להארי הארלו היו גורי קופים. ולגורי הקופים היו שתי אמהות תותבות לבחור מביניהן. לאחת היה בקבוק בלי חיבוק. לשנייה חיבוק נטול חלב. הראשונה עשויה הייתה מחוטי תיל, והאחרת מספוג עטוף בבד מגבת. לצייר הייתה פעם אהובה אחת. ולה לב אחד, דואב תמיד, ואף פעם לא אמא, לבחירה או לבכלל. במקום אמה, הייתה פיסת מלמלה בצבע סגול, שאך אם מוללה אותה ארוכות, יכולה הייתה האהובה להירדם. והיה לה גם את הגב שלה מאחור. אותו הייתה משאירה בשנתה אצל הצייר, שמעולם לא נם אלא דרך הגב ואף לא נשם כי אם מבעד לבד החולצה שחצצה ביניהם בלילות. וכשהאהובה ההיא מפעם עזבה אותו, אחרי שבחרה באיזה קוף עשיר בחלב, לקחה איתה את הכאב האקזיסטנציאלי שלה למקום אחר, והצייר לא ראה אותם יותר. ואגב כך גם את הגב, והתנומה, והנשימה שבקרבו, ואת החיבוק, נטלה עימה. ואת כל הבדים כולם העלימה מן העולם.