אמילי, שהמוּרֵיִּים התעלמו ממנה באורח מופגן בזמן ארוחת הבוקר, נקראה לטרקלין כשהארוחה הסתיימה.
הם היו שם כולם – הפלנגה השלמה – וכשאמילי הביטה בדוד ואלאס, במקום מושבו באור השמש האביבי, עלה בדעתה שאחרי הכול היא טרם מצאה את המילה המדויקת שתבטא את טיבה המיוחד של עגמומיותו.
דודה אליזבת עמדה ללא חיוך לצד השולחן ופתקיות נייר בידה.
"אמילי", היא אמרה, "אתמול בלילה לא הצלחנו להחליט מי מאיתנו צריך לקחת אותך. אני חייבת לומר שאיש מאיתנו לא שש במיוחד למשימה, משום שהתנהגת רע מאוד מבחינות רבות – "
"אוי, אליזבת – " מחתה לורה. "היא – היא הבת של אחותנו".
אליזבת הרימה יד מצווה.
"אני עושה את זה, לורה. הואילי בטובך שלא להפריע לי. כפי שאמרתי, אמילי, לא יכולנו להחליט בחלקו של מי ייפול הטיפול בך. אז הסכמנו להצעתו של בן דוד ג'ימי שניישב את העניין בהגרלה. אני מחזיקה את שמותינו פה, כתובים על פתקיות הנייר הללו. את תשלפי אחת ומי ששמו יופיע עליה ייקח אותך".
דודה אליזבת הושיטה את פתקיות הנייר. אמילי רעדה כל כך עד שבתחילה לא הצליחה למשוך אחת. זה היה נורא – נדמה כאילו עליה לקבוע בעיוורון את גורלה.
"שלפי", אמרה דודה אליזבת.
אמילי חרקה שיניים, זרקה ראשה לאחור כקוראת תיגר על הגורל, ושלפה. דודה אליזבת נטלה את הפתקית מהיד הקטנה והרועדת והציגה אותה לראווה. הופיע עליה שמה שלה – "אליזבת מוּרֵיי". לורה מוּרֵיי קירבה פתאום את מטפחתה לעיניה.
"יופי, העניין סגור", אמר דוד ואלאס, מתרומם באנחת רווחה. "ואם אני רוצה להצליח לתפוס את הרכבת הזאת אני חייב להזדרז. כמובן, בכל הנוגע להוצאות, אליזבת, אתרום את חלקי".
"איננו רעבים ללחם במולד הירח", אמרה דודה אליזבת בקרירות רבה. "כיוון שנפל בחלקי לקחת אותה, אעשה את כל הנחוץ, ואלאס. אני לא משתמטת מחובתי".
"אני חובתה", חשבה אמילי. "אבא אמר שחובות אינן מוצאות חן בעיני איש. כך שלעולם לא אמצא חן בעיני דודה אליזבת".
"יש בך יותר מהגאווה המוּרֵיִּית מאשר בכולנו ביחד, אליזבת", צחק דוד ואלאס.
כולם יצאו בעקבותיו – כולם חוץ מדודה לורה. היא ניגשה אל אמילי, שעמדה לבדה באמצע החדר, ואספה אותה אל בין זרועותיה.
"אני כל כך שמחה אמילי – אני כל כך שמחה", היא לחשה. "אל תפחדי, ילדה יקרה. אני כבר אוהבת אותך – ומולד הירח הוא מקום נחמד, אמילי".
"יש לו – שם יפה", אמרה אמילי, נאבקת לשליטה עצמית. "אני – תמיד קיוויתי – שאת תיקחי אותי, דודה לורה. אני חושבת שאני עומדת לבכות – אבל זה לא בגלל שאני מצטערת שאני הולכת לשם. הנימוסים שלי לא עד כדי כך גרועים כמו שאת אולי חושבת, דודה לורה – ולא הייתי מקשיבה אתמול אם הייתי יודעת שזה לא בסדר".
"ברור שלא", אמרה דודה לורה.
"אבל אני לא מוּרֵיִּית, את יודעת".
ואז דודה לורה אמרה דבר משונה – בעבור מוּרֵיי.
"תודה לאל על זה!" אמרה דודה לורה.
בן דוד ג'ימי יצא בעקבותיה של אמילי והשיג אותה במבואה הקטנה. הוא הביט בזהירות על סביבותיו כדי לוודא שהם לבד, ולחש,
"דודתך לורה היא שותפה מצוינת להיפוך היוצרות, חתלתולי".
אמילי חשבה שיוצרות מתהפכות נשמעות נחמד, למרות שהיא לא ידעה מה הן. היא לחשה בתגובה שאלה שלא העזה לשאול את דודה אליזבת ואפילו לא את דודה לורה.
"בן דוד ג'ימי, כשיאפו עוגה במולד הירח, ירשו לי לגרד את השאריות מהקערה ולאכול אותן?"
"לורה תרשה – אליזבת לא", לחש בן דוד ג'ימי בכובד ראש.
"ולהניח את כפות הרגליים שלי מעל התנור כשהן קרות? ולאכול עוגייה לפני שאלך לישון?"
"אותה תשובה כמו קודם", אמר בן דוד ג'ימי. "אני אדקלם לך מהשירה שלי. יש מעט מאוד אנשים שזוכים לכך. חיברתי אלף שירים. הם לא כתובים – אני שומר אותם כאן". הדודן ג'ימי הקיש על מצחו.
"קשה מאוד לכתוב שירה?" שאלה אמילי, מביטה בכבוד מחודש בדודן ג'ימי.
"קלי-קלות אם את מצליחה למצוא מספיק חרוזים", אמר הדודן ג'ימי.
כולם עזבו באותו הבוקר חוץ מאנשי מולד הירח. דודה אליזבת הכריזה כי הם יישארו עוד יום אחד כדי לארוז הכול ולקחת את אמילי איתם.
"רוב הריהוט שייך לבית", אמרה, "כך שלא ייקח לנו הרבה זמן להתארגן. צריך לארוז רק את הספרים של דאגלס סטאר וכמה מחפציו האישיים".
"איך כדאי שאעביר את החתולים שלי?" שאלה אמילי בחשש.
דודה אליזבת נעצה מבט.
"חתולים! את לא תיקחי שום חתולים, גברת".
"אוי, אני חייבת לקחת את מייק ואת סאל פלפָּל!" זעקה אמילי בפראות. "אני לא יכולה לעזוב אותם. אני לא יכולה לחיות בלי חתול".
"שטויות! יש חתולי אסם במולד הירח, אבל אסור להם להיכנס הביתה".
"את לא אוהבת חתולים?" שאלה אמילי בפליאה.
"לא, אני לא".
"את לא אוהבת את התחושה של חתול שמנמן, נחמד ורך?" התעקשה אמילי.
"לא; כבר עדיף לגעת בנחש".
"יש בובה עתיקה ומקסימה של אימך שם", אמרה דודה לורה. "אני אלביש אותה יפה בשבילך".
"אני לא אוהבת בובות – הן לא יכולות לדבר", קראה אמילי.
"גם חתולים לא".
" אה באמת, הם לא יכולים! מייק וסאל פלפָּל יכולים. אוי, אני חייבת לקחת אותם. בבקשה, דודה אליזבת. אני אוהבת את החתולים האלה. והם היחידים בעולם הזה שעוד אוהבים אותי. בבקשה!"
"מה זה חתול אחד יותר או פחות על שטח של אלף דונם?" אמר הדודן ג'ימי, מורט את זקנו המפוצל. "קחי אותם, אליזבת".
דודה אליזבת שקלה את העניין לרגע. היא לא יכלה להבין למה שמישהו ירצה חתול. דודה אליזבת הייתה מסוג האנשים האלה שמעולם לא הבינו שום דבר אלא אם כן הסבירו להם אותו בשפה פשוטה ואז דחפו להם אותו חזק לתוך הראש. ואז הם הבינו אותו רק בשכלם ולא בליבם.
"מותר לך לקחת אחד מהחתולים שלך", היא אמרה בסופו של דבר, בנימתו של אדם שעושה ויתור כביר. "אחד – וגמרנו. לא, אל תתווכחי. עדיף שתלמדי כבר מעכשיו, אמילי, שכשאני אומרת משהו אני מתכוונת אליו. זה מספיק, ג'ימי".
בן דוד ג'ימי קטע דבר מה שהתחיל לומר, דחף את ידיו לכיסיו, ושרק לכיוון התקרה.
"כשהיא לא, היא לא – ככה זה מוּרֵיִּים. כולנו נולדים עם השיגעון הזה בתוכנו, חתלתולי קטן, ואת תצטרכי להשלים עם זה – במיוחד בגלל שאת מלאה בזה בעצמך, את יודעת. מנסה לטעון שאת לא מוּרֵיִּית! הסטאריוּת היא רק קליפה דקה אצלך".
"היא לא – אני כולי סטאר – אני רוצה להיות", קראה אמילי. "וגם, אוי, איך אצליח לבחור בין מייק וסאל פלפָּל?"
זו אכן הייתה בעיה. אמילי נאבקה להחליט כל היום, לבה מחשב להתפוצץ. היא העדיפה את מייק – לא היה שום ספק בדבר; אבל היא לא הייתה מסוגלת להשאיר את סאל פלפָּל לרחמיה של אלן. אלן תמיד שנאה את סאל; אבל היא די חיבבה את מייק והיא תהיה טובה אליו. אלן עמדה לחזור לבית הקטן שלה בכפר מאייווּד והיא רצתה חתול. בסופו של דבר, כשירד הערב, קיבלה אמילי את החלטתה המרה. היא תיקח את סאל פלפָּל.
"עדיף לקחת את הזכר", אמר הדודן ג'ימי. "בלי הרבה טרחה עם גורים, את יודעת, אמילי".
"ג'ימי!" אמרה דודה אליזבת בקול חמוּר. אמילי התפלאה על החוּמרה. למה אסור לדבר על גורים? אבל היא לא אהבה לשמוע שקוראים למייק "הזכר". זה נשמע מעליב, איכשהו.
והיא לא אהבה את שאון ההמולה של מלאכת האריזה. היא התגעגעה לשקט של ימים עברו ולשיחות הזכורות, המתוקות שלה עם אביה. היא הרגישה כאילו הוא נסחף רחוק-רחוק ממנה על ידי שיטפון המוּרֵיִּים הזה.
"מה זה?" אמרה דודה אליזבת פתאום, פוסקת מאריזותיה לרגע. אמילי הרימה מבט וראתה לאימתה הגדולה שדודה אליזבת אוחזת בידיה את ספר החשבונות הישן – שהיא פותחת אותו – שהיא קוראת בו. אמילי חצתה את החדר בזינוק אחד וחטפה את הספר.
"אסור לך לקרוא את זה, דודה אליזבת", היא קראה בהתרסה, "זה שלי, – הרכוש הפרטי שלי".
"מרימה את האף שלה, העלמה סטאר", אמרה אליזבת, בעודה מביטה בה, "הרשי לי להודיע לך שיש לי כל זכות לקרוא את הספרים שלך. אני אחראית עלייך עכשיו. לא ארשה שיהיו דברים נסתרים או סודיים, תביני את זה. ברור שיש לך שם משהו שאת מתביישת שיראו ואני מתכוונת לראות אותו. תני לי את הספר הזה".
"אני לא מתביישת בו", קראה אמילי, נסוגה אחורה, חובקת את ספרה היקר קרוב לחזה. "אבל לא ארשה לך – או לאף אחד – לקרוא בו".
דודה אליזבת התקדמה לעברה.
"אמילי סטאר, את שומעת מה אני אומרת? תני לי את הספר הזה – תכף ומיד".
"לא – לא!" אמילי הסתובבה ורצה. היא לעולם לא תרשה לדודה אליזבת לקרוא את הספר הזה. היא נמלטה לכירת המטבח – היא הסירה בזריזות את המכסה – היא דחפה את הספר לתוך האש הזוהרת. הוא התלקח ובער בעליזות. אמילי צפתה בו בייסורים. נדמה כאילו חלק ממנה בוער שם. אבל אסור שדודה אליזבת תקרא אותו אי פעם – תקרא את כל הדברים הקטנים שהיא כתבה והקריאה לאבא – כל שיגיונותיה על אשת הרוחות – ואמילי-שבמראה – כל שיחות החתולים הקטנות – כל הדברים שכתבה בו אתמול בלילה על המוּרֵיִּים. היא צפתה בדפים קמלים ונרעדים, כאילו היו יצורים חיים של ממש, ואז משחירים. שורה כתובה בלבן הופיעה בבהירות על אחד מהם. "דודה אליזבת מאוד קרה ומתנסאת". מה אם דודה אליזבת הייתה רואה את זה? מה אם היא רואה זאת עכשיו! אמילי הציצה בחשש מעבר לכתפה. לא, דודה אליזבת חזרה לחדר וסגרה את הדלת בתנופה אשר, בעבור כל אחד שאינו מוּרֵיי, הייתה נחשבת כטריקה. ספר החשבונות הפך עכשיו לערמת רצועות לבנות קטנה על הפחמים הזוהרים. אמילי ישבה לצד הכירה ובכתה. היא הרגישה כאילו איבדה משהו יקר לאין ערוך. היה נורא לחשוב שכל הדברים היקרים הללו אבדו ללא שוב. היא לעולם לא תצליח לכתוב אותם בשנית – לא באותה צורה בדיוק; וגם אם הייתה יכולה היא לא הייתה מעזה – היא לעולם לא תעז לכתוב יותר שום דבר, אם דודה אליזבת צריכה לראות הכול. אבא אף פעם לא התעקש לקרוא אותם. היא אהבה להקריא אותם בשבילו – אבל אם לא רצתה לעשות זאת הוא לעולם לא היה מכריח אותה. לפתע אמילי, דמעות נוצצות על לחייה, כתבה שורה בספר חשבונות דמיוני.
"דודה אליזבת קרה ומתנסאת; והיא לאהוגנת".
בבוקר המחרת, בזמן שבן דוד ג'ימי קשר את הארגזים מאחורי הכרכרה הדו-מושבית, ודודה אליזבת חילקה לאלן את הוראותיה האחרונות, אמילי נפרדה מכל הדברים – מהאורן התרנגולי ומאדם-וחווה – "הם יתגעגעו אלי כל כך כשלא אהיה פה; לא יישאר אף אחד שיאהב אותם", היא אמרה בתוּגה – מהזגוגית הסדוקה בצורת קורי עכביש של חלון המטבח – מהכורסה הישנה – מערוגת העשב – מעלמות הלִבְנֶה הכסופות. ואז היא עלתה לקומה העליונה אל החלון של חדרה הקודם. החלון הזה, כך תמיד היה נדמה לאמילי, פתח את שעריה של ארץ פלאות. בספר החשבונות השרוף הייתה יצירה אחת שבה התגאתה במיוחד. "תעור של הנוף מחלוני". היא ישבה לידו וחלמה בהקיץ; בלילה נהגה לכרוע שם ולומר את תפילותיה הקטנות. לעיתים הכוכבים הזדהרו דרכו – לעיתים הגשם נקש עליו – לעיתים סְנוּנִיוֹת ועורבנים קנדיים אפורים קטנים ביקרו בו – לעיתים נשב פנימה בושם פריחת הלילך והתפוח – לפעמים אשת הרוחות צחקה ונאנחה ושרה ושרקה מסביב לו – אמילי שמעה אותה שם בלילות החשוכים ובסערות השלג החורפיות, הפראיות. היא לא נפרדה מאשת הרוחות, כי היא ידעה שאשת הרוחות תהיה גם במולד הירח; אבל היא נפרדה מהחלון הקטן ומהגבעה הירוקה שאהבה, ומהאחו רדוף הפיות ומאמילי-הקטנה-שבמראה. עשויה להיות אמילי-שבמראה אחרת במולד הירח, אבל היא לא תהיה אותה האחת. והיא הורידה מהקיר וטמנה בכיסה את תמונת שמלת הנשף שגזרה ממגזין אופנה. זו הייתה שמלה כל כך נפלאה – עשויה כולה תחרה לבנה ומעוטרת בניצני שושן, ושובל ארוך, ארוך, של אמרת תחרה שבוודאי ממלאת את מלוא אורכו של החדר. אמילי דמיינה את עצמה פעמים אין-ספור לובשת את השמלה הזו, טופפת, מלכת היופי, על פני אולם הנשפים.
הם כבר המתינו לה בקומה התחתונה. אמילי נפרדה מאלן גרין באדישות רבה – היא גם ככה לא חיבבה את אלן גרין מעולם, ומאז הלילה בו אלן סיפרה לה שאביה עומד למות היא שנאה אותה ופחדה מפניה.
אלן הפתיעה את אמילי כשפרצה בדמעות וחיבקה אותה – התחננה שלא תשכח אותה – ביקשה שתכתוב לה – כינתה אותה "ילדתי הבְּרוּכָה".
"אני לא ילדתך הברוכה", אמרה אמילי, "אבל אכתוב לך. ואת תהיי טובה למייק?"
"נראה שאת עצובה יותר מל'זוב ת'חתול הזה מאשר ל'זוב אותי", התייפחה אלן.
"מה, ברור", אמרה אמילי, מופתעת שבכלל עשויה לעלות שאלה בעניין.
כל כוח הרצון שלה נדרש כדי שלא לבכות כשנפרדה ממייק, ששכב מכורבל בדשא החם משמש ליד הדלת האחורית.
"אולי אראה אותך שוב ביום מן הימים", היא לחשה כשחיבקה אותו. "אני בטוחה שחתולים טובים מגיעים לגן עדן".
ואז הם יצאו לדרך בכרכרה הדו-מושבית עם חיפוי האפריון המְצֻיָּץ שלה, שמאז ומתמיד הסיעה אך ורק מוּרֵיִּים ממולד הירח. אמילי אף פעם לא נסעה בכלי כה נהדר. היא לא זכתה לנסיעות רבות כך או כך. אבא שאל את העגלה הישנה והפוני האפור של מר האברד פעם או פעמיים ונסע לשרלוטאון. העגלה קרקשה והפוני היה איטי, אבל אבא דיבר איתה לאורך כל הדרך וזה הפך את הטיול לפלא.
בן דוד ג'ימי ודודה אליזבת ישבו מקדימה, והאחרונה נראתה מרשימה למדי במצנפת עשויה תחרה שחורה ושכמייה. דודה לורה ואמילי תפסו את המושב האחורי, כשסאל פלפָּל בסלסילה ביניהן, מייללת באופן מעורר רחמים.
אמילי הביטה על עקבותיה כשנסעו במעלה השדרה הירוקה, וחשבה שהבית החום הקטן, הישן, שבעמק הרפאים נראה שבור לב. היא רצתה לרוץ חזרה ולנחם אותו. למרות שנתנה לעצמה את מילתה, דמעות עלו בעיניה; אבל דודה לורה הניחה יד עטופה בכפפה של עור גדי מעבר לסלסילה של סאל ולחצה את ידה של אמילי במעיכה הדוקה, מבינה.
