קראו ב:
למוח גחמות משלו, לאו דווקא אלה שלָךְ, וככה כל פעם שאני נזכרת בשבוע ההוא בעיירה מ’, בֶּליצקי נתקע לי לפני הכול – לפני הכנסיות הקטנות הלבנות בחוץ וזהובות בפנים, הסמטאות המרוצפות אבן כהה, המרכבות הצבעוניות כמו ממתקים מסביב לכיכר, הערסלים בגינת המלון, המוזיקה בכנסיות (הקטנות הלבנות בחוץ וזהובות בפנים), הפריחה הצהובה של העץ שקראו לו טָבֶּבּוּיָה ועוד שם מקומי שלא הצלחתי להגות שנשרה על הערסלים (בגינת המלון) ופרשׂה שטיחים צהובים על הסמטאות (המרוצפות אבן כהה) – בֶּליצקי עם האף השותת דם והעין הנפוחה ונבואת החורבן שלו, קונצ'רטו בלחש רועם לאוזני מאזינה אחת.
נתקע לפני הכול ומכתים את הכול – כמו שומר סף עם חידה סתומה שחוסם את המעבר אל הנחמה שבמוזיקה בחלל הכנסייה – וממלא אותי בעצב המשתק הזה על כל מה שאבד, שאובד בכל רגע. למ’ לא אחזור עוד בחיים האלה, מגוחך אפילו לחלום על זה. ביום האחרון ליאונרדו קם במיוחד לפנות בוקר להיפרד ממני ומלוּתֶ'ר שעזב יחד אתי. היו לפנינו שלוש שעות נסיעה לשדה התעופה, וכשהכנסנו את המזוודות לתא המטען ראיתי אותו חוצה את הכיכר בדרך אלינו, הולך ומתממש באור הדל, קשיש זקוף ויפהפה, גבוה מכולם.
כשהיה קרוב אלינו – מרגע שהופיע בכיכר אני סקרתי את פניו בחרדה – ראיתי שהוא קורן ורגוע כרגיל, כלומר עוד לא שמע על הזוועה מאמש. קיוויתי שגם לא ישמע, לעולם. נעצתי מבט מתרה בלות'ר לפני שליאונרדו לחץ את ידו וביד השנייה חיבק לו את הכתף ואמר לו כמה מילים שלא שמעתי. אחר כך ניגש אלי. "ליבי, ליבי, ליבי," אמר ואחז בשתי ידיי. הוא הודה לי על "הצבע הנדיר" שהענקתי, אמר שאני אמנית נפלאה, שימשיך לשמוע את הצליל שלי עוד זמן רב, וכמה הוא גאה בעצמו על שמצא אותי ובחר בי וכמה הוא שמח שהסכמתי לעשות את הדרך הארוכה ולבוא – דברים שהייתי מבטלת מיד אילו אמר אותם כל אחד אחר, אבל כשיצאו מהפה של ליאונרדו האמנתי לכל מילה ואימצתי לי אותם להתחזק בהם לקראת החורבן שכבר ידעתי, מחכה לי בבית.
הוא אמר שאני חייבת להשתתף שוב בפסטיבל, שהוא מנוע מלהזמין אותי שנה אחר שנה ברצף אבל שאשמור לו כבר מעכשיו את הסתיו שלי – שהוא האביב בחצי הכדור שלו – בעוד שנתיים. מילמלתי תודות ונכנסתי למכונית והפניתי את הגב ללות'ר שלא יראה אותי בוכה. התחלנו לנסוע וליאונרדו עמד על המדרכה ונופף לנו, הרעמה הלבנה שלו זהרה דרך הדמעות שלי בשמש שעלתה עכשיו, ואני סירבתי להודות שלא אראה אותו שוב. שמרתי לו את כל הסתווים מאז, אבל הפסטיבל שרד רק עוד מהדורה אחת ושבק. שמעתי שהממשלה ביטלה את התמיכה, הזעירה מלכתחילה, והתעשיין שהיה המממן העיקרי פשט רגל והשאיר גם את הפסטיבל בחובות. חודשיים אחרי אותה מהדורה אחרונה ליאונרדו מת, בקיץ שלו, בחורף הקפוא שלנו. המגפה שהתאכזרה לכל היבשת ובעיקר למדינה, הפילה בה קרוב למיליון חללים, ובוודאי עשתה שמות גם במ’, בלי להתרשם מהריחוק ומהשלווה ומהפריחה הצהובה ומההידור הקולוניאלי ומההרים הירוקים שגוננו עליה.
והכול קורס ונחרב, עולה באש, שוקע במים, בדיוק כמו שהבטיח בליצקי בעליצות נקמנית. בערבים אני אוכלת מול אתרי חדשות, מוקפץ תאילנדי עם שריפות ענק באוסטרליה ובסיביר, שיטפונות בטורקיה, קריסה של קרחון בהרי ההימלאיה. עד שביום גשום אחד בקיץ האחרון ישבתי משותקת מול הצג וראיתי איך בקלן – עברתי לכאן כדי להתרחק מברלין, כלומר מקֶרסטין – הריין גואה ומאיים עד שעולה על גדותיו ומתחיל להציף כבישים ולכבוש פארקים מטופחים. לא בסודאן ולא בצפון וייטנאם אלא פה מעבר לדלת. ובמקום אחר שעוד לא ניזוק – נשארו כאלה? – מישהו אוכל את הנודלז שלו וצופה בנו על הצג, ובליצקי עדיין לוחש בזעם, "אבל כל זה לא נורא."
הוא הגיע למ’ יום אחרי כולם, לפנות ערב, וככה, בעוד שלנו היתה יממה להתאושש מהנסיעה על הערסלים שבמלון ולהתיידד בבתי הקפה שבכיכר ולקום רעננים לחזרות בבוקר הבא – אלה מאיתנו שלא המשיכו להתיידד בלילה עם קאיפיריניות בבר – הוא פשוט נחת ישר לקונצרט הראשון שלו, שהיה גם הראשון שלי: קונצ'רטו של טלמן לחליל, כינורות וצ'לו. הפסטיבל נקרא “Back to Bach” אבל התפרשׂ על בארוק בכלל: ויואלדי, טלמן, הנדל, ומחווה לסקרלטי מאת מלחינה עכשווית מקומית.
בליצקי היה גוץ, עם שיער דליל מסורק לאחור, משקפיים עבי עדשות וכרס קטנה שנדחקה בנחישות אל חולצה מכופתרת. שפתיים דקות מעוקלות מטה בגינוי או באכזבה. אני מוכרחה למצוא יופי בכל אדם, בדל יופי, אצבעות אלגנטיות, שיניים לבנות, או ישרות, או עקומות אבל בצורה חמודה, שיהיה אפילו עגילים מעניינים, כי אחרת החיים צחיחים ומדכדכים מדי. גיבורים של הרוקי מורקמי נדלקים לפעמים על נשים בזכות אוזניים נאות. כל החן והיופי של מיכאל בליצקי התמקדו בנגינה. בתחום המוזר הזה שלנו, בני אנוש שמתחברים אל נפילים מתים ומגישים את הגאונות שלהם לעולם, אין קלישאה מגונה יותר מהנגן האפרורי, המגושם, שמפיק מוזיקה שמימית (אני עצמי לא רחוקה ממנה, אם כי זו תהיה התייהרות: אני לא עד כדי כך מגושמת, והמוזיקה שלי רק משתוקקת לגעת בשמים). מה לעשות שבליצקי היה ההתגלמות שלה עלי אדמות.
בקונצרט הזה הוא לא היה הכנר הסולן למרבה המזל – כזכור הוא לא הספיק לחזרה – אלא אחד משלושת האחרים, שניגנו מאחוריי. בכל זאת לא יכולתי להחמיץ את הצליל שלו, שהתעלה בבירור על זה של כולם. שקוף, חסר מאמץ, "מתרונן", חשבתי. יהיה מוגזם לומר שנשענתי עליו, הייתי מרוכזת באחריות שלי להוביל את הקונצ'רטו בחליל, אבל הכינור שלו הפיח בי משהו, כאילו חלק אתי השראה, וכבר באלגרו הראשון עזר לי להינשא אל הרגע המיוחל הזה, ההיפנוטי-כמעט, שמנתק אותי מכל הכבלים, מאינספור שעות חזרות, מהנוקשוּת של התווים על הדף, מהחיה מרובת הראשים של הקהל ומרחיף אותי על היופי הטהור של המוזיקה.
כמה חודשים אחר כך, כשחיפשתי באתר הפסטיבל סרטוני קונצרטים בהשתתפותי, כדי לשלוח עם הרזומה לקונסרבטוריון ולאנסמבל הבארוק של קלן, נתקלתי בטריו סונטה בסול מאזו'ר של באך, עם בליצקי בכינור, מלנכולי אבל כמו תמיד, מתרונן. זכרתי את הקונצרט הזה. ברגע מסוים בסרטון המצלמה מתחילה לשוטט על הקהל בכנסייה ולחרדתי מצאתי את עצמי פתאום צופה בעצמי, בקצה השורה השלישית, מבט אבוד, פנים מעוותות כמו על סף הבכי. "כי מה היפה אם לא ראשית הנורא, שעל גבול הנסבל… כל מלאך הוא נורא".[1] האיש ניגן כמו מלאך, ולי לא חסרו סיבות אחרות לדמעות.
"איך ניגנת, איך ניגנת," אמר ליאונרדו כשבא לחבק אותי בסוף הטלמן ההוא הראשון, זורח משמחה. ניגשו אלי גם כמה מאזינים להודות וללחוץ לי את היד. אני השתוקקתי כבר ללכת משם, לעשן את הסיגריה האחת המותרת אחרי קונצרט ולבדוק אם קֶרסטין ענתה סופסוף על ההודעות שלי. לא הרחקתי הרבה: היה אפשר לצפות שברגע הזה, אחרי הרצף הקטלני של נסיעה ארוכה ומיד אחריה קונצרט, בליצקי לא ירצה כלום חוץ מלזחול למלון ולקרוס על המיטה. אבל לא, הוא היה מאושר לגלות ישראלית בפסטיבל ומה שהוא רצה היה דווקא לדבר עברית, לספר לי על תלאות המסע שלו. התברר שהוא בא ממדריד דרך פרנקפורט, וטיסת ההמשך משם נדחתה למועד לא ידוע בגלל תקלה טכנית. ישב והמתין, לא העז להירדם, כשהטיסה רגע מרצדת על המסכים ורגע נעלמת. אחרי חמש שעות הודיעו שהטיסה יוצאת מיד, מטרמינל בקצה השני של נמל התעופה. כמו בסיוט הוא רץ לצד נוסעים אחרים במסדרונות אינסופיים, התיק הכבד מיטלטל בצד אחד ונרתיק הכינור חובט לו בצלעות מצד שני, פחד שעוד רגע יתעלף אבל יותר מזה פחד להחמיץ את הטיסה. כשנחת כאן סופסוף איש לא חיכה לו, בגלל האיחור, ולא היה לו מספר טלפון להתקשר אליו או שהתקשר ולא ענו. בלית ברירה החליט להגיע למ’ בכוחות עצמו. הוא ניסה למצוא בטרמינל מישהו דובר אנגלית ולברר (יכולתי לתאר לי את המבטים שספג כששאל על פסטיבל בשם “Back to Bach”), ואחרי כמה ניסיונות קיבל הוראות ונסע יותר משעה באוטובוס בעיר הענקית הפקוקה, עד שהגיע לאיזו כיכר סתמית. "נהיה לי שחור בעיניים כשירדתי מאוטובוס ותכף הבנתי שפה פסטיבל לא יכול להיות," אמר לי.
הוא גילה בדרך הקשה שמ’ הוא שמו של מנהיג היסטורי, ומלבד עיירה יפהפייה בהרים במרחק שלוש שעות נסיעה מהבירה, קרויים על שמו גם רחובות וכיכרות לרוב. הלילה ירד ובליצקי נכנס למלון היחיד שמצא אחרי שיטוט לא-קצר. מיד קלט שזה מלון של חדרים להשכרה לפי שעה, אבל היה מפחיד מדי להישאר ברחובות, "פלא איך לא שדדו אותי עד אז." בקבלה ננעצו בו עוד מבטים תמהים, אבל הסכימו לתת לו חדר עד למחרת, חדרון שאת רובו תפסה מיטה עם כיסוי סטן בצבע מיץ ענבים וחדר האמבטיה הופרד ממנו בווילון בלבד. שעה ארוכה שכב ער והקשיב לגניחות של גברים ולצעקות מזויפות של נשים שחדרו דרך הקירות הדקים, עד שנרדם, חובק בחוזקה את הכינור, "ולא מרוב אהבה," גיחך.
למחרת בבוקר השתרך לתחנת האוטובוס אובד עצות, שקל כבר לנסוע לנמל התעופה ולטוס בחזרה, "ואת לא תאמיני מה אז קרה." ניגשו אליו אישה ובתה, נערה דוברת אנגלית, ושאלו אותו אם הוא צריך עזרה. ולא רק שידעו על הפסטיבל, התברר שהאישה עובדת באחד המלונות במ’ והן נוסעות לשם במכונית וישמחו לקחת אותו. האישה אמרה, בתרגום בתה, שמיד ידעה שהוא בדרך לפסטיבל.
"איך היא ידעה?" שאלתי.
"לפי נרתיק של כינור," ענה בליצקי ביובש ולא פיענחתי אם זה סביר או תמוה בעיניו. המצית שלי נעצר שוב ושוב בדרך לסיגריה, גם בטלפון עוד לא זכיתי לעשות שימוש.
"ככה חיים שלי תמיד," אמר בליצקי, מהורהר, "איך אומרים, התערבבות? של אסונות וניסים."
"תערובת," אמרתי, והדלקתי סוף-סוף את הסיגריה. הוא הביט בי בעניין בפעם הראשונה. אני מכירה את הרגע הזה, לא תמיד הוא מגיע: מישהו שעד עכשיו היית לו שקופה, כלי קיבול למשהו, רואה אותך פתאום. קיוויתי שיאמר לי משהו מנומס על הנגינה שלי – הרי הייתי הסולנית – כדי שאוכל להגיד לו כמה התרגשתי משלו, אבל נימוסים, כבר התחלתי להבין, לא היו הקטע של מיכאל דימה בליצקי.
"ליבי," אמר. "זה שם שאת המצאת מיוחד בשביל גרמניה?"
"זה השם שלי מלידה," אמרתי. "על שם סבתא ליביה."
"סב-תא לי-ביה…" יכולתְּ כמעט לשמוע את גלגלי מוחו. "מה היא היתה אומרת על נכדה שלה שהלכה לגור בארץ של נאצים?"
"לעולם לא נדע," נשפתי את העשן הצידה. "ומה סבתא טטיאנה או סווטלנה היתה אומרת על הנכד שלה שהלך לגור בארץ של האינקוויזיציה?"
הוא חייך כמעניק לי שתי נקודות ומיד הרצין ונאנח. התשישות מהנסיעה הקשה, שהושעתה כל עוד ניגן, התיישבה עליו עכשיו והיה נדמה שהוא משתוחח מעט. "אין עוד מקום כמו ישראל, תאמיני לי, אין בעולם מקום נורמלי ליהודים."
"אז איך ויתרת על כל הטוב הנורמלי הזה?"
"לפני שלוש-עשרה שנים אני נסעתי לקונצרט במדריד. פגשתי אישה. התחתנתי איתה. זהו."
"אסונות וניסים."
שוב העניק לי חצי חיוך. "ואת? יש חבר?"
"חברה," אמרתי, אם כי לא הייתי בטוחה שעדיין יש לי, ובליצקי הסיט מבט ואמר, "סיגריה, אפשר?"
בחדר, בלי להדליק את האור, בדקתי סופסוף את הטלפון. שום הודעה מקֶרסטין. אני כבר הספקתי לשלוח לה שלוש ביומיים האלה. עם תמונות. ידעתי שאני חייבת לעצור אחרי הראשונה ולא הצלחתי. כנסיות, כרכרות, אוהבת, סמטאות, פריחה צהובה, געגועים. הצצתי בפרופיל שלה ברשתות. היא לא העלתה שום דבר חדש אבל מישהי שהיכרתי מרחוק תייגה אותה בתמונה. הפוני השחור האלכסוני שמסתיר עין אחת ומלטף את עצם הלחי, האצבעות הדקות על כוס יין אדום – הלב שלי התכווץ. אצלה אף פעם לא הייתי צריכה להתאמץ כדי למצוא יופי. זה נראה כמו איזו מסיבת יום הולדת. לא זכרתי שהיא סיפרה לי, ניסיתי לזהות דמויות אחרות בתמונה. לפני שלושה ימים הלכתי לישון איתה ועכשיו אני בולשת אחריה, סטוקרית נואשת, כאילו הנסיעה הזאת למרחק אלפי קילומטרים הגשימה משהו שהושתק עד עכשיו.
אילצתי את עצמי להתנתק, עברתי לפרופיל של בליצקי. שיתוף נמרץ של סרטונים באנגלית ובעברית: "האמת על הסכסוך הישראל-פלסטיני!", "הסרטון שהפלסטינים לא רוצים שתראו!", "נוצרים למען ישראל♥", וביניהם תמונות בודדות של דיסקים וקונצרטים שהשתתף בהם. הוצאתי את החליל מהנרתיק וריפרפתי עליו באצבעות, והוא ניצנץ אלי בחושך בידידות.
הימים הלוהטים, החזרות, החזרות, הפרחים הצהובים שסימאו את העיניים הצורבות, הקור המפתיע בלילות, השמלות השחורות – אחת על הבמה, השנייה מטפטפת במקלחת – התשואות, הגרון החנוק באבל על כל מה שחמק מהאחיזה שלי ואבד, מה שחשבתי בטיפשות שיחכה לי היכן שהשארתי אותו, שנראה לי חשוב יותר מהמוזיקה ומהכול. באשמתי חמק, בחטא האשליה כאילו האהבה הגדולה תגשר על הזרות ועל הפערים ואפילו תהפוך אותם לדבק: ניאחז זו בזו כנגד הכול. אבל האהבה היתה במעמד צד אחד בלבד ולקירסטן לא היה שום צורך להיאחז בי (היא ענתה בסוף, גימגמה מה שגימגמה, לא היה במי להפציר, ממי לבקש על נפשי). היתה לה היקסמות חולפת מהחלילנית האקזוטית ובלי שבאמת התכוונה מצאה את עצמה לכודה עם מהגרת מוזרה, עלה נידף עם מבטא חסר חן, והקסם המתעתע של המוזיקה נפרט לאינספור שעות של אימונים, חזרות מטריפות את הדעת שוב ושוב על אותו קטע עצמו, יציאות מהבית בריצה שלא לאחר לחזרה. היא הפסיקה לבוא אתי לקונצרטים, בהתחלה מחוץ לעיר ואחר כך גם בברלין עצמה, הלכה ונשמטה ממני, אבל העדינות והרפיון שלה – כמה אהבתי אותם – לא הניחו לה לעזוב ממש. עד הנסיעה הזאת.
היופי הזוהר של מ' התעמעם, לא יכולתי לחלוק אותו איתה, לצלם ולשלוח, "קחי קצת שמש מפה שלא תקפאי לי שם." ביום הראשון עוד הספקתי לקנות לה ציור נאיבי קטן של העיירה באחת מהחנויות לתיירים, ועכשיו האובדן פשה בי כמו רעל שאין מפלט ממנו, גם לא בשינה. הייתי מתעוררת באמצע הלילה בלי אוויר ומתיישבת בבת אחת, מתנשמת במאמץ וזוכרת מיד מה קרה לי, חומציות התבוסה בגרון. בחושך הזה, רחוק כל כך מהבית, יכולתי להאמין לעצמי שאמות מרוב כאב. הִרבה לנקר בי אז משפט של סופר נורווגי שקראתי פעם, כאילו נענה לצורך שלי לייסר את עצמי: "האושר הגדול ביותר כנראה הוא שדבר-מה נשאר כפי שהיה".[2]
אם נגזר עלייך לגלות שכלום לא נשאר כפי שהיה, קווי שזה יקרה בפסטיבל מוזיקה, בעיירה עתיקה ויפה, כשאת מוקפת בבני ובנות מינך, פסנתרניות, צ'לנים, כנריות. הימים היו צפופים, המשמעת שצייתּי לה במשך שנים גמלה לי, המוזיקה הציעה מחסה כלשהו. אחרי יומיים של חזרות צפופות שוב ניגנתי סולו, שוב טלמן, הפעם הסוויטה בלה מינור. הטמפו שלה, שפיזז מענוג ומהורהר לנמרץ ועליז, חייב ריכוז מוחלט – סוג הנגינה שנזקקתי לו עכשיו. כל עשרת הכנרים של הפסטיבל השתתפו, וגם הפעם הרגשתי שהכינור של בליצקי טוֹוה סביבי רשת של יופי, נדיבות שפסחה על האיש עצמו וניתנה בשפע בנגינה שלו. לאורך הקונצרט כולו לא חשבתי על האסון שלי, עד ההשתחוויה הראשונה. אז הוא חזר לתפוס לי את הגרון.
באחת מפינות הכיכר היה בר שהנגנים ישבו בו כל לילה אחרי הקונצרט האחרון, וגם אם בלי ספק הייתי זקוקה לפטפוט, לאלכוהול, להסחת הדעת, לא זכיתי לשבת שם הרבה פעמים. היה איזה חיץ ביני לאחרים ולחיץ הזה קראו בליצקי. כישורי הניווט החברתיים שלי לא השתכללו מאוד מאז הילדות, שוב מצאתי את עצמי בצד הלא רצוי. גם כאן היכן שכמעט כולם היו נוכרים הצלחתי לבודד את עצמי כמהגרת נידחת, להתחבר אל האחד הכי זר ומוזר. לא די שהיה מבוגר מכל השאר, הוא כאילו שקד להמאיס את עצמו. לפעמים נראה לי שאם הוא חושד שמישהו עדיין סובל אותו, הוא ידאג לשנות את זה. יותר מכולם תיעבו אותו הכנרים – הוא ידע שהוא הטוב ביניהם ולא הסתיר את זה – ומכל הכנרים הכי עוין היה מָתייֶה, בחור צרפתי צנום, עם קוקו בלונדי וזרועות דקות מעוטרות בקעקועים. כישרון גדול, עדיין לא מהוקצע, מסוג התגליות שליאונרדו אהב לטפח. בליצקי עם הכבדות המיושנת שלו היה כמו חיה מוזרה מעידן אחר בערוגת פרחי הפרא של ליאונרדו. טעמו המוזיקלי היה צפוי לחלוטין, כל מה שמסטרווינסקי והלאה חסר ערך, מוזיקה קלאסית מודרנית בכלל משוקצת. את וגנר שנא כמובן שינאת מוות ועל אהבותיו, צ'ייקובסקי, דבוז'אק, רחמנינוב, הגן בפסקנות. על כל דעה אחרת – ודעות אחרות הן שמשלו במ' בשבוע ההוא – הגיב בלעג. הוא לא נלאה מלחזור על "תשעים ותשעה אחוז מהמוזיקה המודרנית מוציאים שם רע לכל השאר", בעיקר באוזני מי שהיה עלול להיפגע במיוחד. אני עצמי לא חובבת גדולה של מוזיקה עכשווית, אבל מול הבוז הנחרץ שלו נדחפתי להגן עליה. על וגנר נזהרתי לא לשוחח איתו, בעיקר לאור מקום מגוריי המחפיר.
בכל זאת יותר משהרגיז, הוא שיעשע אותי. הוא לא היה איש רע. באורח מוזר מצאתי נחמה בחברתו הדוקרנית, המגוחכת. אילו היתה לי כאן חברה קרובה שהיתה מעניקה מילות נחמה וכתף לבכות עליה, הייתי צוללת לתהומות צער חשוכות הרבה יותר. היכרתי לו טובה על זה, ועל המוזיקה – לנגָן כמוהו הייתי מסוגלת לסלוח על הרבה. והימים חלפו וצברו מהירות.
היום האחרון נקרא Back to back with Bach – מכל הכנסיות, מהצהריים עד הלילה, עלו צלילים של באך. אני ניגנתי בַּקונצ'רטו לחליל, כינור, עוגב ומיתרים בלה מינור, יצירה זוהרת וחגיגית שכמו נועדה להיות קונצרט סיום לפסטיבל בארוק, עוד בחירה יפה של ליאונרדו. בליצקי, שלא השתתף בקונצרט הזה, הקדים להגיע ולתפוס מקום בשורה הראשונה. הערכתי את זה. הכנסייה היתה מלאה עד אפס מקום, אנשים גדשו את המעברים ואת פתח היציאה. הייתי פחות מרוכזת מכרגיל, בליצקי חסר לי על הבמה. בפתיחה אפילו עברה בי המחשבה: עוד עשרים דקות וזהו, נגמר, ומהעבר השני אורבת המציאות. מה שהתאמצתי להדוף כל השבוע הזה הסתער עלי גלים-גלים. בכל זאת התשואות נִדמו אינסופיות ודעתם לא נחה עד שנתתי הדרן, הלארגו מתוך 'חורף' של ויוואלדי.
נשארו רק כמה שעות ליליות עד היציאה המוקדמת לדרך הארוכה חזרה הביתה, לְמה שחיכה ובעיקר למה שלא חיכה לי שם, ולא העזתי ללכת לחדר ולהישאר לבד, החלטתי שהלילה אני חוגגת עם כולם בבר ויהי-מה. בליצקי הסתפח אלי. הצטרפנו לחבורה שכבר נתנה שם, אפשר לומר, משמרת שנייה. השולחן, על המדרכה מחוץ לבר, היה עמוס בקבוקים וכוסות ריקות ומלאות. פינו לנו מקום באדיבות וישבנו שם מצטמררים, מופתעים מעט מהקור, כמו בכל לילה, כאילו נכנסנו לכנסייה בקיץ ויצאנו בחורף. השיחה זיגזגה, דילגה משפה לשפה, התפצלה ושוב התאחדה, ומתישהו פנתה לאופרה. משהו התחיל לעקצץ בי, לכווץ לי את הבטן, ואכן "ההולנדי המעופף" צץ באחת מפינות השולחן והתחיל להתגלגל לעברנו בקולות רמים כמו תאונה בלתי-נמנעת. ניסיתי להסיט את השיחה אל מלחינים אחרים ובעצמי בקושי שמעתי את הקול שלי. התמלאתי עצב סתום, כמו הסוואה סביב החרדה שגאתה בי. התפללתי שבליצקי ישתוק, באותה מידה יכולתי להתפלל שקירסטן תחכה לי בשדה התעופה. הוא הניח את הכוס שלו על השולחן בשפתיים מהודקות מזעם, ירק את השם וגנר והוסיף משהו בקול רועם. "אנטישמי" ו"אנטישמיות" חזרו שלוש פעמים, ולצערי אותו שמעו מצוין. הרוב גילגלו עיניים ולרגע קיוויתי שבזה נגמר העניין, אבל מישהו ענה לו. מתייה. הוא הביע צער על שבליצקי לא מבין במוזיקה כמו שהוא מבין באנטישמיות.
בליצקי לפת את הכוס וראיתי שהיד שלו קצת רועדת, אבל הוא נשמע רגוע.
"מודה באשמה," אמר. "אני מבין גדול באנטישמיות אחרי כל הפעמים שנאלצתי לברוח עם הכינור שלי מהנינים הרוחניים של וגנר בקייב, אבל גם במוזיקה אני כבר שכחתי יותר ממה שאתם, כל התינוקות המפונקים סביב השולחן הזה, עוד לא התחלתם ללמוד."
שתיקה מזועזעת ירדה על התינוקות המפונקים. היה מותר לעקוץ ולקנטר, אפילו ללגלג – לא לכוון ולירות ישירות. אבל בליצקי לא הכיר את הקודים, גם לא התעניין בהם כהוא-זה, הוא היה החריגוּת הצורמת בהתגלמותה. שמתי לב שבאנגלית, למרות המבטא, הוא הרבה יותר רהוט מאשר בעברית. והוא המשיך.
"את 'אמני השירה מנירנברג' אתם מכירים בכלל, וגנרולוגים מדופלמים? פס-קול מושלם למשפטי נירנברג."
מתייה נד בראשו. "כמה פאתטי," אמר, "שאדם – מוזיקאי! – לא מסוגל להשתחרר מהקביים העתיקים שלו ופשוט לשמוע מוזיקה גדולה של יוצר גדול."
בליצקי נפנה אליו. "אני אגיד לך מה פאתטי: חבורה של פרוגרסיבים מתוחכמים בעיני עצמם מעריצים את הריאקציונר הכי גדול, שאם הוא היה חי היום היית זוכה לשמוע מה דעתו על מתרוממים כמוך ו–"
ברגע הבא אני עדיין לא יכולה להיזכר בלי להתכווץ, ולפעמים נדמה לי שהמצאתי אותו, כאילו יכולתי להמציא דבר כזה. הזינוק של מתייה שהפיל את הכיסא שלו לאחור, בירה וקאיפירינייה נשפכות על השולחן, זכוכית מתנפצת – פסקול קקופוני שעורר חלחלה עוד בטרם המעשה. עד שלוּתֶ'ר ועוד שניים-שלושה התעשתו והצליחו למשוך אותו אחורה מתייה הספיק להטיח כמה אגרופים בבליצקי, שרק ניסה לגונן על פניו בזרועות – הוא סיפר לי אחר כך שזה רפלקס שנשאר לו מילדות, לא להשיב מלחמה כדי לא לסכן את כפות הידיים.
ישבתי קפואה. הבחורים גררו איתם את מתייה והסתלקו משם, מותירים שובל של גידופים בצרפתית, ואחריהם קמו והלכו כולם. רק אינֶס, הפסנתרנית, נשארה איתנו. היא התכופפה להרים את המשקפיים המרוסקים והניחה אותם לפני בליצקי, שהתנשם בכבדות. הוא לא אמר כלום וכעבור רגע אינֶס מילמלה איזו התנצלות והלכה. אז הצלחתי לזוז. גיששתי על השולחן, דליתי מהשלולית שתי קוביות קרח ונתתי לו, והוא הצמיד אחת לעין ואחת לשפתיים. האף שלו דימם. "מיכאל," אמרתי. הקרח נמס, ובליצקי אסף את המשקפיים ובניסיון השני הצליח להרכיב אותם.
קמתי ואמרתי, "אני אכנס רגע לבקש עוד קרח," אבל הוא הניף יד בתקיפות ואני חזרתי והתיישבתי. הוא הסתובב אלי, כמו דמות מחלום בלהות עם המשקפיים השבורים המעוקמים, העין הנפוחה והדם שהמשיך לטפטף.
"את יודעת," אמר, "יום אחד הכול ייהרס. ילך קאפוט. יהיו שריפות. יהיו שיטפונות. חור באוזון יגדל ויגדל. קרחונים יינמסו ויציפו את הכול. בני אדם ייקברו מתחת לטינופת ולטיפשות של עצמם. הכול ילך. ערים על חוף וערים רחוקות מחוף, אוטוסטרדות, רבי-קומות, מוזיאונים לאמנות מודרנית, קיוסקים שפתוחים 24 שעות," עליצות מוזרה, זרחנית, התחילה להתפשט על פניו, "גני ילדים אנטרופוסופים, בתי ספר דמוקרטים, מסעדות סיניות–"
"מיכאל, הבנתי, הכול ילך–"
"בתי מרקחת, בתי זונות, חוות של ירקות אורגניים, מעבדות טלפונים, תחנות משטרה, תחנות רכבת, תחנות דלק, תחנות רדיו."
עצמתי עיניים ומיד, כאילו הפעלתי איזה מקרן, הופיעו הפנים של קירסטן, עם הלסת החדה והפוני החלק המלוכסן. פקחתי והיא נעלמה, התגלגלה בבליצקי.
"אבל כל זה לא נורא, את יודעת למה? כי גם המוזיקה של וגנר תלך קאפוט." הוא שאף אוויר. "כן ליבינקה, אולי תביאי לי עוד קצת קרח."
[1] ריינר מריה רילקה, אלגיות דואינו, תרגום: שמעון זנדבנק.
[2] תומס אספדל, 'נגד הטבע' (לוקוס, 2020, תרגום: שירה חפר).
קישור לנוסח הסיפור בתרגום לרוסית (מאת זויה קופלמן)
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.