השועל נשך את אמא שלושה חודשים אחרי שהיא מכרה את הדירה, קנתה את האדמה הזאת והעבירה את שתינו לכאן בלי להתייעץ איתי. שטח האדמה כלל בית בסיסי, בית שימוש מאחורה, ובאר בקצה הצפוני. גדר תיל סימנה את גבול העולם החדש שלנו. אמא תיכננה לשפץ את הבית מיד, אבל בחודשים הראשונים, אולי כי לא היה הבדל גדול בין פנים לחוץ, אולי מתוך רומנטיקה לשמה, נהגנו לישון בשטח ההפקר שבחצר האחורית. אמא החליטה לחקור את הכוכבים, ובלילות סחבנו סדינים וכריות לקרחת יער, ושם הייתה אמא בוחנת את הרקיע ומנסה ליישב את ממצאיה עם המפות שהופיעו בספרים. היא ביטאה את שמות קבוצות הכוכבים וחזרה עליהם בקול חרישי, כמו בתפילה. הידרה, פורנאקס, קרינה— היו לדמויות בסיפורים שסיפרתי לעצמי לפני השינה. אחר כך היה הקור של שעות הבוקר המוקדמות דוחק אותנו בחזרה לבית. אמא הייתה סוחבת אותי למיטה, לפעמים צוחקת בהנאה.

באמצע מה שהתברר כלילה האחרון שלנו באוויר הפתוח התחילה אמא לצעוק. גם אני התעוררתי בצעקות והפחד השתלט על מוחי עוד לפני שפקחתי עיניים. אני לא ראיתי את החיה. אמא תמיד טענה שהיא כן ראתה את החיה, שזה היה שועל, אף על פי שבאזור הזה מעולם לא נראה שום שועל.

במכה אחת חלצה אמא ציפית מאחת הכריות ועטפה בה את ידה. "כוהל" היא אמרה, ואני רצתי לבית, מצאתי כוהל ומיהרתי בחזרה לקרחת היער. הירח בלילה ההוא היה לצדנו.

אמא חטפה את הבקבוק מידי ופתחה אותו בשיניים. למרות הדם למרות הפחד והכאב שלה, שהיו כמעט מדבקים, המראה שלה פותחת את הבקבוק בשיניים, יורקת את הפקק ומרוקנת את הנוזל בפראות על הפצע ועל כל מה שמסביבו, הוא שעורר בי אימה חדה, אימה מפני הגרסה החדשה הזו שלה. אבל כשהכוהל חדר מבעד לציפית ונגע בעורה השסוע נפלה אמא על ברכיה. ובשבילי זו הייתה הקלה לראות אותה שברירית שוב, כמו יתר בני התמותה.

מצאתי את הנעליים ונעלתי אותן לשתינו כאילו לא הייתי בת שבע, כאילו כבר עשיתי את זה בעבר. אמא קמה והתחילה ללכת לעבר הפרצה שהובילה למדרגות הבוץ שחיברו בין השטח שלנו לכביש. התחלתי ללכת אחריה, ואז התרגזתי ועצרתי. הרגשתי שאני ננטשת מאחור וזה היה בלתי מתקבל על הדעת בעיני הילדה המפונקת שהייתי. זה רק סיוט, אמרתי לה. תעצרי ואז הוא יעלם, תפסיקי ללכת! בכיתי חזק, הרי עד אותו הלילה הדמעות שלי הוכיחו את עצמן ללא יוצא מן הכלל, אבל אמא אפילו לא הסתובבה. שבי פה על המדרגה עד שאחזור, היא אמרה והמשיכה בצעד מגושם, מצמידה לחזה את זרועה השמאלית החבושה. ישבתי על המדרגה דקות ארוכות. כיווצתי את עיני בניסיון להתעורר. פתאום נתקפתי בהלה ורצתי במעלה המדרגות החלקלקות עד שהגעתי לכביש. פנס רחוב חיוור עורר בי מעט תקווה, אבל ההקלה נעלמה כשראיתי את אמא מתחתיו, מוארת. היא הייתה שרועה על הקרקע, שטופת זיעה. הקולות שהפיקה היו איומים, אבל שקטים יותר כעת. היא ניסתה לחייך אלי אבל פניה רעדו מרוב מאמץ.

לקחתי פיקוד. כשעברה סוף סוף מכונית נופפתי לה בזרועותיי והיא נעצרה. אני לא זוכרת את הנהג, רק את פנסי המכונית שלו ואת ההרגשה שלראשונה אני פונה למישהו כמו מבוגרת ובו בזמן גם נעשית מודעת לכך, למרות הבהלה והקיצוניות של המצב. חיבקתי את אמא כל הדרך והחזקתי את התחבושת המאולתרת שלה בידיי, כי התביישתי להכתים בדם את המושב האחורי של המושיע שלנו.

הנוף כאן השתנה מאוד מאז. הכביש מואר ולאורכו משתרעים בתים כמעט עד הכניסה לעיירה. אבל יש פניה אחת שמעלה בי זיכרון— בעצם, לא ממש זיכרון אלא תחושה, מעין דקירה בעורף— מהלילה ההוא, מהרגע שבו אמרתי לעצמי בפעם הראשונה: היא עומדת למות.

אמא לא מתה. האיש הסיע אותנו למרפאה של העיירה ואנשים שאני כבר לא זוכרת טיפלו בנו. מה שכן, היא איבדה חלק ניכר מיד שמאל. ובמקומו התפתחה, לצד הצלקת, נחישות חולנית. היא הכריזה מלחמה. התבוננתי בה מרחוק וידעתי שאני לא מסוגלת לבחור צד. אמא המשיכה במלחמתה האישית באדמה ואני שֵׁרַתִּי בשתי החזיתות במשך שנים רבות. בזה אחר זה, הלכו והתנפצו חלומותיה על חיים טבעיים. היא עבדה בשדה, בשמש, עד אפיסת כוחות. בלילות היא תפרה לאור עששית ולא הפסיקה עד שהמלאכה הושלמה, ולא היה לה אכפת שהיא תופרת גרועה או שהמחט ניקבה שוב ושוב את מה שנשאר מאצבעות ידה השמאלית שאחזו בבד. נותרו לה אגודל ואצבע מורה וחצי מהאמה ושנה אחרי שהשועל נשך את יתר אצבעותיה, אמא למדה לעשות הכול בשלוש האצבעות האלה. היא נגד האדמה; ולאדמה היה יתרון ברור. היו הצפות ובצורות, נגיפים, כפור, נמלים. אבל היא התחשלה. חלפו השנים והיא התחשלה כל כך עד שהאמנו שהיא המנצחת. קנינו עז ותרנגול ושש תרנגולות. אמא הייתה מכינה לחם וגבינה ומלמדת אותי קרוא וכתוב. בשוק גדלו המכירות של התוצרת שלנו מיום ליום וסידרנו לנו חשמל, מים זורמים, הכנסה יציבה. אבל אפילו בתקופות הרגיעה ההן, אחרי שהתחלתי לצעוד מדי יום לבית הספר ולחזור אחר הצהריים אל אמא שלווה שכתבה שירה והכינה ריבה, בנוסף לשאר המטלות, המשיכה הקללה לפעול את פעולתה בדרכים מעודנות, שטניות.

הלימונים שלנו היו נהדרים מבחוץ אבל יבשים מבפנים, לא משנה מה עשינו; הם נאחזו במיץ, ספגו אותו לתוכם, העלימו אותו אלוהים-יודע-לאן, ובלבד שלא נזכה לטעום ממנו. לימון היה הפרי האהוב עליה ולכן אמא מעולם לא הרימה ידיים, אפילו כשפירות אחרים הוכיחו התאמה מושלמת לאדמה שלנו. לימון אחד ביום, הייתה משננת באוזני בשיעורָי הראשונים בהיגיינה כפרית, שומר על שיער מבריק ועל שיניים לבנות. אבל היינו צריכות לשלם עבורם וזה הטריף את דעתה.

בשנה האחרונה שלי ביסודי קנינו זוג ארנבים כדי שיתרבו כמו משוגעים. אבל נולדו להם רק שני גורים ואחד מהם מת. בזמן שאמא צחקה צחוק לעגני, מהסוג שתמיד הביא אותה לידי דמעות, אני החזקתי את הארנב המת בידי ונזכרתי בקללה. לרגע האמנתי שהיא חלפה, שיצאנו מכלל סכנה, שהאדמה סלחה לנו. אבל לא. השועל, הלימונים ואחר כך התרנגול, היו כולם חלק ממשחק ששיחקה אתנו האדמה. קברתי את הגור ונשבעתי שלעולם לא אשכח שוב את המשחק.

חורף אחד נתקפה אמא חשק לרקוד. היא רקדה מאז שהייתה ילדה ועד שהביאה אותנו לאדמה, וגם אני רקדתי מגיל צעיר מאוד, לפני שעזבנו את העיר. הריקוד נעשה מהר מאוד עניין מרכזי, כאילו סיפוק צרכינו הבסיסיים פינה מקום לנטייה האמנותית, על פי העיקרון שמסבירים בבית הספר כשמלמדים על מעבר האדם מתרבות שבטית להתיישבות קבע. עד אז כבר היה לנו חשמל וטנדר ובית נוח, אבל המשכנו לחיות בצניעות האופיינית לחיי כפר. אמא היא לא מהסוג שמוותר על תשוקותיו, ועם בוא האביב היא הכריזה שנבנה סטודיו למחול. הרעיון עורר בי התלהבות. הייתי אז בת אחת-עשרה או שתיים-עשרה וכבר הייתי ליצור הפרא שאני כיום, אבל לפעמים, בעיקר בימי ראשון, קשר של נוסטלגיה נקשר בחזי ומשהו פנימי ובה בעת חיצוני לי היה מהדק אותו בכוח וחונק אותי. התגעגעתי לחיים שזכרתי רק במעורפל, החיים שיכלו להיות לנו, החיים שבחרנו לוותר עליהם והמחיר ששילמנו על כך. התגעגעתי ליד של אמא, כמובן, ולתקופה שהיא הייתה לובשת שמלות ומרצה באוניברסיטה. אבל גם לגן החיות, לגלידות ואפילו לשיעורי הבלט. אני בטוחה שבעיר, ילדים בגילי לא היו נתקפים עצב בימי ראשון, כי היו להם קולנוע ואחים ושבילי אופניים.

הציפיה לחלל ריק שישמש כל כולו לריקוד נעשתה מקודשת. אני שרטטתי את התוכניות. אמא חישבה את העלויות. שכרנו שני גברים שהכינו את היסודות ואחר כך החלו בבניה. הם עבדו מידי בוקר ולאט לאט קרם הסטודיו עור וגידים. הנפח של הכפר הכין עבורנו שני מוטות ארוכים לבר. בימי שבת, אחרי שסיימנו למכור את התוצרת בשוק, קנינו עוד לבנים, קורות ומלט. אמא הייתה מרשה לי לנסוע בתא המטען עם חומרי הבנייה. אחר כך חיפינו את הרצפה בפרקט. הבר הותקן לאורך שני קירות מקבילים שכוסו במראות. הקיר השלישי נצבע בכחול והייתה בו דלת עץ. הקיר הרביעי היה חסר. אחרי שסיימנו עם הפרקט נגמר לנו הכסף ואמא לא רצתה לאטום את הסטודיו בקיר לבנים כי העדיפה חלונות זכוכית. היא רצתה לרקוד מול הנוף. הפועלים הפסיקו לבוא ואנחנו התחלנו לרקוד. ידענו שצריך להתקין חלונות לפני שיתחילו הגשמים, אבל זה לא עצר בעדנו. אחרי הכול היינו נשות טבע, נשות המרחב הפתוח.

קנינו פטיפון בשוק הפשפשים, ובטקס פרטי וצנוע הצבנו אותו באחת מפינות הסטודיו. הריקוד שלנו היה לפולחן של ממש. אמא הייתה בוחרת תקליט מתוך האוסף הביתי הקטן ואז היינו הולכות יחד לסטודיו. התרגלנו להיכנס דרך הפתח שבו אמור היה להיות הקיר הרביעי, למיטב זכרוני מעולם לא השתמשנו בדלת. אמא הייתה שמה את התקליט והיינו רוקדות בלי הפסקה עד שהמחט הקטנה השלימה את מחולה באגם הוויניל. הרמוניה מיוחדת במינה אפפה את השעות ההן בסטודיו.

ערב אחד, כשהייתי בת שלוש-עשרה, אמא ואני חזרנו מארוחה בחווה של חברים. חזרנו מרוצות ובידינו סלסלה עם לחם מתוצרת בית ולימונים (החברים תמיד נתנו לנו מהלימונים שלהם כי ידעו ששלנו מקוללים). בזמן שהחניתי את הטנדר, שבו נהגתי מזה שנה, אמא פנתה אלי ושאלה: ?Would you care for some dancing במבטא בריטי שהיה שמור באופן בלעדי לשאלה הזו ולשאלה נוספת: ?Fancy some tea, my dear

!Why, Darling, I would love some, למדתי להשיב, הרבה לפני שלמדתי אנגלית.

סידרתי את המצרכים במקומם. אמא בחרה תקליט. החלפנו בגדים. הלילה ירד והיתושים תקפו אותנו כל הדרך לסטודיו, שנמצא במרחק חצי קילומטר מהבית. נגרש אותם בריקוד, הבטיחה אמא. אבל אז אחת מאתנו הדליקה את האור, וברגע אחד באו לקצם החיים הנפלאים שבנינו בעמל כה רב.

התרנגול שלנו, התרנגול היפה והמבוגר שלנו, שכב מת או גוסס על הפרקט. עיניו היו עצומות. טפריו קרועים. בשר ורוד, מבריק, בצבץ מבעד לפצעים המרוטים ברגליו. הדם שהיה מרוח על המראה קיבל גוון חום. גם הפרקט היה מוכתם וריח חריף עמד באוויר. התרנגול ברח מהלול, נכנס לסטודיו וגילה את בבואתו במראה. הוא חשב שמדובר בתרנגול יריב וככל הנראה תקף את הבבואה. ואז שוב תקף. ושוב. ההסבר לתקרית חלחל בהדרגה: הטמבל נלחם בעצמו עד מוות. פניה של אמא הלבינו כל כך עד שהזכירו את החיוורון שמתארים בספרים, חיוורונם הירקרק של חולים ספרותיים. גם היא קפאה במקומה, אז לא נותרה לי ברירה אלא לגשת לחיה בעצמי ולהכריז: הוא קר. ומכיוון שחשתי כיצד מתחילים גלגלי המוח להסתובב בראשה של אמא נוכח התמונה, הוספתי: אין מה לעשות, זה קורה. אבל שתינו ידענו שזה לא נכון, והגלגלים כבר השלימו את סיבובם האחרון, הקטלני.

אמא גמרה בדעתה להביא חלונות. היא ארזה מזוודה, שלחה הודעה לעיר שהיא זקוקה למקום ללון בו ויצאה לדרך. מאז לא ראיתי אותה. היא כותבת לי, כמובן, אבל היא מעולם לא חזרה, גם לא לביקור. אני כבר לא כועסת אפילו. התרגלתי, וחוץ מזה, אני חושבת שהאדמה רצתה לסלק את אמא מזה זמן רב. האדמה קראה לה לבוא כשהייתי בת שבע, אבל בעצם היא רצתה אותי ואמא הייתה רע הכרחי. מכל מקום, היא מרגישה אשמה ומשקרת לי, אומרת שהיא חוסכת את הכסף שמשלמים לה על ההרצאות באוניברסיטה. היא אומרת שדברים "פשוט הסתדרו" ברגע שהגיעה העירה, כאילו לא נאלצה להתחנן בשבילם, כאילו לא היינו קבצניות שניזונות מהאדמה. היא אומרת שכדאי לי לבוא לבקר אותה ולפעמים אני שוקלת לעשות את זה. אבל אז מתחילה עונת הקציר ואני לא יכולה לנטוש את האדמה שלי וכך השנים עוברות בלי שנתראה. גם אני משקרת לה במכתבים, אני מספרת שאני נוהגת כל יום לבית הספר ושהשנה אסיים בטוח. אבל למותר לומר שלא ביקרתי בבית הספר כבר הרבה זמן. אני לא יכולה להזניח את התירס, את האפרסקים, את התרנגולות, כי בימים שיש שוק התוצרת שלי חייבת להיות מעולה וטרייה. הגבינות חייבות להיות ריחניות והעוגיות פריכות. התחרות בשוק קשה והבית תמיד זקוק לתיקונים. נוסף לכך, בסטודיו עדיין חסר קיר ונדרשת הרבה עבודה כדי לשמור עליו מהצפות ומפלישה של בעלי חיים. המאמץ משתלם, כמובן, כי החלל מרהיב ביופיו. אני מטפלת בו היטב, ואין זכר לזירת האימים שהשאיר אחריו התרנגול הטיפש בלילה ההוא. לפעמים חבל לי שאמא לא יכולה לראות את הסטודיו. What a lovely sight, היא תאמר בוודאי באנגלית בריטית, ואין זה שקר.

הפינות בשתי המראות מנציחות כעת את השתקפותם ההדדית של שני כתמים משונים, לבנבנים. סבך של צמחיה עוטף את הבר, הירוק והחלודה יוצרים ניגוד יפיפה. הפטיפון עדיין עובד. אני לא רוקדת יותר, אבל לפעמים אני שומעת מוזיקה ואז הסטודיו נהיה מקום מקודש יותר משהיה אי פעם. במרכז החלל הקמתי מזבח קטן לאדמה, האלמה מאטר שלי. ומכיוון שבניגוד לאוניברסיטאות או לכנסיות, האדמה לא סולחת למי שלא עומד בדרישותיה, אני מטפחת את המזבח במסירות. אני מחליפה את הפרחים מידי שלושה ימים ומדליקה נרות מידי יום. ופעם בשבוע, לפני שהאוויר המייסר של ימי ראשון חודר לי לחזה וגוזל את נשמתי, לפני הרגע הגורלי שבו פורח מזיכרוני מי אני ולשם מה אני כאן, אני מטפלת בכד שעל המזבח. מידי שבת אני שופכת לתוכו ליטר של פורמלין. זה בוודאי נשמע בזבזני, אבל אני יודעת שכדי להשביע את רעבונה של הקללה, עלי לטבול את אצבעותיי בכד ולשמור עליהן טריות טריות.