מאז נעוריי היה לי הרגל, להיעלם מעת לעת ולצלול אל עולמות אחרים כדי לחדש את כוחותיי. היו מחפשים אותי אז, ורושמים אותי כעבור זמן מה כנעדר, וכששבתי והופעתי לבסוף תמיד נהניתי לשמוע את דעותיהם של מומחים כביכול עליי ועל "ההיעדרויות" – או מצבי הדמדומים – שלי. אני בסך-הכול עשיתי משהו שהיה לי טבעי לגמרי, משהו שרוב בני-האדם יוכלו לעשות במוקדם או במאוחר. אך בעיניי האנשים המשונים האלה הייתי ממש תופעה – אחדים ראו בי אחד שנכנס בו דיבוק, אחרים חשבו שניחנתי בכוחות קסם.
בקיצור, שוב נעלמתי לזמן מה. ההווה איבד בעיניי הרבה מחינו כעבור שנתיים או שלוש של מלחמה, אז הסתלקתי כדי לנשום קצת אוויר אחר. עזבתי את המישור שאנחנו חיים בו, בדרכים המוכרות לי, והתארחתי במישור אחר. ביליתי תקופה מסוימת בעברים רחוקים, נדדתי חסר מנוח בין עמים וזמנים, חזיתי בצליבות, במסחר, בהתקדמויות ובהתפתחויות הרגילות עלי אדמות, ואז פרשתי זמן מה אל המישור הקוסמי.
כשחזרתי השנה הייתה 1920, ולאכזבתי העמים בכל מקום המשיכו להילחם זה בזה באותה עיקשות חסרת מעוף. גבולות אחדים הוסטו, כמה אזורים נבחרים של תרבויות מפותחות קדמוניות נהרסו ביסודיות, אבל בסך-הכול, על פני השטח, לא השתנה הרבה בתבל. במה שנוגע לשוויון עלי אדמות ההתקדמות הייתה גדולה: באירופה לפחות, כך שמעתי, המצב היה זהה לגמרי בכל הארצות. גם ההבדל בין מי שנלחם ומי ששמר על ניטרליות נעלם כמעט לגמרי. מאז שהונהגה ההפצצה המכנית על אוכלוסייה אזרחית באמצעות כדורים פורחים, שפיזרו בדרכם מטענים מגבהים של חמישה-עשר עד עשרים אלף מטר, גבולות המדינות נהיו דמיוניים למדי, אף שהגנו עליהם באותה קנאות כבעבר. הפיזור של הירי האקראי הזה מהאוויר היה רחב כל כך, שמשגרי הכדורים היו מרוצים בתכלית אם הם לא פגעו בשטח שלהם, וכבר לא הטריד אותם כמה מהפצצות שלהם נופלות על ארצות ניטרליות או אפילו על השטח של בני בריתם.
זאת הייתה בעצם ההתקדמות היחידה באופייה של המלחמה, ובה התבהרה סוף-סוף במידה כלשהי משמעותה. הנה חולק העולם לשני צדדים שניסו להשמיד זה את זה, שכן שניהם חתרו לאותו הדבר: שחרור המדוכאים, קץ לאלימות וכינון שלום בר-קיימא. ההתנגדות לשלום שעלול להתגלות כזמני הייתה עזה ביותר – וכיוון שלא ניתן להשיג שלום נצחי קידמו בנחישות את המלחמה הנצחית. האדישות שבה המטירו הכדורים הפורחים את ברכתם מגבהים מדהימים, על צדיקים ועל רשעים כאחד, עלתה בקנה אחד עם משמעותה של המלחמה הזאת. בתוך כך המשיכו להילחם גם בדרך הישנה, באמצעים משמעותיים אך לא מספיקים. הדמיון המוגבל של אנשי הצבא והטכנאים המציא עוד כמה אמצעי השמדה – אך אותו בעל חזון שעלה בדעתו כדור ההפגזה המכני היה האחרון מסוגו, שכן התעניינותם של אנשי הרוח, בעלי הדמיון, המשוררים והחולמים במלחמה הלכה ופחתה. זו הופקדה, כאמור, בידי אנשי הצבא והטכנאים, ועל כן לא התקדמה הרבה. בכל מקום ניצבו ונשכבו הכוחות זה מול זה, בהתמדה שלא תיאמן, ואף על פי שהמחסור החומרי הוביל כבר מזמן לכך שאותות ההצטיינות לחיילים לא היו אלא נייר, הגבורה לא פחתה במידה משמעותית.
מצאתי את הדירה שלי הרוסה בחלקה מההפצצות, אבל עדיין היה אפשר לישון שם. ובכל זאת היה קר ולא נעים, פסולת הבניין על הרצפה והעובש הלח על הקירות לא מצאו חן בעיניי, ומהר מאוד הסתלקתי משם ויצאתי לטיול.
הסתובבתי בכמה סמטאות, שהיו שונות מאוד מבעבר. בעיקר לא ראיתי שום חנויות. הרחובות היו שוממים. לא עברה שעה ארוכה עד שניגש אליי אדם חבוש בכובע שעליו לוחית עם מספר, ושאל אותי מה מעשיי. "אני מטייל," אמרתי. "היש לכבודו אישור?" הוא שאל. לא הבנתי אותו. החלפנו כמה מילים ואז דרש ממני ללכת אחריו למשרדי הרשות הקרובים.
הגענו לרחוב שעל כל בתיו נתלו שלטים לבנים, ועליהם צוינו המשרדים באותיות ובמספרים.
אזרחים חסרי-מעש, היה כתוב על אחד השלטים, לצד המספר 2487B4. נכנסנו. היו שם חדרי המשרדים, חדרי ההמתנה והמסדרונות הרגילים, שבהם עמד ריח נייר, בגדים לחים ואוויר משרדי. בעקבות שאלות אחדות הוּבלתי לחדר 72d ושם תושאלתי.
פקיד אחד עמד מולי ובחן אותי. "האינו מסוגל לעמוד דום?" שאל בחומרה. "לא," אמרתי. "מדוע לא?" שאל. "מעולם לא למדתי," עניתי בביישנות.
"אם כן, אדוני נעצר בעת שיצא לטייל בלי אישור בכתב. המודה הוא באשמה?"
"כן," אמרתי, "זה נכון בהחלט. לא ידעתי. אנא הבן, הייתי חולה זמן רב…"
הוא נופף בידו בביטול. "עונשו יהיה איסור על הליכה בנעליים למשך שלושה ימים. יחלוץ את נעליו!"
חלצתי את נעליי.
"אבוי!" קרא אז הפקיד בחלחלה. "אבוי, הרי הוא נועל נעלי עור! מניין לו נעליים כאלה? האם השתגע לגמרי?"
"ייתכן שאיני בריא לגמרי מבחינה נפשית, את זה לא אוכל לקבוע בדיוק בעצמי. את הנעליים קניתי בעבר."
"האומנם אינו יודע שהשימוש בעור בכל צורה שהיא אסור בתכלית על אזרחים? נעליו יישארו כאן, הן מוחרמות. ואגב, יציג נא סוף-סוף את תעודת הזהות שלו!"
אלוהים אדירים, לא הייתה לי.
"דבר כזה עוד לא קרה לי בשנה האחרונה!" נאנק הפקיד וקרא לשוטר. "קח את האיש הזה למשרד 194, חדר 8!"
הוּבלתי יחף מרחק כמה רחובות, ואז נכנסנו שוב לבניין משרדים, עברנו פרוזדורים, נשמנו את ריח הנייר והייאוש, ואז דחפו אותי לאיזה חדר ותושאלתי על-ידי פקיד אחר. הפקיד הזה לבש מדים.
"אדוני נמצא ברחוב בלא תעודת זהות. הוא ישלם אלפיים זהובים קנס. מייד ארשום את הקבלה."
"סליחה," אמרתי בהיסוס. "אין לי סכום כזה. האם לא יוכל תחת זאת לכלוא אותי לזמן מה?"
הוא פרץ בצחוק.
"לכלוא? אדוני היקר, מה עולה בדעתו? הסבור הוא שנרצה גם להאכיל אותו, נוסף לכול? לא, נכבדי, אם אינו יכול לשלם את הסכום הפעוט הזה לא ייחסך ממנו העונש החמור ביותר. עליי לגזור עליו ביטול זמני של היתר-הקיום! ייתן לי בבקשה את תעודת היתר-הקיום שלו!"
לא הייתה לי.
הפקיד היה המום לגמרי. הוא קרא לשניים מעמיתיו, התלחשש איתם שעה ארוכה, הצביע עליי שוב ושוב, וכולם הביטו בי בפחד ובתדהמה עמוקה. אחר-כך הורה להוביל אותי למעצר, עד שתיערך התייעצות בענייני.
במעצר ישבו או עמדו אנשים רבים, ליד הדלת ניצב על המשמר חייל. שמתי לב שמלבד היעדר המגפיים אני לבוש יותר טוב מכל האנשים שם, ובמידה ניכרת. נתנו לי לשבת ביראת כבוד מסוימת, ומייד נדחק אליי איש קטן וביישן, שרכן בזהירות אל אוזני ולחש לי: "אדוני, יש לי הצעה נהדרת. בבית יש לי סלק סוכר! סלק שלם ומושלם! הוא שוקל כמעט שלושה קילו. אדוני יכול לקבל אותו. מה הוא מציע בתמורה?"
הוא התכופף והביא את אוזנו אל פי, ואני לחשתי: "יציג לי אדוני הצעה משלו! כמה הוא מבקש?"
הוא לחש באוזני בשקט: "נגיד מאה וחמישה-עשר זהובים!"
הנדתי בראשי ושקעתי בהרהורים.
הבנתי שנעדרתי זמן רב מדי. היה קשה לשוב ולהתאקלם. הייתי נותן הרבה תמורת זוג נעליים או גרביים, כי כפות הרגליים החשופות שלי, שבהן נאלצתי לצעוד ברחובות הרטובים, היו קרות נורא. אבל לא היה בחדר אף איש אחד שלא היה יחף.
כעבר שעות אחדות באו לאסוף אותי. הובלתי למשרד מס' 285 חדר 19f. הפעם השוטר נשאר לצידי; הוא עמד ביני לבין הפקיד. היה נדמה לי שמדובר בפקיד בכיר ביותר.
"כבודו הסתבך בעסק רציני ביותר, " פתח ואמר. "הוא שוהה בעיר הזאת ואין בידו היתר-קיום. בוודאי ידוע לו שעל כך מוטלים עונשים חמורים ביותר."
קדתי קידה קלה.
"סליחה," אמרתי, "יש לי רק בקשה אחת לכבודו. מובן לי לגמרי שאיני עומד בדרישות ושמצבי רק ילך ויחמיר. הלא יוכל אדוני לדון אותי למוות? אהיה אסיר תודה עד מאוד!"
הפקיד הבכיר היישיר אלי מבט רך.
"אני מבין," אמר בעדינות. "אבל כל אחד הרי יכול לבוא בבקשה כזאת. בכל מקרה, צריך להוציא קודם תעודת מוות. היש ברשותו הכסף הנדרש? היא עולה ארבעת-אלפים זהובים."
"לא, אין לי סכום כזה. אבל הייתי נותן כל מה שיש שברשותי. יש לי דחף עז למות."
הוא חייך חיוך משונה.
"אני מאמין לו בהחלט, בעניין הזה אינו היחיד. אבל מוות זה לא עסק פשוט כל-כך. אישי היקר, כבודו שייך למדינה, והוא מחויב למדינה הזאת בגופו ובחייו. הרי את זה הוא יודע בוודאי. דרך אגב, אני רואה כאן כעת שהינו רשום כסינְקְלֵר, אֵמיל. הייתכן שהינו הסופר סינקלר?"
"אכן, אני הוא."
"הו, זה משמח אותי מאוד. אני מקווה שאוכל לשרת את אדוני כמיטב יכולתי. שוטר, אתה משוחרר בינתיים."
השוטר יצא, והפקיד הושיט לי את ידו. "קראתי את ספריו בעניין רב," אמר באדיבות, "ואשמח לסייע לו כמידת האפשר. אך אלוהים אדירים, יאמר לי במחילה, כיצד ייתכן שנקלע למצב הלא-ייאמן הזה?"
"מה אומר, לא הייתי כאן זמן מה. ברחתי לאיזה זמן אל המישור הקוסמי, כנראה לשנתיים או שלוש, ולמען האמת הנחתי פחות או יותר שהמלחמה תגיע בינתיים לסופה. אך יאמר לי בטובו, האם יוכל להשיג לי תעודת מוות? אכיר לו על כך תודה עצומה."
"אולי אפשר לסדר את זה. אבל לפני כן צריכה להיות לאדוני תעודת היתר-קיום. בלעדיה אין שום סיכוי להתקדם, כמובן. אצייד אותו בהמלצה למשרד 127. על סמך הערבות שלי, יקבל שם לפחות תעודת היתר-קיום זמנית. אבל היא תקפה רק ליומיים."
"הו, זה די והותר!"
"יפה, אם כן! ואז יחזור נא אליי."
לחצתי את ידו. "עוד דבר אחד!" אמרתי בשקט. "האוכל להציג לאדוני עוד שאלה? הוא בוודאי מבין, עד כמה אני מבולבל בכל הנוגע לאירועים אקטואליים."
"בבקשה, בבקשה."
"ובכן… ראשית כול מעניין אותי לדעת, כיצד ייתכן שבנסיבות האלה החיים ממשיכים בכלל. האם יש מי שמסוגל לשאת את זה?"
"הו, בוודאי. הרי אדוני במצב גרוע במיוחד, כאזרח שאין לו בכלל מסמכים! נותרו מעט מאוד אזרחים. מי שאינו חייל הוא פקיד. לרוב האנשים זה מספיק כדי להפוך את החיים לנסבלים בהרבה, רבים אפילו מאושרים מאוד. ולמחסור הרי התרגלנו בהדרגה. כשנגמרו תפוחי האדמה והיה צריך להתרגל לעיסת עץ כולם חשבו שאי-אפשר יותר לעמוד בזה. עכשיו מוסיפים לה קצת זפת והיא ממש טעימה. הנה, בכל-זאת מסתדרים. וככה זה עם כל הדברים."
"אני מבין," אמרתי. "בעצם זה לא מפתיע. רק דבר אחד עוד לא לגמרי ברור לי. יאמר נא לי: לשם מה בעצם כולם עושים את המאמצים הכבירים האלה? המחסורים האלה, החוקים האלה, אלפי המשרדים והפקידים האלה – מה הם משמרים בעצם?"
האדון הסתכל בפניי בתדהמה.
"איזו שאלה!" קרא והניד בראשו. "הרי אדוני יודע שיש מלחמה, מלחמה בעולם כולו! וזה הדבר שאנחנו משמרים, לשם כך יש חוקים, לשם כך אנחנו מקריבים: למען המלחמה. בלי המאמצים והמעשים האדירים האלה הצבאות לא היו מחזיקים מעמד בשדה הקרב עוד שבוע אחד. הם היו מתים ברעב – הם לא היו עומדים בזה!"
"אכן," אמרתי באיטיות, "בהחלט חומר למחשבה! אז המלחמה היא הערך שאותו משמרים במאמצים האלה. כן… אך ירשה נא לי שאלה מוזרה – מדוע הוא מייחס למלחמה חשיבות כזו? האם היא שווה את כל זה? האם המלחמה היא בכלל ערך?"
הפקיד משך בכתפיו בחמלה. הוא ראה שאיני מבין אותו.
"מר סינקלר היקר," אמר, "ניכר שכבר אינו מבין את דרכיי העולם. אך אנא, ייצא נא לרחוב אחד ויחיד, ידבר עם אדם אחד ויחיד, יאמץ את מחשבותיו רק מעט וישאל את עצמו: מה עוד יש לנו? מהם חיינו? אז ייאלץ לומר לעצמו: המלחמה היא הדבר היחיד שעוד נותר לנו! הנאה והישגים אישיים, השאיפה למעמד, החמדנות, האהבה, העבודה האינטלקטואלית – כל זה אינו קיים עוד. המלחמה היא הדבר האחד והיחיד שבזכותו עוד יש בעולם משהו שמזכיר סדר, חוק, מחשבה, רוח. האינו מבין זאת?"
כן, כבר הבנתי. הודיתי מאוד לאדון.
אז הלכתי משם ותחבתי לתיק את ההמלצה למשרד 127. לא התכוונתי לעשות בה שימוש, לא היה לי שום עניין להכביד על עוד אחד מהמשרדים האלה. ולפני שישימו שוב לב אליי ויקראו אותי לסדר, לחשתי לכוכב המבורך הקטן שבתוכי, כיביתי את הדופק שלי, העלמתי את הגוף שלי בצל איזה שיח והמשכתי בנדודיי הקודמים, בלי לחשוב עוד על השיבה הביתה.
