ערב, כנף ענן מרפרפת, ואופק מנשיק שמיים וארץ כרגיל, במרחק. דימיטרי ואני יושבים על גשר קרליבך ומנדנדים רגליים מעל לנהר שזורם למטה. אבל איזה שטויות, לא נהר ולא נעליים, כולם יודעים שאין שום נהר מתחת לגשר קרליבך, וגם שמיים מעליו בקושי יש. פה ושם חולפות מכוניות, אבל אנחנו עם הגב אליהן ולא רואים כלום. הרגליים של דימיטרי ארוכות בהרבה משלי ולכן אין פה קצב אחיד.
אבל דימיטרי יושב לצדי בשקט ומרכין ראש, ואני חושבת שאחת מן השתיים, או שהוא ביישן או שהוא זומם משהו, ותכף זה יגיע, הרי הרגע נכנסתי בו מאחור והפכתי לו את האופנוע 400 סמ״ק עם הארגז המרובע התכול שהיה מאחוריו, ומן הסתם גם הוא עצמו התהפך עם האופנוע. אבל כשאני מעיזה להרים עיניים, אני רואה אותו עומד גדול כמו פסל הנצחה ומסתכל למרחק כאילו היה שם מאז ומעולם, עוד הרבה לפני ההתהפכות. מובן שאני עוצרת על המקום, כמעט באמצע הנתיב, אבל זזה קצת הצידה מתוך שיקול דעת, ויוצאת מהאוטו וצועדת אליו, לא כל כך מהר כי מתאפקת שלא לשדר פניקה, ונעמדת מולו, מנסה ללכוד את מבטו. אתה בסדר? אני שואלת אותו פעמיים, ורק אחרי כמה רגעים הוא אומר בשקט, אני בסדר רק כואב לי קצת הגב. אני שותקת והוא מוסיף, אבל הגב כאב לי עוד מלפני. כואב לי הלב על כאב הגב של דימיטרי, ולכן אני מציעה לו שנשב קצת לנוח על הגשר, כי למים זורמים יש אפקט מרפא ומרגיע, מה זה משנה אם יש או אין מים, העיקר שחושבים שיש.
דימיטרי שואל מה עושים עכשיו, ואני אומרת שמחליפים פרטים ושיש ביטוח ושלא ידאג לכלום, וממשיכה ומציעה, אולי אקח אותך למיון, או לאנשהו, והוא אומר, לא, אני ממש בסדר, לא קרה לי כלום. אני אומרת, תנוח קצת ונראה מה המצב וגם תבדוק מה קרה לאופנוע, והוא מסתכל על הדו־גלגלי שמוטל כמו גופה רוטטת לידנו ואומר, אני בטוח שלא קרה לו כלום. אני אומרת שאני רואה סדק בפלסטיק שמתחת למושב, והוא אומר שהוא חושב שזה היה שם גם קודם. אני אומרת שאחכה עד שאהיה בטוחה שהוא יכול להמשיך בנסיעה, והוא קם ומרים את האופנוע ממש בקושי, כי זה אופנוע כבד ואפילו לאחד כזה גדול כמו דימיטרי זה ממש לא קל, ואני אומרת לו שייזהר על הגב.
אני רואה שהרגלית התעקמה, הוא אומר, אי אפשר להעמיד אותו, אבל לא נורא אני מסתדר, והוא מכבה את המנוע ומגלגל אותו עוד מטר ומשעין אותו על המעקה של הגשר, אפילו שלגשר קרליבך אין מעקה בכלל ושבעצם הוא דומה יותר למנהרה. עכשיו הארגז התכול ממש מול העיניים שלי, ואני אומרת לו שאני נורא מצטערת, ושבטח חיבלתי לו בפרנסה. זה בסדר גם אני אחראי, הוא אומר, לא מבין איך זה קרה בכלל, יכול להיות שבלמתי כי אני די מטושטש, וממילא אני צריך לנסוע הביתה כי אני עובד כבר משש בבוקר. זה לא משנה, אני אומרת, נכנסתי בך מאחור ולפי החוק זו אשמתי. ואז אנחנו מתיישבים שוב, ואני שואלת אותו אם אכל משהו היום. לא חושב, הוא אומר, אבל אני רגיל לזה, כבר עשר שנים אני עובד במשלוחים. אחר כך הוא שואל שוב מה עושים עכשיו. אני אומרת שיש שתי אפשרויות, או שהוא מדווח לביטוח שלו ואני לשלי ושיסתדרו ביניהם, או שיגיד לי כמה עולה הרגלית ואשלם לו, וגם על הפלסטיק השבור, וככה נסגור. הוא אומר שהוא בטוח שהרגלית הייתה רופפת גם קודם, ואז מוסיף שמאז התאונה הקודמת אין לו ביטוח בכלל. ואני אומרת שאולי יש עוד אפשרויות שפספסתי כי אני לא כזאת מומחית בתאונות. וככה אנחנו יושבים שנינו, וחושבים.
בינתיים אני פותחת את הארגז התכול ומוציאה שקית נייר מודפסת בשחור ובאדום ושולפת לו מתוכה את ההמבורגר החם, וגם מפית אני נותנת לו, וצ׳יפס שארוז בנפרד שמה לו על הברכיים, ואת ההמבורגר השני אני מוציאה בשבילי כי בלי להרגיש נעשה די מאוחר וגם אני נהייתי רעבה. וככה אנחנו יושבים ומנדנדים רגליים ואוכלים ושותים קולה, ודימיטרי מפעיל את היוטיוב בנייד שלו, ואנחנו שומעים קצת מוזיקה כי אם כבר אז כבר. בינתיים הוא מספר לי שכבר עשרים שנים הוא בארץ, והתחתן והתגרש ואין לו ילדים, ובהתחלה עבר מעבודה לעבודה עד שמצא את העבודה בשליחויות, ובזה הוא מחזיק כבר כמעט עשר שנים. הוא כמעט מתנצל על זה, אז אני אומרת לו שבעיניי זה דווקא נפלא שיש לו עבודה קבועה, אבל שכדאי לו גם לאכול משהו במשך היום ולשמור על שעות עבודה הגיוניות ולא להגזים, כי בסוף זה יכול להיגמר לא כל כך טוב, ושלא ישכח שהוא גם לא נעשה יותר צעיר, והוא נהיה מהורהר ואומר שהוא עוד מעט בן חמישים וכמה זמן עוד אפשר לעבוד בזה. וגם אני מהרהרת קצת ואומרת שאני תכף בת שבעים ויכול להיות שאני כבר צריכה להפסיק לנהוג, ואז מחייגת אליו כדי שיהיה לו המספר שלי ושומרת את שלו, ומוציאה כמה כחולים מהארנק ונותנת לו, איזה שטויות, ממתי יש לי סכומים כאלה בארנק, אבל לא משנה, העיקר שחושבים שיש, ואומרת לו שאם התיקון של הרגלית והפלסטיק השבור שמתחת למושב יעלו יותר, שיתקשר אליי.
דימיטרי ואני עומדים זה מול זה, והוא מסתכל לי לתוך העיניים. במרחק כבר לא רואים ולו כנף ענן אחת שמרפרפת כי הכול חשוך, ואני נכנסת לאוטו ונוסעת משם, משאירה אותו על גשר קרליבך, עולה על האופנוע לחזור הביתה לבת ים. ואני, מאז שהפסקתי לנדנד רגליים על הגשר, כל הגוף רועד לי.
