי כותבת, "הוא שאל איך את, אמר שתבואי לדבר".

היד שלה נשלחת אל הבטן, מחזיקה אותה שם, ומתחילה לזוז. לאט, רק אנחת השריר, מתיחת הפרק, האמה, כף יד, קשת הגו, העקב נשלח קדימה והשוק מתרומם. היא זזה במטבח, במרפסת הקטנה חלל של שניים על שניים, במקלחת, במסדרון, דוחפת את המיטה אל החלון וזזה במקום שנשאר, מדי פעם היא נחה קצת, וממשיכה לרקוד. מסתובבת כבדה סביב עצמה, הידיים שלה רכות, הגוף מתקפל, מתקמט כמו נייר, היא חומקת מהמבט שלו שעוקב אחריה, בודק אם למדה כבר לרקוד, והיא מגחכת, שולחת את הידיים קדימה, נמאס לה מהעיניים השחורות שרודפות אחריה, נמאס לה, אבל הידיים שלה קצרות מדי, שוב במקלחת היא מחליקה ומורחת את הגוף שלה על הרצפה, עוד לא, היא אומרת לעצמה, מגחכת ומותחת ומכווצת את הגו, הברכיים מתקפלות אל החזה, המים זורמים, היא מחזיקה חזק את הווילון, הפרחים נתלשים ממנו ונושרים, והיא דורכת עליהם, מועכת אותם, מועכת עוד, התנועה שלה טובה, היא מנצחת את כוח הכבידה, היא מראה לו, מועכת את המבט שלו, אין שם כלום, היא אומרת לו, כלום, כלום, והיא מזנקת ומרימה את עצמה לריחוף, היא מעליו, היא מגחכת אל העיניים שלו שהפכו ריקות, והיא מתעופפת אל המסדרון ואחר כך למטבח, ואל החדר שלה, אל המיטה, נוחתת ומניחה יד על הנייד, אבל אחרי רגע עוזבת, שמה אצבעות על המצח, על הבטן, הירכיים, מקשיתה את הגו, מתמסרת לתנוחה, היא מייצבת עצמה על המזרון, מציצה במהופך בראי, מניפה יד בתנועת ספיראלה, הזרוע מציירת עיגול באוויר, אחד ועוד אחד, הראש מיטלטל, היא נשארת קצת ככה, העיניים שלה נמשכות אל החלון, היא שומעת את מחיאות הכפיים, הן באות מתוך החושך.

הוא מציץ אליה במראה ומחייך, והיא מסובבת את הראש ובוהה בבתים החולפים, ברחוב הנטוש. רבע לארבע, היא רואה בשעון של הנהג. הרבה זמן חיכתה, זה היה מוזר, היא הייתה בטוחה שרק זונות ונוסעים לחו"ל מזמינים מונית בשעה כזאת. אבל לרגע היא לא חשבה לוותר. כשהם נעצרים בפתח היא משלמת ואומרת, חכה חמש דקות, אחר כך תיסע. והוא שומט את הראש על המשענת כאילו ידע שזה מה שיקרה.
היא לא מדליקה את האור. היא רוצה שהעיניים שלו יתעו בחושך. קומה שנייה משמאל, הפעמון מקולקל, האגרוף שלה מוטח בדלת, פעם ועוד פעם, ואחר כך היא מחכה, מקשיבה, הצעדים שלו קרבים, רכים, היא מתכופפת כדי שלא יראה אותה דרך העינית, הגוף שלה רוקד, הנשימה, היא נעה במקום, נוהמת לעצמה, מנערת את הידיים, מנערת ומקשיבה למפתח מסתובב בתוך חור המנעול, מסתובב המון זמן, זוקפת את הראש, הוא עומד מולה, נמוך משזכרה, עיוור ומבוהל, והיא עוד מנערת את הידיים שלה, מתקרבת אליו, "רצית לדבר", היא מכוונת את עצמה אל הפה שלו שאמר לה, "את לא מבינה, אין לך את זה, את מדקלמת, את לא יודעת מה את עושה".