הם היו שיכורים כשהוא הציע לה. לנסוע לאיזו כנסיה בעיירה קטנה ולבקש מהכומר שיחתן אותם כאן ועכשיו, ואז לחזור לגואנגג'ואו ולהמשיך לשתות כאילו כלום לא קרה. לה זה נראה הרעיון הכי משעשע בעולם.
חכה, היא אמרה, מעולפת למחצה על הזרוע שלה. קודם כול אני גומרת את הבירה הזאת.
הזבובים זמזמו סְביב הבקבוקים הריקים שנערמו על השולחן. הם נעדרו מהאוניברסיטה באותו יום. גם ביום שלפניו לא הלכו. הם חגגו; הוא בדיוק חזר מטיול של חודש באוטובוס בכל הארץ, עם עוזי וסרחיו, חברי הילדות שלו. הוא סיפר לה מה קרה לו: נגמר לו הכסף ממש בסוף הטיול והוא היה חייב למכור את הדברים שלו — שק שינה, תיק גב, סכין ויקטורינוקס— כדי לשלם על הכרטיס חזרה. לא נותרה לו ברירה אלא לישון במעבר של האוטובוס, רועד מקור, בלי שום דבר חם להתעטף בו. הוא ביקש מצ'ולה אחת רשות להתכסות בתחתוניות של החצאית שלה. האישה דחתה אותו בכעס.
הסיפורים שלו מאוד הצחיקו אותה. במכונת התקליטים התנגן "אני מתפלל בשבילך": הם שמו בה כמות מטבעות שתבטיח שרק השירים האהובים עליהם יתנגנו כל אחרי הצהריים. הוא שם את היד על הרגל שלה, כאילו בטעות. שניהם לא שמרו אמונים, והם ידעו את זה איכשהו, אבל באותו רגע זה לא שינה להם. בוודאי עוד יהיה זמן לתקן טעויות.
הם החליטו על כביש "לה גווארדיה" אחרי שזרקו מטבע. מעולם לפני כן לא עברו בכביש הזה מיוזמתם. הם עצרו לקנות עוד בירות בדרך; הוא שילם עליהן. הם רבו על השליטה ברדיו.
את לא נותנת לי לנהוג, הוא מחה, אנחנו נעשה תאונה.
הם ראו גבר עומד בצד הכביש והוא עצר כדי לאסוף אותו.
אתה משוגע, היא אמרה בכעס.
היום אתה, מחר אני. חוקי הכביש.
מפגר. אין לי חשק לשחק את השומרונית הטובה.
הוא רכן לנשק אותה. ותוך כדי זה העביר את ידו על ראשה ומשך לה בשיער. היא נשכה אותו.
לאן אתם נוסעים?, שאל אותם האיש מעברו האחר של החלון. הבגדים שלו היו מוכתמים בשמן, כאילו הוא עבד מתחת למכונית.
להתחתן, היא אמרה ולגמה מפחית הבירה שלה.
האיש תקע בהם מבט.
תעלה, הוא הורה. נסיע אותך.
האיש היה נהג מונית. המכונית שלו התקלקלה והוא ביקש מהם שיקפיצו אותו לתחנת דלק. הם הציעו לו פחית, והוא ישב בשקט במהלך עשרים הדקות הבאות. לפני שירד רצה לשלם להם, אבל הם לא נתנו לו.
תתפלל בשבילנו, היא צעקה, מנופפת בידה דרך החלון בזמן שהאיש הלך והצטמצם לכדי נקודה רחוקה.
מפגרת, הוא צחק. את בכלל לא מאמינה באלוהים.
נו אז.
הם עברו על פני כמה כפרים. צלבים עם כתרי פלסטיק פרחו בצדי הדרך. האור נצבע בגוון כתום-תפוזי; זה היה סוף הצהריים. היא העבירה לו עוד בירה. הם אף פעם לא נשארו לישון ביחד אחרי שעשו אהבה. היא תמיד היתה ממהרת לאסוף את הדברים שלה וחוזרת לבית של אמא שלה עם אור ראשון, נוסעת בזיגזג, רוח הזריחה על פניה, המוזיקה במלוא העוצמה כדי לא לשקוע בתעתועי העייפות והשכרות. היא לא רצתה להתרגל להתעורר לצדו. אין לנו עתיד, היתה חושבת לעצמה.
בן זונה, הוא צעק פתאום, מנסה להתחמק מהכלב שזינק אל אמצע הכביש. הצמיגים של הפורד פיאסטה הישנה החליקו והמצח שלה נחבט בקצה החלון. המכונית חסמה את הכביש, כמו חיפושית שנתקעה בשמש. היא שפשפה את הראש; מלבד ההלם, לא נראה שזה היה חמוּר. הוא הסתכל בגועל על הבירה שנשפכה על המושבים.
נכנסת בו, היא אמרה בטון מאשים.
אין לי מושג, הוא ענה, מסוחרר מתנועת המכונית.
שמעתי אותו. נכנסת בו. הרגת אותו. יללה עמומה בקעה מאחורי הפורד פיאסטה.
הכלב, היא צווחה בעצבנות.
אני לא מתכוון לרדת לברר, הוא אמר, ונסע לאחור כדי להזיז את הרכב מהנתיב הלא נכון. המכונית הזדעזעה מעט כשנסעה על פני החיה.
אההה, היא צעקה וכיסתה את האוזניים בידיה.
עדיף בשבילו. הוא לא סובל יותר.
זה פשוט נורא, היא אמרה.
הוא ניער את הבירה מהבגדים והגביר את עוצמת הרדיו. היא ישבה ללא ניע במושב שלה, שיערה סתור מהתזוזה הפתאומית של המכונית.
זה היה קרוב, הוא אמר, ופתח עוד פחית בירה. אנשים מתו בתאונות מהסוג הזה.
היא לא הגיבה. הוא שם לב שמשהו לא בסדר רק כעבור כמה קילומטרים, כשפנה לדבר אליה והבחין שהיא בוכה.
ועכשיו מה, הוא אמר ובלם בבת אחת.
זה לא יעבוד. אני רוצה לרדת.
מה כבר עשיתי?
עזוב אותי בשקט.
הוא ירד מהמכונית ונשען על הדלת. הוא הצית סיגריה. הוא לא ידע איפה הם נמצאים. הכביש התארך עד אינסוף. הוא הרגיש מותש ומשועמם.
רדי, הוא אמר.
היא ייבשה את דמעותיה בגב כף היד.
אז אנחנו כבר לא מתחתנים? שאלה.
ביום אחר, הוא ענה, כובש את מורת רוחו.
אנלְיה ירדה בטריקת דלת והתחילה לצעוד על האספלט, בכיוון השקיעה. דייגו התניע ופנה בחזרה לכיוון העיר. חיכתה לו דרך ארוכה. היא הסתובבה והשליכה לעברו את פחית הבירה. היא לא פגעה. למזלה היה לה הדיסקמן בכיס; הפעם היא לא ידעה כמה זמן ייקח לה לחזור הביתה.
