אישה מגהצת – “אני עומדת כאן ומגהצת” בהווה מתמשך – החיים מתגלגלים והיא עוסקת במלאכת הגיהוץ, עוסקת ביישור הקמטים, הסתרת הקימוט של השימוש וניקיון הכביסה. היא מחליקה אותם על ידי החום הרב של המגהץ. סביר שברבות השנים הללו הקמטים עוברים מן הבגדים אל גופה, זה העומד כפוף מעל הקרש ועמל, אולי בתשלום ואולי בעבור בני ביתה, הסיפור רק רומז על כך שזו פרנסה. ובאחד המשפטים שהאם מצטטת בשם בתה הבכורה, מושא הסיפור הזה, נחשף שהיא עומדת ומגהצת כל הזמן, אל תוך הלילה. הסיפור הזה נותן את זכות הדיבור לאישה, לאם, והמונולוג שלה מציג את המציאות שהתהוותה עם נסיבות התהוותה, אותן נסיבות שלרוב לא רואים. כמו מגזרת נייר; כמו העצים שגדלים בכל מיני אופנים משונים שלא ניתן להבינם בלי לדעת באיזו זווית מאירה עליהם השמש ומאפשרת להם לצמוח דווקא כך, בלי להבין את השיפוע המסוים של הקרקע, בלי לדעת על ענפים שהיו ונגדעו. בסוף הסיפור הזה נשאר בידינו בעיקר התשליל הנסיבתי, מעט על הנערה ועוד פחות על מציאות החיים של האישה-האם כיום. הדגש הוא על מה שלרוב נשאר בחוץ, העניינים השקופים לכאורה, ההיסטוריה שיורדת בעריכה. אילו תהפוך הבת לקומיקאית מצליחה סביר שכל זה יישמט מן הסיפור שלה, יצטמצם לשורה על ימי ילדותה. האמא מרבה לתהות מה הערך בסיפור, מה זה משנה שהיא זוכרת, ולמה בכלל חשובות הנסיבות, “למה פתחתי דווקא בסיפור הזה? אין לי מושג אם זה בכלל משנה משהו או מסביר משהו.” ובכל זאת היא ממשיכה ומספרת על חיים של אילוצים. טילי אולסן (1912-2007) היתה סופרת אמריקאית יהודייה, והיא ידועה גם בשל ספרה “שתיקות” (Silences) שבו היא אוספת שתיקות, אוספת סיבות לשתיקות של סופרים, חושבת על הנסיבות שמנעו מדבר מה להיווצר, שמנעו מנשים ומאנשים להתבטא, שמנעו ספרות. אולסן, במהלך שניכר גם בסיפור העדין שלפנינו, רואה את הפוטנציאל, רואה את האפשרויות, ומנסה לסמן את מה שמנע מהן להתגשם. הנסיבות שגרמו לעץ לגדול כפי שגדל הן מה שנותר בידינו, כמו השתיקות, ואיסופן וסימונן – כמוהן כפעולה המבקשת לעצור את המגהץ ולא לתת ללהט הברזל להחליק את הקמטים – להזכיר שאנחנו לא חסרות אונים מולו.
תרגום: רעות בן-יעקב
אני עומדת כאן ומגהצת, והבקשה שלך נעה ומתייסרת הלוך ושוב עם המגהץ.
"כולי תקווה שתמצאי זמן ותבואי לכאן כדי שנדבר על הבת שלך. בוודאי תוכלי לעזור לי להבין אותה. היא נערה צעירה שזקוקה לעזרה ויש בי רצון עז לעזור לה."
"מי צריך עזרה בכלל,"… גם אילו הייתי באה, איזו תועלת תצמח מזה? נראה לך שמפני שאני אמא שלה יש לי מושג, או שאוכל איכשהו לתת לך מושג? היא כבר חיה תשע-עשרה שנים. ומרבית החיים האלה התרחשו מחוצה לי, מעבר לי.
ומתי יש בכלל זמן להיזכר, לברור, לשקול, להעריך, לסכם? הרי ברגע שאתחיל תתרחש איזו הפרעה ומיד אצטרך להתעשת. או שאטבע בתוך כל מה שעשיתי ומה שלא עשיתי, במה שהיה צריך לקרות ובמה שאי אפשר למנוע.
היא היתה תינוקת יפהפיה. הראשונה והיחידה מהחמישה שלנו שנולדה יפהפיה. אין לך מושג כמה מוזר ולא נוח לה לדוּר בחינניות שלה עכשיו. לא הכרת אותה בכל השנים שבהן נחשבה מכוערת, ולא ראית אותה בוחנת בקפידה את תמונות הינקות שלה, מבקשת ממני שוב ושוב לספר לה כמה יפה היא היתה – ותהיה, נהגתי לומר לה – וכמה היא יפה גם עכשיו, בעיני כל רואיה. אם כי מעטים ראו אותה, אם בכלל. ואני ביניהם.
הנקתי אותה. הם סבורים כיום שזה חשוב. הנקתי את כל הילדים, אבל איתה, עם כל הנוקשות הקפדנית של אמהוּת ראשונה, עשיתי מה שאמרו ספרי ההדרכה של הימים ההם. אף על פי שהבכי שלה הכה בי עד שהייתי רועדת, והשדיים שלי היו כאובים ונפוחים. חיכיתי עד שהשעון יצלצל.
למה אני מספרת קודם כל את זה? אין לי מושג אם זה בכלל משנה, או אם זה מסביר משהו. היא היתה תינוקת יפהפיה. היא הפריחה בועות נוצצות של צלילים. היא אהבה תנועה, אהבה אור, אהבה צבעים ומוזיקה ומרקמים. היא היתה שוכבת על הרצפה, לבושה באוברול הכחול שלה וטופחת על המשטח בחוזקה ובהתלהבות כזאת עד שהידיים והרגליים שלה היטשטשו. היא היתה פלא בעיני, אבל כשהיתה בת שמונה חודשים נאלצתי להשאיר אותה בשעות היום עם האישה מהקומה שמתחתינו, שבעיניה היא לא היתה פלא בכלל, כי עבדתי או חיפשתי עבודה וכי אבא של אמילי "לא היה מסוגל " (כך כתב במכתב הפרידה שלו) "לחלוק את פרנסתו איתנו יותר".
הייתי בת תשע-עשרה. זה היה בתקופה שלפני מדיניות הרווחה, שלפני המִנהל לעבודות ציבוריות של שנות השפל הגדול. ברגע שירדתי מהחשמלית הייתי מתחילה לרוץ, רצה במעלה המדרגות, היה שם ריח חמוץ, ובין אם היתה ערה או שישנה, או שהתעוררה בבהלה, ברגע שהיתה רואה אותי היתה פורצת בבכי חנוק ולא היה אפשר להרגיע אותה, בכי שעדיין מהדהד לי באוזניים.
לאחר זמן מה מצאתי עבודה כמלצרית בערבים כך שיכולתי להיות איתה בימים, והמצב השתפר. אבל אז הגעתי לידי כך שלא היתה לי ברירה אלא להביא אותה למשפחה ולעזוב אותה שם.
נדרש הרבה זמן לגייס את הכסף לנסיעה שלה חזרה. ואז היא חלתה באבעבועות רוח ונאלצתי לחכות עוד. כשהיא סוף סוף חזרה בקושי זיהיתי אותה, היא הלכה במהירות ובעצבנות כמו אבא שלה, נראתה כמו אבא שלה, רזה, לבושה באדום זול שהצהיב את העור שלה וזהר על החטטים. כל יופייה התינוקי נעלם לחלוטין.
היא היתה בת שנתיים. גדולה מספיק להיכנס לפעוטון, הם אמרו, ואני לא ידעתי אז את מה שאני יודעת עכשיו – היום הארוך המתיש, פצעי החיים בקבוצה בגני ילדים מהסוג הזה, שאינם אלא מגרשי חניה לילדים.
אלא שזה לא היה משנה שום דבר גם אם הייתי יודעת. לא היה מקום אחר. רק כך יכולנו להיות יחד, רק כך יכולתי לצאת לעבוד.
ואפילו בלי לדעת, ידעתי. ידעתי על הגננת שהיתה מרושעת, כי כל השנים הללו נשאר צרוב בזיכרוני הילד הקטן ההוא המכווץ בפינה, וקולה הצרוד, "למה אתה לא בחצר? כי אלווין מרביץ לך? זאת לא סיבה. צא לחצר. פחדן קטן." ידעתי שאמילי שונאת ללכת לשם, אפילו שהיא לא נאחזה בי בבקרים והתחננה "אמא, אל תלכי," כמו הילדים האחרים.
היא תמיד מצאה סיבה כלשהי שבגללה אנחנו צריכות להישאר בבית. אמא, את נראית חולה. אמא, אני חולה. אמא, הגננות לא באות היום לגן, הן חולות. אמא, אנחנו לא יכולות ללכת לגן, היתה שם שריפה בלילה. אמא, חג היום, לא הולכים לגן, אמרו לי.
אבל היא אף פעם לא הביעה התנגדות נחרצת, לא התמרדה. אני חושבת על האחרים שלנו כשהיו בני שלוש-ארבע – הוויכוחים, העצבים, התלונות, הדרישות – ולפתע אני מרגישה חולשה. אני מניחה את המגהץ. מה היה בי שדרש את הטוּב הזה ממנה? ומה היה המחיר, המחיר של הטוּב הרב שלה?
האיש הזקן שגר מאחורה אמר לי פעם בעדינות האופיינית לו: "את צריכה לחייך יותר אל אמילי כשאת מסתכלת עליה." מה היה בפני כשהסתכלתי בה? אהבתי אותה. כל מה שעשיתי היה מתוך אהבה.
רק עם האחרים נזכרתי בדברים שאמר, והפניתי אליהם ארשת של שמחה, ולא של דאגה או של לחץ – מאוחר מדי בשביל אמילי. היא לא מחייכת בקלות ובוודאי לא כמו אחיה ואחיותיה, שמחייכים כמעט תמיד. פניה חתומות וקודרות, אבל כשהיא רוצה, איך הן זורמות. ודאי ראית את זה בהבעות שלה, דיברת על הכישרון הקומי הנדיר שלה כשהיא עולה על הבמה, שמעורר בקהל צחוק מלבב כל כך, והם מריעים לה ומריעים ולא רוצים שהיא תרד.
מאיפה היא נובעת, הקומיות הזאת? לא היה בה שמץ ממנה כשהיא חזרה אלי בפעם השנייה, אחרי שנאלצתי לשלוח אותה שוב. עכשיו היה לה אבא חדש ללמוד לאהוב אותו, ונדמה לי שהתקופה הזאת היתה אולי יותר טובה.
חוץ מהערבים שבהם השארנו אותה לבד, ואמרנו לעצמנו שהיא כבר גדולה מספיק.
"אולי תלכו בפעם אחרת, אמא? אולי מחר?" היא היתה שואלת, "אתם תחזרו מהר? את מבטיחה?"
חזרנו הביתה, דלת הכניסה היתה פתוחה והשעון זרוק על הרצפה במסדרון. היא היתה ערנית לחלוטין. "בכלל לא חזרתם מהר. אני לא בכיתי. שלוש פעמים קראתי לך, רק שלוש פעמים, ואז ירדתי למטה לפתוח את הדלת כדי שתוכלו להיכנס יותר מהר. השעון דיבר בקול רם, אז זרקתי אותו. פחדתי מהדיבורים שלו."
היא אמרה שהשעון שוב דיבר בקול רם בלילה שבו נסעתי לבית החולים ללדת את סוזן. היא סבלה מהזיות-חום שמופיעות לפני התפרצות של חצבת, ובכל זאת היתה מודעת לכל המתרחש בשבוע שבו נעדרתי מהבית ובשבוע שאחרי שובנו הביתה, כאשר נאסר עליה להתקרב אלי ואל התינוקת החדשה.
היא לא התאוששה. היא נותרה רזה כמו שלד, לא רצתה לאכול, וסבלה מביעותים בכל לילה ולילה. היא היתה קוראת לי, ואני הייתי מותשת והייתי מתעוררת ועונה לה בקול ישנוני: "הכל בסדר, מתוקה, תחזרי לישון, זה רק חלום רע," ואם המשיכה לקרוא, בקול חמור יותר, "לכי לישון עכשיו, אמילי, אין שום דבר מפחיד." פעמיים, רק פעמיים, כשקמתי אל סוזן ממילא, ניגשתי לשבת לידה.
עכשיו כשכבר מאוחר מדי (כאילו שהיתה מאפשרת לי לחבק ולנחם אותה כמו את האחרים) אני קמה וניגשת אליה מיד עם כל אנחה או ניע של חוסר מנוח. "אמילי, את ערה? להביא לך משהו?" ותמיד אותה התשובה: "לא, הכל בסדר אמא, תחזרי לישון."
הם שכנעו אותי, במרפאה, לשלוח אותה לבית הבראה בכפר, כי שם "היא תאכל כמו שצריך ויטפלו בה יותר טוב ממה שאת יכולה, ואת תוכלי להתרכז בתינוקת החדשה." הם עדיין שולחים ילדים למקום הזה. אני רואה במדור החברה תמונות של נשים צעירות וזוהרות שמתכננות אירועי גיוס כספים בשבילו, או רוקדות באירועים האלה, או מקשטות ביצי פסחא או ממלאות גרבי חג המולד בשביל הילדים.
הם אף פעם לא מראים תמונות של הילדים אז אני לא יודעת אם לבנות עדיין יש סרטים אדומים ענקיים ומבטים חרבים בכל סוף שבוע שני, כשההורים מורשים לבוא לבקר "אלא אם כן תקבלו הודעה אחרת" – הודעה שאכן קיבלנו בששת השבועות הראשונים.
כן, זה מקום נאה ביותר, מדשאות ירוקות ועצים גבוהים וערוגות פרחים מסודרות. למעלה, במרפסות של כל ביתן עומדים הילדים, הבנות בסרטיהן האדומים ובשמלות לבנות, הבנים בחליפות לבנות ובעניבות אדומות ענקיות. ההורים עומדים למטה, צורחים למעלה כדי שיישמעו אותם, והילדים צורחים למטה כדי שיישמעו אותם, וביניהם החומה הבלתי נראית: "אין לזהם בחיידקים הוריים או במגע גופני."
היתה ילדה קטנטנה שתמיד עמדה יד ביד עם אמילי. ההורים שלה אף פעם לא באו. באחד הביקורים היא לא היתה שם. "העבירו אותה לביתן רוז," הסבירה אמילי בצעקה. "הם לא רוצים שנאהב כאן אף אחד."
היא כתבה כל שבוע, בכתב יד מוקפד של ילדה בת שבע. "אני בסדר. מה שלום התינוקת. אם אכתוב מכתב יפה אקבל כוכב. באהבה." אף פעם לא היה כוכב. אנחנו כתבנו לה כל יומיים, ונאסר עליה לשמור או להחזיק במכתבים, אלא רק להאזין למי שהקריא אותם – פעם אחת בלבד. "אין לנו מקום לחפצים האישיים של הילדים," הם הסבירו בטון סבלני כשבאחד ממפגשי הצרחות של יום ראשון ביקשנו והסברנו כמה זה חשוב לאמילי, שאהבה מאוד לאסוף דברים, אם רק יורשה לה לשמור את המכתבים והגלויות שלה.
בכל ביקור היא נראתה חלושה יותר. "היא לא אוכלת," הם אמרו לנו.
(הם הגישו ביצים רכות לארוחת בוקר או פירה עם גושים, אמרה אמילי אחר כך, הייתי משאירה הכל בפה בלי לבלוע, שום דבר שם לא היה טעים, רק כשהיה עוף.)
שמונה חודשים עברו עד שהצלחנו לשחרר אותה הביתה, והעובדה שהצליחה להעלות חזרה מעט מאוד משלושת הקילוגרמים שאיבדה ממשקלה שכנעה את העובדת הסוציאלית.
השתדלתי מאוד לחבק ולאהוב אותה אחרי שחזרה, אבל הגוף שלה נשאר נוקשה, ואחרי זמן קצר היא היתה הודפת אותי מעליה. היא אכלה מעט. אוכל הבחיל אותה, ונדמה לי שגם החיים. כן, היו בה מרץ וקלילות גופנית, חולפת מנצנצת על גלגיליות, קופצת בחבל כמו כדור מעלה מטה, מעלה מטה, ומדלגת על פני הגבעה; אבל כל אלה היו רגעיים.
היא נמלאה דאגות לגבי המראה שלה, דקיק וכהה בתקופה שבה כל ילדה היתה צריכה או חשבה שהיא צריכה להיראות כמו העתק שמנמן ובלונדיני של שירלי טמפל. מדי פעם צלצלו בדלת וחיפשו אותה, אבל נראה שאף אחד לא בא לשחק איתה בבית, או להיות החבר הכי טוב שלה. אולי כי עברנו דירה כל כך הרבה פעמים.
היה ילד שאהבה עד כאב במשך חצי שנה. חודשים אחר כך היא סיפרה לי שהיתה לוקחת מטבעות מהארנק שלי כדי לקנות לו ממתקים. "הוא הכי אהב ליקריץ', אז קניתי לו כל יום, אבל הוא בכל זאת אהב את ג'ניפר יותר ממני. למה, אמא?" מסוג השאלות שאין עליהן תשובה.
בית הספר העיק עליה. היא לא היתה רהוטה או זריזה בסביבה שבה נטו לבלבל בין רהיטות וזריזות לבין יכולות למידה. בעיני מוריה השחוקים והרגזנים היא היתה חששנית מדי, "קשת למידה", שתמיד ניסתה להדביק את הקצב ונעדרה לעיתים קרובות מדי.
אני אפשרתי לה להיעדר, אפילו שלפעמים המחלה היתה מדומיינת. כמה זה שונה מההקפדה שלי כיום, עם האחרים, על נוכחות בבית הספר. לא עבדתי אז. היתה לנו תינוקת קטנה, והייתי בבית ממילא. לפעמים, כשסוזן כבר גדלה מספיק, הייתי משאירה גם אותה בבית, כדי שיהיו כולם יחד.
אמילי סבלה בעיקר מאסתמה, ונשימותיה, קשות ומאומצות, היו ממלאות את הבית בצליל מרגיע להפליא. הייתי מביאה אל המיטה שלה את שתי מראות השידה הישנה ואת קופסאות האוספים שלה. היא היתה בוחרת חרוזים, עגילים יחידים, פקקי בקבוקים וצדפים, פרחים מיובשים וחלוקי נחל, גלויות ישנות וגזירי עיתונים, כל מיני דברים ישנים; ואז היא וסוזן היו משחקות בממלכה, מעמידות נופים ורהיטים, מאכלסות אותם בפעלתנות.
אלה היו הרגעים הנעימים היחידים שבילו היא וסוזן זו בחברת זו. אני שמרתי מרחק מזה, מהאווירה הרעילה ביניהן, מהאיזון הנורא של פגיעות וצרכים שהיה עלי ליצור בין שתיהן, ויצרתי בצורה גרועה כל כך בשנים הראשונות האלה.
כן, יש כל מיני חיכוכים גם בין האחרים, כל אחד מהם אנושי, נזקק, דורשני, פגוע, לוקח – אבל רק בין אמילי וסוזן, לא, לאמילי כלפי סוזן, היתה טינה מאכלת. לכאורה זה נשמע כמעט ברור מאליו, אבל זה לא היה ברור מאליו. סוזן, הילדה השנייה, סוזן, זהובת תלתלים ושמנמנה, זריזה ורהוטה ובוטחת בעצמה, כל מה שלא היה לאמילי במראה ובאופי; סוזן שלא יכלה לעמוד בפני הדברים היקרים של אמילי, והיתה מאבדת ולעתים שוברת אותם; סוזן שהיתה משעשעת בבדיחות ובחידות בחברה לקול מחיאות כפיים בשעה שאמילי ישבה שותקת (ואחר כך היתה אומרת לי: זו היתה החידה שלי, אמא, אני סיפרתי אותה לסוזן); סוזן, שלמרות חמש השנים שמפרידות ביניהן, גופה היה מפותח כמעט כמו של אמילי, כאילו רק שנה מפרידה ביניהן.
אני שמחה על ההתפתחות הגופנית האיטית שלה, שהעמיקה את ההבדל בינה לבין בני גילה, אפילו שזה הסב לה סבל. היא היתה פגיעה מדי לעולם התחרותי של הנעורים, עם ההתגנדרות וההפגנתיות, ההשוואה התמידית של עצמך לעומת כל אחד אחר, הקנאה, "אם רק היה לי שיער ערמוני כזה", "אם היה לי עור כזה…" מספיק עינתה את עצמה כי לא נראתה כמו האחרים, היא סבלה מספיק מחוסרבטחון, מהצורך לבחור היטב את המילים לפני שאפשר לדבר, ומהדאגה המתמדת – מה הם חושבים עלי? גם בלי שכל זה יתעצם בגלל הדחפים הגופניים חסרי הרחמים.
רוני קורא לי. הוא רטוב ואני מחליפה לו. נדיר שהוא בוכה ככה היום. תקופת האמהות הזאת כבר כמעט מאחורי, שבה האוזן איננה ברשותך, אלא חייבת כל הזמן להתייסר, להאזין לבכיו של הילד, לקריאתו של הילד. אנחנו מתיישבים לזמן מה ואני מחבקת אותו, משקיפים אל העיר הנפרשת בצבעי פחם עם מעברי האור הרכים. "שוגילי," הוא מתנשם ומתרפק עלי. אני נושאת אותו חזרה למיטה, רדום. "שוגילי". מילה מצחיקה, מילה משפחתית, ירושה מאמילי, שהמציאה כדי לומר: נחמה.
בדרך זו ובדרכים נוספות היא מותירה את חותמה, אני אומרת בקול רם. ואז נבהלת ממה שאמרתי. למה אני מתכוונת? מה התחלתי לסכם כאן, מה ניסיתי להבהיר? עברתי אז שנים נוראות, שנות התבגרות. שנות מלחמה. אני לא זוכרת אותן היטב. עבדתי, היו לי אז ארבעה ילדים קטנים ממנה, לא היה זמן בשבילה. היא היתה מוכרחה לעזור להיות אמא, ועקרת בית, וללכת לקניות. היא נאלצה לקבע את חותמה. בקרים של משבר על גבול ההיסטריה בניסיון להספיק לארוז את ארוחות הצהריים, לסרק את השיער, למצוא את המעילים והנעליים, להביא את כולם לגן ולמעון בזמן, להכין את התינוק להסעה. ותמיד החיבור שהתינוק קישקש עליו, הספר שסוזן דפדפה בו והניחה במקום הלא נכון, שיעורי הבית שלא נעשו. רצה החוצה אל בית הספר הענקי שבו היא היתה אחת, היא היתה אבודה, היא היתה טיפה; סובלת כי הגיעה לא מוכנה, מגמגמת וחסרת בטחון בשיעורים.
נשאר כל כך מעט זמן בערבים אחרי שהילדים הושכבו לישון. היא נאבקה, רכונה מעל ספרים, תמיד אוכלת (באותן שנים פיתחה את התיאבון העצום שלה, שהיה לאגדה במשפחה שלנו) ואני הייתי מגהצת, או מכינה אוכל ליום המחרת, כותבת מכתב וימייל לביל, או מטפלת בתינוק. לפעמים, כדי להצחיק אותי, או מתוך יאוש, היא היתה מחקה כל מיני התרחשויות מבית הספר.
אני חושבת שאמרתי פעם: "למה שלא תעשי משהו כזה במופע של בית הספר?" בוקר אחד היא התקשרה אלי לעבודה, בקושי ניתן להבין אותה דרך הדמעות: "אמא, הצלחתי. ניצחתי, ניצחתי. הם נתנו לי את הפרס הראשון; הם מחאו כפיים ומחאו ולא רצו לתת לי לרדת מהבמה."
עכשיו פתאום היתה מישהי, ונותרה כלואה בשונותה ממש כשם שהיה כשהיתה אלמונית.
התחילו להזמין אותה להופיע בתיכונים אחרים, אפילו במכללות, אחר כך באירועים של העיר והמדינה. בפעם הראשונה שהלכנו זיהיתי אותה רק ברגע הראשון, כשעלתה לבמה רזה וביישנית וכמעט הטביעה את עצמה ביריעות המסך. ואז: האם זאת היתה אמילי? השליטה, הפיקוד, הליצנות המדהימה המטלטלת, הכישוף, ואז השאגות, תרועות הצופים, שאינם מוכנים שהצחוק הנדיר וייקר הערך הזה ייגמר.
אחר כך: חייבים לעשות עם זה משהו, עם כישרון כזה – אבל בלי כסף ובלי לדעת איך, מה אפשר לעשות? השארנו הכל לשיקולה, ולא פעם הכישרון הצטבר בפנים, חסום ונקרש, לא פחות משבא לידי ביטוי ופרח.
הנה היא באה. היא רצה במעלה המדרגות, מדלגת שתיים-שתיים בצעדיה החינניים הקלים, ואני יודעת שהיא שמחה הערב. המאורע שהוביל לשיחה שלך בוודאי לא קרה היום.
"אף פעם לא תגמרי לגהץ, אמא? ויסלר צייר את אמא שלו בכסא נדנדה, ואני אצטרך לצייר את אמא שלי עומדת רכונה מעל קרש גיהוץ." זה אחד הערבים הפטפטניים שלה והיא מספרת לי הכל ולא כלום בשעה שהיא מארגנת לעצמה משהו לאכול מהמקפיא.
היא כל כך נהדרת. למה רצית לבוא לכאן בכלל? למה דאגת? היא תמצא את הדרך שלה.
היא כושלת במדרגות למיטה. "אל תעירי אותי מחר בבוקר עם כולם." "אבל חשבתי שיש לך מבחני שליש." "כן, אלה," היא יורדת בחזרה, מנשקת אותי ואומרת די בקלילות, "בעוד כמה שנים, כשכולנו נהיה אטוֹמים מתים, הם לא ישנו לאף אחד."
היא כבר אמרה את זה בעבר. היא מאמינה בזה. אבל מפני שאני נוברת עכשיו בעבר, וכל מה שמרכיב את האדם כל כך כבד ומלא משמעות בתוכי, אני לא יכולה לשאת את זה הערב.
לעולם לא אסכם את כל זה. לעולם לא אוכל לומר: היא היתה ילדה שרק לעיתים רחוקות חייכו אליה. אביה עזב אותי לפני שמלאה לה שנה. נאלצתי לעבוד בשש השנים הראשונות לחייה, כאשר היתה לי עבודה, או ששלחתי אותה הביתה או אל קרובי משפחה שלו. לפעמים שנאה עד בכי את מי שטיפל בה. היא היתה כהה ורזה ובעלת מראה זר בעולם שבו יוקרה נשמרה לבלונדיניוּת, לשיער מתולתל ולגומות חן, היא היתה איטית כשזריזות לשון נחשבה יקרת ערך. היא היתה ילדה של אהבה חרֵדה, לא גאה. היינו עניים ולא יכולנו לספק לה קרקע נוחה לגדילה. הייתי אמא צעירה, אמא שדעתה מוסחת. היו עוד ילדים, נדחקים, דורשים. אחותה הקטנה ייצגה את כל מה שהיא לא היתה. היו שנים שבהן לא רצתה שאגע בה. היא שמרה בבטן יותר מדי, חייה היו כאלה שהיה עליה לשמור יותר מדי בבטן. ההבנה שלי הפציעה מאוחר מדי. יש בה הרבה מאוד, וכנראה רק מעט ייצא מזה. היא ילדת התקופה – שנות השפל, המלחמה, הפחד.
מוטב להניח לה. אז לא כל מה שיש בה יפרח – אבל אצל כמה אנשים הכל פורח? עדיין יש מספיק ממה לחיות. רק תעזרו לה לדעת – תגרמו לכך שתהיה לה סיבה לדעת – שהיא יותר מהשמלה הזאת על קרש הגיהוץ, חסרת אונים מול המגהץ.
