כשיצא אלעָזָר מהקבר, שבו היה שרוי שלושה ימים ושלושה לילות תחת שלטונו המסתורי של המוות, ושב חי אל מעונו, לא הבחינו אצלו במשך זמן רב באותן זרוּיות קודרות, שברבות הימים הפכו לאימה את עצם שמו. מתוך שׂמחה זוהרת על האיש שקם לתחיה, היו הידידים והקרובים מלטפים אותו בלי הרף, ובדאגותיהם למזון ולמשקה ולבגדים חדשים היו משקיטים את התעניינותם השוקקת. והלבישו אותו מַחלצות בצבעים בהירים של תקווה ושל צחוק, וכשישב שוב, בדומה לחתן בבגדי חתונה, ביניהם אל השולחן, ושוב אכל, ושוב שתה, בכוּ מהרגשת נחת וקראו את השכנים, שיציצו בשָׁב לתחיה באורח פלאי. היו באים השכנים ושמחים ברוב הנאה; היו באים אנשים זרים מערים ומיישובים מרוחקים ובקריאות סוערות הביעו את סגידתם לנס – כדבורים המו מעל ביתן של מרים ומרתה.

והחדש שהופיע בפניו של אלעזר ובתנועותיו, אז זה היו מסבירים כטבעי, כעקבות המחלה הקשה והזעזועים שעברו עליו. נראה, שפעולתו ההרסנית של המוות על הגופה רק נעצרה בכוח השליטה המסתורית, אבל לא הושמדה לחלוטין; ומה שהמוות כבר הספיק לעשות בפניו ובגופו של אלעזר, היה כציור ובשקעי הלחיים היה מונח כְּחוֹל עפרורי; כן היו כחולות-עפרוריות אצבעות-הידיים הארוכות, ובציפורניים שגדלו בקבר נעשה הכחול ארגמני ועמום. פה ושם על השפתיים פרע העור, שנתנפח בקבר, ובמקומות אלו נשארו סדַקדקים אדמדמים דקים, מבריקים כמחוּפים בנציץ שקוף. והוא נעשה שמן. הגוף שתפח בקבר שמר על הממדים הכבירים, על אותן בליטות איומות, שמאחוריהן מורגש טחב הריקבון המסריח. אבל ריח המתים הכבד, שהיה ספוג בתכריכיו של אלעזר, ונדמה היה שאף בגופו, נעלם עד מהרה לחלוטין, וכעבור זמן מסויים נתרכך כְּחול הידיים והפנים והחליקו הסדקדקים האדמדמים של העור, עם שלא נעלמו לחלוטין. בפנים כאלה הופיע לפני בני-אדם בחיים השנִיִים; אבל הם נראו טבעיים לאלה שראו אותו בהיותו קבור.

לבד מהפנים נשתנה כאילו אופיו של אלעזר, אבל גם דבר זה לא הפליא איש ולא הסב אליו את תשומת-הלב הראויה. עד למותו היה אלעזר תמיד שמח וחסר-דאגות, אוהב צחוק ומַהתלה תמימה. בשל עליזות נעימה וישרה זאת, נטולת רשעוּת ועוגמה, חיבב אותו מורהו כל-כך. אלא שעכשיו היה רציני ושתקני; הוא עצמו לא היה מהתל, ועל מהתלת הזולת לא השיב בצחוק; והמלים שביטא לעתים רחוקות, היו פשוטות ביותר, מלים רגילות והכרחיות, נעדרות תוכן ועומק, כמוהן כקולות שבעל-חיים מביע בהם כאב והנאה, צמָא ורעָב. מלים כאלה עשוי אדם לומר במשך כל חייו, ואיש לא יידע לעולם במה כאבה ועלזה נפשו העמוקה.

כך בפָנים של גוויה, שבמשך שלושה ימים שלט עליה המוות בעלטה, – בבגדי תפארת של חתן, שנצצו בזהב צהוב ובארגמן דָמי, כבד ושתקני, אַחֵר כבר עד לאימה ומיוחד, אבל שאיש טרם הודה בו, – ישב אל שולחן המשתה בין ידידים וקרובים. בגלים רחבים, שהנה הם רכים והנה הם קולניים-סואנים, היתה הצהלה מהלכת סביבו; ומבטי אהבה חמים נמשכו אל פניו, שעדיין שמרו על קור הקבר; וידו הלוהטת של ידיד ליטפה את ידו שלו הכחולה, הכבדה. והמוסיקה נשמעה כל הזמן. הוזמנו נגנים, והם ניגנו בעליצות: חליל ותוף, קיתָרה וקתרוס. כאילו דבורים המו – כאילו צרצרים נתפקעו – כאילו ציפורים זימרו מעל ביתן המאושר של מרים ומרתה.

 

II

מישהו לא נזהר והרים את הכיסוי. מישהו בנשיבה אחת חסרת זהירות של מלה זרוקה הרס את הקסמים הבהירים ובמערומיה הזוועתיים חשף את האמת. המחשבה בראשו טרם נעשתה בהירה, כשהשפתיים שאלו בצחוק:

– למה לא תספר לנו, אלעזר, מה היה שם?

והכל נשתתקו, נדהמים מהשאלה. כאילו אך זה גילו שבמשך שלושה ימים היה אלעזר מת, ובסקרנות הביטו, ממתינים למענה. אבל אלעזר שתק.

– אתה לא רוצה לספר לנו, – התפעל השואל. – כלום נורא שם כל-כך?

ושוב הלכה מחשבתו אחרי המלה; אילו הלכה לפנים, לא היה מציג את השאלה, שבשלהּ נתכווץ ליבו שלו באותו רגע מפחד שאין לשׂאתו. אי-שקט תקף את הכל, והם ציפו בכמיהה לדבריו של אלעזר, ואילו הוא שתק, קר וחמוּר, ועינו הושפלו למטה. וכאן שוב, כאילו לראשונה, הבחינו בכחול הפנים הנורא ובסרבול הבשר המבחיל; על השולחן, כשכוּחה מאלעזר, נחה ידו הארגמנית-כחולה – וכל המבטים, לטושים ובלי משׂים, נצמדו אליה כאילו ממנה ציפוּ למַענה הנכסף. והנגנים עוד ניגנו; אבל הנה הגיעה השתיקה גם אליהם, וגשם שהמים מציפים גחלים מפוזרות, כך כיבתה גם השתיקה את הצלילים העליזים. נדם החליל; נדמו גם התוף הקולני, גם הקתרוס ההומה; וכאילו נוּתק מיתר, כאילו השיר עצמו מת – בצליל רוטט, קורע, ענתה הקיתרה – והיתה דממה.

– אתה לא רוצה? – חזר השואל, שלא יכול לעצור בעד לשונו המפטפטת. היתה דממה, וללא נוע נחה היד הארגמנית-כחולה. הנה זעה קלוֹת, והכל נאנחו בהקלה ונשאו עיניהם: ישר עלים, בסקרו הכל במבט אחד, הביט בכבדות ובאימה אלעזר ששב לתחיה.

הדבר היה ביום השלישי לאחר שיצא אלעזר מן הקבר. מאז הרגישו רבים את כוחו המסוכן של מבטו, אבל לא אלה שנשברו ממנו לתמיד, ולא אלה שבעצם המקורות הראשונים של החיים המסתוריים כמוהם כמוות, מצאו את כוח הרצון להתנגדות, – מעולם לא יכלו להסביר את האימה, שהיתה שרוּיה בלי נוע במעמקי אישוניו השחורים. הַבט הביט אלעזר בשקט ובפשטות, בלי רצון להעלים משהו, אבל גם בלי כוונה לומר משהו – הוא אף הביט בקרירות, כמי שאדיש לאין קץ אל החי. ובני-אדם שלֵווים רבים נתקלו בו מקרוב ולא הבחינו בו, ואחר-כך נודע להם תוף השתאות ופחד, מי הוא בעל-הבשׂר, השקט, שנגע בהם בבגדי הפאר הבהירים. לא פסקה השמש מאורהּ, כשהסתכל, לא פסקה המזרקה מצלצולה, והשמיים הטהורים-מענן, הכחולים, נשארו קרובים כפי שהיו, אבל האדם שנתפס במבטו המסתורי, לא שמע עוד את קול המזרקה ולא הכיר את השמיים הקרובים. עיתים געה האדם מרה; עיתים בייאושו תלש שערותיו מעל ראשו וקרא בטירוף-דעת לעזרה, אבל תכופות יותר קרה, שבאדישות ובשקט החל לגוֹוע, וגווע במשך שנים רבות, גווע לעיני כל, גווע נטול-צבע, קפה ומשועמם, כעץ המתייבש בשתיקה על קרקע טרשים. והראשונים, אלה שצעקו ונהגו בשיגעון, היו שבים לפעמים לחיים, ואילו האחרים – עולמית לא.

– אינך רוצה איפוא לספר לנו, אלעזר, מה ראית שם? – חזר בשלישית השואל. אבל עתה היה קולו אדיש ועמום, ושיעמום מת ואפור ניבט בטמטום מעיניו. ואת פני כל כיסה, כאבק, אותו שיעמום אפור, מת, ובפליאה מטומטמת סקרו האורחים זה את זה ולא הבינו למה נתכנסו הנה ויושבים אל השולחן המשופע. הפסיקו דיבורם. בשוויון-נפש חשבו, שיש מן הסתם ללכת הביתה, אבל לא היו מסוגלים לגבוֹר על השעמום הצמיג והעצל, שהתיש את השרירים, והוסיפו לשבת, מנותקים כולם זה מזה, כאוֹרוֹנים כהים, פזורים על-פני שׂדה לילי.

אבל לנגנים שילמו בעד זה שינגנו, ושוב ניגשו לכלי-נגינתם, ושם נשפכו וניתרו צלילים ששיננו אותם להיות עליזים, ואחרים ששיננו אותם להיות עצובים. אותה הרמוניה שכיחה התפתחה בהם, אבל האורחים היטו אוזן בתימהון: הם לא ידעו לשם מה זה ולָמה זה טוב, כשבני-אדם מושכים מיתרים, מנפחים לחיַיִם, שורקים לתוך חלילות דקות ויוצרים שאון משונה, רב-קולי.

– כמה רע הם מנגנים! – אמר מישהו.

הנגנים נעלבו והלכו להם. אחריהם, בזה אחר זה, הלכו להם האורחים, כיוון שבא הלילה. וכשהקיפה אותם מכל צד האפלה השקטה, וכבר הוקלה הנשימה, – הופיע פתאום לפני כל אחד מהם מראהו של אלעזר בנוֹגה מפחיד: פני מת כחולים, בגדיו של חתן, בגדי תפארת בהירים, ומבט קר, שבעוֹמקו נקרש ללא נוע דבר מבהיל. כאילו נהפכו לאבן, עמדו הם בקצוֹות השונים, והאפלה אפפה אותם, ובאפלה נשתלהבה בבהירות גוברת והולכת רוח-בלהות מבעיתה, דמותו העל-טבעית של ההוא, שבמשך שלושה ימים שרוי היה תחת שלטונו המסתורי של המוות. שלושה ימים היה מת; שלוש פעמים עלתה השמש ושקעה, ואילו הוא היה מת; ילדים שיחקו, מים השתקשקו על-פני אבנים, אבק חם התרומם מעל דרך המסע, – ואילו הוא היה מת. ועתה הוא שוב בין הבריות – נוגע להם – מביט בהם – מביט בהם! – ודרך עיגולי אישוניו השחורים, כדרך זגוגיות כהות, מביט באנשים השָׁם הלא-מושׂג.

 

III

איש לא דאג לאלעזר, לא נותרו לו קרובים וידידים, והמדבר העצום, שהקיף את העיר הקדושה, התקרב ממש לסף מעונו. ולביתו נכנס, ועל יצועו השׂתרע, כאשה, ואת האורות כיבה. איש לא דאג לאלעזר. זו אחר זו פרשו ממנו אחיותיו – מרים ומרתה – זמן רב לא רצתה מרתה לנטוש אותו, כיוון שלא ידעה מי יזוּן אותו, מי ירחם עליו, בכתה והתפללה. אלא שלילה אחד, כשהרוח נישאה במדבר ובקול שריקה נתכופפו הברושים מעל קורת הגג, התלבשה חרש, וחרש הלכה לה. ודאי שאלעזר שמע איך נטרקה הדלת, איך, לא מוגפה במהודק, היתה נחבטת באמות-הסיפּים תחת פרצי הרוח, – אבל הוא לא קם, לא יצא, לא בדק בעיניו. וכל הלילה עד הבוקר שרקו מעל ראשו הברושים, ונקשה הדלת בתחנונים, בהכניסה למעון את המדבר הקר, המתרוצץ בשקיקה. כמפני מצורע נמנעו מפניו הכל, וכמו למצורע רצו לתלות על צווארו פעמונית, כדי להימנע מפניו בעת פגישה. אבל מישהו שהחוויר אמר, שיהיה נורא, אם יישמע בלילה תחת החלונות צלצול הפעמונית של אלעזר – והכל החווירו והסכימו עימו.

וכיוון שהוא עצמו לא דאג לעצמו, הרי יתכן שהיה מת מרעב, לולא השכנים, שחששו ממשהו, וסיפקו לו מזון. ילדים הביאו אותו; הם לא פחדו מפניו, אבל גם לא לעגו לו, כשם שהם לועגים, מתוך אכזריות תמה, לאנשים אומללים. הם היו אדישים ביחס אליו, ובאות האדישות גמל להם אלעזר: לא היה לו חשק ללטף איזה ראש נחמד שחור ולהציץ לתוך עיניים זוהרות, תמימות. מופקר לשליטת הזמן ולשממה, היה ביתו הולך ונהרס, ומזמן נסו לכל עֵבר, אל השכנים, העיזים הפועות. ונתבַּלו בגדי החתונה שלו. כפי שלבש אותם באותו יום של אושר, כשניגנו הנגנים, כך היה לבוש בהם, בלי שהחליפם, כאילו לא ראה הבדל בין חדש לבין ישן, בין קרוע לבין חזק. הצבעים הבהירים אוּכּלו ודהו; כלבי העיר הרעים ונהלוֹלי המדבר החדים הפכו את האריג העדין לבלויים.

ביום, כשנעשתה השמש לרוצחת כל חי, ואפילו העקרבים הסתתרו מתחת לאבנים ושם נתכווצו מן התשוקה המטורפת לעקוץ, ישב הוא בלא תנועה תחת קרני השמש, מרים כלפי מעלה את פניו הכחולים ואת זקנו המדובלל, הפרוע.

כשעדיין היו מדברים אתו, שאלו אותו יום אחד:

– אלעזר המסכן! לך נעים לשבת ולהביט בשמש?

והוא השיב:

– כן, נעים.

עד כדי כך, כנראה, היה עז הקור של קבר שלושת-הימים, היתה עמוקה חשכתו, שלא היה עלי אדמות לא חום כזה ולא אור כזה, שבכוחו היה לחמם את אלעזר ולהאיר את אפלת עיניו, – עלה הרהור בראשם של השואלים, והם סרו משם באנחה.

וכשירד הכדור האדום-ארגמני, המפוחס, אל האדמה, פרש אלעזר אל המדבר והלך ישר אל השמש, כמתכוון להשׂיגה. תמיד ישר אל השמש הלך, ואלו שניסו לעקוב אחרי דרכו ולהיוודע מה עושה הוא בלילה במדבר, הטביעו עמוק בזכרונם צללית שחורה של אדם שמן, גבה-קומה, על רקע אדום של עיגול עצום פחוס. הלילה גירש אותם בפחדיו, וכך לא ידעו מה עושה אלעזר במדבר, אבל מראהו של השחור על-גבי האדום נצרב במוח ולא סר משם. כחַיה שליכלכה את עיניה והיא מחככת בזעם את הפרצוף בכפותיה, כך חיככו גם הם מתוך טיפשות את עיניהם, אבל מה שהיה נותן אלעזר היה בגדר בל-ימָחה, ונשכח, אולי, רק בבוא המוות.

אבל היו אנשים, שהתגוררו במרחקים, ושמעולם לא ראו את אלעזר, ורק שמוֹע שמעו עליו. בסקרנות נועזת, עזה מפחד וניזונה מפחד, בלעג כמוס בנשמה, היו באים אל היושב בשמש ונכנסים בשיחה עמו. בזמן ההוא כבר נשתפר מראהו של אלעזר ולא היה נורא כל-כך; וברגע הראשון סנקו באצבעות, ובחוסר אהדה חשבו על אווילותם של תושבי העיר הקדושה. אך כשנסתיימה השיחה הקצרה והם הלכו להם הביתה, היה מראה פניהם כך, שתושבי העיר הקדושה זיהו אותם מייד ואמרו:

– הנה הולך מטורף עוד אחד, שנתן בו אלעזר את עיניו, – ומיצמצו בשפתיהם מרוב חמלה והרימו ידיהם.

היו באים, תוך ציחצוח חרבות, אנשי-צבא אמיצים, שהיו ללא חת; היו באים, תוך צחוק וזמרה, עלָמים מאושרים; ואנשי-עסקים טרודים, מקרקשים בכספים, היו באים בריצה לרגע; ומשַׁמשי המקדש היהירים היו מעמידים את מַטותיהם ליד דלתו של אלעזר – ואיש מהם לא חזר להיות כפי שהיה. אותו צל איום אחד ויחיד ירד על הנפשות ושיווה מראה חדש לעולם המוּכּר הישן.

כך היו מביעים רגשותיהם אלו שעדיין נתחשק להם לדבר:

 

כל העצמים, שהעין ראתה והידיים חשו, נעשו ריקים, קלים ושקופים – לצלָלים בהירים באישון לילה נעשו דומים;

משום שאותה עלטה עצומה האופפת את היקום כולו לא נתפזרה עם שמש, עם ירח, עם כוכבים, אלא הלבישה במעטה שחור ללא גבול את האדמה, כאֵם, חיבקה אותה;

לכל הגופים חדרה, לברזל ולאבן, וגלמודים נשארו חלקיקי הגוף, שאיבדו את הקשר; ולעומק החלקיקים חדרה, וגלמודים נעשו חלקיקי החלקיקים;

משום שאותה ריקוּת עצומה, האופפת את היקום, לא נתמלאה בנראֶה, לא בשמש, לא בירח, לא בכוכבים, אלא שלטה ללא מצָרים, חודרת לכל מקום, מפרידה הכל: גוף מגוף, חלקיקים מחלקיקים;

בתוך הריקוּת היו עצים פורשים את שורשיהם, והם עצמם ריקים היו; בריקוּת עצמה, תוך איום בנפילה שקופה, תלויים היו מקדשים, ארמונות ובתים, והם עצמם ריקים היו; ובתוך הריקות היה נע אדם באי-שקט, והוא עצמו היה ריק וקל, כצל;

משום שהזמן חדל, ונתקרבה ראשיתו של כל דבר אל אחריתו: עדיין היה מיבנה בבנייתו, והבנאים עוד הקישו בקורנסים, והנה כבר נראו הריסותיו וריקותו במקום ההריסות; אך זה נולד אדם, ואילו על ראשו הודלקו נרות הקבורה, והם כבר כלו וכבוּ, וכבר נעשתה ריקות במקום האדם ונרות הקבורה, ואפוף ריקות ועלטה, היה האדם מרטט באין-תקווה בפני אימת האינסוף.

כך היו אומרים אלה שעדיין נתחשק להם לדבר. אבל עוד יותר היו יכולים, מן הסתם, לומר אלה שלא רצו לדבר ובשתיקה מתו.

 

IV

בזמן ההוא חי ברומא פַּסל מפורסם. מחומר, משי ומארד יצר גופי אֵלים ובני-אדם, ויופיים האלוהי היה כה רב, שהבריות כינו אותו אלמותי. אלא שהוא עצמו לא היה מרוצה, והיה טוען בתוקף שיש עוד משהו, יפה ביותר באמת, שאין הוא מסוגל לקבעו לא בשיש ולא בארד. "טרם צברתי את נוגה הירח, – היה אומר, – טרם שתיתי לרוויה את אור השמש – ואין בשֵיישי נשמה, אין חיים בארד היפה שלי." וכשהיה משוטט לאט בלילות-ירח בדרך, חוצה את צללי הברושים, מבהיק בחלוק הלבן תחת הירח, היו הבאים לקראתו צחוקים בידידות ואומרים:

– אולי אתה הולך לצבור אור ירח, אַוּרֶליוּס? למה לא לקחת אתך סַלים?

וכך, צוחק, היה מצביע על עיניו:

– הנה הם, הסלים שלי, שלתוכם אני צובר את אור הלבנה ואת זוהר השמש.

וזו היתה אמת: הירח האיר בעיניו, והשמש זהרה בהן. אלא שלא היה מסוגל להעתיקם לשיש, ובכך היה גם סבל חייו הבהיר.

מוצאו היה ממשפחת פּאטריצים עתיקה, היתה לו אשה טובה עם ילדים, ולא ידע כל מחסור.

כשהגיע אליו שֵמע עמום על אלעזר, נועַץ באשתו ובידידים והתכונן למסעו הרחוק ליהודה. לראות את השׁב לתחיה לא הפחיד אותו: הוא הירהר רבות על המוות, לא אהב אותו, אבל לא אהב גם את אלה שעירבבו את המוות בחיים. מצד זה – החיים הנהדרים, מצד שני – המוות המסתורי, היה מהרהר, והאדם לא יכול להמציא דבר טוב יותר מזה, שכל עוד הוא חי יש לשמוח בחיים ובתפארתם. והיתה לו אפילו תשוקת התרברבות: לשכנע את אלעזר באמיתות השקפתו ולהשיב לחיים את נשמתו, כשם שהוּשב גופן. והדבר נראה לו קל יותר, משום שהשמועות על השב לתחיה, פחדניות ומוזרות, לא מסרו את האמת כולה עליו, ורק הזהירו במטושטש מפני משהו איום.

כבר קם אלעזר מעל האבן ללכת אחרי השמש הפורשת למדבר, והנה קרב אליו רומאי עשיר בלוויית עבדו המזוין וקרא אליו בקול רם:

– אלעזר!

וַיַרא אלעזר פנים יהירים נהדרים, בזוהר כבוד, ובגדים בהירים ואבנים יקרות, מנצנצות בשמש. הקרניים האדמדמות שיווּ לראש ולפנים דמיון לארד נוצץ עמומות – וזאת ראה אלעזר. בצייתנות ישב על מקומו ובליאוּת השפיל את עיניו.

– כן, אתה לא יפה, אלעזר המסכן שלי, – אמר הרומאי בשקט, תוך כדי שׂחקוֹ בשרשרת הזהב, – אתה אף נורא, ידידי המסכן; והמוות לא היה עצל באותו יום שנפלת מחוֹסר זהירות לידיו. אבל אתה עבה כחבית, והרי אנשים עבי-כרס אינם רעי-לב, אומר היה קיסר הגדול, ואין אני מבין על שום-מה כה מפחדים הבריות ממך. תרשה לי ללון אצלך הלילה? כבר מאוחר, ואין לי קורת-גג למחסה.

איש לא ביקש קודם לכן מאלעזר שיבלה אצלו לילה.

– אין לי יצוע, – אמר.

– אני איש-צבא במקצת ויכול לישון בישיבה. – ענה הרומאי. – נעלה אש…

– אין אש אצלי.

– אם כן, בחושך, כשני ידידים, ננהל שיחה. אני סבור שיימצא אצלך מעט יין…

– אין לי יין.

הרומאי נצטחק.

– עכשיו אני מבין על שום-מה אתה קודר כל-כך ואין אתה אוהב את חייך השנִיִים. אין יין! ובכן מה, נישאר גם כך: שהרי יש דיבורים המסחררים לא פחות מיין פאלֶרנה.

בתנועת יד שיחרר את העבד, והם נשארו בשניים. ושוב פתח הפַּסל בדיבור, אלא שיחד עם השמש הפורשת פרשו כאילו החיים מִמלותיו, והן נעשו חיוורות וריקות, כמתנודדות על רגליים לא-יציבות, כאילו היו מוֹעדות ונופלות, לאחר שסבאו יגון וייאוש. ומכתשים שחורים הופיעו ביניהן – כרמזים רחוקים לריקות עצומה ולעלטה כבירה.

– עכשיו אני אורח שלך, ואתה לא תעליב אותי, אלעזר! – אמר. – הכנסת-אורחים חובה היא גם למי שהיה מת במשך שלושה ימים. שהרי שלושה ימים, כך נאמר לי, שהית בקבר. שם קר, בוודאי… ומשם העלית את ההרגל הרע להסתדר בלי אש ובלי יין. ואילו אני אוהב אש, כאן מחשיך מהר כל-כך… קווי גבותיך ומצחך מעניינים מאוד: דומים הם להריסות היכלים זרוּיי אֵפר לאחר רעידת-אדמה. אבל למה אתה לבוש בגדים כה משונים ולא-יפים? ראיתי חתנים בארצנו, והם לובשים מלבוש כזה – מלבוש מגוחך כזה – מלבוש נורא כזה… אבל כלום חתן אתה?

כבר נעלמה השמש, צל ענקי שחור רץ ממזרח – משָׁל רגליים ענקיות יחפות התחילו מרשרשות על-גבי החול, ומשב הריצה המהירה הִזרים קור על הגב.

– בחושך אתה נראה עוד יותר גדול, אלעזר, כאילו עביתָ במשך הרגעים האלה. אולי אתה ניזון בְּחושך? ואני הייתי רוצה אש – ולוּא אש קטנה, ולוּא אש קטנה. וקר לי קצת, אצלכם לילות קרים, אכזריים כל-כך… לולא היה כה חשוך, הייתי אומר שאתה מסתכל בי, אלעזר. כן, דומה שאתה מסתכל… הרי אתה מסתכל בי, אני מרגיש, – הנה חייכת.

הלילה בא, ובִשְׁחוֹר כבד נספג האוויר.

– הנה יהיה טוב, כששוב תעלה מחר השמש… הרי יודע אתה, שאני הפַּסל הגדול – כך מכנים אותי ידידי. אני יוצר, כן, על כך אומרים ליצוֹר… אבל לשם כך נחוץ יום. לשיש הקר אני נותן חיים, אני מַתיך על האש ארד מצלצל, על האש הבהירה, הלוהטת… למה נגעת בי בידך!

– נלך, – אמר אלעזר. – אתה אורחי.

והם הלכו לבית. ולילה ארוך נחת על האדמה.

העבד חיכה עד בוש לאדונו ובא לקחתו, כשהשמש כבר עמדה במרום הרקיע. והנה ראה: ישר תחת הקרניים הלוהטות ישבו זה ליד זה אלעזר ואדונו, הסתכלו כלפי מעלה ושתקו. פרץ העבד בבכי וקרא בקול רם:

– אדוני, מה אתך? אדוני!

באותו יום עצמו נסע לרומא. כל הדרך היה אַוּרֶליוּס שקוע בהרהורים ושותק, סקר מסביבו הכל בתשומת-לב – את האנשים, את הספינה ואת הים, וכאילו התאמץ מה לשמור בזכרונו. בים השׂיגה אותם במפתיע סערה חזקה, ובכל מִשכהּ היה אַוּרֶליוּס על הסיפון והתבונן בשקיקה בנחשולים המתקרבים והנופלים. בבית נבהלו מהשינוי הנורא שחל בפַּסל, אבל הוא הרגיע את בני-הבית, באמירה רב-משמעית:

– מצאתי.

ובאותם בגדים מלוכלכים, שלא החליף בכל הדרך, ניגש לעבודה, והשיש נצטלצל בכניעה תחת מכות הקורנס המהדהדות. זמן רב ובשקיקה עבד, בלא שנתן לאיש להיכנס, ולבסוף, יום אחד אמר, שהיצירה מוכנה, ופקד לזַמן את הידידים, את המעריכים המחמירים ואת הידענים באמנות. ובחכותו להם, לבש מחלצות בבגדי חג בהירים, נוצצים בזהב צהוב, מאדימים בארגמן שָני.

– הנה מה שיצרתי, – אמר מהורהר.

הציצו ידידיו, וצל של תוגה עמוקה כיסה את פניהם. זה היה משהו מפלצתי, שלא היתה בו אף צורה אחת מאלו המוּכרות לעין, אבל לא היה נטול רמז לאיזו דמות חדשה, לא-ידועה. על זלזל מעוקם דקיק, או על הדומה לו בצורה מכוערת, מונח היה, באופן עקום ומשונה, גוש מתועב, מפושׂק, של משהו שהוכנס פנימה, של משהו שהוצא החוצה, של ניתוקים פראיים, השואפים ברפיון לפרוש מעל עצמם. ובדרך מקרה, מתחת לאחת הבליטות הצועקות בפראיות, הבחינו בפרפר שכּוּייר להפליא, בעל כנפנַפיים שקופות, כמרטטות מתשוקת אין-אונים לעוף.

– לשם מה הפרפר הנפלא הזה, אַוּרֶליוּס? – שאל מישהו בהיסוס.

– אני לא יודע, – ענה הפסל.

אבל צריך היה לומר את האמת, ואחד הידידים, זה שיותר מכולם אהב את אַוּרֶליוּס, אמר בהחלטיות:

– זה מכוער, ידידי המסכן. את זה צריך להשמיד. תן את הקורנס.

ובשתי מכות הרס את הגוש המפלצתי, בהותירו רק את הפרפר שכּוּייר להפליא.

מאז לא יצר עוד אַוּרֶליוּס ולא כלום. באדישות עמוקה הביט בשיש ובארד ובכל יצירותיו האלוהיות הקודמות, ששָׁרה עליהן יופי אלמוֹתי. מתוך כוונה לפַחת בו את הלהט הישן לעבודה, לעורר את נשמתו נטולת-החיים, היו מוליכים אותו שיסתכל ביצירות נפלאות של אחרים, – אבל הוא נשאר אדיש כפי שהיה, וחיוך לא חימם את שפתיו הקפוצות. ורק כשדיברו אליו הרבה וארוכות על יופי, היה מתנגד בעייפות וברפיון:

– והרי כל זה שקר.

וביום, כשהאיר השמש, היה יוצא אל גנו העשיר, המסודר בצורה אמנותית, ובמצאו מקום בלי צל, היה מפקיר את ראשו הגלוי ואת עיניו הכהות לזוהר ולחום היוקד. פרפרים אדומים ולבנים היו פורחים; לתוך בריכת השיש היו המַים מגיעים בריצה ובשכשוך מתוך שפתיו המעוּותות של סאטיר מאושר-שיכור, והוא עצמו היה יושב בלי נוע – כבבואה חיוורת של מי שבמרחק העצום, ליד שעריו של המדבר המאובן, ישב גם הוא בלי נוע תחת השמש היוקדת.

 

V

והנה קרא את אלעזר אליו אוגוסטוס הגדול, האלוהי, הוא עצמו.

אלעזר הוּלבש מחלצות, בגדי כלולות חגיגיים – כאילו הזמן היקנה להם תוקף חוקי, ועד למותו ממש עליו היה להישאר חתנהּ של כלה לא-ידועה. דומה היה, כאילו את המצבה הישנה, הנמקה, המתפוררת כבר, ציפוּ בתזהוֹבת חדשה ותלו-הוסיפו אשכולות עליזים, חדשים. ובחגיגיות הוליכו אותו, הכל לבושי הדר ונוציים, משָׁל באמת נע מסע-כלולות, והקדמיים תקעו בעוז בחצוצרות, לפַנות דרך לשליחי האימפּראטור. אבל שוממות היו דרכי אלעזר: ארצו שלו כולה כבר חירפה את שמו המתועב של השב לתחיה, והתפזר ההמון בריצה לשֵׁמע הידיעה בלבד על התקרבותו הנוראה. גלמודות נשמעו תקיעותיהן של חצוצרות הנחושת, והמדבר רק הוא היה עונה בהדו המתמשך.

אחר-כך הוליכוהו בדרך הים. וזו היתה הספינה המפוארת ביותר והעצובה ביותר, שהשתקפה אי-פעם בגלי הים התיכון התכול. הרבה בני-אדם היו עליה. אבל כמוה כמצבת-קבר היתה דמומה וחרישית, וכאילו בכו המים באפס-תקווה, בכַתרם את החרטום החד המעוקם. בודד היה יושב שם אלעזר, בהציגו את ראשו הגלוי אל מתחת לשמש, ומאזין לקולות הזרמים ושותק, ובריחוק מקום, בקהל מטושטש של צללים עגומים, שכבו וישבו, רפים ולֵאים, המַלחים והשליחים. אילו היכה רעם באותה שעה, קָרעה רוח את המפרשׂים האדומים, היתה הספינה נטרפת, מן הסתם, כיוון שלאיש מאלה שנמצאו עליה לא היה לא הכוח ולא הרצון להיאבק על החיים. במאמץ אחרון היו ניגשים אחדים אל דופן הספינה ומתבוננים במצוּלה הכחולה, השקופה: אולי תופיע-תחלוף בגלים נאיאדה בכתפה הוורודה, אולי יחלוף ביעף, בהקציפו את הרסיסים בטלפיו, קֶנטאַוּר עליז עד לטירוף ושתוי. אבל שומם היה הים, ומצולת הים היתה אילמת ושוממת.

בשוויון-נפש הציג אלעזר רגלו ברחובות עיר הנצח. כאילו כל עושרה, כל גדלוּת בנייניה, שהוקמו בידי ענקים, כל הברק, והיופי, והמוסיקה של החיים המעודנים לא היו אלא בת-קולה של הרוח במדבר, הֶבהק החולות הנודדים המתים. היו דוהרות מרכבות, היו נעים המוני אדם חזקים, יפים, שחצנים, בַּנאֵי עיר-הנצח ומשתתפים יהירים בחייה; צילצלה זימרה – צחקו מזרקות ונשים בצחוקן הפניני – שיכורים ניהלו שיחות פילוסופיות – בחיוך הקשיבו להם הפיכחים – ופרסות הלמו, הלמו על אבן הריצוף. ומוקף מכל עבר בשאון עליז, היה נע בעיר, בדומה לכתם דממה, "מי מעֵז להיות עצוב ברומא?" – זעמו אזרחים והזעיפו פנים, וכעבור יומיים כבר ידעה כל רומא מהירת-הלשון על הקם-לתחיה הפלאי והיתה מצטדדת מפניו מפחד.

אבל היו גם כאן אנשים אמיצים רבים, שחשקו לנסות את כוחם, ולקול קריאתם הלא-נבונה היה בא אלעזר. כיוון שהיה עסוק בענייני הממלכה, התמהמה האימפראטור בקבלת-הפנים, ושבעה ימים תמימים התהלך בין הבריות הקם-לתחיה הפלאי.

הנה בא אלעזר אל שיכור עליז, והשיכור פגש אותו בצחוק על שפתיו האדומות.

– שתֵה, אלעזר, שתה! – צעק – איך יפרוץ אוגוסטוס בצחוק, כשיראה אותך שיכור!

וצחקו נשים שיכורות, מעורטלות, ועלעלי ורדים נחו על ידיו הכחולות של אלעזר. אבל עם שהציץ שיכור בעיניו – נסתיימה שמחתו לתמיד. לכל חייו נשאר שיכור; לא שתה עוד כלום, אבל נשאר שיכור, – אלא שבמקום הזיות משׂמחות, שהיין מסַפק, אפפו את ראשו האומלל חלומות-בלהות. חלומות-ביעותים נעשו למזונה היחידי של רוחו הפגועה. חלומות-ביעותים החזיקו אותו בין ביום בין בלילה בשיכרון יציריו המפלצתיים, והמוות עצמו לא היה נורא יותר ממה שגילו את עצמם מבַשׂריו האכזריים.

הנה בא אלעזר אל עלם ועלמה, שאהבו זה את זה והיו נהדרים באהבתם. תוך כדי חיבוקו ביד את אהובתו בגאווה ובעוצמה, אמר העלם בצער חרישי:

– הסתכל בנו, אלעזר, וּשְׂמח איתנו. וכי יש דבר עז מאהבה?

והציץ אלעזר. וכל החיים הוסיפו לאהוב זה את זה, אבל עצובה וקודרת נעשתה אהבתם, כאותם ברושים מעל קברים, ששורשיהם זָנים בקרב את המצבות ובחוד צמרותיהם השחורות הם מחפשים את השמיים ואת שעת הערב החרישית. נזרקים בכוח-חיים לא-נודע לתוך זרועותיהם זה אל זה, היו מערבבים את הנשיקות בדמעות, את התענוג – בכאב, ומשתי בחינות חשו את עצמם עבדים: עבדים נכנעים לחיים התובעניים ושַׁמשים צייתנים לאפס השותק באימה. תמיד ניתנים לחיבור, תמיד ניתנים לפירוד, הם התלקחו כניצוצות, וכניצוצות כבו באפלה האינסופית.

הנה בא אלעזר אל חכם יהיר, והחכם אמר לו:

– אני כבר יודע כל דבר נורא שאתה יכול לומר, אלעזר. במה עוד אתה יכול להטיל אימה עלי?

אבל לא עבר זמן רב, וכבר הרגיש החכם, שידיעת האיוֹם איננה עדיין האיוֹם, ושראיית המוות איננה עדיין המוות. והוא חש, שהחוכמה והכסילות שווֹת באותה מידה בפני האינסוף, משום שאין האינסוף יודע אותן. ונעלם הגבול בין הידיעה ואי-הידיעה, בין האמת והשקר, בין מעלה ומטה, ובריקוּת נתלתה מחשבתו חסרת-הצורה. אז תפס את עצמו בראשו השׂב ונצטעק בטירוף-דעת:

– אני לא מסוגל לחשוב! אני לא מסוגל לחשוב!

כך הלך לאיבוד תחת מבטו האדיש של הקם-לתחייה באורח פלאי כל מה שמשמש לאישור החיים, למשמעותם ולתענוגותיהם. והתחילו מדברים, שסכנה היא לתת לו כניסה אל האימפראטור, שמוטב להרגו, ולשם כמיסת הסוד לומר כי נעלם, אין יודע לאן. כבר נשחזו חרבות, ועלָמים מסורים לטובת העם התכוננו בחירוף-נפש להיות הרוצחים, והנה דרש אוגוסטוס שלמחרת בבוקר יופיע לפניו אלעזר, ובכך קילקל את התוכניות האכזריות.

אם לא ניתן לסלק לחלוטין את אלעזר, רצו לרכך, ולוּא במעט, את הרושם הקשה שעשו פניו. ולתכלית זו כינסו אמנים מומחים, סַפּרים ושׁחקנים, ולילה שלם עמלו על ראשו של אלעזר. קיצרו במספריים את הזקָן, סילסלו אותו ושיווּ לו מראה מסודר ויפה. לא נעים היה כּחוֹל-המתים של ידיו ופניו, אז בצבעים סילקו אותו: הלבינו את הידיים וצבעו באודם את הלחיים. נתעבים היו קמטי העינויים, שחרשו את הפנים הזקנות – אז העלו עליהם מְריחוֹת, צבעים, החליקו אותם כליל, ועל הרקע הנקי העבירו במומחיוּת במכחולים דקים קמטים של צחוק מתוך טוב-לב ושל עליצות בלא טינה.

באדישות נכנע אלעזר לכל מה שעשו עִמו, ועד מהרה נהפך לזקֵן יפה, בעל-בשׂר טבעי, לסבא שקט וטוב-לב של נכדים רבים. עוד לא סר מעל שפתיו החיוך שבו היה מספר אגדות מצחיקות, עוד הסתתרה בזוויות העיניים עדינוּת הזקֵן השקטה – כזה היה מראהו. אבל את בגדי החתונה שלו לא העֵזו לפשוט, אבל לא יכלו להחליף את עיניו – את הזגוגיות הכהות האיומות, שדרכן הביט בבריות השָׁם הלא-מושׂג הוא עצמו.

 

VI

את אלעזר לא ריגשה תפארת היכליו של האימפראטור. כאילו לא ראה הבדל בין הבית ההרוס, שהמִדבר הגיע אליו, ובין הארמון הבנוי אבנים, החזק, היפה, – באדישות כזאת הסתכל ולא הסתכל תוך מַעבר. ושֵׁיש הרצפות הקשה מתחת רגליו נעשה דומה לחול הנודד במדבר, ושיפעת האנשים השחצנים לבושי המחלצות נעשתה דומה לריקות האוויר תחת מבטי עיניו. בפניו לא הסתכלו, כשהיה עובר, מחשש להשפעת עיניו הנוראה; אבל, עם שניחשו לפי קול הצעדים הכבדים, שהוא עבר ליד העומדים, – הרימו ראשיהם ובסקרנות מפוחדת התבוננו בקומתו המסורבלת, הגבוהה, של הזקן הכפוף קלות, המתעמק לאט ממש בלב ארמונו של האימפראטור. אילו עבר המוות עצמו, לא היו הבריות יותר נבהלים מפניו, משום שעד כה היה המצב כך, שאת המוות ידע רק המת, ואילו החי ידע רק את החיים – ולא היה גשר ביניהם. ואילו זה, המוּזר, ידע את המוות, ופלאית ונוראה היתה ידיעתו הארורה. "הוא יהרוג את אוגוסטוס הגדול, האלוהי, שלנו," – חשבו הבריות בפחד והיו שולחים קללות של חוסר-אונים בעקבות אלעזר, הנכנס לאט ובאדישות ומתקדם והולך הלאה, הלאה לתוך העומק.

גם הקיסר כבר ידע מי הוא אלעזר, והתכונן לפגישה. אלא שהיה אדם אמיץ, חש את כוחו הכביר, הלא-מנוצח, ובדו-קרב עם השב-לתחיה הפלאי לא רצה להישען על עזרת האנשים החלשה. אחד כנגד אחד, פנים אל פנים נפגש עם אלעזר.

– אַל תישׂא אלי את מבטיך, אלעזר, – פקד על הנכנס. – שמוֹע שמעתי שראשך דומה לראשה של מדוזה והופך לאבן כל מי שאתה נותן בו עיניך. ואני רוצה להתבונן בך ולשוחח אתך לפני שאיהפך לאבן, – הוסיף בהיתול מלכותי, שלא היה נטול-פחד.

עם שניגש מקרוב התבונן היטב בפניו של אלעזר ובלבושו החגיגי המשונה. ורוּמה על-ידי הזיוף האמנותי, אף-על-פי שמבטו היה חד ונוקב.

– כך. לפי מראך אינך נורא, זקן חביב נכבד. אבל רעה חולה היא לבריות, כשהנורא מקבל מראה כה מכובד ונעים. עכשיו נשוחח.

אוגוסטוס התיישב, ובחקרוֹ במבטו באותה מידה שחקר במלים, פתח את השיחה.

– זה טוב. אני לא אוהב נוצרים. הם מטלטלים את עץ החיים, בלא שיתנו לו להתכסות בפירות, ולרוח זורים הם את פריחתו הריחנית. אבל מי אתה?

במאמץ מסויים השיב אלעזר:

– הייתי מת.

– שמעתי על כך. אבל מי אתה עכשיו?

אלעזר התמהמה לענות ולבסוף חזר בשוויון-נפש ובקול עמום:

– הייתי מת.

– הקשיבה לי, האלמוני, – אמר האימפראטור, בהשמיעו ברורות וחמוּרות מה שחשב קודם, – מלכותי – מלכות האנשים החיים, עַמי – עם האנשים החיים, ולא המתים. ואתה מיותר כאן. אני לא יודע מי אתה, ולא יודע מה ראית שם, – אבל אם אתה משקר, אני שונא את השקר שלך, ואם אתה דובר אמת – אני שונא את האמת שלך. בליבי אני חש את רטט החיים; בידַי אני מרגיש עוֹצמה – ומחשבותי היהירות מסובבות בטיסה כנשרים את החלל. ושם, מאחורי גבי, תחת משמר שלטוני, תחת חסות החוקים שהוצאו על-ידי, חיים, ועמלים, ושמחים בני-אדם. אתה שומע את הרמוניית החיים הנפלאה הזאת? אתה שומע את הקריאה הלוחמת, שבני-אדם מטיחים בפני העתיד לבלוע, בהזמינם אותו לקרב?

אוגוסטוס פרשׂ את ידיו כבתפילה וקרא חגיגית:

– היו ברוכים, החיים העצומים, האלוהיים!

אבל אלעזר שתק, ובחומרה מועצמת הוסיף האימפראטור:

– אתה מיותר כאן. שיוּר עלוב, שהמוות לא אכל עד גמירה, מחדיר לבני-אדם עוגמה ובחילה מהחיים; אתה, כזַחל בשדות, מכרסם את שיבולת-החדווה העבה ופולט ריר של ייאוש ויגון. האמת שלך דומה לחרב חלודה בידיו של רוצח בלילה – וכרוצח אמסור אותך לדין-מוות. אבל קודם לכן רצוני להציץ בעיניך. אולי רק הפחדנים יראים מפניהן, ואילו אצל אמיץ-הלב הן מעוררות תשוקת הקרב והניצחון: או-אז ראוי אתה לא לעונש-מוות, אלא למענק-הצטיינות… הבט-נא בי, אלעזר.

וברגע הראשון נדמה היה לאוגוסטוס האלוהי, שידיד מביט בו, – כה רך, כה עדין-מקסים היה מבטו של אלעזר. לא אימה, לא מרגוע שקט הבטיח, וכמאהבת עדינה, כאחות המשתתפת בסבל, כאֵם נראָה האינסוף. אבל חיבוקיו הרכים כבר הלכו והתחזקו, והפה המשתוקק לנשיקות כבר היה מנתק את הנשימה, ודרך ריקמת הגוף הרכה כבר היה מבצבץ ברזל העצמות, שנתהדקו בעיגול של ברזל, – וטפריו הקרים, הכהים של מישהו נגעו בלב וצללו בו בלֵאוּת.

– כואב לי; – אמר אוגוסטוס האלוהי, בהחווירו. – אבל הבט, אלעזר, הבט!

כאילו אט-אט נפרדו זו מזו כנפות שַׁער כבדות, סגורות מני דורות, ובחָרָך שהתרחב נשתפכה בקור ובשקט אימת הביעותים של האינסוף. הנה נכנסו בשני צללים הריקות העצומה והעלטה ללא גבול וכיבו את השמש, נטלו את הקרקע מתחת הרגליים, ואת קורת-הגג נטלו מעל הראש. ופסק מכאבו הלב הקופא.

– הבט, הבט, אלעזר! – ציווה אוגוסטוס תוך התנודדות.

נעצר הזמן, ונתקרבה בפחד ראשיתו של כל דבר אל אחריתו. הכֵּס של אוגוסטוס, שאך זה הוקם, כבר נהרס, וריקות כבר היתה במקום הכס ובמקום אוגוסטוס. ללא רעש נהרסה רומא, ועיר חדשה קמה במקומה ונבלעה בריקות. כענקים דמויי-רפאים היו נופלות ונעלמות בריקות ערים, ממלכות וארצות, ובאדישות בלעה אותן ללא שׂבָע הבטן השחורה של האינסוף.

– הפסֵק, – ציווה האימפראטור. אדישות כבר נשמעה בקולו, ובאין-אונים נתלו הידיים, ובקרָב ללא תועלת עם העלטה המתקרבת נתלקחו וכבו עיני-הנשר שלו.

– הרגת אותי, אלעזר, – אמר בקול עמום ורפה.

ומלות-ייאוש אלו הצילו אותו. הוא נזכר בעם, שנקרא להיות מגן לו, ובכאֵב-הצלה חד נחדר ליבו המאובן. "הנועדים לאובדן," – הירהר ביגון. "צללים בהירים באפלת האינסוף," – הירהר באימה. "כלים שבירים עם דם חי, מסעיר, עם לב שנתנסה בתוגה ובחדווה עצומה," – הירהר ברוֹך.

וכך, תוך הרהורים ורגשות, מַטֶה פעם את כף המאזניים לצד החיים, ופעם לצד המוות, שב לאיטו אל החיים, כדי למצוא בייסוריהם ובשמחתם מגן מפני אפלת הריקוּת ואימת האינסוף.

– לא, לא הרגת אותי, אלעזר, – אמר נחרצוֹת, – אבל אני אהרוג אותך. לֵך!

אותו ערב נהנה אוגוסטוס מן האוכל ומן המשקה. אבל לרגעים נקרשה באוויר היד המוּרמת, והברק העמום החליף את הנוגה הבהיר של עיני-הנשר שלו – כי הפחד חלף בריצה כגל קרחי ליד רגליו. מנוצח, אך לא הרוג, מחכה בקרירות לבוא שעתו, נעמד למראשותיו כצל שחור לכל החיים, שולט בלילה ומוותר על ימי האור ליגונות החיים ולשמחותיהם.

למחרת, בפקודת האימפראטור, צרבו באש מלוהטת את עיניו של אלעזר ושילחו אותו למולדתו. להמית אותו, זאת לא הרהיב אוגוסטוס האלוהי עוז בנפשו לעשות.

 

וַיָשב אלעזר אל המדבר, ויקַבל אותו המדבר בנשימת הרוח השורקנית ובחום העז של השמש הלוהטת. שוב היה יושב על האבן, בהרימו אל על את זקנו הפרוע, המדובלל, ושני שקעים במקום העיניים הצרובות הביט ובטמטום ובאימה אל השמיים. במרחק סאנה וזזה בלי נוח העיר הקדושה, ובקירבת מקום היו שממה ואֵלם: איש לא קרב אל המקום, שבו הגיע לימיו האחרונים זה שקם לתחיה, והשכנים כבר נטשו בתיהם מזמן. מורדפת מן הברזל המלוהט לתוך עומק הגולגולת, הסתתרה שם ידיעתו הארורה כמו במַארב; כמו מן המארב ננעצה באלף עיניים לא-נראות באדם, – ואיש כבר לא העֵז להציץ באלעזר.

ובערב, כאשר, מַאדימה ומתרחבת נטתה השמש לשקוע, היה נע אחריה לאט אלעזר העיוור. היה נתקל באבנים ונופל, שמן וחלש, קם בכבדות ושוב הולך; ועל מעטה הדמדומים האדום היתה גופתו השחורה והזרועות הפתוחות מהוֹות דמות מעוררת פלצות של צלב.

וקרה, שפעם אחת הלך ולא שב עוד. כך, כנראה, נסתיימו חייו השנִיִים של אלעזר, ששהה שלושה ימים תחת שלטונו המסתורי של המוות וקם לתחיה באורח פלאי.

 

אוגוסט 1906

---

*מתוך הקובץ "סיפורים", הוצאת ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 1984.