"כל סיפורי הציד הם אותו הדבר," אמר קלוביס, "בדיוק כשם שכל הסיפורים על מרוצי סוסים הם אותו הדבר, וכל…"

"סיפור הציד שלי לא דומה אפילו במעט לסיפורים אחרים ששמעת," אמרה הברונית. "הוא קרה די מזמן. כשהייתי בת עשרים ושלוש בערך. לא חייתי בנפרד מבעלי באותו הזמן. איש מאיתנו לא היה יכול להרשות לעצמו להפריש לאחר קצבה נפרדת. העוני מלכד משפחות, יותר מאשר מפרק אותן, למרות מה שעשויים לומר הפתגמים. אף שתמיד צדנו בחבורות שונות. אבל כל זה איננו קשור לסיפור."

"טרם הגענו לנקודת המפגש. אני מניח שהיתה נקודת מפגש," אמר קלוביס.

"מובן שהייתה נקודת מפגש," אמרה הברונית. "התאסף בה הקהל הטיפוסי, ובמיוחד קונסטנס ברודל. קונסטנס היא אחת מאותן נערות בריאות סמוקות לחיים, שנראות כה נפלא על רקע נוף סתווי או קישוטי חג מולד בכנסיה. 'יש לי תחושה שמשהו נורא עומד להתרחש,' היא אמרה לי. 'אני נראית חיוורת?'

היא נראתה חיוורת כסלק שלפתע שמע בשורות רעות.

"'את נראית יפה מן הרגיל,'" עניתי, 'אבל במקרה שלך זה בוודאי כה קל.'

לפני שהיה סיפק בידה להבין את משמעות ההערה ניגשנו לעניין. הכלבים איתרו שועל, שהתחבא בין שיחים קוצניים."

"ידעתי," אמר קלוביס, "בכל סיפור ציד שועלים ששמעתי מימי היו שועל ושיחים קוצניים."

"קונסטנס ואני ישבנו בבטחה על האוכף," המשיכה הברונית בשלווה, "ולא התקשינו לשמור על מקומנו בקבוצה המובילה, אף על פי שהמרדף היה קשה למדי. ואולם לקראת הסיום התברר כי שמרנו בעליל על מסלול יותר מדי עצמאי, משום שאיבדנו את הכלבים ומצאנו את עצמנו משתרכות ללא מטרה קילומטרים רבים באמצע שום מקום. העניין עורר בי רוגז, וסבלנותי הלכה ופקעה בהדרגה, ולפתע, בעודנו מפלסות את דרכנו דרך שורת שיחים אדיבה, התרונן לבנו למראה כלבי ציד נובחים במלוא גרונם בעמק למטה.

'הנה הם,' צעקה קונסטנס, ואז התנשפה והוסיפה, 'בשם אלוהים, מה הם צדים?'

ודאי לא היה זה שועל בן מוות. הוא התנשא לגובה כפול, ראשו פחוס ומכוער וצווארו ענקי ועבה.

'זה צבוע,' צעקתי. 'ודאי ברח מגנו של הלורד פאבהם.'

באותו רגע הסתובבה החיה הניצודה והביטה ברודפיה, וכלבי הציד (כתריסר כלבים בלבד) ניצבו בחצי-מעגל במראה מטופש. היה ברור שהתנתקו מלהקתם בעקבות הניחוח הזר הזה, וכעת, משהשיגו את טרפם, לא היו בטוחים כיצד עליהם לנהוג בו.

הצבוע קידם את בואנו בהקלה ובמפגן ידידות שאין לטעות בהם. ודאי התרגל כבר לאדיבותם האחידה של בני-האדם, ואילו מפגשו הראשון עם להקת כלבי ציד הותיר רושם רע. הכלבים נראו נבוכים מתמיד נוכח הקרבה הפתאומית שהפגין כלפינו קורבנם, ותרועת חצוצרה קלושה שעלתה ממרחק התקבלה כאות מבורך לנסיגה שקטה. קונסטנס, אני והצבוע נשארנו לבדנו בדמדומים הקרבים.

'מה נעשה?' שאלה קונסטנס.

'את ממש אוצר בלום של שאלות,' אמרתי.

'הרי לא נישאר כאן לילה שלם עם צבוע,' היא השיבה.

'אינני יודעת מהי נוחיות בעיניך,' אמרתי, 'אבל לא היה עולה על דעתי להישאר כאן לילה שלם גם אלמלא הצבוע. אולי השמחה לא שורה על ביתי,  אבל לפחות ממתינים בו מים חמים וקרים, משרתים ומנעמי נוחות אחרים שלא נמצא כאן. מוטב שנפנה לעבר שורת העצים מימין. נדמה לי שהדרך לקראולי נמצאת מאחוריהם.'

רכבנו באיטיות בשביל עגלות מטושטש, והחיה צעדה בעליזות בעקבותינו.

'מה לכל הרוחות נעשה עם הצבוע?' עלתה השאלה הבלתי נמנעת.

'מה בדרך כלל עושים עם צבוע?' השבתי ברוגז.

'מימי לא היה לי עסק עם צבוע,' אמרה קונסטנס.

'ובכן, גם לי לא. אילו ידענו לפחות את מינו, היינו יכולות להעניק לו שם. אולי נקרא לו אֶסמֶה. הוא יתאים לשני המקרים.'

עדיין עמד לרשותנו אור יום מספיק להבחין בעצמים בשולי הדרך, ונפשותינו התשושות התעוררו לחיים כשנתקלנו בילדון צועני ערום למחצה, מלקט אוכמניות משיח נמוך. הופעתם הפתאומית של זוג רוכבות על סוס וצבוע הביאו את הדבר לידי בכי, וממילא הסיכוי לחלץ מידע גיאוגרפי מועיל מן המקור הזה היה קלוש. עם זאת גדלה הסבירות שניתקל במחנה צוענים במקום כלשהו בהמשך הדרך. רכבנו מלאות תקווה אך ללא תוצאות עוד כקילומטר אחד.

'מעניין מה עשה שם הילד,' אמרה כעת קונסטנס.

'ליקט אוכמניות. כמובן.'

'הבכי של הדבר הזה לא מוצא חן בעיני,' המשיכה קונסטנס. 'היללה הזאת מוסיפה להדהד באוזני.'

לא גערתי בקונסטנס על דמיונה החולני. למען האמת, תחושה זהה, כאילו רודפת אותי אותה יללה נרגזת, כפתה את עצמה על עצבי המרוטים ממילא. קראתי לאסמה, שהשתרך לו מעט מאחור, ולו רק כדי שיארח לי לחברה. הוא השיג אותנו בכמה דילוגים קלילים, ואחר כך זינק לפנים.

מקור נעימת הליווי היללנית התגלה. הילד הצועני היה אחוז בחוזקה, וכנראה גם בכאב רב, בין לסתותיו של אסמה."

'אלוהים אדירים!' צרחה קונסטנס, "מה בשם אלוהים נעשה? מה אפשר לעשות?'

אין לי שום ספק שביום הדין תשאל קונסטנס יותר שאלות מן השרפים הבוחנים  בשערי שמיים.

'אין דבר שבידנו לעשות?' היא התעקשה בדמעות, בעוד אסמה דוהר בקלילות לפני סוסנו העייפים.

אני עצמי עשיתי כמיטב יכולתי באותו רגע. הסתערתי וגערתי ופיתיתי באנגלית, בצרפתית ובשפת הציידים. חתכתי את האוויר בתנועות מגוחכות וחסרות תועלת במקל-הציד הדק שלי. הטחתי בבריון את סלסלת הכריכים שלי. באמת אינני יודעת מה עוד יכולתי לעשות. ובכל זאת התקדמנו בכבדות בערב היורד, הצללית הכהה הגסה התקדמה בכבדות לפנינו, וזמזומה החדגוני של המוזיקה הנוגה נישא באוזנינו. לפתע זינק אסמה לתוך מעבה שיחים בצד הדרך, ונבצר מאיתנו לבוא בעקבותיו. היללה הפכה לצרחה ואז פסקה לחלוטין. אני תמיד ממהרת לעבור על החלק הזה שבסיפור, כיוון שהוא באמת די מזעזע. כשהצטרפה אלינו שוב החיה, לאחר היעדרות של כמה דקות, היא לבשה ארשת של הבנה סבלנית, כאילו ידעה שעשתה מעשה שלא יתקבל בעין יפה, אבל חשה שתוכל להצדיקו עד תום.

'איך את יכולה להרשות לבהמה הטורפת הזאת לקפץ לצדך?" שאלה קונסטנס.

יותר מתמיד הזכיר מראיה סלק לבקן.

'ראשית כול, אין בידי למנוע זאת,' אמרתי. 'ושנית, מה שלא יהיה, קשה לי להאמין שהוא יטרוף מישהו כרגע.'

קונסטנס נרעדה. 'את חושבת שהיצור הקטן והמסכן סבל הרבה?' עלתה עוד שאלה נואלת.

'כל הסימנים מצביעים על כך שכן,' אמרתי. 'מצד שני, ייתכן שהוא בכה סתם משום שלא היה מרוצה. יש ילדים כאלה.'

היום החשיך כמעט לגמרי, כשעלינו לפתע על הדרך הראשית. הבזק פנסים ורחש מנוע חלפו על פנינו באותו רגע בקרבה מדאיגה. חבטה וצרחה צורמנית חדה נשמעו כעבור שניות. המכונית נעצרה, וכשהגעתי אליה על סוסי ראיתי איש צעיר רכון מעל גוש כהה וחסר תנועה, שוכב לצד הדרך.

'הרגת את אסמה שלי,' הצהרתי במרירות.

'אני כל כך מצטער,' אמר האיש הצעיר. 'אני מגדל כלבים בעצמי, כך שאני מבין את הרגשתך. אעשה כל שביכולתי לפצות אותך.'

'אנא, קבור אותו ללא שהות,' אמרתי. "אני חושבת שזה המעט שאני יכולה לבקש ממך.'

'ויליאם, הבא את את-החפירה,' הוא קרא אל הנהג. מתברר כי קבורה מהירה בצד הדרך היתה אחד התרחישים שהיה מצויד אליהם.

חפירת קבר גדול מספיק דרשה לא מעט זמן. 'בחיי, איזה בחור יוצא מן הכלל,' אמר נהג הרכב בשעה שגלגל את הנבלה אל התעלה. 'יש לי הרגשה שזו היתה חיה יקרה מאוד, לצערי.'

'הוא זכה במקום שני בכיתת הכלבלבים של בירמינגהם בשנה שעברה,' אמרתי בנחישות.

קונסטנס פלטה נחירה קולנית.

'אל תבכי, יקירתי,' אמרתי בקול חנוק. 'הכל נגמר ברגע אחד. הוא ודאי לא סבל הרבה.'

'הקשיבו,' אמר הבחור הצעיר בייאוש, 'אתן מוכרחות לתת לי לפצות אתכן בדרך כלשהי.'

סירבתי בחינניות, אך כיוון שהתעקש נתתי לו את כתובתי.

מובן ששמרנו לעצמנו את האירועים שהתרחשו מוקדם יותר באותו ערב. לורד פאבהם מעולם לא הזכיר את היעלמות הצבוע שלו. שנה או שנתיים קודם לכן, כשחיה שניזונה מפירות ברחה מהגן שלו, היה עליו לשלם פיצויים באחד-עשר מקרים של טריפת כבשים ולאכלס מחדש את לולי העופות של שכניו. צבוע נמלט עלול היה לעלות לו בסכום של מענק ממשלתי. הצוענים גם הם עברו בשתיקה על עניין צאצאם הנעדר. אני משערת שבמחנות הגדולים אין הם יודעים במדויק אם יש או אין להם שם עוד ילד או שניים."

הברונית עצרה והרהרה לרגע, ואז המשיכה:

"אבל היה המשך להרפתקה הזו. קיבלתי בדואר סיכת יהלומים קטנה ומקסימה, שהשם אסמה קבוע בה על ענף של רוזמרין. דרך אגב, אבדה לי גם ידידותה של קונסטנס ברודל. אתה מבין, כשמכרתי את הסיכה, סירבתי בצדק רב למדי, לתת לה חלק כלשהו בפדיון. הבהרתי לה שכל החלק של אסמה בסיפור היה פרי המצאתי שלי, ואילו חלק הצבוע משתייך ללורד פאבהם, אם אמנם היה זה הצבוע שלו, ולזה, כמובן, אין לי כל הוכחה."