חלמתי שבאים מהחברה להחליף את מספר הטלפון שלי. "אני שמחה מאוד," אמרתי, "כי כל היום מתקשרים למספר דומה וכי מישהו אחר, השד יודע מיהו או מיהם, מצלצלים כל שבת בשלוש לפנות בוקר." בכל אופן, השמחה שלי לא עניינה אותם. הם החליפו את המספר וזה הכול. ואני, במקום להביט בחוגה במרכז המכשיר, היכן שמחייגים את המספר, שאלתי אותם: "מה המספר?" והם ענו לי: "20-58."

ערפל. משהו לא הגיוני. ערפל. אני מתעוררת ומתפקדת כרגיל: אוכלת ארוחת בוקר, מצחצחת שיניים, מציעה את המיטה… הבוקר הזה לא שונה מבקרים אחרים. מסיבה לא ברורה, לעולם אין לדעת למה, בצהריים עולה במוחי מספר מנומנם בשל רכות השעה. "20…" הבעת השתוממות קלה. 20…?" ערפל. משהו לא מסתדר. ערפל. 20-58! חיוך. נכון, 20-58! ומיד, הפעולה הגורלית: להרים את האפרכסת ולספק סקרנות ילדותית… ראק-ראק-ראק-ראק. וצלצול עמום ומרוחק פותח את השיחה. מישהי מרימה את השפופרת ולמרות ההפרעות בקו, הקול נשמע חלק באופן מתמיה, מוכר באופן מתמיה.

"כן?"

"מה הכתובת?"

"עם מי את רוצה לדבר?"

"הגעתי ל-20-58?"

"כן."

"הקול הזה, הקול הזה… טוב, בואי נמשיך עם השטות הזאת. אם זה אמור להיות המספר החדש שלי, אבקש לדבר עם עצמי."

"אפשר לדבר עם… פלונית?"

"מדברת."

כצפוי, שמץ תדהמה. אלה דברים בלתי נמנעים. רגעים של היסוס. משהו שלא מסתדר, אבל הפעם בלי ערפל. התעקשות מן העבר השני של הקו.

"כן, זו אני. מי זאת?"

בלבול מוחלט. ההשתקפות שלי עצמי… טוב, חייבים לצאת מהמצב הזה. שום דבר למעט האמת לא עולה בדעתי ואני אומרת אותה בחשש מה.

"זו אני, פלונית."

היא הייתה יכולה לנתק, היא הייתה יכולה להגיד משהו סתם, היא הייתה יכולה לשתוק, היא הייתה יכולה לדבר בקופטית, אבל אמרה את מה שאסור היה לה להגיד לעולם:

"סוף-סוף את מתקשרת אליי."

אני לוקחת סיכון:

"אבל תקשיבי… אני פלונית… כך וכך."

"כן, אני יודעת. גם אני פלונית כך וכך."

זה מוגזם. צמרמורת חולפת בגווי… עכשיו אני כבר לא יודעת מה לומר. הפעם, בלי להתאפק, בציפייה שהשנייה תנתק, אני מנתקת וידי ממשיכה להחזיק את האפרכסת בעודי מביטה במכשיר כאילו היה רמש שבכל רגע נתון יכול להתחיל ללכת. אני נאנחת. אני משתרעת על הספה. ואולי זו מתיחה? אולי דיברתי מתוך שינה? ואולי יגלה מישהו ש…? אבל זה לא ייתכן!

ועכשיו הכול מסתובב כמו ה"ראק-ראק-ראק-ראק" של 20-58. אני יכולה להתהלך בבית, לסדר את הקישוט הזה, ליישר את המסגרת ההיא, להכין קפה, אבל נדמה לי שמישהו משגיח עליי. כאילו בוקעות העיניים שבולשות אחריי ממכשיר הטלפון; זה לא שהן מסתתרות בתוכו, הן פשוט מחכות לרגע הנכון. היא אמרה "סוף-סוף את מתקשרת אליי" והיה אפשר לחשוב שחיכתה אלף שנה, וזאת רק בתקופה האחרונה. אני באה והולכת; אני משתדלת להתרחק ממכשיר הטלפון ואחר כך לועגת לעצמי על חרדתי. כאילו הצמיחה טפרים שעלולים לתפוס בשמלתי! לקראת שש בערב אני לא יכולה להתאפק עוד. אני מרימה את האפרכסת. חסר לי אוויר. ראק-ראק-ראק-ראק. לבי הולם בזמן שאני מחכה. כאשר אני שומעת לבסוף את קולה, אני כבר לא יודעת מה עובר עליי.

"כן?"

זה חזק ממני, אני מגמגמת:

"הגעתי ל-20…58…?

"כן."

"מי זו?"

הקול בקע מתוכי, אמיץ, אבל השפעתה של התשובה נמשלת לקוביית קרח שמעבירים בכוונה לאורך עמוד השדרה.

"כן, זו אני. אני כבר יודעת שזו שוב את."

"אני? מי?"

"אני."

נדמה שהמצב מסתבך. עכשיו מתחשק לי להתווכח. אני אומרת בנימה של הצבת עובדה:

"את, לא. אני."

"זה לא משנה."

"אבל למרות שכל העניין הזה רגיש, אני הייתי קודם."

"למה? את לא פלונית כך וכך?"

"כן, כמובן."

"אבל אני פלונית כך וכך."

"גם אם זה נכון, צריך לוודא שאת גם פלונית כך וכך."

עכשיו זה כבר לא מבלבל אותי, אלא מציק לי. אני מתחילה לכעוס, אבל אז, פתאום… כן, יכול להיות… צריך לברר פרטים נוספים, זה הכול. זה בסך הכול צירוף מקרים, אבל צירופי המקרים נכשלים כשחושבים עליהם בהיגיון. קולי נשמע פייסני, אדיב כמעט כשאני אומרת:

"בואי נתקדם לאט. נראה: לשתינו קוראים פלונית כך וכך וזה כבר צירוף מקרים."

"את חושבת?"

הנימה האירונית, המתגרה שלה, מותירה אותי חשופה. אני ממשיכה באדיבות המרבית לאור הנסיבות.

"אני נולדתי בכפר…"

"בכפר X, בדיוק. אני נולדתי שם. אני בתם של סוטנה ואספרנסחו."

אני בולעת רוק, אבל לא נכנעת. אני יורה לעברה כמו תובע:

"שם משפחה של האם!"

"כן, יקירתי. כזה וכזה."

הפעם אני מתחילה להרגיש ממש רע. מי יכול לדעת את הדברים האלה? מי מותח אותי? מי רקם את המזימה הזו? היא נוטלת את המושכות בידה:

"מה יש? למה לך להתערער? את לא רואה שאני לא משקרת? ולמה שאשקר?"

רציתי לנהוג באיפוק. אם זה נכון, אני לא מבינה כיצד היא מגיבה כך, במתינות, בעוד שאני מזדעזעת. אבל אני מרגישה מרומה. אני מרגישה שמישהו רקם נגדי מזימה. זה בלתי נמנע. או אז, מהמרת על כל הקופה, אני שואלת:

"אם אנחנו אחת, אנחנו אמורות להיות אחת בכל המובנים, נכון? מה אני לובשת?"

"את לובשת את החלוק שלי… כלומר, אמנע מלהשתמש בשייכות. את לובשת את חלוק הבית הכחול. ואגב, השרוול הפרום כבר מציק."

"כן, הוא מציק, אבל…"

אני משתתקת. באיזו דרך בחרתי? מה, אני עומדת להתפשר? לא, לא. עכשיו היא שוב מדברת, כלומר, אין לי שום הוכחה שזו "היא". אם לדייק, אני שומעת את עצמי אומרת:

"המחט נמצאת באחת מפינות המגירה העליונה של שידת הלילה. השארת אותה שם בפעם האחרונה שהשתמשת בה ואני, מן הסתם, החזרתי אותה למקום. כשחשבת שהיא הלכה לאיבוד, זה מפני שבאותם רגעים תפרתי את התחתון הוורוד של החצאית."

עכשיו רוחי נופלת. אתמול הופתעתי לראות את התפרים על התחתונית והסקתי שהכובסת עשתה את זה, מה שלא מתאים לה, אבל לא מצאתי הסבר אחר. איך שלא יהיה, משהו התרכך בי. אני על סף תחינה כשאני אומרת:

"לאן כל זה מוביל?"

"אין לי מושג. את התקשרת אליי, זוכרת? למה עשית את זה?"

מה אני יכולה לומר לה? לספר לה על החלום? פתאום אני אומללה. כל כוחותיי אוזלים נוכח פרץ הרחמים העצמיים שלי… היא מבהילה אותי:

"בבקשה, את גורמת לי להרגיש לא טוב. למה את מצוברחת?"

לא נותר לי אלא להתרגז.

"כמה זמן זה הולך להימשך?"

"כמה זמן שתרצי. מספיק שתנתקי את השיחה. מעולם לא הטרדתי אותך, נכון?"

למה אני מגמגמת? אין לי מושג:

"ואם… ואם אנתק…?"

"לא תשמעי ממני יותר, כפי שהיה עד היום. את התחלת עם זה."

אני מוכנה לנתק. יש משהו מעצבן ב… ב… בה! אבל היא הייתה מכילה כל כך, סבלנית כל כך, באיזו זכות אני כועסת? ואף על פי כן, אף שאני עלולה להישמע ילדותית, אני שואלת:

"אפשר לדעת מה הכתובת שלך?"

"היא נמצאת במדריך."

"על שם מי?"

"על שמי כמובן."

אני עומדת ליפול במלכודת, אבל בסוף מגיבה:

"אם שמך כשמי, אחפש אותו ואמצא את הכתובת שלי."

"זה הגיוני."

שוב אני נתקפת עצבים.

"אבל אם כן, איך זה שיש לך מכשיר טלפון אחר?"

"לך יש מכשיר טלפון אחר."

היא נהייתה תוקפנית? עכשיו הנימה שלה כעוסה מעט. אני מחייכת. אני מתחילה לשלוט במצב. אולי אם אתנהג בקור רוח אצליח לבלבל אותה. אולי היא תגיד לי הכול. אולי… אבל פתאום אני נזכרת שעליי לצאת בדחיפות! אני עומדת להגיד לה את זה אבל היא קוטעת אותי:

"טוב, אני חושבת שמספיק להיום. יש לי עניינים. כשתרצי לדבר, את יודעת איפה למצוא אותי."

"כן, כן… גם אני צריכה…"

מוזר! כשאני נזכרת שכבר מאוחר, נדמה שגם היא נזכרת בכך. בכל אופן, אני לא יודעת אם להיפרד ממנה לשלום או לא. אני לא רוצה להיות גסת רוח, אבל גם אין לי שום סיבה לנהוג באדיבות. אבל היא מזרזת את העניין. בעומק לבי, אני מודה לה על כך.

"נדבר בפעם אחרת, בסדר?"

והיא מנתקת. האפרכסת נותרת בידי. אני מביטה בה. עם היד השנייה, אני מעבירה יד על מצחי. גם עתה סוגר עליי חוסר הפשר, כמו בסיוטים שבהם הרגליים נדבקות אל הרצפה. הדוחק מכריע עבורי. אני מחזירה את השפופרת למקומה ונכנסת להתלבש בחדר השינה. אני לא ממש יודעת מה ללבוש, אבל שולפת מיד בגד בהיר מכותנה… נדמה לי שמישהו החליט בשבילי. הרעיון מבלבל אותי, אבל בשלב זה אני מאוזנת מספיק בשביל להתנער ממנו. "לא, לא," אני אומרת לעצמי, "מוטב לא לחשוב על זה. אם היא קיימת, במידה שהיא "קיימת", היא נמצאת אי שם, בצד השני של הקו ומחכה ב20-58." ההסבר הזה דל נואשות, אבל אני חושבת עליו כדי להירגע ואני אכן נרגעת, לפחות בזמן שאני מתלבשת. אבל… הזרע כבר נשתל בתוכי; שורשי הרעיון הזה מחפשים אחר אור השמש. עד שהם מלבלבים. "ואולי אקרא לה, בלי לצלצל?" אולי מספיק שאבטא את שמה, שהוא גם שמי, ואחכה… האם תענה? באותו הרגע אני מסיימת להתלבש וניגשת אל שולחן האיפור. כשאני נושאת את מבטי אל הראי, אני כמעט נסוגה. נדמה שהעיניים האלו, העיניים האלו, העיניים שלי שמשתקפות במראה, לא נישאו אל הראי. נדמה שהן כבר הביטו בי קודם לכן. אני נשענת על שולחן האיפור. האם חטפתי סחרחורת? אני יודעת שאני עומדת לצרוח אבל לא רוצה, אני פשוט לא רוצה. אז אני לוקחת את התיק ורצה לעבר הדלת.

במדרגות אני כבר כמעט מחייכת, כאילו חמקתי ממלכודת. אני חושבת שהאוויר ברחוב ירענן אותי, שהיציאה מהבית תוביל לשינוי ושבשובי הכול יישכח.

אני מתחילה לרדת במדרגות. ה"טראח!" של הדלת הנטרקת ממשיך להדהד בעור התוף שלי כשאני נעצרת. אני יודעת שעל פניי הבעת הפתעה, העוויה קטועה שגורמת לי להביט רגע לפנים ולמלמל משהו…

"המפתחות… לא הכנסתי את המפתחות לתיק."

אני נאנחת. אני כמעט מובסת. אני מנסה להיזכר ורואה את המפתחות בבהירות. הן על המזנון. השארתי אותם שם אתמול בערב כשחזרתי מבית הקולנוע. הם היו שם כשדיברתי בטלפון… שיחה ארורה! מהספה יכולתי לראות אותם בכל פעם שמבטי סרק את חלל החדר בשעה שדיברתי. והחיפזון בשעה שיצאתי, המנוסה המטופשת שלי מהבית, גרמו לי לשכוח אותם… מה עכשיו? לרגע אני חשה בצורך בהול לחזור. אני לא יכולה ללכת בידיעה שבשובי לא אוכל להיכנס.

ירדתי שלוש מדרגות ואני עולה בהן בחזרה. אני עוצרת ונותנת מבט מטומטם בדלת הנעולה. אני מהססת. פתאום עולה רעיון בדעתי ואני לא משתהה לפסול אותו. אני מצלצלת בפעמון ונסוגה בציפייה… אני לא יודעת אם זרימת הדם שלי הואצה בכל וריד, בכל עורק, בכל נים. ומנגד, אני לא יודעת אם היא נעצרה כליל. כשם שאני לא יודעת אם נתקפתי חום או קור, חשק לפרוץ בצחוק משוחרר או לנוס בבעתה, כשהדלת נפתחת באיטיות.