פעם אחת ביקר אותי בברלין פילוסוף טורקי מאיסטנבול. הוא בא לשם רק לכמה ימים. הוא הביט על הרחוב ואמר בשקט: ״אני לא חושב שהייתי יכול לחיות כאן.״

לא מטוסי הקיץ, אבל מטוסי החורף הביאו הרבה אנשים בוכים מאירופה לאיסטנבול, כי אביהם או אמם שבטורקיה מתו. לפני שלוש שנים ישבתי במטוס חורף. פתאום קמה אישה בקדמת המטוס מן המושב שלה, השתטחה על הרצפה והתחילה לקונן. כולם התרוממו.

״מה קרה?״

שני ילדים של האישה הזאת מתו באיסטנבול בתאונת דרכים, והיא טסה ללווייה שלהם. הדיילות הושיבו אותה בחזרה במושב שלה והחזיקו לה את היד. האישה צעקה: ״תפתחו את הדלת. תזרקו אותי החוצה. אני רוצה לחפש אותם בשמיים.״ היא השקיפה מבעד לחלון ללא הרף, כאילו יש בכוחה לראות את מתיה בשחקים.

״תפתחו את הדלת.״

אחר כך הביטה בנוסעים שמאחוריה, כאילו על כולם לצאת איתה לשמיים כדי לחפש את המתים. היא רצתה שהמטוס ינוע שמאלה, ימינה, אחורה, קדימה, כמו מכונית, ויחפש את המתים שלה. אבל המטוס טס ישר, כאילו משך אותו מישהו בעזרת מוט דרך השמיים…

כשעוד גרתי באיסטנבול, לפני עשרים וחמש שנה, ישבתי ליל קיץ אחד על ספינה שהשיטה אותי מהצד האירופי לצד האסיאתי. מוכרי התה הגישו תה לאנשים, והמטבעות קירקשו בכיסיהם. הירח היה גדול כל כך, כאילו הוא שוכן רק בשמי איסטנבול, אוהב רק את איסטנבול ומתמרק מדי יום רק בשביל העיר הזאת. בכל מקום שהביט אליו, נפתחו מיד כל הדלתות והניחו לו להיכנס. לאן ששלחת ידך, נגעת גם בירח. כל אחד החזיק קצת ירח בידיו. עכשיו האיר הירח שני פרצופים לידי על הספינה. בחור, בחורה. הוא אמר: ״אז נתת גם למוסטפה את המפתח שלך. אני הולך. להתראות.״ הוא קפץ מסיפון האונייה אל הים וצלל באור הירח. הספינה היתה בדיוק באמצע הדרך בין אסיה לאירופה. הבחורה לא אמרה דבר והוסיפה לשבת במקומה באור הירח. כל שאר האנשים חשו אל מעקה הסיפון, הספינה נטתה עם המון האדם, גם כוסות התה החליקו עם התחתיות שלהן לעבר המעקה. מוכר התה צעק: ״מטבעות תה. מטבעות תה.״ שאלתי את הבחורה: ״הוא שחיין טוב?״ היא הנהנה. צוות הספינה זרק לבחור שני גלגלי הצלה, אבל הוא לא רצה גלגל הצלה. הספינה הסתובבה ושטה אחרי הבחור, סירת הצלה משתה אותו מהים. הירח עקב אחרי כל מה שקרה, וכשנשלח הבחור בשיער ובבגדים רטובים אל הקברניט, האיר אותו הירח במעגל אור כמו ליצן בקרקס. הספינה שבה והסתובבה לעבר החלק האסיאתי, למוכרי התה נמצאו לקוחות, והם לקטו את מטבעותיהם. הירח האיר את כוסות התה הריקות, והנה פתאום שבה והסתובבה הספינה לעבר הצד האירופי כי שכחה את גלגלי ההצלה בים. וכל הזמן היה הירח תלוי מעל אירופה ואסיה.

בשדה התעופה של איסטנבול המתינו האנשים, מסדרון ארוך של אנשים, אחדים בכו.

כמה דלתות היו עכשיו באיסטנבול? שנים-עשר מיליון תושבים, כמה דלתות הם פותחים? האם יכול אור הירח למלא את החריצים תחת הדלתות הללו? האם הירח מסוגל לעשות זאת?

בילדותי חיו באיסטנבול ארבע מאות אלף בני אדם.

השכנה שלנו, מאדאם אטינה (״אתנה״), יוונייה איסטנבולית, משכה אז את לחייה הזקנות אל מאחורי אוזניה והדביקה אותן בנייר דבק. היא רצתה שאעזור לה. היא אמרה לי: ״אני ביזנטית, כמו הכנסייה אגִייה סוֹפִייה, שנבנתה בימי הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס הגדול, בשנת 326 לספירה, בזיליקה עם קירות אבן וגג עץ. הביזנטים האמינו שבאגייה סופייה הם קרובים לאלוהים יותר מבכל מקום אחר, וגם אני מאמינה שבקונסטנטינופול אני קרובה אל הירח יותר מבכל מקום אחר בעולם.״ עם נייר דבק מאחורי האוזניים הלכה מאדאם אטינה לירקן. הלכתי איתה, בלחייה המשוכות לאחור היא נראתה צעירה, לכן הלכתי מהר. היא רצתה ללכת מהר כמוני והייתה נופלת לפעמים ברחוב. הירקן היה מוסלמי והוא התלוצץ עם מאדאם אטינה: ״מאדאם, בא מלאך מוסלמי, תקע את האצבע לחור באחד העמודים וסובב את הכנסייה אגייה סופייה לכיוון מכה.״ אהבתי את האגייה סופייה, רצפתה הייתה עקומה, ועל קירותיה נראו פרסקאות של ישו בלי צלב. ממרומי הצריח קרא מואזין את האַדָ׳אן, ובלילה זרח הירח על פניו של ישו ועל פני המואזין.

פעם אחת הפליגה איתי מאדאם אטינה על הספינה אל החלק האסיאתי. הייתי בת שבע. אמי אמרה: ״תראי, היוונים מאיסטנבול הם המלח והסוכר של העיר.״ ומאדאם אטינה הראתה לי את קונסטנטינופול שלה. ״תראי את המגדל הקטן הזה בים. מגידי עתידות ניבאו לקיסר הביזנטי, שנחש יכיש את בתו והיא תמות, והוא ציווה לבנות לפני חופי רובע איסקידאר את מגדל ליאנדרוס (מגדל הנערה) הזה והחביא בו את בתו. פעם אחת חשקה נפשה של הנערה בתאנים, וכשהביאו לה סל תאנים מהעיר, הכיש אותה נחש שהתחבא בסל והיא מתה.״ מאדאם אטינה חפנה את פניי בידיה ואמרה: ״ילדתי, עם העיניים היפות שלך את עתידה לשרוף את הלב להרבה גברים.״ השמש האירה את ציפורניה המשוחות בלק אדום, ומאחוריהן ראיתי את מגדל הנערה בים.

אחר כך חצתה איתי מאדאם אטינה את הגשר שמעל קרן הזהב. כשפסעתי אז על הגשר הנמוך שהתנועע עם הגלים, עוד לא ידעתי שלאונרדו דה וינצ׳י – העות׳מאנים כינו אותו לקארדו – כתב פעם, ב-3 ביולי 1503, מכתב לסולטאן. הסולטאן רצה לתת לו לבנות גשר מעל קרן הזהב, ולאונרדו כתב לסולטאן והציע תוכניות לבניית הגשר. הצעה אחרת הגיעה בשנת 1504 ממיכאלאנג׳לו. אבל למיכאלאנג׳לו הייתה שאלה: ״אם תופקד בידי בניית הגשר – האם ידרוש הסולטאן שאמיר את דתי לאסלאם?״ אב המנזר הפרנציסקני שדן עם מיכאלאנג׳לו בהצעה של הסולטאן, אמר: ״לא, בני, אני מכיר את איסטנבול היטב כמו את רומא. אינני יודע באילו מן הערים הללו חיים יותר חוטאים. הסולטאן העות׳מאני לעולם לא ידרוש ממך דבר כזה.״ אבל למיכאלאנג׳לו בכל זאת לא התאפשר לבנות את הגשר, כי האפיפיור איים לנדות את האמן מהכנסייה. מאות בשנים לא בנו העות׳מאנים גשר בין שני החלקים האירופיים של איסטנבול, כי בחלק האחד חיו מוסלמים, ובשני יהודים, יוונים וארמנים. רק סירות דייגים היו מעבירות את האנשים מצד לצד. לבסוף ביקש הסולטאן מהמוט השני (1808 – 1836) לאחד בין מוסלמים ללא-מוסלמים באיסטנבול וציווה לבנות את הגשר המפורסם. כשהסתיימה בנייתו, היכו דייגים במקלות את הגשר, כי הוא גזל את פרנסתם. הגשר היה כמו במה: יהודים, טורקים, יוונים, ערבים, אלבנים, ארמנים, אירופים, פרסים, צ׳רקסים, נשים, גברים, סוסים, חמורים, פרות, תרנגולות, גמלים – כולם חצו את הגשר הזה. גם שני משוגעים בזמן כלשהו, אישה וגבר, שניהם היו עירומים. הגבר עמד בקצה האחד של הגשר, האישה בקצה השני. היא קראה: ״החל מכאן איסטנבול היא שלי.״ הוא קרא: ״החל מכאן קונסטנטינופול היא שלי.״

בשדה התעופה לקחתי מונית. מאז שנהייתה איסטנבול מטרופולין של שנים-עשר מיליון תושבים, חדלו נהגי המוניות למצוא את הכתובת ונעשו עצבניים. ״גברתי, אם את לא יודעת לאן את רוצה לנסוע, למה נכנסת למונית שלי?״ רציתי לנסוע לחברה, לא היו לי יותר לא אב ולא אם שיכולתי לנסוע אליהם.

כבר לפני שנים באתי לאיסטנבול במטוס חורף כדי לקבור את הוריי, שמתו בהפרש של שלושה ימים זה מזה. קודם אמי הלכה לעולמה. אבי ישב בכורסה שלו, הכורסה שמולו הייתה ריקה. הוא הביא מערכת שיניים תותבות, שגבינת כבשים עוד הייתה דבוקה אליהן, ואמר: ״הנה, השיניים התותבות של אמא שלכם.״ יומיים אחר כך מת גם הוא, ובחצר המסגד עמד הארון שלו על אבן מתים גבוהה. על האבנים האחרות עמדו עוד שני ארונות מתים, והנהלת המסגד בלבלה ביניהם. היא לא ידעה איזה מת שייך לאיזו משפחה. בבית הקברות הוציאו אפוא הקברנים מן הארונות את הגופות העטופות בתכריכים, ומכל משפחה התבקש גבר אחד – הנשים לא הורשו לעמוד סמוך לקבר – לבדוק מי מהמתים שייך לה. אחי הסתכל על פני שלושת המתים ואמר: “זה אבא שלנו.״

המונית הסיעה אותי אז אל בית הקברות שבו קבורים הוריי. לא זכרתי באיזה קבר טמון אבי. לא ידעתי אלא שמקברו אפשר לראות את הים. מאז שנהייתה איסטנבול מטרופולין של שנים-עשר מיליון תושבים, התחילה הנהלת בית הקברות לדרוש מן השארים לקנות את הקבר, אחרת יטמנו מתים חדשים מעל המתים. אחי התקשר אליי אז לגרמניה: ״מה אנחנו רוצים לעשות? לקנות את הקבר או לתת לו ללכת לאיבוד בין מתים אחרים?״ ״מה דעתך?״ ״אנחנו יכולים לתת לו לשכב עם מתים אחרים, זה מתאים לו יותר.״ מאחר שבאיסטנבול לא נוהגים לבקר בבית קברות, לא היה אכפת לנו איפה יהיו קבורים המתים. בתי הקברות ריקים, אלו המקומות השקטים היחידים בעיר. בנערותי הלכתי פעם עם משורר אחד לבתי הקברות. הוא כתב לעצמו את הכיתובים על המצבות. הוא אמר: ״אלו המשפטים האחרונים של האנשים. פה אין שקרים.״ הוא רצה להשתמש במשפטים האלה בשירים שלו.

אמנם אין באיסטנבול מבקרים בבתי הקברות, אבל לכל בית קברות יש את המשוגעים שלו. הם מסתובבים בין המצבות, וחתולים הולכים אחריהם כי הם נותנים להם גבינה ולחם. בבית הקברות של הוריי חיו במשך שנים שני משוגעים. האחד תמיד היה נותן לאחר לירה. יום אחד הוא נתן לו במקום לירה אחת שלוש לירות. האחר התרגז ואמר: ״מה פתאום אתה נותן לי שלוש לירות, אני רוצה לירה אחת.״ ״בני, לא שמעת על האינפלציה? עכשיו שלוש לירות הן לירה אחת.״

האחר התחיל לבכות, חברו הגיש לו ממחטה.

נהג המונית לא מצא את כתובתה של חברתי והזיע. נתתי לו ממחטת נייר ואמרתי: ״תסיע אותי למרכז העיר.״ לפני שלושים שנה היה באיסטנבול מפיק סרטים שצילם רק סרטים עצובים, ומאחר שהיה בטוח שכל הצופים יבכו, הזמין ממחטות מכותנה עדינה. הוא עצמו עמד לפני בית הקולנוע וחילק את הממחטות לבאים. ותוך כדי כך היה צוחק. באותו זמן היה באיסטנבול משוגע מפורסם אחד שהעריץ במיוחד שחקן טורקי מסוים. השחקן הזה נהרג באחד התפקידים שלו בסרט, אז המשוגע הביא ערב אחד אקדח לבית הקולנוע כדי להרוג את הרוצח לפני שיספיק לירות – וירה שישה כדורים באקרן. איסטנבול אוהבת את המשוגעים. העיר חולצת לפניהם את שדיה ומיניקה אותם. היא הניחה לכמה סולטאנים משוגעים לשלוט בה. כשבא משוגע, איסטנבול נותנת לו מקום.

בדיוק לפני בית הקולנוע שבו ירה המשוגע באקרן, ירדתי מהמונית. בטרם עברתי לברלין לפני עשרים ושתיים שנה, עמדתי לעתים קרובות לפני בית הקולנוע הזה וחיכיתי לחברים שלי.

עכשיו אני שוב עומדת כאן ומתבוננת בפניהם של העוברים והשבים. נדמה שסרטים מכל מיני מדינות בעולם מוקרנים זה על גבי זה. האמפרי בוגארט מדבר עם אישה ערבייה, שואל אותה מה השעה. זונה רוסייה פונה אל גבר שמתנועע כמו וודי אלן.

בפניהם של האנשים אני מחפשת את חבריי דאז, אבל אני מחפשת אותם באנשים הצעירים של היום, כאילו לא הזדקנו בעשרים ושתיים השנים האלה, כאילו הם מחכים לי בפרצופיהם הישנים. כאילו ברגע שעברתי לאירופה קפאה איסטנבול לכדי תצלום על מנת לחכות לי – על כל המרחצאות שלה, הכנסיות, המסגדים, ארמונות הסולטאן, הבארות, המגדלים, החומות הביזנטיות, הבאזארים, בתי העץ, הסמטאות התלולות, הגשרים, עצי התאנה, שכונות העוני, חתולי הרחוב, כלבי הרחוב, הכינים, החמורים, הרוח, הים, שבע הגבעות, הספינות, המשוגעים, המתים, החיים, הזונות, המשוררים, הסבלים. כאילו חיכתה לי איסטנבול על מיליוני נעליה, הממתינות בבתים לבוקר, על מיליוני מסרקיה, המונחים לפני מראות מוכתמות בקצף גילוח.

אני כאן, עכשיו יפתחו כל החלונות. הנשים יקראו לחברותיהן מחלון לחלון. צמחי הבזיליקום שבעציצים יתנו ריחם. ילדי העניים יקפצו אל ים מרמרה בתחתוני הכותנה הארוכים שלהם כדי להתרחץ. כל הספינות שבין אסיה לאירופה יצפרו. החתולים ייללו לאהבה על הגגות. שבע הגבעות של איסטנבול יתעוררו. הצועניות יקטפו בהן פרחים כדי למכור אותם אחר כך במרכז העיר. הילדים יטפסו על עצי התאנה. הציפורים ינקרו בתאנים.

״אמא, ריבת תאנים עושים מעצי התאנה הזכריים או הנקביים?״ ״מהזכריים. תראי, הפירות שלהם קטנים וקשים.״

בגני הצבעונים של ארמון הסולטאן יהלכו הצבים ועל גבם הנרות הדולקים, הצבעונים יטו את ראשם ברוח לעבר הים, הנרות של הצבים יהבהבו לאותו כיוון. הרוח תדחף היום את הספינות והן יוכלו לשוט מהר יותר, הנוסעים יגיעו הביתה מוקדם יותר. כשיהיו הגברים בבית, ייכבו האורות על שבע הגבעות. האבות ירחצו ידיים. רחשי מים. ״בתי, תני לי מגבת.״ ״כן, אבא.״

מול בית הקולנוע היו כמה חנויות, חלק מהזבנים זיהו אותי ובירכו אותי לשלום, לכולם היו שיער שיבה וגבות כסופות.

ליד בית הקולנוע עמד איש עני, אולי איכר, וניסה לצלם את העוברים והשבים במצלמת פולרואיד.

״תצלום מזכרת מאיסטנבול, תצלום מזכרת מאיסטנבול.״

נתתי לו לצלם אותי, התמונה הייתה מטושטשת. ״תצלם עוד תמונה.״

״אין לי יותר סרט צילום.״

מקבצת נדבות אחת לקחה את התצלום מידי ואמרה לצלם:

״אתה הלוא האמן, למה לא צילמת את הגברת לפני מקדונלד׳ס?״

היא התבוננה בתצלום בדקדוק וקראה: ״הו, כמה יפה יקירתי, כמה יפה.״

חשבתי שהיא מתכוונת אליי, אבל בתצלום ישבה חתולה על החומה שמאחוריי. אני הייתי מטושטשת, אבל החתולה הייתה ממוקדת.

אחר כך התקשרתי לפילוסוף הטורקי שלא רצה לגור בברלין.

״איפה את?״

״באיסטנבול.״

נסעתי אליו בספינה אל החלק האסיאתי של איסטנבול. בצד הספינה שטה סירת דייגים שהובילה שני סוסים. הירח זרח על פניהם של הסוסים, שהיו רגועים לגמרי. טבלתי את ידיי בים כדי לגעת במעט אור ירח, הירח נראה פתאום כמו בילדותי – כאילו הוא שוכן רק בשמי איסטנבול, אוהב רק את איסטנבול ומתמרק מדי יום רק בשביל העיר הזאת.

*הסיפור לקוח מתוך: Der Hof im Spiegel by Emine Sevgi Özdamar. © Kiepenheuer & Witsch GmbH & Co. KG, Cologne/Germany