קראו ב:
תרגום: יהושע קנז
א.
לולו שכבה עירומה מפני שאהבה להתלטף בסדינים וגם הכביסה עלתה ביוקר. אנרי מיחה בתחילה: לא שוכבים עירומים במיטה, זה לא נאה, זה מלוכלך. אף-על-פי כן, בסופו של דבר עשה כמעשה אשתו, אבל אצלו זה היה מוזנחות סתם; הוא היה נוקשה ככלונס בחברת אנשים, למען הרושם (הוא העריץ את השווייצים ובמיוחד את אנשי ז'נווה, הוא מצא שהם בעלי הופעה מרשימה מפני שהם מעץ) אבל התרשל בדברים הקטנים. למשל, הוא לא היה נקי ביותר, לא החליף את תחתוניו לעיתים קרובות למדי; כאשר לולו זרקה אותם למלוכלכים, לא יכלה שלא להבחין כי שוליהם צהובים מרוב חיכוך במיפשעת. אישית, לא שנאה לולו את הלכלוך: הוא עושה הרגשה יותר אינטימית, יוצר צללים ענוגים; בשקעי המרפקים, למשל; היא לא אהבה כלל את האנגלים האלה, את הגופים הסתמיים האלה שאין להם שום ריח. אבל היא תיעבה את הרשלנויות של בעלה, כי זאת היתה דרך להתפנק. בבוקר, בהקיצו, היה תמיד מלא רוך כלפי עצמו וראשו מלא חלומות, ואור היום, המים הקרים וזיפי המברשת נראו לו עוולות משוועות.
לולו שכבה על גבה, היא דחקה את בוהן שמאלה לסדק שבסדין; זה לא היה סדק אלא קרע. זה עצבן אותה ; אני מוכרחה לתפור את זה מחר, אבל בכל זאת משכה קצת את החוטים כדי להרגיש את פרימתם. אנרי עדיין לא ישן, אבל הוא כבר לא הפריע. לא פעם כבר אמר ללולו: מיד כשהוא עוצם עיניים הוא מרגיש אסור בעבותות דקות וחזקות ושוב אינו יכול לזקוף אף את האצבע הקטנה. זבוב גדול כרוך בפקעת של קורי עכביש. לולו אהבה לחוש כנגדה את הגוף הגדול הזה, השבוי. אילו יכול להישאר כך משותק, אני שאטפל בו, שאנקה אותו כמו תינוק ולפעמים אהפוך אותו על הבטן וארביץ לו בישבן; ולפעמים, כשאמו תבוא לבקר אותו, אמצא איזה תירוץ לגלות אותו, אוריד את הסדינים ואמו תראה אותו עירום לגמרי. אני חושבת שהיא תמות על המקום, כבר בטח חמש-עשרה שנה לא ראתה אותו ככה. לולו העבירה יד קלה על ירך בעלה וצבטה אותו קצת במיפשעה. אנרי רטן אבל לא זע. שקע בחוסר אונים. לולו חייכה: המלים "חוסר אונים" העלו תמיד חיוך על פניה. כשעוד אהבה את אנרי והוא היה מוטל, משותק כך, לצידה, היתה נהנית לדמות בליבה כי נכפת בסבלנות בידי אנשים קטנטנים, דומים לאלה שראתה בתמונה כשהיתה קטנה וקראה את מסעות גוליבר. לעיתים קרובות קראה לאנרי "גוליבר", ואנרי אהב את זה מפני שזה שם אנגלי ולולו נראתה מלומדת, אבל הוא היה מעדיף שלולו תאמר את זה במבטא הנכון. כמה שהם בלבלו לי את המוח: אם רצה מישהי מלומדת, היה יכול לשאת את ז'אן בדר, אומנם יש לה שדיים כמו קרן ציידים אבל היא יודעת חמש שפות. כשעוד היינו נוסעים לסו, בימי ראשון, השתעממתי כל כך במשפחה שלו עד שהייתי לוקחת ספר, לא חשוב איזה; תמיד היה מישהו בא לראות מה אני קוראת ואחותו הקטנה היתה שואלת אותי: "את מבינה, לוסי?…" אבל מה, אני לא מספיק גברת בעיניו. השווייצים, כן, הם אדונים מכובדים, מפני שאחותו הבכירה נישאה לשווייצי שעשה לה חמישה ילדים, וחוץ מזה הם עושים עליו רושם עם ההרים שלהם. אני לא יכולה להביא ילד, זה עניין גופני, אבל אני לא חשבתי אף פעם שזה כל כך מכובד, כשהוא יוצא אתי, להיכנס כל הזמן למשתנות, ואז אני מוכרחה להסתכל בחלונות ראווה עד שהוא חוזר, איזו צורה יש לי? והוא יוצא משם ומושך את המכנסיים ומעגל את הרגליים כמו זקן.
לולו סילקה את בוהנה מן הסדק שבסדין ונענעה קצת את רגליה, לשם התענוג שבתחושת דריכות ליד הבשר הרך והשבוי הזה. היא שמעה גרגור: בטן מזמרת זה דבר שמרגיז אותי, אני לא יכולה לדעת אף פעם אם זאת הבטן שלו או שלי. היא עצמה את עיניה: אלה נוזלים שמבעבעים בתוך חבילות של צינורות רכים. יש כאלה לכל אחד, לרירט, לי (אני לא אוהבת לחשוב על זה, זה עושה לי כאב בטן). הוא אוהב אותי, הוא לא אוהב את הקרביים שלי, אילו הראו לו את התוספתן שלי בצנצנת, הוא לא היה מכיר אותו, הוא כל הזמן ממשמש אותי אבל אם היו נותנים לו בידו את הצנצנת, הוא לא היה מרגיש כלום, בפנים, הוא לא היה חושב "זה שלה"; צריכים לאהוב הכל בבן אדם, את הוושט, וגם את הכבד, וגם את המעיים. אולי לא אוהבים אותם כי לא רגילים; אילו היינו רואים אותם כפי שאנחנו רואים את הידיים ואת הזרועות שלנו, יתכן שהיינו אוהבים גם אותם; אם כך, כוכביי הים אוהבים כנראה זה את זה יותר מאתנו, הם רובצים על החוף בשמש ומוציאים את הקיבה שלהם כדי לאוורר אותה, וכולם יכולים לראות; מאיפה, בעצם, נוציא את הקיבה שלנו, דרך הקורקבן? בינתיים עצמה את עיניה ודיסקיות כחולות התחילו לחוג, כמו שביריד, אתמול, יריתי על הדיסקיות בחיצים של גומי, והיו שם אותיות, והן נדלקו, אחת אחת, עם כל יריה, ויצרו שם של עיר, הוא הפריע לי לקבל את דיז'ון בשלימותה בשיגעון שלו להידבק אלי מאחור, אני שונאת שנוגעים בי מאחור, הייתי רוצה שלא יהיה לי גב, אני לא אוהבת שאנשים עושים לי חוכמות כשאני לא רואה אותם, הם יכולים להרשות לעצמם וחוץ מזה לא רואים את הידיים שלהם, מרגישים אותן יורדות או עולות, אי אפשר לדעת לאן הן הולכות, הם טורפים אותך בעיניים, ואת לא רואה אותם, הוא אוהב את זה נורא; אנרי לא היה מעלה את זה בדעתו, אבל הוא, הוא חושב רק איך להיעמד מאחורי, ואני בטוחה שהוא נוגע לי בתחת בכוונה, כי הוא יודע שאני מתה מבושה שיש לי תחת, כשאני מתביישת זה מגרה אותו אבל אני לא רוצה לחשוב עליו (היא פחדה), אני רוצה לחשוב על רירט. היא חשבה על רירט ערב ערב באותה שעה, בדיוק ברגע שאנרי מתחיל למלמל ולהיאנח. אבל היתה התנגדות, ההוא רצה להיראות, לרגע אפילו ראתה שיער שחור ומקורזל וחשבה שהנה זה, והיא הצטמררה, כי לעולם אין לדעת מה יבוא, אם זה הפנים זה בסדר, זה עוד הולך איכשהו, אבל יש לילות שעברו עליה בלי שעצמה עין בגלל הזכרונות המלוכלכים שעלו אל פני השטח, זה נורא כשמכירים הכל בגבר ובעיקר את זה. אנרי, זה דבר אחר, אני יכולה לדמות לי אותו מכף רגל ועד ראש, זה צובט לי את הלב, מפני שהוא רך, והבשר שלו אפור כולו חוץ מהבטן שהיא ורודה, הוא אומר שגבר בנוי כהלכה, כשהוא יושב, יש לו שלושה קפלים בבטן, אבל בבטן שלו יש שישה רק שהוא סופר אותם שניים שניים ולא רוצה לראות את האחרים. היא חשה רוגז כשחשבה על רירט: "לולו, את לא יודעת מה זה גוף יפה של גבר." זה מצחיק, בטח שאני יודעת, אני יודעת מה זה, היא מתכוונת לגוף קשה כמו אבן, עם שרירים, אני לא אוהבת את זה, לפטרסון היה גוף כזה ואני הרגשתי רכה כמו תולעת כשהוא חיבק אותי; התחתנתי עם אנרי כי הוא רך, כי הוא דומה לכומר. כמרים הם רכים כמו נשים בגלימות שלהם ואומרים שהם לובשים גרביים. כשהייתי בת חמשי עשרה, רציתי להרים להם בשקט בשקט את השמלה ולראות את ברכי הגבר שלהם ואת התחתונים שלהם, זה נראה לי משונה שיש להם משהו בין הרגליים; ואז, ביד אחת הייתי אוחזת בשמלה ואת השניה הייתי מחליקה לאורך רגליהם, ומטפסת עד לאיפה שאני חושבת, לא שאני אוהבת כל כך את הנשים אבל העסק של גבר, כשהוא מתחת לשמלה, הוא רכרוך, הוא כמו פרח שמן, אבל מה האמת שאי אפשר אף פעם לקחת את זה בידיים, לו פחות זה היה נשאר בשקט, אבל זה מתחיל להתנועע כמו חיה, זה מתקשה, זה מפחיד אותי, כשזה קשה וזקוף באוויר זה פראי; איזה לכלוך זה האהבה. אני אהבתי את אנרי מפני שהעסק הקטן שלו לא התקשה אף פעם, אף פעם לא הרים את הראש, הייתי צוחקת, הייתי מנשקת אותו לפעמים, לא פחדתי ממנו יותר מאשר מכזה של ילד; בערב הייתי לוקחת את הקטן המתוק שלו בין האצבעות, הוא היה מסמיק ומפנה את ראשו הצידה באנחה, אבל זה לא זז, זה נשאר ילד טוב ביד שלי, לא לחצתי, היינו נשארים הרבה זמן ככה והוא היה נרדם. ואז הייתי נשכבת על הגב וחושבת על כמרים, על דברים טהורים, על נשים, והייתי מלטפת לי, קודם את הבטן, את הבטן היפה והשטוחה שלי, ואחר כך יורדת עם הידיים, ויורדת, והיה בא לי התענוג; התענוג, אותו רק אני יודעת לעשות לי.
השיער המקורזל, שיערו של כושי, והמועקה בגרון כמו כדור. אך היא הידקה בכוח את עפעפיה, ולבסוף, אוזנה של רירט היא שהופיעה, אוזן קטנה, סמוקה וזהובה שנראתה כמו גביש סוכר. הפעם, למראה האוזן, לא הפיקה לולו אותו תענוג כתמיד, כי שמעה את קולה של רירט, בו בזמן. זה היה קול דק וצורם שלולו לא אהבה. את מוכרחה להסתלק עם פייר, לולו חביבתי: זה הדבר הנבון היחיד שאפשר לעשות". אני מחבבת מאד את רירט אבל היא מעצבנת אותי קצת כשהיא משחקת את החשובה ומתפעלת ממה שהיא אומרת.. אמש, ב"קופול", רכנה אלי רירט בפרצוף מלא היגיון וקצת נבעת: "את לא יכולה להישאר עם אנרי, הרי את כבר לא אוהבת אותו, זה יהיה פשע". היא לא מחמיצה שום הזדמנות להשמיץ אותו, ולדעתי זה לא כל כך יפה, הוא היה תמיד בסדר גמור אתה; אני כבר לא אוהבת אותו, יכול להיות, אבל לא רירט צריכה להגיד לי את זה; אצלה הכל נראה פשוט וקל: אוהבים או שכבר לא אוהבים; אבל אני, אני לא פשוטה. ראשית כל, אני רגילה לחיות כאן, וחוץ מזה אני דווקא אוהבת אותו, זה בעלי. הייתי רוצה להרביץ לה, תמיד מתחשק לי להכאיב לה כי היא שמנה. "זה יהיה פשע". היא הרימה את זרועה, ראיתי את בית השחי שלה, אני תמיד אוהבת אותה יותר כשזרועותיה חשופות. בית השחי. הוא נפער, כאילו היה פה, ולולו ראתה בשר סגלגל, קצת מקומט, מתחת לפלומה מתולתלת שדמתה לשערות; פייר קורא לה "מינרווה השמנמנה". היא לא אוהבת את זה בכלל. לולו מחייכת מפני שנזכרה באחיה הקטן רובר שאמר לה יום אחד כשהיתה בתחתונית: "ולמה יש לך שערות מתחת לזרוע?" והיא השיבה: זאת מחלה". היא דווקא אהבה להתלבש לפני אחיה הקטן, כי תמיד היו לו הערות מצחיקות, השד יודע מאיפה זה בא לו. והוא היה נוגע בכל הדברים של לולו, היה מקפל את השמלות בקפידה, יש לו ידיים זריזות כל כך, פעם זה יהיה חייט גדול. זה מקצוע נחמד, ואני, אני אצייר בדים בשבילו. מוזר שילד חולם להיות חייט; אילו הייתי נער, נדמה לי שהייתי רוצה להיות מגלה ארצות או שחקן, אבל לא חייט; אבל הוא היה תמיד חולמני, הוא כמעט שלא מדבר, הוא הולך בדרך שלו; אני, אני רציתי להיות נזירה וללכת לאסוף נדבות בבתים היפים. אני מרגישה שהעיניים שלי רכות רכות, רכות כמו בשר, עוד מעט אני נרדמת. הפנים היפות והחיוורות שלי מתחת לשביס, הייתי נראית מכובדת. הייתי רואה מאות פרוזדורים אפלוליים. אבל המשרתת היתה מדליקה מיד את האור; ואז הייתי רואה תמונות משפחה, פסלי ברונזה על כרכובים. וקולבים. הגברת באה עם ארנק קטן ושטר של חמישים פרנק. "הנה, אחותי". "תודה, גברתי, יברך אותך אלוהים. להתראות בפעם הבאה". אבל לו הייתי נזירה לא הייתי נזירה אמיתית. באוטובוס, לפעמים, הייתי עושה לאחד עיניים, הוא היה נדהם בהתחלה, אחר כך היה הולך אחרי ואומר לי כל מיני דברים ואני הייתי מוסרת אותו לשוטר. את הכסף של הנדבות הייתי שומרת בשבילי. מה הייתי קונה לי? סם הרגעה. זה טפשי. העיניים שלי מתרככות, זה מוצא חן בעיני, זה כאילו הטבילו אותן במים וכל הגוף שלי מתרווח. מצנפת האפיפיור הירוקה והיפה, עם האזמרגדים ואבני התכלת. מצנפת האפיפיור הסתובבה, הסתובבה, וזה היה ראש שור נורא, אבל לולו לא פחדה, היא אמרה : "הצילולו. ציפורי קנטאל. דום!" נהר אדום וארוך זרם בשדות היבשים. לולו חשבה על מטחנת הבשר שלה ואחר כך על משחת השיער.
"זה יהיה פשע!" היא ניתרה בבהלה והזדקפה בחשיכה שסביבה, עיניה קשות. הם מענים אותי, הם לא תופסים את זה? רירט, אני יודעת שהיא עושה את זה מתוך כוונה טובה, אבל היא, שיש לה עצות טובות כל כך בשביל אחרים, היא היתה צריכה להבין שאני צריכה לחשוב. הוא אמר לי: את תבואי!" כשהוא נועץ בי עיניים כמו גחלים. את תבואי אלי, אל הבית שלי, אני רוצה שתהיי כולך שלי". אני שונאת את העיניים שלו כשהוא מנסה להיות מהפנט, הוא הקפיא לי את היד; כשאני רואה אצלו את העיניים האלו, אני חושבת תמיד על השערות שיש לו על החזה. את תבואי, אני רוצה שתהיי כולך שלי; איך אפשר להגיד דברים כאלה? אני לא כלב.
כשהתיישבתי, חייכתי אליו, החלפתי בשבילו את הפודרה ואיפרתי לי את העיניים כי הוא אוהב את זה, אבל הוא לא ראה כלום, הוא לא מביט על הפנים שלי, הוא הביט על השדיים שלי, ואני רציתי שהם יתייבשו לי על החזה, דווקא להרגיז אותו, והרי אין לי כל כך, הם קטנטנים. את תבואי לווילה שלי בניס. הוא אמר שהיא לבנה עם מדריגות שיש והיא צופה אל הים ואנחנו נהיה עירומים לגמרי כל היום, זה צריך להיות מצחיק לטפס על מדריגות עירומה; אני אכריח אותו לעלות לפני, כדי שלא יסתכל עלי; אם לא, אני לא אוכל אפילו להרים רגל, אני אשאר מאובנת ואאחל לו בכל ליבי שיתעוור; בעצם זה לא ישנה לי כלום; כשהוא אתי, אני חושבת כל הזמן שאני עירומה. הוא אחז בזרועותי, הוא היה מפחיד, הוא אמר:
"נכנסתי לך לדם!" ואני פחדתי, אמרתי: "כן"; "אני רוצה לעשות אותך מאושרת, נצא לטייל במכונית, בספינה, ניסע לאיטליה ואני אתן לך כל מה שתרצי". אבל הווילה שלו כמעט לא מרוהטת ואנחנו נשכב על הארץ, על מזרן. הוא רוצה שאני אישן בזרועותיו, ואני אריח את הריח שלו; אני בטח אוהב את החזה שלו כי הוא שחום ורחב, אבל יש עליו המון שערות, הייתי רוצה שהגברים יהיו בלי שערות. שלו שחורות ורכות כמו טחב, לפעמים אני מלטפת אותן ולפעמים אני נגעלת מהן, אני מתרחקת כמה שאפשר, אבל הוא מצמיד אותי אליו. הוא ירצה שאישן בזרועותיו, הוא יחבק אותי בזרועותיו ואני אריח את הריח שלו; וכשיהיה חושך נשמע את רחש הים, והוא מסוגל להעיר אותי באמצע הלילה אם מתחשק לו לעשות את זה: אני אף פעם לא אוכל להירדם בשקט מלבד כשיהיו לי העניינים שלי, מפני שאז, בכל זאת, הוא יעזוב אותי במנוחה, אבל אומרים שיש גברים שעושים את זה עם נשים שלא במצב מתאים ואחר כך יש להם דם על הבטן, דם לא שלהם, ובטח יש גם על הסדינים, בכל מקום, זה מגעיל, למה צריך להיות לנו גוף?
לולו פקחה את עיניה, הווילונות היו צבועים אדום באור שבא מן הרחוב, היה בוהק אדום במראה; לולו אהבה את האור האדום הזה, והיתה שם כורסה שהצטיירה כצללית כנגד החלון. על זרועות הכורסה הניח אנרי את מכנסיו, כתפיותיו היו תלויות בחלל. אני צריכה לקנות לו שרוכי כתפיות. או! אני לא רוצה, אני לא רוצה ללכת מכאן. הוא ינשק אותי כל היום ואני אהיה שלו, אהיה התענוג שלו, הוא יביט בי; הוא יחשוב "זה התענוג שלי, נגעתי בה כאן וכאן ואני יכול לעשות את זה שוב כשיתחשק לי". בפור-רויאל. לולו בעטה בסדינים, היא שנאה את פייר כשזכרה מה קרה בפור רויאל. היא היתה מאחורי הגדר, היא חשבה שהוא נשאר במכונית, שהוא מעיין במפה, ופתאום ראתה אותו, הוא קרב אליה מאחור בצעדים חרישיים, הוא הביט בה. לולו בעטה באנרי; זה עוד יתעורר, זה. אך אנרי פלט "הומפף" ולא התעורר. הייתי רוצה להכיר צעיר יפה, טהור כמו נערה ואנחנו לא ניגע זה בזו, נטייל על שפת הים ונאחז זה ביד זו ובלילה נשכב בשתי מיטות תאומות, נישאר כמו אח ואחות ונדבר עד הבוקר. ואם לא זה, אז הייתי בשמחה חיה עם רירט, זה כל כך נחמד בין נשים; יש לה כתפיים שמנות וחלקות; הייתי אומללה מאד כשהיא אהבה את פרנל, אבל כשחשבתי על זה שהוא מלטף אותה, שהוא מעביר לאט את ידיו על כתפיה ועל ירכיה ושהיא נאנחת, הייתי רוצה לדעת איזה מין פנים יש לה כשהיא שוכבת ככה, עירומה לגמרי, תחת גבר, ומרגישה ידיים משוטטות על בשרה. לא הייתי נוגעת בה בעד כל הון שבעולם, לא הייתי יודעת מה לעשות בה, אפילו אם היא היתה מסכימה, אפילו אם היתה אומרת: "אני מסכימה", לא הייתי יודעת, אבל אילו הייתי רואה ולא נראית, הייתי רוצה להיות נוכחת כשעושים לה את זה ולהסתכל על הפנים שלה (אתפלא מאד אם גם אז יש לה הבעה של איזו מינרווה), וללטף ביד קלה את ברכיה הפשוקות, את ברכיה הוורודות, ולשמוע אותה גונחת. לולו, גרונה יבש, צחקה צחוק קצר: איזה מחשבות יש לפעמים. פעם, היא המציאה שפייר רוצה לאנוס את רירט. ואני עזרתי לו, החזקתי את רירט בזרועותי. אתמול. לחייה היו משולהבות, שתינו ישבנו, על הספה שלה, אחת ליד השניה, רגליה היו מכונסות, אבל לא אמרנו כלום, אנחנו אף פעם לא נאמר כלום. אנרי התחיל לנחור, ולולו שרקה. אני כאן, לא יכולה לישון, מענה את עצמי בדאגות, והוא נוחר לו, המטומטם. אילו חיבק אותי, אילו התחנן לפני, אילו אמר: "את הכל בשבילי, לולו, אני אוהב אותך, אל תלכי!" הייתי עושה בשבילו את הקורבן הזה, הייתי נשארת, אתו, כל החיים, כדי לגרום לו הנאה.
ב.
רירט התיישבה בגזוזטרת קפה "דום" והזמינה כוסית פורטו. היא חשה ליאות, היא רגזה על לולו:
"….ולפורטו שלהם יש טעם פקק, לולו מצפצפת כי היא שותה קפה, אבל הרי אי אפשר לשתות קפה בשעת האפריטיף; כאן הם שותים קפה כל היום, או קפה הפוך, כי אין להם פרוטה. איזה עצבים זה עושה להם בטח, אני לא הייתי יכולה, הייתי זורקת את כל החנות בפרצוף של הלקוחות, זה אנשים שלא מוכרחים להתנהג כמו שצריך. אני לא מבינה למה היא קובעת לי פגישות במונפרנאס, הרי זה היה בדיוק אותו מרחק ממנה אילו היינו נפגשות ב'קפה דה לה פה' או ב'פאם פאם', ואני, אותי זה לא היה מרחיק כל כך מהעבודה; קשה לי לתאר כמה שזה מדכדך אותי לראות תמיד את הפרצופים האלה, כשרק יש לי רגע חופשי אני צריכה לבוא הנה, בגזוזטרה זה עוד איכשהו, אבל בפנים זה מסריח מלבנים מלוכלכים, אני לא אוהבת את הדפוקים הלא יוצלחים. וגם בגזוזטרה אני מרגישה לא שייכת מפני שאני לבושה בכל זאת נקי, האנשים שעוברים בטח מתפלאים לראות אותי בין האנשים שכאן שאפילו לא מתגלחים והנשים שנראות כמו אני לא יודעת מה. בטח הם אומרים: מה היא עושה פה?" בטח אני יודעת שיש לפעמים אמריקאיות די עשירות שבאות, בקיץ, אבל אומרים שעכשיו הן נשארות באנגליה, עם הממשלה שיש לנו, בגלל זה עסקי מותרות לא הולכים, מכרתי חצי פחות מבשנה שעברה באותה תקופה, ואני לא יודעת מה המצב אצל אחרים, כי הרי אין עוד זבנית כמוני, מאדם דיבק אמרה לי את זה. אני מרחמת על יונל הקטנה, היא לא יודעת למכור, היא בטח לא הרוויחה אף פרוטה יותר מהמשכורת שלה החודש; ואחרי שאת עומדת על הרגליים כל היום את רוצה לנוח קצת במקום נעים, עם קצת מותרות, קצת אמנות ומלצרים עם סגנון, יש רצון לעצום את העיניים ולשכוח הכל, וגם היה צריך מוסיקה שקטה, זה לא היה עולה כל כך ביוקר לצאת לפעמים לרקוד ב'אמבסדור'; אבל המלצרים שכאן חצופים כל-כך, רואים שיש להם עסק עם "עמך", מלבד השחרחר הנמוך שמגיש לי, הוא נחמד; אני חושבת שלולו אוהבת להרגיש מוקפת בכל הטיפוסים האלה, היא היתה מפחדת ללכת למקום קצת יותר מפואר, בעצם היא לא בטוחה בעצמה, היא מתבלבלת תיכף, כשגבר מתנהג כמו ג'נטלמן, היא לא אהבה את לואי; נו כן, אני חושבת שכאן היא יכולה להרגיש נוח, יש כאן כאלה שאפילו צווארון מולבש אין להם, עם פרצוף העניים שלהם והמקטרות, והעיניים שהם תוקעים בך, הם אפילו לא מנסים להסתיר את זה, רואים שאין להם כסף לשלם בשביל אשה, והרי זה לא בדיוק מה שחסר ברובע הזה, זה ממש מגעיל כמה שיש כאן כאלו; זה נראה כאילו עוד רגע הם יטרפו אותך והם אפילו לא מסוגלים להגיד לך יפה שהם רוצים אותך, לעשות את זה ככה שזה יגרום לך הנאה".
המלצר ניגש:
"איזה פורטו, גברתי, יבש?"
"כן, תודה".
והוא הוסיף, בחביבות:
"איזה מזג אוויר יפה!"
"הגיע הזמן", אמרה רירט.
"זה נכון, היה אפשר לחשוב שהחורף כבר לא ייגמר אף פעם".
הוא פנה והלך ורירט עקבה אחריו בעיניה. "אני מחבבת את המלצר הזה", חשבה, הוא יודע מה מקומו הנכון, הוא לא מתקרב יותר מדי, אבל תמיד הוא מוצא איזה דבר להגיד לי, איזו תשומת לב מיוחדת".
צעיר כחוש וכפוף לא גרע עיניו ממנה; רירט משכה בכתפיה והפכה את גבה אליו: "כשרוצים לעשות עיניים לבחורה, אפשר לפחות ללבוש לבנים נקיים. זה מה שאגיד לו אם יתחיל לדבר אתי. אני לא יודעת למה היא לא עוזבת את הבית. היא לא רוצה להכאיב לאנרי, זה באמת נחמד: מה שלא יגידו, אשה לא רשאית לקלקל לה את כל החיים בגלל אימפוטנט." רירט שנאה את האימפוטנטים, זאת היתה תגובה גופנית. "היא מוכרחה לעזוב", החליטה, "הרי האושר שלה תלוי בזה, אני אגיד לה שלאדם אסור לשחק באושר שלו. לולו, אין לך רשות לשחק באושר שלך. אני לא אגיד לה שום דבר, גמרנו, כבר אמרתי לה מאה פעמים, אי אפשר להכריח אנשים להיות מאושרים". רירט חשה ריקנות גדולה בראשה, מפני שהיתה עייפה מאוד, היא הביטה בפורטו, שכולו צמיג בתוך הכוס, כמו קאראמל נוזלי, וקול חזר ושנה בתוכה: "האושר, האושר", וזאת היתה מלה יפה, נוסכת רוך וכבדת משקל, וחמורה, והיא חשבה שאילו נשאלה לדעתה במסגרת תחרות "פארי סואר", היתה אומרת שזאת המלה היפה ביותר בלשון הצרפתית. האם מישהו חשב על זה? הם אמרו: מרץ. אומץ, אבל זה מפני שאלה גברים, היתה צריכה לבוא אשה. הנשים הן היכולות למצוא את זה, היו צריכים להיות שני פרסים. אחד לגברים, ואז היה שם העצם היפה ביותר כבוד; ואחד לנשים, ואני הייתי זוכה, הייתי אומרת אושר; כבוד ואושר, איך זה נשמע ביחד? אני אגיד לה: "לולו, אין לך רשות להחמיץ את האושר שלך. האושר שלך, לולו, האושר שלך". אישית, אני חושבת שפייר בסדר גמור, קודם כל, הוא גבר ממש, והוא חכם וזה לא מזיק, יש לו כסף, הוא ינחש כל מישאלה שלה. הוא אחד מאותם גברים שיודעים להחליק את הבעיות הקטנות של החיים. וזה נעים לאשה, אני מסכימה שצריך לדעת לתת פקודות, זה הבדל דק, אבל הוא יודע לדבר, עם המלצרים, עם רבי המלצרים: נשמעים לו, אני קוראת לזה כתפיים רחבות. אולי זה בעיקר מה שחסר לאנרי. וגם יש שיקולים של בריאות, עם אבא כמו שהיה לה כדאי שהיא תיזהר, זה באמת נחמד להיות דקיקה ושקופה ואף פעם לא להרגיש רעב וגם לא עייפות, לישון ארבע שעות בלילה ולהתרוצץ כל היום בכל פאריס כדי למסור שרטוטים לבדים, אבל זאת קלות דעת, היא היתה צריכה להקפיד על נוהגי אכילה הגיוניים, לאכול מעט בכל פעם, בפעם אחת, בסדר, אבל לעיתים קרובות ובשעות קבועות. צורה יפה תהיה לה כשיכניסו אותה לעשר שנים לסנאטוריום".
היא הביטה בפיזור נפש בשעון שבצומת מונפרנאס, שמחוגיו הורו אחת-עשרה ועשרים. "אני לא מבינה את לולו, עוד לא ראיתי אופי כזה, אף פעם לא הצלחתי לדעת אם היא אוהבת גברים או שהם מגעילים אותה: למען האמת עם פייר היא היתה צריכה להיות מרוצה, זה קצת הבדל לעומת הברנש שלה מהשנה שעברה, ראבי, ריבי, כמו שקראתי לו". זיכרון זה שיעשע אותה אך היא כבשה את חיוכה כי הצעיר הרזה המשיך להביט בה. היא תפסה אותו מביט בה כשהפנתה את הראש. פרצופו של ראבי היה מלא נקודות שחורות, ולולו אהבה להוציא לו אותן כשהיא צובטת את עורו בציפורניה: זה מבחיל, אבל זאת לא אשמתה. לולו לא יודעת מה זה גבר נאה, אני משוגעת על גברים מטופחים, ראשית, זה כל כך יפה דברי גברים נאים, הכותנות שלהם, הנעליים שלהם, העניבות היפות המדגדגות, זה אולי גס, אבל זה כל-כך נעים, זה חזק, מין חוזק מתוק, זה כמו הריח שלהם, ריחו של טבק אנגלי ומי קולון והעור שלהם כשהם מגולחים, זה לא… זה לא עור של אשה, זה משהו כמו עור קורדובה, הזרועות החזקות שלהם מתהדקות סביבך, מניחים את הראש על החזה שלהם, מריי חים את ריחם המתוק החזק, ריח גברים מטופחים, הם לוחשים לך מלים מתוקות; יש להם דברים יפים, נעליים יפות גסות מעור פרה, הם לוחשים לך: "יקירתי, יקירתי המתוקה" ואת מרגישה שאת הולכת להתעלף; רירט חשבה על לואי שעזב אותה בשנה שעברה, וליבה נצבט: גבר שאוהב את עצמו ושיש לו כל מיני גינונים קטנים, טבעת, נרתיק סיגריות מזהב ושגעונות קטנים… אבל אלה, איך שהם יכולים להיות נבזיים לפעמים, זה יותר גרוע מנשים. מה שיהיה אולי הכי טוב זה גבר בן ארבעים, אחד צנום מאוד, עם כתפיים רחבות, ספורטיבי מאוד, אבל אחד שעוד מטפח את עצמו, עם שיער מאפיר ברקות ומסורק לאחור, שמכיר את החיים והוא טוב מפני שכבר סבל. לולו היא בעצם ילדונת, המזל שלה שיש לה חברה כמוני, מפני שפייר מתחיל להתעייף, ואחרות במקומי היו מנצלות את זה, אבל אני אומרת לו תמיד להתאזר בסבלנות, וכשהוא מגלה לי קצת רוך, לא רואים עלי שאני מרגישה בזה, אני מתחילה לדבר על לולו ותמיד אני מוצאת מלה לטובתה, אבל היא לא ראויה למזל שלה, היא לא מבינה מה זה. אני מאחלת לה לחיות קצת לבדה כמוני מאז שלואי עזב, היא תראה מה זה לחזור לבד לחדר בערב, אחרי שעבדה כל היום, ולמצוא את החדר ריק, ולמות להניח את הראש על איזו כתף. באמת שאני לא יודעת מאיפה יש לי הכוח לקום למחרת בבוקר ולחזור לעבודה, ולהיות מצודדת ועליזה, ולעשות שמח לכולם בזמן שהייתי רוצה למות ורק לא להמשיך לחיות ככה".
השעון צלצל אחת-עשרה וחצי. רירט חשבה על האושר, על הציפור הכחולה, ציפור האושר, על הציפור הסוררת של האהבה. היא ניתרה ממקומה: "לולו מאחרת בשלושים דקות, זה רגיל. היא לא תעזוב אף פעם את בעלה, אין לה די כוח רצון לזה. בעצם, בגלל השם הטוב שלה, בעיקר בגלל זה היא נשארת עם אנרי: היא בוגדת בו אבל כל עוד אומרים לה 'גברתי', היא חושבת שזה לא נחשב. היא אומרת עליו דברים נוראים אבל אסור להזכיר לה למחרת את מה שאמרה, היא תתרתח. עשיתי כל מה שיכולתי ואמרתי לה מה שהיה לי להגיד, שיהיה לה לבריאות".
מונית עצרה ליד ה"דום" ולולו ירדה. היא נשאה מזוודה גדולה ופניה היו חגיגיות במקצת.
"עזבתי את אנרי", קראה מרחוק.
היא קרבה, שחוחה תחת כובד המזוודה. היא חייכה.
"מה, לולו?" אמרה רירט נדהמת, "את לא רוצה להגיד…?"
"כן", אמרה לולו, זה נגמר, עזבתי אותו".
רירט עדיין לא האמינה:
"הוא יודע? אמרת לו?"
עיניה של לולו נסערו:
"ועוד איך!" אמרה.
"כל הכבוד, לולו חביבתי!"
רירט לא ידעה בעצם מה לחשוב, אך, מכל מקום, הניחה כי לולו זקוקה לעידוד:
"כמה טוב, באמת", אמרה, איזה אשה אמיצה את".
התחשק לה להוסיף: את רואה שזה לא כל כך קשה. אך היא התאפקה. לולו הניחה לה להתפעל ממנה: היה אודם על לחייה ועיניה בערו. היא התיישבה והניחה את מזוודתה לצידה. היא היתה לבושה מעיל צמר אפור עם חגורת עור ואפודה צהובה בהירה שצווארונה מגולגל. ראשה היה גלוי. רירט לא אהבה שלולו תהלך גלוית ראש: מיד הכירה את התערובת המוזרה של גינוי ושעשוע שהיא שרויה בה; לולו השפיעה עליה תמיד באופן זה.
"מה שאני אוהבת אצלה", החליטה רירט, "זאת החיוניות שלה".
"בחמש בדיוק", אמרה לולו. ואמרתי לו כל מה שהיה לי על הלב. הוא נפל מהכיסא".
"אני לא יכולה להירגע", אמרה רירט. "אבל מה תפס אותך, לולו חביבתי? עקץ אותך משהו. אתמול בערב הייתי נותנת את הראש שלי שלא תעזבי אותו".
"זה בגלל אחי הקטן. אתי לא איכפת לי שהוא מרים את האף, אבל אני לא יכולה להסכים שהוא ייגע במשפחה שלי".
"מה קרה?"
"איפה המלצר?" אמרה לולו והיא מרתיעה על כסאה. "המלצרים של 'דום' אף פעם לא כאן כשקוראים להם. זה הקטן עם השיער החום שמגיש לך?"
"כן", אמרה רירט. את יודעת שהוא מת עלי?"
"כן? אז תיזהרי מהגברת של בית השימוש, הוא כל הזמן נדבק אליה. הוא מחזר אחריה, אבל אני חושבת שזה רק תירוץ לראות את הגברות נכנסות לשירותים; כשהן יוצאות, הוא מביט להן בעיניים, כדי שיסמיקו. זה מזכיר לי, סלחי לי רגע, אני מוכרחה לרדת לטלפן אל פייר, הוא ישתגע! אם תראי את המלצר. תזמיני לי קפה הפוך; זה עניין של רגע ואני אספר לך הכל".
היא קמה, עשתה כמה צעדים וחזרה אל רירט.
"אני מאושרת מאד, רירט חביבתי."
"לולו היקרה", אמרה רירט באמצה את ידיה.
לולו נחלצה ממנה וחצתה את הגזוזטרה בצעדים מהירים.
דירט הביטה בה בלכתה. "אף פעם לא הייתי מאמינה שהיא מסוגלת לזה. כמה שהיא עליזה", חשבה, מזועזעת במקצת, "זה ממש בשבילה לזרוק את בעלה. אילו שמעה לי, זה היה גמור כבר מזמן. בכל אופן זה הודות לי; בעצם, יש לי הרבה השפעה עליה".
לולו חזרה כעבור כמה רגעים:
פייר נפל כשהוא שמע את זה, הוא רצה לדעת פרטים, אבל אני אספר לו אחר כך, אנחנו אוכלים צהריים יחד. הוא אומר שאולי נוכל לנסוע מחר בערב".
"כמה שאני שמחה, לולו", אמרה רירט. ספרי לי מהר. החלטת את זה הלילה?"
"את יודעת, בעצם לא החלטתי כלום", אמרה לולו בענווה, "זה הוחלט מעצמו איכשהו." היא טפחה בעצבנות על השולחן:
"מלצר! מלצר! הוא מעצבן אותי המלצר הזה, שייתן לי קפה הפוך".
רירט היתה נדהמת: אילו היא במקום לולו, ובנסיבות חמוררות כל כך, לא היתה מבזבזת את זמנה על ריצה אחרי קפה הפוך. לולו היא יצור מקסים, אבל מדהים עד כמה שהיא יכולה להיות קלת דעת, זה מין פרפר.
לולו התפקעה מצחוק:
"אילו ראית את הפרצוף של אנרי!"
"מעניין מה תגיד אמא שלך", אמרה רירט ברצינות.
"אמא שלי ? היא תהיה מ א ו ש ר ת", אמרה לולו בביטחון. "הוא היה גס אליה, את יודעת, עלה לה על העצבים. תמיד היה בא עליה בטענות שהיא לא חינכה אותי בסדר, שאני ככה ואני ככה, שרואים שקיבלתי חינוך של חדר אחורי בחנות. את יודעת, מה שעשיתי לו זה קצת בגללה".
"אבל מה קרה?"
"מה את חושבת, הוא סטר לרובר".
"זאת אומרת שרובר בא אליכם?"
"כן, בדרך, הבוקר, מפני שאמא רוצה לשלוח אותו להיות שוליה אצל גומפז". נדמה לי שסיפרתי לך. אז הוא נכנס אלינו לרגע כשאכלנו ארוחת בוקר, ואנרי סטר לו".
"אבל למה?" שאלה רירט נרגזת כלשהו. היא שנאה את דרכה של לולו לספר סיפור.
"היו להם חילופי דברים", אמרה לולו במעורפל, והילד לא שתק לו. הוא עמד נגדו. "תחת זקן", כך הוא תקע לו, ישר בפרצוף. כי אנרי קרא לו פרא אדם, כמובן, זה כל מה שהוא יודע להגיד; אני התפתלתי. ואז אנרי קם, אכלנו בחדר העבודה, והעיף לו סטירה, הייתי הורגת אותו!"
"אז קמת והלכת?"
"הלכתי?" שאלה לולו בתימהון, לאן?"
"חשבתי שעזבת אותו אז, אחרי שזה קרה. תשמעי, לולו חביבתי, את צריכה לספר לי את זה לפי הסדר, אחרת אני לא מצליחה להבין כלום. תגידי לי", הוסיפה, משעלה בלבה חשד, את באמת עזבת אותו, זה באמת נכון?"
"אלא מה, כבר שעה שאני מסבירה לך".
"יפה. אז אנרי סטר לרובר. ואחר כך?"
"אחר כך", אמרה לולו, "סגרתי אותו במרפסת, זה היה מצחיק נורא! הוא עוד היה בפיז'מה, הוא דפק על השמשות, אבל הוא לא העז לשבור את הזכוכיות, כי הוא קמצן כמו כינה. אני במקומו הייתי הורסת הכל, גם אם הייתי צריכה לפצוע לי את הידיים. ואז באו הזוג טקסיה, והוא שלח לי חיוכים מבעד לשמשה. העמיד פנים שכל זה בצחוק".
המלצר עבר לידן; לולו אחזה בזרועו:
"סוף סוף רואים אותך, מלצר? אולי אתה מוכן להביא לי קפה הפוך?"
רירט באה במבוכה ושילחה במלצר חיוך של שותפות סוד כלשהי, אך המלצר נשאר חמור סבר והשתחווה בהתרפסות מלאתי אשם. רירט כעסה קצת על לולו: אף פעם אין היא יודעת לדבר בנימה הנכונה עם הנחותים ממנה, לפעמים היא מקרבת מדי ולפעמים היא תובענית ויבשה מדי.
לולו פרצה בצחוק.
"אני צוחקת כי אני נזכרת באנרי בפיז'מה על המרפסת; הוא רעד מקור. את יודעת איך הצלחתי לסגור אותו? הוא היה בקצה חדר העבודה, רובר בכה, והוא הטיף מוסר. פתחתי את החלון ואמרתי: "תביט אנרי! מונית דרסה את מוכרת הפרחים". הוא ניגש אלי: הוא מחבב את מוכרת הפרחים מפני שהיא אמרה לו שהיא שווייצית והוא חושב שהיא מאוהבת בו. 'איפה ? איפה?' הוא אמר. ואני חמקתי לי בשקט, נכנסתי בחזרה לחדר וסגרתי שוב את החלון. צעקתי לו מאחורי הזכוכית: 'זה ילמד אותך להתנהג עם אחי כמו פרא אדם'. השארתי אותו יותר משעה במרפסת, הוא הביט בנו בעיניים עגולות, הוא היה כחול מכעס. אני הוצאתי לו לשון ונתתי סוכריות לרובר; אחר כך, הבאתי את הדברים שלי לחדר העבודה והתלבשתי לפני רובר, כי אני יודעת שאנרי שונא את זה: רובר נישק אותי בזרועות ובצוואר, כמו גבר קטן, הוא מקסים; התנהגנו כאילו אנרי איננו שם. מכל העניין שכחתי להתרחץ".
"וזה עמד שם מאחורי החלון, אפשר להשתגע מצחוק", אמרה רירט, מתפקעת מצחוק.
לולו חדלה לצחוק:
"אני מפחדת שהוא הצטנן", אמרה ברצינות; "כשכועסים לא חושבים". היא הוסיפה בעליזות: "הוא הניף לנו אגרוף ודיבר כל הזמן, אבל אני לא הבנתי אפילו חצי ממה שאמר. אחר-כך רובר הלך, ואז צלצלו הזוג טקסיה, ואני הכנסתי אותם. כשהוא ראה אותם, הוא התחיל שופע חיוכים, הוא עשה השתחוויות על המרפסת ואני אמרתי להם: 'תביטו על בעלי, על יקירי הגדול. נכון שהוא דומה לדג באקוואריום?' הזוג טקסיה בירכו אותו לשלום מעבר לשמשה, הם היו קצת נדהמים אבל הם יודעים להתנהג".
"אני ממש רואה את זה", אמרה רירט בצחוק. חא חא! הבעל שלך במרפסת והזוג טקסיה בחדר העבודה!" היא חזרה ושנתה זאת כמה פעמים, בעלך במרפסת והזוג טקסיה בחדרי העבודה…" היא חיפשה מלים מצחיקות וציוריות לתאר ללולו את המעמד, היא חשבה שאין ללולו חוש לקומיות. אך המלים לא נמצאו לה.
"פתחתי את החלון", אמרה לולו, "ואנרי נכנס. הוא נשק לי לפני הזוג טקסיה וקרא לי נוכלת קטנה. 'הנוכלת הקטנה', כמו שאמר, רצתה לסדר אותי': ואני חייכתי, והזוג טקסיה חייכו בנימוס, כולם חייכו. אבל כשהם הלכו, הוא הוריד לי אגרוף על האוזן. אז לקחתי מברשת והכנסתי לו בזווית הפה: חתכתי לו את שתי השפתיים".
"לולו המסכנה שלי", אמרה רירט ברוך.
אך לולו דחתה במנוד יד כל השתתפות בצער. היא ישבה זקופה וטלטלה את עגיליה החומים בהבעת קרב, ועיניה רשפו גיצים.
"אז בא הדיון: רחצתי לו את השפתיים במגבת ואמרתי לו שנמאס לי, שאני לא אוהבת אותו עוד ושאני הולכת. הוא התחיל לבכות, אמר שיהרוג את עצמו. אבל זה כבר לא עובד: את זוכרת. רירט, בשנה שעברה, כשהיו העניינים עם חבל הריינוס, הוא היה שר לי את הפזמון הזה כל הימים: עוד מעט תהיה מלחמה. לולו, אני אלך ואני איהרג, ואת תתגעגעי עלי, יהיה לך מוסר כליות על כל הצער שגרמת לי. 'אל תדאג', כך עניתי לו, 'אתה אימפוטנט. ישחררו אותך'. בכל זאת, הרגעתי אותו, כי הוא אמר שינעל אותי בחדר העבודה, ואני נשבעתי לו שלא אלך לפני שיעבור עוד חודש. אחרי זה, הוא ניגש למכתבה שלו, העיניים שלו היו אדומות ועל השפתיים אספלנית, הוא לא היה יפה. אני, סידרתי את הבית, שמתי את העדשים על האש וארזתי את החפצים שלי. השארתי לו פתק על שולחן המטבח".
"מה כתבת לו?"
"כתבתי כך", אמרה לולו בגאווה: "העדשים על האש, תאכל ותכבה את הגז. יש בשר ירך במקרר. נמאס לי ואני לוקחת הרגליים. היה שלום".
שתיהן צחקו ועוברים ושבים הפנו אליהן את ראשם. רירט חשבה כי לבטח הן חיזיון נחמד והצטערה שאינן יושבות בגזוזטרת "ויאל" או ב"קפה דה לה פה". כשגמרו לצחוק, השתתקו שתיהן, ורירט נוכחה לדעת כי שוב אין להן מה לומר זו לזו.
היא היתה מאוכזבת במקצת.
"אני מוכרחה לברוח", אמרה לולו בקומה: "אני נפגשת עם פייר בשתים-עשרה. מה אעשה במזוודה שלי?"
"השאירי אותה לי", אמרה רירט, אני אפקיד אותה תיכף אצל הגברת של בית השימוש. מתי אנחנו מתראות?"
"אבוא לקחת אותך מהבית, יש לי המון קניות לעשות אתך: לא לקחתי אפילו חצי מהדברים שלי, פייר יצטרך לתת לי כסף". לולו הלכה לדרכה ורירט קראה למלצר. היא חשה רצינית ועצובה בשביל שתיים. המלצר חש אליה: רירט כבר שמה לב שהוא בהול לבוא כשהיא הקוראת לו.
"חמישה פרנקים", אמר, והוא הוסיף בנעימה יבשה במקצת: "הייתן עליזות מאד, שתיכן, שמעו אתכן צוחקות מלמטה".
לולו פגעה בו, חשבה רירט ברוגז. היא אמרה מסמיקה:
"חברתי עצבנית קצת הבוקר".
"היא מקסימה", אמר המלצר בהתעוררות. "תודה לך, גברתי".
הוא הכניס לכיסו את שישה הפרנקים והסתלק. רירט התפלאה קצת אך השעון צילצל שתים-עשרה והיא חשבה שאנרי עוד מעט יחזור הביתה וימצא את הפתק של לולו: זה היה לה רגע מלא נועם.
"אני מבקשת שישלחו את זה עד מחר בערב אל מלון "התיאטרון", ברחוב ואנדום", אמרה לולו לקופאית, בארשת של גבירה.
היא פנתה אל רירט:
"זהו זה, רירט, לוקחים את הרגליים",
"מה השם?" אמרה הקופאית.
"גב' לוסיאן קריספין".
לולו הטילה את מעילה על זרועה ויצאה בריצה; היא ירדה במרוצה במדריגות הגדולות של בית המסחר "סאמאריטן". רירט באה בעקבותיה, וכמה פעמים כמעט שנפלה מפני שלא הביטה ברגליה: כל מעייניה היו בצללית הדקה בכחול וצהוב שקט שחוללה לפניה! האמת שיש לה גוף זנותי…" כל אימת שראתה רירט את לולו מאחור או מן הצד, היתה נדהמת מן הזנותיות שבגיזרתה, אולם לא ידעה להסביר לעצמה מדוע; זו היתה מין התרשמות. היא גמישה ודקה, אבל יש בה משהו לא מהוגן, מזה אני לא זזה. היא עושה כל מה שהיא יכולה כדי להבליט את הגוף שלה. זה בטח בגלל זה. היא אומרת שהיא מתביישת בישבן שלה והיא לובשת שמלות שנדבקות לה לישבן. הוא קטן, הישבן שלה, נכון, הרבה יותר קטן משלי, אבל הוא בולט יותר. הוא עגלגל, מתחת למותניים שלה הרזות, הוא ממלא היטב את השמלה, כאילו יצקו אותו פנימה; והוא גם רוקד".
לולו הפכה אליה את פניה והן חייכו זו אל זו. רירט חשבה על גופה הלא צנוע של חברתה בתערובת של גינוי וכיסופים: שדיים קטנים זקורים, בשר חלק, צהוב כולו – כשנוגעים בו אפשר להישבע שזה גומי – שוקיים ארוכים, גוף מוארך נבזי וגפיים ארוכות: "גוף של כושית", חשבה רירט, "היא נראית כמו כושית שרוקדת רומבה". ליד הדלת המסתובבת, השתקפה לרירט מאחת המראות בבואת גיזרתה המלאה: אני יותר ספורטיבית," חשבה בעודה נוטלת את לולו בזרועה, "היא עושה יותר רושם ממני כשאנחנו לבושות, אבל בעירום, אני בטח נראית יותר טוב ממנה".
הן שתקו רגע ולולו אמרה:
"פייר היה מקסים. גם את, רירט, גם את היית מקסימה, אני באמת אסירת תודה לשניכם".
היא אמרה זאת בהבעה מאולצת, אבל רירט לא ייחסה לזה חשיבות: לולו אינה יודעת להודות, היא ביישנית מדי.
"זה מעצבן", אמרה לולו פתאום, אבל אני מוכרחה לקנות חזיה".
"כאן?" אמרה רירט. הן עברו בדיוק על פני חנות לבנים.
"לא, אבל היות שראיתי חזיות נזכרתי. חזיות אני קונה אצל "פישר".
"בבולוואר מונפרנאס?" נזעקה רירט. "היזהרי מאוד, לולו", חזרה ואמרה בכובד ראש, "לא כדאי להסתובב יותר מדי בבולוואר מונפרנאס, בייחוד בשעה הזאת: אנחנו ניתקל באנרי, זאת תהיה אי נעימות נוראה".
"אנרי?" אמרה לולו ומשכה בכתפיה; מה פתאום? למה?"
הכעס האדים את לחייה ורקותיה של רירט.
"את באמת לא משתנה, לולו חביבתי, כשמשהו לא מוצא חן בעינייך, את מתעלמת ממנו, פשוט מאד. מתחשק לך ללכת אל "פישר", אז את מספרת לי שאנרי לא עובר בכלל בבולוואר מונפרנאס. את יודעת יפה שהוא עובר שם יום יום בשעה שש, זאת הדרך שלו. את עצמך אמרת לי: הוא עולה ב"רי-דה-ראן" וניגש לחכות לתחבורה בפינת בולוואר רספאי".
"ראשית, עכשיו רק חמש", אמרה לולו, וחוץ מזה, אולי הוא לא הלך למשרד: אחרי הפתק שכתבתי לו, הוא בטח נשכב במיטה".
"אבל לולו", אמרה פתאום רירט, יש עוד חנות של "פישר"'כמו שאת יודעת, לא רחוק מהאופרה, ברחוב הארבעה בספטמבר".
"כן", אמרה לולו בפנים רפות, "אבל לשם צריך ללכת".
"הה! את נחמדה, לולו חביבתי! לשם צריך ללכת! אבל זה שני צעדים מכאן, זה הרבה יותר קרוב מצומת מונפרנאס".
"אני לא אוהבת מה שהם מוכרים שם".
רירט צחקה בליבה והרי בכל חנויות "פישר" מוצאים אותם דברים בדיוק. אבל ללולו היו התעקשויות שאין להסבירן: אנרי הוא בלי שום ספק האיש האחרון שמתחשק לה לפגוש ברגע זה. והיא, כאילו בכוונה, הולכת להיתקע לו בין הרגליים.
"בסדר", אמרה בסלחנות, בואי נלך למונפרנאס, ממילא אנרי גבוה כל כך שנבחין בו לפני שהוא יראה אותנו".
"ואם כן, אז מה", אמרה לולו, אם נפגוש אותו, נפגוש אותו, וזהו זה. הוא לא יאכל אותנו".
לולו התעקשה להגיע אל מונפרנאס ברגל; היא אמרה שהיא צריכה לשאוף אוויר. הן הלכו לאורך "רי-דה-סאן", והמשיכו לרחוב ה"אודיאון" ורחוב "ווז'יראר". רירט הפליגה בשבחיו של פייר והראתה ללולו עד כמה מושלמת התנהגותו בנסיבות אלו.
"כמה שאני אוהבת את פאריס", אמרה לולו, "כמה שאני אתגעגע!"
"באמת, לולו, תפסיקי, כשאני חושבת שיש לך הזדמנות לנסוע לניס ואת מצטערת לעזוב את פאריס!"
לולו לא השיבה, היא התחילה להביט ימינה ושמאלה בפנים עצובות ומחפשות.
כשיצאו את "פישר", שמעו את צלצול השעה שש. רירט אחזה את לולו במרפקה ורצתה להוליך אותה משם מהר ככל האפשר. אך לולו עצרה ליד חנות הפרחים "באומן".
"הביטי על שושני האלפים, רירט חביבתי. אילו היה לי סלון יפה, הייתי שמה אותן בכל פינה".
"אני לא אוהבת פרחים בצנצנת", אמרה רירט.
היא היתה נרגזת. היא הפנתה את ראשה לעבר "רי-דה-ראן".
וכעבור דקה, ראתה, כמובן, את הצללית הגדולה והנואלת של אנרי. הוא היה בגילוי ראש ולגופו מקטורן ספורט מטוויד חום. רירט שנאה חום.
"הנה הוא, לולו, הנה הוא", אמרה בחיפזון.
"איפה?" אמרה לולו, איפה הוא?"
היא היתה נרעשת לא פחות מרירט.
"מאחורינו, על המדרכה השניה. בואי נברח ואל תפני לאחור".
לולו פנתה בכל זאת.
"אני רואה אותו", אמרה.
רירט ניסתה לגרור אותה, אבל לולו קפאה על מקומה, היא נעצה את עיניה באנרי. לבסוף אמרה:
"אני חושבת שהוא ראה אותנו".
היא נראתה חרדה, באחת נכנעה לרירט והניחה לה בצייתנות להוליכה.
"ועכשיו, בשם אלוהים, לולו, אל תפני שוב לאחור", אמרה רירט במשהו קוצר נשימה. "ברחוב הבא נפנה ימינה, זה רחוב דלאמבר".
הן צעדו במהירות רבה ודחקו עוברים ושבים. לרגעים היתה לולו מאטה את צעדיה ולרגעים היתה היא המושכת את רירט קדימה. אך בטרם הגיעו אל פינת רחוב דלאמבר ראתה רירט צל גדול וחום קצת מאחורי לולו; היא הבינה כי זה אנרי והתחילה רועדת מזעם. לולו לא הרימה את עיניה ופניה היו ערמומיות ועקשניות. היא מתחרטת על אי הזהירות שלה, אבל זה מאוחר מדי, שיהיה לה לבריאות".
הן החישו את צעדיהן; אנרי עקב אחריהן ללא אומר ודברים. הן עברו את רחוב דלאמבר והמשיכו ללכת בכיוון ה"אובזרוואטואר". רירט שמעה את חריקת נעליו של אנרי; נשמע מין חרחור קל וקצוב שהתלווה לקצב צעדן: זאת היתה נשימתו של אנרי (מאז ומתמיד היתה נשימתו של אנרי קולנית, אך מעולם לא עד כדי כך: כנראה רץ כדי להשיגן, ואולי זה היה מהתרגשות).
"צריך להתנהג כאילו הוא איננו", חשבה רירט. "לא להראות שהבחנו בקיומו". אך היא לא יכלה להתאפק מלהביט מזווית העין. הוא היה חיוור כסיד והשפיל כל כך את עפעפיו עד שהיה דומה כי עיניו עצומות. "כמו סהרורי", חשבה רירט במין בעתה. שפתיו של אנרי רטטו ועל שפתו התחתונה היתה אספלנית ורודה, שמוטה למחצה, ואף היא רעדה. והנשימה; כל הזמן אותה נשימה קצובה וצרודה שעכשיו היתה מסתיימת במין נעימת אינפוף. רירט חשה שלא בנוח; היא לא פחדה מאנרי, אולם המחלה ולהט היצרים קת הפחידו אותה תמיד. מקץ רגע שלח אנרי אט-אט את ידו, בלא להסתכל, ותפס את זרועה של לולו. לולו עיוותה את פיה, כאילו עמדה לפרוץ בבכי, ונחלצה מאחיזתו בצמרמורת.
"פפפווו !" פלט אנרי.
רירט התאוותה כל כולה לעמוד: היא חשה דקירות בצלעותיה ואוזניה זמזמו. אך לולו כמעט רצה; אף היא נראתה כסהרורית. רירט חשה כי אילו שמטה את זרועה של לולו ונעצרה, היו שניהם ממשיכים לרוץ זה לצד זו, אילמים, חיוורים כמתים ועיניהם עצומות. אנרי התחיל לדבר. הוא אמר בקול משונה ורצוץ:
"בואי איתי הביתה".
לולו לא השיבה. אנרי חזר ואמר, באותו קול צרוד וחסרי הטעמה:
"את אשתי. בואי אתי הביתה".
"הרי אתה רואה שהיא לא רוצה לחזור הביתה", ענתה רירט בשיניים הדוקות. "עזוב אותה".
לא ניכר בו שהוא שומע אותה. הוא חזר שוב:
"אני בעלך, אני רוצה שתבואי אתי הביתה".
"אני מבקשת ממך שתעזוב אותה", אמרה רירט בקול חד,
"לא יצא לך כלום מזה שתציק לה ככה, עזוב אותנו במנוחה". הוא הפנה אל רירט פנים משתוממות:
"היא אשתי", אמר; "היא שלי; אני רוצה שהיא תבוא אתי הביתה".
הוא אחז בזרועה של לולו, והפעם לא נחלצה לולו מאחיזתו:
"הסתלק מכאן", אמרה רירט.
"אני לא אסתלק, אני אלך אחריה לכל מקום, אני רוצה שהיא תחזור הביתה".
הוא דיבר במאמץ. לפתע העווה את פניו, ושיניו נחשפו, והוא צעק בכל כוחותיו:
"את שלי!"
אנשים נפנו להביט וצחקו. אנרי טלטל את ידה של לולו ונהם כחיה בשפתיים מופשלות. למרבה המזל, חלפה על פניהם מונית ריקה. רירט אותתה לה והיא עמדה. גם אנרי עמד. לולו רצתה להמשיך בצעידתה, אך הם אחזו בה בכוח, איש איש בזרוע אחת.
"אתה צריך להבין", אמרה רירט והיא מושכת את לולו אל שפת המדרכה, "שלעולם לא תחזיר אותה אליך ככה בכוח, במעשים אלימים כאלה".
"עזבי אותה, עזבי את אשתי", אמר אנרי ומשכה אל הצד האחר. לולו היתה רפויה כחבילת כבסים.
"אתם נכנסים או לא?" קרא הנהג בקוצר רוח.
רירט הרפתה מזרועה של לולו והמטירה מכות על ידיו של אנרי. אך לא ניכר בו שהוא חש אותן. כעבור רגע הרפה מאחיזתו ועמד מביט ברירט בארשת נואלת. רירט אף היא הביטה בו. היא התקשתה לרכז את מחשבותיה, בחילה עצומה אחזה אותה. הם נשארו עומדים כך מביטים זה בזו כמה שניות:
שניהם התנשמו. ואז התאוששה רירט, אחזה את לולו במותניה וגררה אותה אל המונית.
"לאן נוסעים?" שאל הנהג.
אנרי הלך אחריהן, הוא רצה להיכנס אתן. אך רירט דחפה אותו בכל כוחותיה וסגרה במהירות את הדלת.
"סע, סע!" אמרה לנהג. "אחר כך נגיד לך את הכתובת".
המונית יצאה לדרך, ורירט צנחה אל ירכתי המכונית. "כמה כל זה היה המוני", חשבה. היא שנאה את לולו.
"לאן את רוצה לנסוע, לולו חביבתי?" שאלה בנועם.
לולו לא השיבה. רירט כרכה את זרועותיה סביבה ופתחה בשידול:
"את חייבת לענות לי. את רוצה שאביא אותך אל פייר?"
לולו עשתה תנועה שהתפרשה לרירט כהסכמה. היא רכנה לפניה:
"רחוב דה מסין 11".
כשנפנתה רירט, הביטה בה לולו בארשת משונה.
"מה יש…", פתחה רירט.
"אני שונאת אותך", צעקה לולו, אני שונאת את פייר, אני שונאת את אנרי. מה אתם רוצים ממני כולכם? אתם מענים אותי".
פתאום השתתקה, ופניה נתכרכמו.
"בכי", אמרה רירט בכובד ראש רגוע, "בכי, זה יקל עליך"
לולו נרכנה על ברכיה והתחילה מתייפחת. רירט חיבקה אותה ואימצה אותה אל ליבה. פעם בפעם היתה מלטפת את שיערה. אך בתוך תוכה חשה צוננת ומלאת בוז. כשעצרה המכונית, כב רנרגעה לולו. היא מחתה את עיניה והתפדרה.
"סלחי לי", אמרה בחביבות, זה היה מעצבים. לא יכולתי לראות אותו במצב כזה, הוא הכאיב לי".
"הוא נראה כמו אוראנג אוטאנג", אמרה רירט כמי שחזר לשלוותו.
לולו חייכה.
"מתי אנחנו מתראות?" שאלה רירט.
"הו, לא לפני מחר את יודעת שפייר לא יכול להלין אותי אצלו בגלל אמו? אני במלון "התיאטרון". את יכולה לבוא די מוקדם, בסביבות תשע, אם זה נוח לך, כי אחר כך אלך לבקר את אמא".
היא היתה חיוורת, ורירט חשבה בעצב שזה נורא, כמה בקלות לולו נשברת.
"אל תקחי יותר מדי ללב, הערב", אמרה.
"אני נורא עייפה", אמרה לולו, אני מקווה שפייר ייתן לי ללכת מוקדם, אבל הוא אף פעם לא מבין דברים כאלה".
רירט נשארה במונית והמשיכה עד לביתה. קודם חשבה כי תלך לקולנוע, אך לא היה לה עוד חשק לכך. היא השליכה את כובעה על כיסא ופנתה אל החלון. אך המיטה משכה אותה, כמה צחורה, כמה רכה, כמה לחה בפינתה האפלולית. לצנוח לתוכה. לחוש את לטיפת הכר כנגד לחייה המלוהטות. "אני חזקה, אני היא שעשיתי הכל בשביל לולו ועכשיו אני לבד ואף אחד לא עושה כלום בשבילי". היא ריחמה על עצמה כל כך שחשה נחשול של יבבות עולה לגרונה. הנה הם יסעו לניס ואני לא אראה אותם עוד. אני היא שהבאתי להם את אושרם, אבל הם לא יחשבו עוד עלי, ואני אשאר כאן ואעבוד שמונה שעות ביום, ואמכור פנינים מזויפות אצל "בורמא". כשזלגו הדמעות הראשונות על לחייה, נשמטה אט אט על מיטתה. "בניס…" חזרה ושנתה והיא ממררת בבכי, "בניס… בשמש… בריבירה"
ג.
"פו!"
לילה אפל. מישהו כאילו מהלך בחדר: איש בנעלי בית. הוא הושיט בזהירות רגל, ועוד רגל, ולא יכול למנוע חריקה קלה של לוחות הרצפה. הוא עמד, היה רגע של דממה, ואחר כך, הועתק פתאום אל קצהו האחר של החדר, וכאחוז בולמוס חידש את צעידתו שאין לה מטרה. קר היה ללולו, שמיכותיה קלות מדי. היא אמרה "פו!" בקול רם וצליל קולה הפחיד אותה.
פו! אני בטוחה שכעת הוא מביט בשמים ובכוכבים, הוא מדליק סיגריה, הוא בחוץ, הוא אמר שהוא אוהב את צבעם הסגלגל של שמי פאריס. בצעדים מדודים, הוא חוזר הביתה. בצעדים מדודים: יש לו הרגשה פיוטית אחרי שהוא עושה את: זה, כך אמר לי, הרגשה של קלות, כמו פרה לאחר החליבה, הוא לא חושב עוד על זה – ואני מזוהמת. לא מפליא אותי שהוא מטוהר עכשיו, הוא השאיר את הטינופת שלו כאן, בחושך, הנה מגבת שמלאה בזה, והסדין רטוב באמצע המיטה, אני לא יכולה לפשוט את רגלי כי ארגיש את הרטוב מתחתי, איזה טינופת. והוא יבש לגמרי, שמעתי אותו שורק מתחת לחלון שלי כשיצא; הוא היה שם למטה, יבש ורענן בבגדים היפים שלו, במעיל שלו לעונת המעבר, צריך להודות שהוא יודע להתלבש, אשה יכולה להיות גאה לצאת אתו, הוא היה מתחת לחלון שלי, ואני הייתי עירומה בחושך, והיה לי קר, ושיפשפתי את הבטן בידיים כי חשבתי שאני עוד רטובה לגמרי. אני עולה לרגע", ככה אמר, רק לראות את החדר שלך". הוא נשאר שעתיים, והמיטה חרקה – מיטת הברזל הארורה הזאת. מעניין איפה הוא גירד את המלון הזה, הוא אמר לי שפעם בילה כאן שבועיים, שאני ארגיש כאן מצוין, יש פה חדרים משונים, ראיתי שניים, אף פעם לא ראיתי חדרים קטנים כל כך, והם מלאים וגדושים רהיטים, יש שני דרגשים וספות ושולחנות קטנים, זה מסריח מאהבה, אני לא יודעת אם בילה כאן שבועיים אבל הוא בטח לא בילה אותם לבד; הוא כנראה מכבד אותי מעט מאד אם תקע אותי הנה. שרת המלון גיחך כשעלינו במדרגות, זה אלג'יראי, אני שונאת את הטיפוסים האלה. אני מפחדת מהם, הוא הסתכל על הרגליים שלי, אחר כך הוא נכנס בחזרה למשרד, הוא בטח חשב לו: "הנה, הם עושים את זה" והוא דימיין לו דברים מלוכלכים, אומרים שזה מחריד מה שהם עושים שם, לנשים; אם מישהי נופלת להם. לידיים, היא נשארת נכה לכל החיים; וכשפייר לא נתן לי מנוחה. כל הזמן חשבתי על האלג'יראי הזה שחושב על מה שאני עושה ושמתאר לו טינופת עוד יותר גרועה ממה שזה היה באמת. יש מישהו בחדר!
לולו עצרה את נשימתה, אך החריקות פסקו כמעט מיד. כואב לי בין הרגליים, מגרד לי שם ושורף, אני רוצה לבכות, וככה זה יהיה בכל הלילות, חוץ ממחר בלילה, כי נהיה ברכבת. לולו נשכה את שפתה והצטמררה מפני שזכרה כי גנחה. לא נכון, לא גנחתי, רק נשמתי קצת בקול רם, כי הוא כבד כל-כך שכשהוא עלי הוא עוצר לי את הנשימה שלי, הוא אמר לי: "את גונחת. טוב לך", אני שונאת שמדברים כשעושים את זה, הייתי רוצה שנשכח את עצמנו, אבל הוא, הוא לא מפסיק להגיד כל מיני גסויות. לא גנחתי, קודם כל, אני לא יכולה להגיע לסיפוק, זאת עובדה, הרופא אמר, רק אם אני עושה לי אותו בעצמי. הוא לא רוצה להאמין, אף פעם הם לא רצו להאמין, הם אמרו כולם: "זה מפני שההתחלה אתך היתה לא טובה, אני אלמד אותך איך ליהנות"; נתתי להם להגיד את זה, ידעתי יפה מאוד מה העניין, זה משהו רפואי; אבל זה מרגיז אותם.
מישהו עלה במדריגות. מישהו חוזר. אלא אם כן, הו אלוהים, זה שוב הוא. הוא בהחלט מסוגל לזה, אם שוב תקף אותו החשק. זה לא הוא, זה צעדים כבדים – ואולי – ליבה של לולו ניתר בקרבה – אולי זה האלג'יראי, הוא יודע שאני לבדי, הנה הוא בא לדפוק על הדלת, אני לא יכולה, אני לא יכולה לסבול את זה, לא, זה בקומה למטה, זה מישהו שחוזר לחדר שלו, הוא מכניס את המפתח לחור המנעול, זה לוקח לו זמן, הוא שיכור, מעניין מי מתגורר במלון הזה, זה בטח אנשים יפים אלה; פגשתי אחת ג'ינג'ית, היום אחר הצהריים, במדריגות, היו לה עיניים של מסוממת. לא גנחתי! אבל, כמובן, בסופו של דבר בכל זאת חימם אותי עם כל המישמושים שלו, הוא יודע את המלאכה; אני שונאת בחורים שיודעים את המלאכה, הייתי מעדיפה לשכב עם בתול. הידיים האלו שהולכות ישר אל המקום שצריך, שמרפרפות. שלוחצות קצת, לא יותר מדי… הם חושבים שאת כלי נגינה, והם גאים שהם יודעים לנגן עלייך. אני שונאת שמחממים אותי, הגרון שלי מתייבש, אני פוחדת ויש לי מין טעם בפה, ואני מרגישה מושפלת כי הם חושבים שהם שולטים בי; פייר, הייתי מעיפה לו סטירה כשהוא לובש את ההבעה הטפשית שלו ואומר: "אני שולט בטכניקה". אלוהים, לחשוב שהחיים זה זה, בשביל זה מתלבשים ומתרחצים ומתייפים, וכל הרומאנים נכתבים על זה. וחושבים על זה כל הזמן ובסופו של דבר, הנה מה שזה, את מסתגרת בחדר עם אחד שכמעט חונק אותך ובסוף עוד מרטיב לך את הבטן. אני רוצה לישון, הה! אילו רק יכולתי לישון קצת. מחר אסע כל הלילה, אני אהיה שבורה. בכל זאת הייתי רוצה להיות קצת רעננה כדי שאוכל לשוטט בניס; אומרים שכל כך יפה שם, יש רחובות קטנים כמו באיטליה וכבסים צבעוניים מתייבשים בשמש, אתיישב לי באיזה מקום עם הכן שלי ואצייר וילדות קטנות יבואו להסתכל מה אני עושה. טינופת! (היא זזה קצת וירכה נגעה בכתם הרטוב שעל הסדין). בשביל זה הוא לוקח אותי. אף אחד, אף אחד לא אוהב אותי. הוא הלך לצידי, ואני כמעט התעלפתי וחיכיתי למלה של חיבה, הוא, אילו היה אומר: "אני אוהב אותך", מובן שלא הייתי חוזרת אליו, אבל הייתי אומרת לו משהו נחמד, היינו נפרדים כחברים טובים, חיכיתי, חיכיתי, הוא תפס אותי בזרוע ואני השארתי את הזרוע שלי בידו, רירט התרגזה נורא, לא נכון שהוא נראה כמו אוראנג אוטאנג, אבל ידעתי שהיא חושבת משהו כזה, היא הביטה בו מהצד בעיניים מלוכלכות, מפליא כמה היא יכולה להיות רעה. אז, למרות זה, כשהוא תפס אותי בזרוע לא התנגדתי, אבל לא אותי הוא רצה, הוא רצה את אשתו, כי הוא נשא אותי לאשה והוא בעלי; הוא תמיד זילזל בי, היה אומר שהוא יותר חכם ממני, וכל מה שקרה, זה באשמתו, הוא היה יכול לא להביט עלי מגבוה, ואז הייתי עכשיו אתו. אני בטוחה שהוא לא מתגעגע אלי כרגע, הוא לא בוכה, הוא נוחר, זה מה שהוא עושה והוא מרוצה מאד כי כל המיטה שלו והוא יכול לפשוט את הרגליים הגדולות שלו. הלוואי שאמות. אני כל כך פוחדת שהוא יחשוב עלי רעות; לא יכולתי להסביר לו כלום כי רירט עמדה בין שנינו, היא דיברה, היא דיברה, היא נראתה היסטרית. עכשיו היא מרוצה, היא טופחת לעצמה על השכם על הגבורה שלה, איזה חוכמה זאת עם אנרי שהוא רך כמו טלה. אני אלך. הרי הם לא יכולים להכריח אותי לעזוב אותו כמו כלב. היא קפצה ממיטתה וסובבה את המתג. גרביים ותחתונית זה מספיק. היא אף לא טרחה להסתרק, כל-כך נחפזה, והאנשים שיראו אותי לא יידעו שאני עירומה מתחת למעיל הגדול והאפור שלי, הוא מגיע לי עד כפות הרגליים. האלג'יראי – היא עצרה בלב הולם – אני אהיה מוכרחה להעיר אותו כדי שיפתח לי את הדלת. היא ירדה בצעדים חרישיים אך המדריגות חרקו אחת לאחת; היא דפקה על שמשת המשרד.
"מה יש?", אמר האלג'יראי. עיניו היו ורודות ושערו פרוע, הוא לא נראה מפחיד באמת.
"פתח לי את הדלת", אמרה לולו ביובש.
כעבור רבע שעה, צלצלה בדלתו של אנרי.
"מי זה?" שאל אנרי מעבר לדלת.
"זאת אני".
הוא לא עונה, הוא לא רוצה לתת לי להיכנס אלי הביתה.
אבל אני אדפוק על הדלת עד שהוא יפתח, הוא ייכנע בגלל השכנים.
כעבור רגע נפתחה הדלת למחצה ואנרי התגלה, חיוור ופצעיו על אפו; הוא היה בפיז'מה. "הוא לא ישן", חשבה לולו ברוך.
"לא רציתי להסתלק ככה, רציתי לראות אותך עוד פעם".
אנרי הוסיף לשתוק. לולו נכנסה כשהיא דוחפת אותו קצת. כמה הוא נבוך, תמיד הוא נתקע לך בדרך, הוא מביט בי בעיניים גדולות, הזרועות שלו מתנדנדות, הוא לא יודע מה לעשות בגוף שלו. שתוק, נו, שתוק, אני רואה יפה מאוד שאתה נרגש ושאתה לא יכול לדבר. הוא התאמץ לבלוע את הרוק, ולולו היא שהיתה צריכה לסגור את הדלת.
"אני רוצה שניפרד כחברים", אמרה.
הוא פתח את פיו כאילו ביקש לדבר, פנה לאחוריו במהירות וברח. מה הוא עושה? היא לא העזה ללכת אחריו. האם הוא בוכה? היא פתאום שמעה אותו משתעל: הוא בשירותים. כשחזר, נתלתה על צווארו והצמידה את פיה אל פיו: הוא הריח קיא. לולו פרצה בבכי:
"קר לי", אמר אנרי.
"בוא נשכב", הציעה בוכה, "אני יכולה להישאר עד מחר בבוקר".
הם שכבו במיטתם ולולו ניטלטלה ביפחות עזות, מפני שהזרה אל חדרה ואל מיטתה היפה והנקיה ואל הנצנוץ האדום בחלון. היא חשבה שאנרי יטול אותה בזרועותיו אך הוא, לא כלום: הוא שכב פרקדן, כאילו סומר למיטתו. הוא קשוח כמו בשעה שהוא מדבר עם שווייצי. היא נטלה את ראשו בין כפותיה והביטה בו ללא ניד.
"אתה טהור אתה, טהור". הוא התחיל לבכות.
"כמה אני אומלל", אמר, "אף פעם לא הייתי אומלל כל-כך".
"גם אני לא", אמרה לולו.
הם בכו שעה ארוכה. אחרי זמן מה, כיבתה את האור והניחה את ראשה על כתפו. אילו היה אפשר להישאר כך תמיד: טהורים ועצובים כשני יתומים; אבל אי אפשר, זה לא קורה בחיים. החיים היו גל עצום שעמד להסתער על לולו ולקרוע אותה מזרועותיו של אנרי, היד שלך, היד שלך הגדולה. הוא גאה בהן כי הן גדולות, הוא אומר שבני משפחות עתיקות יש להם תמיד גפיים דולות. הוא לא ילפות עוד את מותני בכפות ידיו – הוא היה מדגדג אותי קצת אבל אני הייתי גאה כי הוא כמעט יכול להקיף אותי בכפותיו, להגיע אצבעות אל אצבעות. לא נכון שהוא אימפוטנט. הוא טהור, טהור – וקצת עצל. היא חייכה מבעד לדמעות ונשקה לו מתחת לסנטרו.
"מה אגיד, להורי?" אמר אנרי, "אמא שלי תמות מזה".
גברת קריספין לא תמות, היא דווקא תחגוג. הם ידברו עלי בארוחה, כל החמישה, בפנים מאשימות, כמו אנשים שיש להם הרבה מה לומר אך לא רוצים להגיד הכל בגלל הקטנה בת השש עשרה, שהיא צעירה מכדי שידובר בנוכחותה בעניינים מסויימים. הנערה תצחק בליבה מפני שהיא תדע הכל, היא תמיד יודעת הכל והיא שונאת אותי. כל הבוץ הזה! וכלפי חוץ הכל נגדי.
"אל תגיד להם תיכף", התחננה, תגיד להם שנסעתי לניס להבראה".
"הם לא יאמינו לי".
היא נשקה לאנרי בטפיחות קטנות ומהירות על כל פניו.
"אנרי, לא היית מספיק נחמד אתי"
"נכון", אמר אנרי, "לא הייתי מספיק נחמד. אבל גם את", הוסיף לאחר הרהור, "גם את לא היית מספיק נחמדה".
"גם אני לא. אוי!" אמרה לולו, "כמה אנחנו אומללים!" היא בכתה בכי עז כל כך שחישבה להיחנק: עוד מעט יאיר היום, והיא עוד מעט תלך לדרכה. אדם, אף פעם, אף פעם לא עושה מה שהוא רוצה. הוא רק נסחף.
"לא היית צריכה ללכת ככה", אמר אנרי.
לולו נאנחה.
"דווקא אהבתי אותך, אנרי".
"ועכשיו, את כבר לא אוהבת אותי?"
"זה לא אותו דבר".
"עם מי את הולכת?"
"עם אנשים שאתה לא מכיר".
"איך את מכירה אנשים שאני לא מכיר", אמר אנרי בכעס, "איפה פגשת אותם?"
"עזוב את זה, יקירי, גוליבר הקטן שלי, הרי לא תשחק את הבעל בדיוק עכשיו?"
"את מסתלקת עם גבר!" אמר אנרי בבכי.
"שמע, אנרי, אני נשבעת לך שלא, אני נשבעת לך בחיי אמא שלי, הגברים ממש מגעילים אותי עכשיו. אני נוסעת עם משפחה, ידידים של רירט, אנשים מבוגרים. אני רוצה לחיות לבד, הם ימצאו לי עבודה: הו, אנרי, אילו ידעת כמה אני זקוקה לחיות לבד, כמה כל זה מגעיל אותי".
"מה?" אמר אנרי, מה מגעיל אותך?"
"הכל!" היא נשקה לו — "רק אתה לא מגעיל אותי, יקירי". היא השחילה את ידיה מתחת לפיז'מה של אנרי וליטפה שעה ארוכה את כל גופו. הוא הצטמרר למגע ידיה הצוננות אך לא מיחה בעדה, ורק אמר:
"אני אחלה".
אין ספק, משהו בתוכו נשבר.
בשעה שבע, קמה לולו, עיניה נפוחות מדמעות, היא אמרה בליאות:
"אני צריכה לחזור לשם".
"אני גרה במלון "התיאטרון", ברחוב ואנדום, זה מלון מלוכלך".
"הישארי אתי".
"לא, אנרי, בבקשה, אל תתעקש, אמרתי לך שאי אפשר".
"הזרם הוא הסוחף אותך, החיים; אתה לא יכול לשפוט, גם לא להבין. אין מה לעשות, צריך להיכנע לזה. מחר אהיה בניס" היא נכנסה לחדר הרחצה כדי לשטוף את עיניה במים פושרים. היא לבשה שוב את מעילה והיא רועדת… "זה כמו גורליות. הלוואי שאוכל לישון ברכבת, הלילה, אחרת אהיה מחוסלת כשנגיע לניס. אני מקווה שהוא הזמין כרטיסים למחלקה הראשונה; זאת תהיה הפעם הראשונה שאני נוסעת במחלקה הראשונה. הכל תמיד ככה: כבר שנים שאני רוצה לנסוע נסיעה ארוכה במחלקה הראשונה וביום שזה קורה לי העניינים מסתדרים ככה שזה כמעט לא גורם לי עוד הנאה". כעת, היתה בהולה ללכת, כי הרגעים האחרונים האלה היה בהם משהו בלתי נסבל.
"מה תעשה עם ה"גאלואה" הזה?" שאלה.
מגאלואה הזמינו כרזה אצל אנרי, אנרי עשה אותה, וכעת, "גאלואה" לא רצו בה עוד.
"אני לא יודע", אמר אנרי.
הוא היה מצונף מתחת לשמיכות, לא נראו אלא שערותיו ובדל אזנו. הוא אמר בקול איטי ורך:
"הייתי רוצה לישון שבוע שלם".
"שלום לך, יקירי", אמרה לולו.
"שלום".
היא רכנה עליו, הפשילה מעט את השמיכות ונשקה לו על מצחו. היא עמדה שעה ארוכה במסדרון המדריגות, ואין בה עוז לסגור את דלת הדירה. מקץ זמן מה, הסבה את עיניה ומשכה בכוח את הידית. היא שמעה קול עמום וחשבה כי תתעלף: היא התנסתה בהרגשה כזאת כשהשליכו את חופן העפר הראשון על קבר אביה.
"אנרי לא היה נחמד כל-כך. הוא היה יכול לקום וללוות אותי עד הדלת. נדמה לי שהיה לי פחות צר אילו סגר אותה הוא".
ד.
"היא עשתה את זה!" אמרה רירט ועיניה ניבטות למרחקים. "היא עשתה את זה!"
היתה שעת ערב. בשש טלפן פייר אל רירט, והיא באה לפגוש אותו ב"דום".
"אבל את", אמר פייר, את לא היית צריכה לפגוש אותה הבוקר בסביבות תשע?"
"פגשתי אותה". "והיא לא נראתה משונה? "באמת שלא", אמרה רירט, לא ראיתי שום דבר. היא היתה קצת עייפה, אבל היא אמרה לי שלא ישנה טוב אחרי שהלכת. מפני שהתרגשה מאוד מהמחשבה שתראה את ניס ומפני שפחדה קצת מן השרת האלג'יראי… הנה, היא אפילו שאלה אותי אם אני חושבת שהזמנת כרטיסים למחלקה הראשונה ברכבת, היא אמרה שזה חלום חייה לנסוע במחלקה הראשונה. "לא", החליטה רירט, אני בטוחה שלא היה לה שום רעיון כזה בראש; לפחות לא כל עוד הייתי שם. הייתי אתה שעתיים, ולדברים כאלה, יש לי עין לא רעה, היה מפליא אותי שנעלם ממני משהו. תגיד לי שהיא יודעת היטב להעמיד פנים, אבל אני מכירה אותה כבר ארבע שנים וראיתי אותה בהמון הזדמנויות, אני מכירה את לולו זאת כאת כף-ידי".
"אם כן, הזוג טקסיה הם ששינו את דעתה. מוזר…" הוא הרהר כמה רגעים והמשיך פתאום: "מעניין מי נתן להם את הכתובת של לולו. אני בחרתי את המלון והיא לא שמעה עליו אף פעם לפני כן". הוא שיחק בהיסח הדעת במכתבה של לולו, ורירט רגזה מפני שהיתה רוצה לקרוא במכתב והוא לא הציע לה. "מתי קיבלת אותו?" שאלה לבסוף. "את המכתב ?…" הוא הושיטו לה בפשטות. הנה, את יכולה לקרוא. נראה שהניחו אותו אצל השוער בשעה אחת בערך". זה היה דף סגלגל ודק, מאלה הנמכרים בחנויות הטבק: יקירי הגדול, הזוג טקסיה באו (אני לא יודעת מי נתן להם את הכתובת). ואני עומדת להכאיב לך מאד, אבל אני לא עוזבת את הבית. אהובי, פייר יקירי; אני נשארת עם אנרי מפני שהוא אומלל מאד. הם הלכו לבקר אותו הבוקר, הוא לא רצה לפתוח את הדלת והגברת טקסיה אמרה שהוא נראה יותר מת מחי. הם היו מאוד נחמדים והבינו את הנימוקים שלי, היא אומרת שהאשמה כולה שלו, שזה דוב מגושם אבל בתוכו הוא לא אדם רע. היא אומרת שזה היה דרוש לו, כדי שיבין כמה הוא קשור אלי. אני לא יודעת מי נתן להם את הכתובת שלי, הם לא אמרו לי, כנראה שהם ראו אותי במקרה כשיצאתי את המלון הבוקר עם רירט. הגברת טקסיה אמרה לי שהיא יודעת כי היא דורשת ממני קורבן עצום אך היא מכירה אותי מספיק כדי לדעת שאני לא אנסה להתנער מזה. חבל מאוד מאוד שאנחנו לא נוסעים לניס. אהובי, אבל חשבתי כי משניכם אתה תהיה הפחות אומלל כי ממילא אני שלך תמיד. אני שלך בכל ליבי ובכל גופי, ואנחנו נתראה לעיתים קרובות כמו בעבר. אבל אנרי היה הורג את עצמו אם לא הייתי עוד אתו, הוא לא יכול בלעדי; אתה יכול להיות בטוח שאני לא נהנית בכלל להרגיש שרובצת עלי אחריות שכזאת. אני מקווה שלא תעשה לי את הפרצוף המכוער ההוא שלך שמפחיד אותי כל כך, הרי לא היית רוצה שיהיה לי מוסר כליות, נכון? אני חוזרת אל אנרי מיד, אני קצת מתחלחלת כשאני חושבת שאמצא אותו במצב הזה, אבל יהיה לי האומץ להציג את התנאים שלי, ראשית כל, אני רוצה יותר חופש מפני שאני אוהבת אותך, ואני רוצה שהוא יעזוב את רובר במנוחה ולא יגיד עוד אף פעם דברים רעים על אמא. יקירי, אני עצובה מאוד, הלוואי שהיית כאן אתי, אני רוצה אותך, אני נצמדת אליך ומרגישה את הלטיפות שלך בכל גופי. מחר בחמש אהיה ב"דום". – לולו".
"פייר המסכן שלי!"
רירט לפתה את ידו.
"אני יכול להגיד לך", אמר פייר, שאם חבל לי זה בעיקר בשבילה! היא היתה זקוקה לאוויר ולשמש. אבל אם היא החליטה כך… אמי עשתה לי סצינות נוראות", הוסיף. "הווילה היא שלה, היא לא רצתה שאביא לשם אשה".
"אה?" אמרה רירט בקול רועד, "אה? אם ככה זה בסדר גמור, אז כולם מרוצים!" היא שמטה את ידו של פייר: היא חשה, בלי לדעת מדוע, שהיא נשטפת כולה בצער מריר הגואה בה.
__________
הסיפור מוצג כאן באדיבות הוצאת כנרת זמורה דביר. מתוך קובץ הסיפורים "אינטימיות", פורסם על ידי הדר הוצאת ספרים.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.