לו יש את השטח שלו ולי את שלי. בהפסקות אנחנו אוכלים ביחד, צוחקים. אני מביא את השתייה והוא מכין את האוכל. בהתחלה הוא היה מכין הכול חריף, בכוונה לפגוע בי. לא נתתי לו לנצח. אחרי כמה חודשים כבר לא הרגשתי יותר את החריפות – לא בכניסה ולא ביציאה. הוא היה מרוצה מזה. ״עכשיו אנחנו כמעט שווים, בצלחת" – הוא אמר לפתע ושינה את ארוחת הבוקר שלנו, משקטה לחלוטין לטיפה יותר מוזיקלית. לפעמים כשהוא חתך את החביתה על הצלחת הייתי מדמיין איך הוא מנגן בכינור; היה בתנועות שלו משהו שהזכיר לי קשת שרוקדת על צוואר המיתרים. הוא היה חותך לרצועות. ״בסוף גם לא תשתה חלב,״ הוא חייך ולגם את השלוק האחרון מכוס הקפה שהכנתי.

ככה בלי שיחה מראש ובלי תכנונים היינו יושבים לאכול ביחד. לא הכרנו יותר מדי ולא ניסינו להתעמק. יושבים איש מול רעהו, אוכלים ושותים. בודקים את מנהגי השני ולפעמים מתנסים בעקבותיו. הוא לא היה שואל אותי מה אני אוהב ואיך אני מעדיף ואני לא הייתי שואל אותו. כל אחד ייצר את המנה המושלמת שלו וחלק אותה עם האחר. ״בסוף גם לא תשתה חלב״ היה הרמז הראשון להעדפה אחרי יותר מחודשיים. תמיד הוא חיכה שאסיים, ורק אז הוציא סיגריה וערם את הכלים. הכיור היה בשטח שלו.

בהתחלה לא ידענו איך לפנות אחד לשני. הוא היה קורא לי "אתה" ואני הייתי פונה אליו ב"ההוא". ״ההוא שם, לימון,״ ידענו את השמות האחד של השני אבל זה לא ממש שינה. ידענו מראש שנבלה ביחד כל כך הרבה שעות שהעדפנו למתוח את רגעי ההכרות כמה שיותר. היינו זרים שחיים כמו אחים: אחד מגבה את השני ללא מילים ובלי בקשות. אחד מגיע מוקדם, שני הולך מאוחר, ובימי הלחץ מחליפים תפקידים בשביל לשמור על שפיות.

הוא לא ידע להתקדם טכנולוגית. מבחינתו האמנות הייתה בשימור. את הכול הוא הכין בסכין קטנה ומאוד חדה. היו לו סכיני שף של גלובל שהוא קיבל במתנה, אבל הוא התעקש לחתוך הכול בסכין קטנה משוננת, בדיוק כמו אמא שלו: ״לעשרה אנשים היא מכינה עם סכין כזאת – כל החיים.״ האמת שהוא לא ידע מה לעשות עם הסכינים. את הכול הוא למד עם הקטנה. הוא היה קורא לה עזיזה והיא הייתה מארחת לו חברה בבקרים הריקים. בזמן שאני חותך מלפפון אחד, הוא מכין סלט לארבעה. לפעמים אני חושב שלא רואים את הידיים שלו בזמן שהוא חותך. לפעמים אני מסתכל על התוצאה ולא על הפעולה.

אצלי יש מזגן, אצלו יש ונטה. כשחם הוא נעמד אצלי ומתקרר, עומד באמצע הבר כמו ניצב, ידיו פרוסות לצדדים ועיניו עצומות. הוא מחבק את הרוח מהתקרה ואני הולך לעשן לתוך החור שבקיר המטבח. לפעמים אני מרגיש שבתוך החור הזה מסתתרת הארה. השעות שאני מעביר בבהייה בו – גם בשחור יש גוונים. האמת שהחור הזה מסתיר רק הרגלי צריכה אובססיביים. מצדו השני של החור לפעמים שומעים מוזיקה. גרה שם תיירת. אנחנו מזהים את קולה ושומעים אותה לפעמים בוכה, לפעמים צוחקת. היא לא הרבה בבית; נודדת. הוא כבר כותב עליה סיפורים בראשו. זה עוזר לדמיין בזמן שעובדים. לי יש אנשים מדברים ועוברי אורח שואלים, לו יש מאכלים וסיפורים.

בארוחות הצהריים המאוחרות אין גבול לשקרים. זה הזמן לפרק את כל מה שהצטבר במהלך היום. לפעמים בטעות נכנס תוכן רציני לשיחה ומיד בהינף יד ומשיכת טפנד על פרוסה משתיקים אותו ועוברים הלאה. כל מחשבה, אפילו הכי טיפשית, יוצאת: ״לפני נייר טואלט היו מנגבים עם לחם ברמן, זה דו שכבתי,״ ההוא צחק ותפס זית שחור גדול. הייתה לו ב׳ חזקה וריש מתגלגלת, כשהיה אומר ״ברמן״ זה נשמע כמו "איש דוב" באנגלית.

העבר תמיד העסיק אותו – לא היה לו על מה לחשוב בעתיד. הוא תמיד חשב שאם נבין איך התפתחנו נדע איך להמשיך לצמוח. אני העדפתי לשכוח את כל מה שכבר ידעתי – הפלגתי לדמיונות עתידיים. לא עניינה אותי צמיחה. רק השתנות. המצב הקיים היה לי טוב; שקט. לא היו הרבה סערות ודבר לא גרם לי לשנות את הרגלי. גם בעצב הייתי שמח, כל עוד העצב היה שקט. ״שלווה היא מצרך נדיר״ תמיד אמרתי. כל עוד היא ישְנה עדיף לשהות בה. דמיינתי עתיד שבו שנינו בעבודה אחרת אבל בעצם הייתי מדמיין את אותו המצב בדיוק רק במיקום שונה. על הדרך לשם פחדתי לחשוב, כנראה זה הצריך ממני להיות אקטיבי בדמיון.

היה לו בית שהוא בנה, הוא סיפר לי פעם. רובו היה מעץ. המטבח לא היה גדול מדי, ״בשביל שלא יכנסו לי בין הרגליים,״ הוא הסביר. היה חדר לתחביבים ולאוטו, והבית חיכה למשפחה שתמלא אותו: ״אצלנו זה הפוך, אתה מבין. קודם כל בונים בית ואז מחזרים אחרי משפחה שתגור בו, אתם רודפים אחרי אישה ואז נלחמים על דירה,״ – הוא תמיד פלרטט בשעשוע, במחשבות שבין פרקטיקה לרומנטיקה.

ככל שעברו הערבים הלך והשתנה השיח. בבקרים הכול היה זהה. חוזרים לנקודת ההתחלה. עד הצהריים כבר היו כמה עניינים פתוחים שחשבנו שהצלחנו לשכוח. הערב היה הזמן לדבר; תמיד בשעה תשע וחצי. אחרי זרימת הלקוחות האחרונה הוא היה קורא לי למטבח: הייתי אורח בממלכה שלו – יושבים על ארגזי חלב, ארגז שלישי עומד כשולחן, אוכלים בהנאה את הנשנוש האחרון ליום. זה היה הזמן שלו לפרוח. להשתמש בשארית המרכיבים היומיים ולייצר דבר שימלא את שנינו עד למחרת בבוקר. אני הייתי מכין קנקן גדול של תה ומסנן את העלים. הייתי ממתיק את התה מראש כדי שהוא לא יבקש סוכר באמצע האוכל וכדי שלא יתאמץ יותר מהרגיל. אחרי התה היינו שומרים על הבר בתורות, בזמן שהשני מעשן על המדרגות מחוץ לקפה ונושם את הבריזה הראשונה של הלילה. הרוח תמיד הייתה מזרחית שם. באותה נקודה ברחוב הפלמ"ח המבנה המטפס של הבניינים ניווט את הרוח כך שתמיד נשברה בשיכון הגבוה. המדרגות שנחנו עליהן מוקמו בכיכר הקטנה שבתחתיתו. גם אם הסופה באה ממערב, הרוח באה ממזרח.

הימים עברו והחברות ביננו נהייתה דבר ברור. לא היה צריך לדבר כי כבר הכרנו הכול אחד אצל השני: לאיזה צד הוא מערבב את הקפה ומה אני מרגיש כשאני קונה סיגריות אדומות.

אוגוסט 2006. בצפון הצדדים חוגגים כבר עשרים יום והוא לא יכול לחזור הביתה, בעיקר כי לא יתנו לו לצאת שוב. הוא ישן במחסן ומתקלח אצלי. הצעתי לו מיטה והוא סירב. הוא לא מאמין בשמאל למרות שהוא יודע שאני כן ואוהב, אבל הוא לא סומך על שאר הדיירים: ״לפחות ימנים אומרים שהם שונאים מראש, אצלכם אשכנז הכול סודי, זאלאמה. בפנים כולכם גזענים. אם לא עלינו אז פנימה – כמונו.״ הוא אמר את זה וידעתי שהוא צודק לרוב, ידעתי שכל מה שהוא אומר הוא האמת, האמיתית, שלו.  

כעבור יומיים הודיעו בצפון על הפסקה בחגיגה – יותר מדי אבדות. הרוח בעיר הקדושה החלה להירגע אבל נשארה טעונה. זאת הפעם האחרונה שהוא בא להתקלח אצלי. הוא כבר יכול לחזור הביתה, הוא רצה לבוא נקי ומסודר, להראות להוריו שאין סיבה לדאגה.

היו לו שני אחים קטנים ומוכשרים, שניהם תלמידים, ואחות אחת שרקדה כל יום. הוא היה מסתובב עם תמונה שלה בארנק, וכשהיה קונה מתנות הן היו בשבילה. בתקופות של אי שקט בין העמים נשברים החוקים, השקט שנשמר בהסכמה הדדית ביום-יום מופר, ושלטון חדש מתעורר. שנאה מתעוררת בשני הצדדים ואלו שהיו אוהבים שוכחים.

הכביש אל הכפר צר יחסית ואין בו כמעט נוכחות של כוחות הביטחון או בכלל. ליהודים אין מה לחפש שם. מספרים על פיתה עם דונר כבש אמיתי ואיכותי, לא יותר מזה… פעם צייד כישרונות בייסבול יהודי סיפר לי שהוא חושב לתפוס משליכי אבנים וללמד אותם לזרוק – את הכישרון כבר יש להם.

הוא חזר הביתה בחצות. הוא לא היה רגיל לראות סירנות ליד הכפר. הילדים חשבו שהרכב הגדול שמתקרב הוא רכב צבאי והחלו רוגמים אותו באבנים בכל הכוח. אלא שזאת היתה אמא שלו, שהסיעה את אחיו ואחותו חזרה הביתה. אחותו נהרגה במקום ואחיו נפצע קשה. מבחינתו, לא היה הבדל גדול אם מי שזרק את האבן היה יהודי או ערבי. הכעס היה מספיק לדורות. הגורם הראשוני הוא הכיבוש שכפה את המציאות הזאת.

 ההוא כבר לא בירך לבוקר טוב. מאותו יום הייתי דוד וכל שידעתי שכחתי. מאותו יום הוא הפך להיות נאסר ואני הייתי מהאויב.