זיכרונות של חיילים, מלחמת ספרד (1809)

 

הפעמונים במגדל הכנסייה של העיירה מֶנְדָה צלצלו זה עתה חצות. ברגע זה דומה היה שקצין צרפתי צעיר שנשען על מעקה הרחבה הארוכה שגבלה בגני הטירה שקוע במחשבות עמוקות, עמוקות מאלה שאפשר לצפות להן מאדם שמנהל אורח חיים צבאי רגוע… ואולם – גם זאת יש לומר – מעולם לא היו שעה, מקום ולילה יפים מאלה להרהורים. שמי ספרד היפים פרשו כיפת טורקיז מעל לראשו. זוהר הכוכבים ואורו הרך של הירח האירו בגחמנות את העמק היפהפה שנפרש למרגלותיו, על כל אוצרותיו. מפקד הגדוד, שהיה שעון באותה עת על גזע עץ תפוז פורח, יכול היה לראות במרחק של כמאה רגל מתחתיו את העיירה מנדה, שכמו מצאה לה מחסה מפני רוחות הצפון למרגלות צוק שהטירה ניצבה עליו. כשהפנה את ראשו הבחין בים שמימיו הבוהקים תחמו את התמונה כלהב כסף רחב. הטירה היתה מוארת. קולות המולה עליזים של נשף, קצב נגינת תזמורת, צחוקם של כמה קצינים ושל נשים רוקדות הגיעו לאוזניו, מתמזגים ברחש הרחוק של הגלים. רעננות הלילה הפיחה מעט מרץ בגופו התשוש מחום היום. ולבסוף, עצי הגנים הדיפו ניחוח כה מתוק, ופרחיהם היו כה ענוגים, עד כי האיש הצעיר חש כמי שצולל באמבט מבושם.

טירת מנדה היתה שייכת לאחד מבני האצולה הרמה של ספרד והוא התגורר בה באותה עת עם כל משפחתו. במשך כל אותו ערב נח מבטה של הבכורה בבנות המשפחה הספרדית על הקצין בעצב רב כל-כך, עד כי ברגש החמלה שהביעה היה בהחלט כדי לעורר חלומות בהקיץ אצל הצרפתי. קלרה היתה יפה, ואף שהיו לה שלושה אחים ואחות, דומה שרכושו של המרקיז דה לֶגַאנֶס היה רב דיו שוויקטור מַרְשַאן יאמין שהנערה הצעירה תזכה בנדוניה נדיבה. אך אין אפשר להעז להאמין שבתו של הזקן, השבוי יותר מכול בקסמי מעמדו הרם וברכושו שבספרד, תימסר לבנו של פריסאי עם הארץ!

הצרפתים היו שנואים. וכיוון שמושל המחוז, הגנרל גוֹטְיֶה, חשד שהוא מתכנן התקוממות לטובת פרדיננד השביעי¹, התמקם הגדוד שבפיקודו של ויקטור מַרְשַאן בעיירה מנדה כדי לפקוח עין על הכפרים הסמוכים שהיו נתונים למרותו של מרקיז דה לגאנס. באיגרת שהגיעה לאחרונה ממרשל נֶיי², הובע החשש כי האנגלים עלולים לנחות בקרוב בחוף הספרדי, והמרקיז הוזכר כמי שמקיים קשרי מודיעין עם צמרת השלטון בלונדון³. וכך, על אף קבלת הפנים היפה שהעניק הספרדי הזה לוויקטור מרשאן ולחייליו, נותר הקצין הצעיר דרוך וערני כל העת.

הוא פנה לעבר הרחבה הזאת, שממנה בחן זה עתה את מצב העיר והכפרים הסובבים אותה שהופקדו להשגחתנו, בעודו שואל את עצמו כיצד עליו להתייחס למרקיז שלא הפסיק להפגין כלפיו רחשי ידידות, וכיצד מתיישבת מַראית העין השלווה של החבל עם חשדותיו של הגנרל. ואולם, זה זמן-מה נהדפו כל המחשבות הללו מראשו של המפקד הצעיר ובמקומן עלו רגשי זהירות וסקרנות טבעיים בהחלט.

זה עתה הבחין שאורות רבים למדי דולקים בעיר. ואולם, אף שהיה זה יום סנטיאגו הקדוש, 25 ביולי הוא גם כיום יום חג מסורתי חשוב בספרד הקתולית, לזכר העלייה לרגל לארץ הקודש של יעקב הקדוש מקומפוסטלה. ממש הבוקר פקד לכבות את האורות בשעה הרגילה, כפי שהורתה הפקודה. רק הטירה לא נכללה בפקודתו. פה ושם הבחין בנצנוצי הכידונים של חייליו בעמדות הקבע, אך השקט היה מרשים, ודבר לא העיר שהספרדים נמצאים בעיצומה של הילולה משכּרת. כאשר ביקש להבין מדוע הפרו התושבים את הפקודה, קלט שבעבֵרה זו מסתתרת תעלומה גדולה עוד יותר: שהרי השאיר בשטח קצינים שהופקדו על השיטור הלילי ועל הסיורים! מתוך דחף נעורים עמד כמעט לזנק בעד פרצה בגן כדי לרדת במהירות במורד המסולע ולהגיע במהירות לעמדת המשטרה הקטנה שהיתה ממוקמת סמוך לטירה בכניסה לעיר, כאשר רחש כמעט בלתי נשמע עצר אותו בדרכו. היה נדמה לו שהוא שומע את חריקת החול המכסה את שבילי הגן, תחת צעדיה הקלילים של אישה. הוא הפנה את ראשו ולא ראה דבר, אך הבוהק הלא-רגיל של האוקיינוס משך את מבטו. פתאום התרחש לנגד עיניו חיזיון מחריד ביותר, עד כי קפא על עומדו בהפתעה, מאשים את חושיו בתעתוע. קרני ירח חיוורות חשׂפו לפניו מפרשׂים במרחק רב למדי. הוא נרעד, ניסה לשכנע את עצמו כי החיזיון הנורא הזה איננו אלא חזיון תעתועים, מלכודת הטמונה בגחמת הגלים והירח.

ואז הגה קול צרוד את שמו. הקצין הביט לכיוון הפרצה וראה את ראשו של החייל שהתלווה אליו קודם לכן בטירה, מתרומם לאטו.

"האם זה אתה, המפקד?.."

"כן, מה העניין?" השיב לו בקול נמוך האיש הצעיר, שנבואת לב כלשהי הורתה לו לנהוג בזהירות.

"המנוּולים האלה רוחשים כמו תולעים!.. ואני נחפז לדווח לך, אם יורשה לי, את מסקנותַי הצנועות."

"דַבֵּר…" השיב ויקטור מרשאן.

"זה עתה עקבתי אחר אחד ממשרתי הטירה שחלף כאן ובידו עששית. עששית זה דבר חשוד, שהרי אינני סבור שהנוצרי הזה מתכוון להדליק עכשיו נרות תפילה. מה שהם רוצים זה לחסל אותנו… זה מה שאמרתי לעצמי. והתחלתי לעקוב אחריו… מה גם, המפקד, שמצאתי במרחק כמה צעדים מכאן, על גוש סלע, ערמת זרדים…"

צעקה איומה הדהדה פתאום ברחבי העיירה וקטעה את דברי החייל. זוהר פתאומי האיר את המפקד. באותו רגע ממש פגע כדור בראשו של החייל האומלל והוא צנח ארצה ומת. מדורת קש ועץ יבש בערה כאש גדולה במרחק עשרה צעדים ממנו. קולות הצחוק וכלי הנגינה לא נשמעו עוד מטרקלין הנשף. דממת מוות מקוטעת באנקות תפסה את מקומה של צהלת ההילולה. יריית תותח הדהדה מעל למשטח האוקיינוס הלבן. זיעה קרה ניגרה על מצחו של הקצין הצעיר. הוא לא היה חמוש בחרבו. הוא הבין שכל חייליו אבדו וכי האנגלים עומדים לנחות בחוף. בדמיונו כבר ראה את עצמו – אם בכלל יישאר בחיים – נדון לחיי חרפה וקלון ועומד לדין בבית-משפט צבאי… במבטו אמד את עומקה של הבקעה, וכשפנה לזנק במורד אחזה ידה של קלרה בידו.

"ברח!" היא אמרה, "אחַי בעקבותי. שם למטה, למרגלות הצוק, תמצא את הסוס האנדלוסי של חואניטו. קדימה, לך!.."

היא דחפה אותו. זמן-מה הביט בה האיש הצעיר בתדהמה, ואולם, מתוך ציות מיָדי ליצר ההישרדות שאינו מרפה אף מן האדם החזק ביותר, פנה לכיוון הגן שהצביעה עליו ורץ דרך הסלעים, שעזים בלבד פסעו עליהם עד אז. הוא שמע כיצד קְלָריטה קוראת לאחיה לרדוף אחריו. הוא שמע את צעדיהם של מבקשי נפשו. הוא שמע את שריקתם הקרובה של הכדורים שנורו זה אחר זה, אבל הגיע לבקעה, מצא את הסוס, עלה עליו, ונעלם במהירות הבזק.

בתוך שעות ספורות הגיע הקצין הצעיר למחנהו של הגנרל גוֹטְיֶה, שסעד באותה שעה בחברת קציני המטה שלו.

"את ראשי אני מביא לכם!" קרא מפקד הגדוד כשניצב בפניהם חיוור ומובס.

הוא התיישב וסיפר את דבר האירוע הנורא. סיפורו התקבל בשתיקה מחרידה.

"לדעתי אתה אומלל יותר מאשר פושע," אמר לבסוף הגנרל האיום. "אינך צריך לשלם על נבזותם של הספרדים. ואם המרשל לא יקבע אחרת, אני מזכה אותך מכל אשמה."

הקצין האומלל לא מצא בדברים האלה אלא נחמה קלושה מאוד.

"כאשר כל זה ייוודע לקיסר!.." קרא.

"הוא ירצה להוציא אותך להורג בירייה," אמר הגנרל, "אבל את זה נראה בהמשך. טוב, לא נדבר על כך עוד…" הוסיף בנימה חמורה, "אלא כדי לנצל זאת לנקמה שתטיל אימה מבורכת על הארץ הבוגדנית הזאת."

כעבור שעה כבר נעה בדרכה החטיבה כולה, על פרשיה ותותחיה. בראש הטור צעדו הגנרל וּויקטור. החיילים, שדבר הטבח בחבריהם הגיע לאוזניהם, היו אחוזי זעם שאין דומה לו. המרחק שהפריד בין העיירה מנדה לבין המפקדה הכללית נגמא במהירות פלאית. בדרכו נתקל הגנרל בכפרים שלמים שתושביהם חמושים. כל אחד מן היישובים העלובים האלה כוּתר ותושביו חוסלו.

בעטיה של אחת מאותן מהתלות גורל נטולות כל הסבר נתקעו הספינות האנגליות בשל תקלה ולא התקדמו לעבר החוף⁴,וכך כותרה מנדה בידי הכוחות הצרפתיים כמעט בלי שנורתה אף לא ירייה אחת. התושבים המפוחדים, שנותרו חסרי אונים ללא הסיוע המקוּוה מן הספינות האנגליות, נכנעו למצנחים בלא אומר ודברים. רוצחי הצרפתים, בהכירם את אכזריותו הנודעת של הגנרל, העריכו שהעיירה תועלה באש וכל תושביה ייטבחו, ובמחווה של ההקרבה העצמית האופיינית לבני חצי האי הם הציעו להסגיר את עצמם לידי הגנרל. הלה נענה להצעה זו, אך הציב תנאי שלפיו כל תושבי הטירה, מאחרון המשרתים ועד המרקיז עצמו, יימסרו לידיו. לאחר שהוסכם שכן יהיה, הבטיח הגנרל לחמול על שאר התושבים ולמנוע מחייליו לבזוז את העיירה ולהציתה. הוחלט על כופר בסכום עתק, והתושבים העשירים ביותר הסגירו עצמם כבני ערובה כדי להבטיח את התשלום שאמור היה להתבצע בתוך יממה.

מתוך זהירות ושמירה על ביטחון חייליו ודאגה לביטחון האזור, סירב הגנרל לשכּן את חייליו בבתי התושבים המקומיים. לאחר שהחנה אותם בבסיסם, עלה הגנרל לטירה והחרים אותה לצורכי הצבא. כל בני משפחת לגאנס ומשרתיהם נכבלו והופקדה עליהם שמירה קפדנית. הגנרל פקד לכלוא את העצירים בטרקלין שקודם לכן נערך בו הנשף ואשר מחלונותיו אפשר היה לראות ללא קושי את הרחבה שהשקיפה על העיירה. המפקדה התמקמה ביציע סמוך ושם ערך הגנרל התייעצות בעניין האמצעים שיש לנקוט כדי למנוע את נחיתת האנגלים.

לאחר ששלח הגנרל את אחד מעוזריו למרשל ניי ופקד להציב סוללות תותחים על החוף, פנו הוא וקציני המפקדה שלו לעסוק בשבויים. מאתיים הספרדים שהוסגרו על-ידי תושבי המקום נורו בו-במקום. אחרי ביצוע ההוצאה להורג הצבאית הזאת, ציווה הגנרל להעמיד על הרחבה עמודי תלייה כמספר האנשים שרוכזו בטרקלין הטירה ולהביא למקום את תליין העיירה.

בנצלו את הזמן שנותר עד שתוגש ארוחת הערב לקציני המפקדה על יציע הטירה פנה ויקטור מרשאן לראות את העצירים. הוא מיהר לחזור אל הגנרל.

"אני נחפז," אמר בקול נרגש, "לבקש ממך חסד…"

"אתה?!" השיב הגנרל בנימת אירוניה מרה.

"אבוי!" השיב ויקטור, "מדובר בחסדים מעציבים. כאשר ראה המרקיז את הקמת הגרדומים, קיווה שתסכים לשנות את סוג הייסורים הזה, הצפוי לבני משפחתו. הוא מתחנן לפניך שתואיל לערוף את ראשיהם של האצילים…"⁵

"בסדר," אמר הגנרל.

"נוסף על כך, הם מבקשים לקבל סיוע מהכנסייה ולשחרר אותם מן הכבלים. הם מבטיחים שלא יימלטו…"

"בסדר…" אמר הגנרל, "אבל אתה אחראי לזה…"

"הזקן מציע לך את כל כספו, רכושו ונכסיו אם תואיל לחון את בנו הצעיר."

"האומנם?!" השיב המפקד, "אבל הרי רכושו כבר שייך למלך ז'וזף…" ז'וזף בונאפארט, מלך צרפת. הוא השתתק. מחשבה של שאט נפש קימטה את מצחו, והוא אמר: "אמלא את בקשתכם ואף יותר מאשר קיווּ. אני מבין את חשיבותה של הבקשה האחרונה… ובכן, אני מסכים שיקנה לעצמו שם נצחי ושספרד תזכור לעד הן את בגידתם של בני משפחתו והן את ייסוריהם!.. אחוס על חייו של מי מבניו שימלא את תפקיד התליין ואשאיר בידיו את כל העושר הזה. עכשיו לך לדרכך ואל תוסיף לדבר אתי על כך."

תדהמתו של ויקטור לא פגה.

ארוחת הערב הוגשה לשולחן. כל הקצינים שהסבו לארוחה השביעו את רעבונם שגבר מפאת העייפות. רק אחד מהם לא התייצב למשתה – ויקטור מרשאן. לאחר היסוסים ממושכים הוא הגיע לטרקלין הטירה שבו נאנקו בני משפחת לגאנס הגאה. הוא נכנס. הוא התבונן בעצב בחיזיון שנגלה עתה בטרקלין הזה, שרק יומיים קודם לכן ראה בו את ראשיהם העטורים והבוהקים של שתי העלמות ושל שלושת הגברים הצעירים חגים להם בקצב הוואלס. המחשבה שבתוך זמן קצר יתגלגלו הראשים הללו מותזים בלהב גרזנו של התליין הרעידה אותו. האב והאם, שלושת הבנים ושתי הבנות ישבו כבולים בכורסאות המוזהבות ולא נעו כלל. שמונה משרתים דוממים עמדו, ידיהם קשורות בחבלים מאחורי גבם. חמישה-עשר האנשים האלה הביטו זה בזה בקַדרות ומבטיהם הסגירו אך מעט מן הרגשות שפעמו בקרבם. על פניהם של אחדים מהם אפשר היה לקרוא הבעת כניעה עמוקה וצער על שלא הצליחו למלא את משימתם. חיילים קפואים במקומותיהם ומלאי כבוד לכאבם של אויביהם האכזריים שמרו עליהם. משב של סקרנות הניע את פני האנשים הללו כאשר נכנס ויקטור לטרקלין. הוא הורה לשחרר את הנידונים מכבליהם ופנה להתיר במו-ידיו את החבלים שכבלו את קלרה לכיסאה. היא חייכה בעצב. הקצין לא יכול היה שלא לרפרף בקלילות על זרועותיה האציליות והרעננות של הנערה. הוא נפעם מרעמת השיער השחורה שלה ומגווה הגמיש, שכן היתה זו ספרדייה אמיתית: גון עורה היה ספרדי, שחום מעט, עיניה היו ספרדיות ולהן ריסים ארוכים מתעגלים, ואישוניה שחורים מכנף עורב.

"האם עלה הדבר בידך?" שאלה בחיוך קודר, מאותם חיוכים שמבט בתולי עדיין עולה מהם.

ויקטור לא הצליח להחניק את אנחתו. הוא הביט באחֶיה של קלרה זה אחר זה. לאחד מהם, לבכור, מלאו שלושים. הוא היה קטן קומה, גופו מכוער למדי. אף-על-פי שהקרין גאווה ושחצנות, ניכרה בהתנהגותו אצילות מסוימת ונראה שהוא היה מודע לאותה אנינות רגש שזיכתה את גינוניהם של הספרדים בתהילה רבה. שמו היה חוּאניטוֹ. השני, פיליפ, היה כבן עשרים. הוא דמה לקלרה. השלישי, רפאל, היה בן שמונה. צייר היה מוצא בתווי פניו מעט מן העוצמה הרומית הבוטחת-בעצמה שדויד לואי דויד (1748-1825) הצייר הרשמי של המהפכה הצרפתית. העניק לילדים בציוריו הרפובליקניים. ראשו של המרקיז הזקן היה עטור שֵׂיבה והוא נראה כאילו חמק מציור של מוּריוֹ. מוּריוֹ – צייר ספרדי שבלזק מזכיר ברבות מיצירותיו.

למראהו נד הקצין הצעיר בראשו כנואש למצוא באחד מתוך הארבעה את הדמות שתיאות להסכים לעסקה שהציע הגנרל. חרף זאת העז לספר על כך לקלרה. זו נרעדה תחילה, אך מיד אחר-כך התעשתה ונראתה שלווה, הלכה לכרוע על ברכיה לפני אבחה.

"הו!" קראה, "הַשְבְָע נא את חואניטו שימלא אחר פקודותיך בנאמנות. כך נהיה כולנו מרוצים."

רטט של תקווה עבר באם הזקנה, אבל כשרכנה אל בעלה ושמעה את הסוד המחריד שסיפרה קלרה, התעלפה. חואניטו הבין הכול וזינק על רגליו כארי בסוגר.

לאחר שקיבל ויקטור את הבטחתו של המרקיז שייכנע כניעה מוחלטת, החליט על דעת עצמו לשלֵח את החיילים מן המקום. המשרתים נאספו, נמסרו לידי התליין וזה תלה אותם.

כאשר נותר ויקטור לבדו כדי להשגיח על המשפחה, קם האב הקשיש על רגליו וקרא:

"חואניטו?.."

חואניטו, שהבין את פקודת אביו, השיב לו בניד ראש שפירושו סירוב. הוא שב והתמוטט בכיסאו, מביט בהוריו בעיניים צחיחות ומבועתות.

באה קלרה והתיישבה על ברכיו.

"חואניטו, יקירי שלי," אמרה בנימה של עליצות בעודה כורכת את זרועותיה סביב צווארו ונושקת לעפעפיו, "אילו רק ידעת כמה מתוק יהיה המוות מידיך. לא איאלץ לסבול את מגע ידיו המבחילות של התליין. אתה תפטור אותי מן הרעות הצפויות לי ו… חואניטו הטוב שלי, הרי לא רצית שאהיה שייכת לאיש, ובכן!.."

עיני הקטיפה שלה שלחו מבט בוער לעבר ויקטור כאילו כדי להצית בלבו של חואניטו את הסלידה והתיעוב מפני הצרפתים.

"עליך לאזור עוז," אמר לו אחיו פיליפ, "שאם לא כן, משפחתנו תיכחד."

פתאום קמה קלרה על רגליה, הקבוצה שהתאספה סביב חואניטו התפזרה, וחואניטו ראה את אביו הזקן ניצב לפניו, קורא בנימה טקסית:

"חואניטו, אני מצווה עליך!.."

בעוד הרוזן הצעיר נותר ללא תנועה כרע אביו ברך לפניו. קלרה, רפאל ופיליפ חיקו אותו מבלי משים. וכולם, בהושיטם את ידיהם לעבר מי שהיה חייב להציל את משפחתם מתהום הנשייה, נשמעו כחוזרים על דברי האב:

"בני, האין בך אותה נִמרצוּת ספרדית ורגישות אמת?.. האם רצונך להשאיר אותי כורע כך על ברכי למשך זמן רב בעודך שוקל את הדבר כנגד חייך וסבלך שלך?.. גברתי, האומנם זהו אכן בני?" הוסיף הזקן בפנותו אל המרקיזה.

"הוא מסכים!.." קראה האם במר ייאושה כשהבחינה שחואניטו מניע את גבותיו בתנועה שאת משמעותה הכירה היא בלבד.

מַריקיטָה, הבת השנייה, נותרה על ברכיה, מחבקת את אמה בזרועותיה הרכות וכיוון שבכתה בכי מר, בא אחיה הקטן רפאל לרטון כנגדה.

בו-ברגע נכנס לטרקלין כומר הטירה. כל בני המשפחה מיהרו להתגודד סביבו. הם הובילו אותו אל חואניטו. ויקטור, שלא יכול היה לשאת עוד את המתרחש, סימן בידו לקלרה ויצא משם במהירות כדי לנסות ולדבר בפעם האחרונה על לבו של הגנרל. הוא מצא אותו בעיצומו של המשתה, נינוח, לוגם יין משובח בחברת קציניו שהחלו לשוחח ביניהם בעליצות.

שעה אחר-כך, בהוראת הגנרל, יצאו לרחבה מאה מתושבי מנדה הנכבדים מאוד כדי לצפות בהוצאתם להורג של בני משפחת לגאנס. כיתת חיילים הוצבה במקום כדי לעמוד מול הספרדים שהוצבו מתחת לגרדומים שעליהם היו תלויים משרתיו של המרקיז. ראשיהם של האצילים כמעט נגעו ברגליהם של הקורבנות האלה. במרחק שלושים צעדים מהם ניצב סדן עץ ועליו התנוצצה חרב מעוקלת.

התליין נמצא שם למקרה שחואניטו יסרב.

לא חלף זמן רב ובעיצומה של דממה עמוקה עד מאוד שמעו הספרדים את קול צעדיהם של אנשים רבים, קול קצוב של פלוגת חיילים וקרקוש רובים קל. רעשים שונים אלה התערבבו בקולות השמחה והצהלה של משתה הקצינים, כפי שמחולות הנשף כיסו קודם לכן על ההכנות לקראת הבגידה העקובה מדם. כל המבטים הופנו לכיוון הטירה, שם נראתה המשפחה האצילית פוסעת בבטחה בל תיאמן. שקט ושלווה שרו על פני כולם. רק אדם אחד, חיוור ושבור, היחיד שנגזר עליו לחיות, נתמך בידי הכומר שהרעיף עליו את כל ניחומי הדת. כמו שאר הנוכחים הבין גם התליין שחואניטו הסכים למלא את מקומו ליום אחד. המרקיז הזקן ואשתו, ועמם קלרה, מריקיטה ושני האחים, כרעו ברך בקרבת המקום הגורלי. חואניטו הובל בידי הכומר. כאשר הגיע אל הגרדום משך אותו התליין בשרוולו והרחיק אותו הצדה, ככל הנראה כדי לתת לו כמה הנחיות.

הכומר המוודה מיקם את הקורבנות כך שלא יוכלו לצפות בהֶרג, אך אלה היו ספרדים אמיתיים והם ניצבו איתן על רגליהם ללא כל סימן לחולשה.

קלרה היתה הראשונה שהשליכה את עצמה לעבר אחיה. "חואניטו," אמרה, "רחם על דלות האומץ שבי. אנא, התחל בי!.."

ברגע זה הדהד באוויר קול צעדי אדם נחפזים. ויקטור הגיע למקום, קלרה כבר עמדה על ברכיה, וצווארה הצחור קורא ללהב החרב. הקצין החוויר, אך אזר עוז להיחפז ולומר: "הגנרל יעניק לך את חייך במתנה אם תינשאי לי!.."

הספרדייה שילחה לעברו מבט של גאווה ובוז.

"קדימה, חואניטו!.." אמרה בקול עמוק.

ראשה התגלגל לרגלי ויקטור. עווית חדה הרעידה את המרקיזה דה לגאנס בשומעה את הצליל הקשה של הלהב. היה זה האות היחיד לייסוריה.

"ככה אני בסדר, חואניטו הטוב שלי?" שאל רפאל הקטן את אחיו.

"הו! מריקיטה, את בוכה?.." אמר חואניטו לאחותו.

"הו, כן!.." השיבה הנערה, "אני חושבת עליך, חואניטו המסכן שלי… הה! כמה אומלל תהיה בלעדינו!.."

עד מהרה הופיעה במקום דמותו גבוהת הקומה של המרקיז. הוא הביט בדם ילדיו ופנה לעבר הצופים הדוממים, הקפואים במקומותיהם. הוא הושיט את זרועותיו לעבר חואניטו וקרא בעוז:

"ספרדים!.. אני מברך את בני בברכת אב לבנו!..⁶  מי ייתן שברכתי זו תלווה אותו לעד!.. ועתה, מרקיז, הכה בלי פחד, כי אין בך רבב."

אולם כאשר ראה חואניטו את אמו קרבה והולכת, נתמכת על-ידי הכומר, פרץ זעקה: "היא היניקה אותי…" וקולו קרע זעקת אימה מתוך הקהל. קולות הנשף ומצהלות הקצינים נדַמו עם הישמע הזעקה האיומה הזאת.

המרקיזה, שהבינה כי אומץ לבו של חואניטו אזל, זינקה מעל מעקה הרחבה כדי להטיח את ראשה בסלעים. קריאת הערצה עלתה לחלל האוויר. חואניטו נפל ארצה מעולף.

"אדוני הגנרל," אמר קצין שיכור למחצה, "מרשאן סיפר לי זה עתה משהו על אודות ההוצאה להורג הזאת… אני מתערב שלא אתה פקדת על כך…"

"האם שכחתם, רבותי," קרא גנרל גוֹטְיֶה, "שבתוך חודש ימים תתאבלנה מאות משפחות צרפתיות ושאנחנו נמצאים בספרד? האם רצונכם שנשאיר כאן את עצמותינו?.."

לאחר הנאום הקצרצר הזה לא נמצא איש, אף לא סגן-משנה, שהעז לרוקן את כוסו.

על אף הכבוד שהועטר עליו מכל עבר ולמרות התואר אֶל וֶרְדוּגוֹ⁷  שהעניק לו מלך ספרד, ובכך, יש אומרים, השביח את שמו – נקרע המרקיז דה לגאנס מִצער. הוא חי בבדידות ורק לעתים רחוקות נראו פניו ברבים. כורע תחת נֵטל חטאו מעורר ההערצה, נראה כמי שממתין בקוצר רוח שהולדת בן שני תַקנֶה לו זכות להצטרף אל הצללים המלווים אותו בכל אשר ילך.

 

פריס, 1820.

 

*מתוך הקובץ "הסכנות שבהתנהגות נלוזה", הוצאת עם עובד, 2009.

---

1. פרדיננד השביעי, מלך ספרד עד לכיבוש הצרפתי. (הערת המערכת; כל ההערות שבסיפור הן הערות המערכת)
2. המרשל ניי פיקד על חיל המשלוח הצרפתי במלחמת ספרד בשנים 1808-1809.
3. האנגלים, שהיו במצב מלחמה נגד צרפת מאז הפרת הסכם השלום של 1803, תרמו רבות למפלתה של צרפת במלחמתה נגד ספרד בין השנים 1809-1814.
4. האנגלים אכן ניסו להגיע לחוף סמוך לסַנְטַנְדֶר אך נכשלו.
5. בראייתם של האנגלים, הוצאה להורג בעריפת ראש נחשבה למעשה מכובד יותר מתלייה, אך הדבר לא היה נהוג בספרד.
6. ברכה מסורתית של האצלת התואר.
7. בספרדית: התליין, המוציא להורג, האכזר.