הפרקים שלפנינו לקוחים מתוך הספר “ארוחה עם מל”ט – רשמים מעיר תחת אש”, יומן מלחמה של תושב עזה בזמן מבצע צוק איתן ב-2014. מדי יום כותב אבו סיף, עיתונאי, סופר ומורה פלסטיני ממחנה הפליטים ג’אבליה, על משפחתו ושכניו שחיים תחת הפגזות הצבא הישראלי. קולו הוא בין העדויות היחידות למה שהתרחש בעזה בזמן הלחימה, ופרקים ממנו התפרסמו לא רק כאן במעבורת, אלא גם בניו יורק טיימס, בגרדיאן ובמגזינים אחרים. הספר ראה אור לראשונה באנגליה, ולאחר מכן גם בארצות הברית ובגרמניה. שלושה ימים מתוכו מובאים כאן, לא רק משום העדות החשובה שבהם, במיוחד לקהל הישראלי, אלא גם בזכות הפרוזה שעומדת בזכות עצמה, ומביאה את קולו של אב החרד לשלום ילדיו בעיר מופגזת. בהקדמה לספר כותב נועם חומסקי: “הטרגדיה מתעצמת כשמכירים בכך שלא מדובר בכוח טבע שיש לשאתו, בקונפליקט כה מסובך עד שאין ממנו מוצא. אלה שרוצים לדעת מבינים היטב כיצד ניתן לשים קץ לזוועות, כיצד עזה יכולה להפוך לאזור חוף משגשג של ארץ החיה בשלום, שתושביה האמיצים חופשיים לחיות את חייהם כפי שהם זכאים לחיותם לאחר שינופצו חומות כלאם. כל הסבר נוסף רק יכתים את הדברים שמוסר לנו עאטף אבו סיף ברהיטות ובאצילות פשוטות כל כך.”
אני מתעורר לחדשות שישראל הכריזה על הפסקת אש של חמש שעות, שתתחיל בעשר בבוקר. גם רשות המטבע הפלסטינית הודיעה שבשעות האלה יהיו הבנקים פתוחים כדי שאנשים יוכלו לקבל משכורות ולמשוך כסף מזומן.
זהו בוקר עדין. תנועת ההמונים ברחוב מלמדת שהאנשים שמחים, סוף סוף יש להם כמה שעות של נורמליות אחרי עשרה ימים של מוות. אתה רואה אותם יוצאים לכל הכיוונים. אני לוקח מונית לכיכר פלסטין ובדרך נשקפות מהחלון תמונה אחר תמונה של בניינים חרבים בשחור-לבן משונה – כמו תשלילים. ברזלי ענק מעוקמים מזדקרים מתוך הבטון, גושים של בלוקים משתלשלים מתקרות חשופות, קוראים תיגר על כוח הכובד, הריסות מכל הסוגים מכסות את פני השטח. ענני אבק תלויים באוויר, כמו וילונות, ואנחנו נוסעים לתוכם. אני מבחין בתריסים נחבטים בחלונות מנופצים מעלי, ודאי מכניסים פנימה בריזה סלחנית בחום הלוהט הזה של יולי.
דלת ברזל גדולה שרועה באמצע הכביש, כאילו הרגע עפה לשם מבניין סמוך. ילקוט מוטל בין מחברות וספרים מפוזרים, דפיהם מתרפרפים ברוח כאילו איזה תלמיד בדיוק הפיל אותם שם אחרי בחינה שחשש ממנה. הרחובות נראים כמו סדנה של פָּסַל, שברים מכל עבר, ועם זאת הצורה של הנושא עדיין שוכנת עמוק באבן, טרם נחשפה.
בתים משני עברי הרחוב עדיין נתונים בתהליך התמוטטות. חורבנם עוד לא נשלם, כוח הכובד צריך עוד לסיים את מלאכת הטילים. לאבק יש ריח מיוחד, קשה לתאר אותו. קולות נשים בוכות וילדים צועקים מטביעים את רעשי הרחוב הרגילים. ובכל זאת אני רואה לפנינו מאות מכוניות מחכות לעבור דרך שוק ג'באליה, להגיע לדרום העיר עזה.
חקלאים הביאו את שאריות היבול ממשקיהם ההרוסים. הם בטח התגנבו חזרה לשדות אחרי ההתקפות האחרונות וקטפו מה שאפשר כדי להביא לכאן הבוקר. מחלון המונית אני מבחין במחירים בדוכנים, יורדים בקצב מהיר יותר מהתקדמות המכוניות בפקק התנועה – ברור שבעלי הדוכנים רוצים למכור את כל הירקות לפני שתיגמר הפסקת האש. אני רואה שהמלפפונים, החצילים והקישואים כולם גדולים מהרגיל מפני שהשאירו אותם בשדה ימים רבים. חלק מהאדמות החקלאיות שמשתרעות עד הגבול הצפוני ננטשו לגמרי, וכל הירקות שם נותרו להירקב.
הגענו לרחוב הראשי של העיר ג'באליה, והוא כל כך עמוס, שנהג המונית פשוט נאנח ומכבה את המנוע. בהתחלה אני מניח שזה מסע לוויה או הפגנה, ההמונים דחוקים כל כך. אחר כך אני מבין שאנשים עומדים בתור לבנקים ולסופרמרקטים – מאות בני אדם. ביניהם ישנם גם אנשי ארגון סעד שמחלקים אוכל. עשרים דקות נדרשות למונית לחצות את הרחוב.
לבסוף אני מבחין בכיכר פלסטין – הכיכר הגדולה ביותר בעזה ולבה האמיתי של העיר. מדרום-מזרח לכיכר הזאת שוכן רובע סג'עיה, ממזרח – תופאח, מדרום-מערב – זייתון ומצפון-מערב – רימאל. ברחוב עומאר אל-מוכתר, בפינת הכיכר, ניצב הבניין מראשית המאה ה-20 שבו שוכנת בלדית עזה, בניין העירייה של עזה. אני מתקשר לחבר שלי, סאלים, ומציע שאפגוש אותו במשרד שלו, כי אני יודע שגם איאד בדרך לשם. מכאן נוכל ללכת לאחד הבנקים הגדולים ולהשלים פערים בזמן שנחכה בתור. אני אומר לנהג להוריד אותי בתחילת כיכר פלסטין כדי שאוכל ללכת ברגל את שארית הדרך למשרד של סאלים. זאת ההזדמנות הראשונה שלי לראות את מרכז העיר אחרי עשרה ימי מלחמה. היום הזה מזכיר לי את אחת ההפסקות בעוצר של הצבא הישראלי באינתיפאדה הראשונה. מחנה ג'באליה היה נעול לפעמים חודשים שלמים במלחמה ההיא.
משמעות העוצר היתה שאסור לנו לצאת מהבית. אבל בתור ילדים תמיד מצאנו דרכים משלנו להפר את צווי הצבא. אנחנו – אחי המנוח נעים ואני – נהגנו לקפוץ מהגג של בניין הדירות שלנו אל גג הבניין הסמוך, כדי לשחק עם חברים. היינו מתקדמים ברחוב מגג לגג – כמו פושעים מתוחכמים, פורצים מיומנים – רק כדי לבלות כמה שעות במשחק עם חברים שלנו. זה היה מסוכן. לעתים קרובות נמשך העוצר עשרים או שלושים יום, ואז הצבא היה מסיר אותו לכמה שעות ומתיר לאנשים לצאת החוצה ולקנות אוכל בשכונות באזור, בבית לאהיא, למשל, או בג'באליה העיר.
בכל פעם שהסירו את העוצר כל המחנה היה יוצא לרחוב, כולם היו מתרוצצים, מנסים לעשות עשרים דברים בבת אחת. אנשים היו חוזרים לבתיהם רק בקושי, עמוסים בכמה שיותר מצרכים, שקי קמח ונתחי בשר שהצליחו לסחוב. כאילו חילקו הכול בחינם. תמונת הנשים העמוסות בסלים על סלים של אוכל אחרי שלוש שעות של קניות טרופות מחוץ למחנה תמיד תישאר חקוקה בלבי. אחת מהן היתה אמא שלי, אמינה. בעיני היא היתה התגלמות הרוח העזתית: עמידות בלתי נלאית, תושייה – הרוח שאני רואה מול עיני כעת בדחיסוּת של הפסקת האש הראשונה הזאת, באנשים שתובעים להשיב פרטים קטנים לחייהם, מתנערים מן האבק של עשרת הימים האחרונים ומפיקים את המיטב מהאי הזה של שלווה. אמא שלי וכל הנשים של עזה ראויות לאנדרטה שתנציח את חוש ההישרדות שלהן. יש אנדרטאות לחיילים בעזה – "החייל האלמוני" שנהג להצביע צפונה, אל האדמות האבודות, לפני שהפציצו את הפסל ב-2005 ונותר רק הבסיס. יש אנדרטאות לכבוד קדושים, כמו יד הזיכרון לקדושי המאווי מרמרה שעל החוף. יש אנדרטאות סמליות, כמו עוף החול בכיכר פלסטין. אבל אין שום אנדרטה לנשות עזה הרגילות, לאמהות ולסבתות שבאמת מאפשרות לעיר הזאת להמשיך ולהתקיים: שנאבקות בכל יום בקיצוב שנכפה על משקי הבית, כורעות תחת סלים עצומים וכבדים אם בכלל מתמזל מזלן לצאת לקניות, עושות את המיטב עם המעט שיש כדי לשמור על שלמות המשפחה. הן לא פחות גיבורות מכל אחד אחר. צריך להנציח אותן באבן.
צפירות המכוניות, צעקות מוכרי הפירות המכריזים על המחירים, נעירות חמור שגורר עגלה כבדה, גערות האם הנוזפת בבנה שבוהה בכולם, החום של שמש יולי, חריקת דלתות ישנות של חנויות, נפתחות ונטרקות ללא הרף, המבטים העצבניים אל השמיים בכל רגע מחשש שהפסקת האש תסתיים בטרם עת… זוהי עזה ביום של הפסקת אש. הצל שלי חולף על פני האספלט בלי מאמץ, שמש יולי חסרת רחמים צורבת בו את הצדודית שלי.
אני מגיע למשרד של סאלים ומגלה שאיאד כבר מחכה לי. סאלים הוא אחד המשוררים החיים החשובים בעזה, וגם חבר קרוב. איאד לעומת זאת, עובד במשרד התרבות, ולפני כן למד כלכלה בפולין. שלושתנו צועדים לבנק קהיר-עמאן ברחוב עומאר אל-מוכתר, ולמרות שנדמה שהתור בלתי נגמר אנחנו מחליטים להמתין כי כולנו צריכים מזומנים. אחרי שעה וחצי, סוף סוף אנחנו עומדים מול הקופאי. הבחור הצעיר שמאחורי הזכוכית מחייך כשאני אומר לו שלום, הוא היה סטודנט שלי לפני שלוש שנים.
אחר כך אנחנו הולכים לשוק אל-פראס, השוק הגדול ביותר בעיר. הכול נראה נורמלי, גם אם מעט עמוס. בשר תלוי בדוכני הקצבים, תרנגולות מקרקרות ומתרוצצות ברעש בכלוביהן, פירות מונחים בערמות גבוהות. ואז לפתע כולם מתחילים להביט בשעון. עוד מעט תגיע השעה 15:00. אנחנו חייבים ללכת. איאד נותן לנו טרמפ, הוא נוסע במהירות. מילות הפרידה שלנו כשאני יוצא מהמכונית: "נתראה בהפסקת האש הבאה."
יום ראשון, 3 באוגוסט
הנורמליות
זהו משחק אינסופי. משחק ותו לא. אתמול בערב הכריזה ישראל על סיום המבצע בעזה. אבל הלילה נהרגו ארבעה בני משפחה אחת ואחרים נפצעו בשנתם בבית שנמלטו אליו ברובע של אבא שלי. המוות עקב אחריהם מבית חאנון, שבה גרו בשלווה שנים רבות כל כך, ואיתר אותם בג'באליה. 12 מבני משפחת ודחאן נהרגו במלחמה. חלקם נהרגו בביתם בבית חאנון, וחלקם במחנה הפליטים ג'באליה. המוות לא ויתר עליהם, הוא ידע איפה לחפש אותם, עקב אחרי כל צעד וצעד שלהם. המשפחה שכרה בית במרחק כמה רחובות. אתמול בלילה החליט המוות לשים קץ למשחק החתול ועכבר. הטיל פגע בדיוק במרכז הבית והפיל את כל הבניין. בטון, רסיסים, לבֵנים, ברזלי ענק מעוקמים, שברי זכוכית – כולם קרסו אל תוך אותו הבור – מכריזים על סופה של המשפחה הזאת.
אספקת החשמל מתחדשת באחת וחצי בלילה בערך. כולם מזנקים מהמיטות. עכשיו זה כבר מנהג קבוע. כל הילדים מטעינים את הטלפונים הסלולריים שלהם. אני מחבר את המחשב הנייד שלי. אבא של אשתי בודק את אספקת המים. אם היא נמוכה עליו להפעיל את משאבת המים ולמלא את המיכל על הגג. זה אחד המקרים הנדירים שבהם יש לנו גם מים וגם חשמל באותו הזמן. אמא של אשתי מתחילה לכבס את כל הבגדים. כולם מנסים להפיק את המיטב מהחשמל לפני שהאספקה תיפסק שוב. אנחנו יודעים שיש לנו שעתיים לכל היותר. אני עדיין חולה. הפעילות רוחשת ונעה מול עיני כמו סצנה בסרט. אני בקושי יכול לקום מהמיטה. אני רק רוצה לישון.
התרגלנו לכך שהפיצוצים נשמעים כאילו הם מעבר לדלת. אנחנו כבר לא מזנקים אל החלון כדי לברר מי נפגע, ואז רצים אל הרחוב לעזור. עכשיו נשמעים כל כך הרבה פיצוצים כאלה. אתה פשוט מחכה בחשכה משעה לשעה, שיאיר השחר ויבהיר את השאלה איזה בניין ואיזו משפחה הושמדו הלילה.
הכול נהיה נורמלי. הברבריות שבזה, האימה, הסכנה. הכול נעשה רגיל לחלוטין. האימה היחידה שאתה חש אחרי כל כך הרבה שבועות היא תחושה מציקה שהמלחמה הזאת לעולם לא תיגמר. בתוך העובדה הזאת מקופלות מאות עובדות אחרות. אתה עשוי למות. הילדים שלך עשויים למות. כל המשפחה המורחבת שלך עשויה למות. אתה עשוי לאבד יד או רגל, להיות נכה. הבית שלך עשוי להיהרס ואתה ומשפחתך תהיו חסרי בית. אתה עשוי לאבד את החברים שלך, את אהובתך. אתה עשוי להיאלץ לעזוב את ביתך ולהתגורר בבית ספר של אונר"א או לישון ברחוב. עם זאת, באופן אישי, הפחדים האלה מאבדים את אחיזתם בך, הם אינם יכולים לשלוט בך. הם מוצאים מפלט בספק הרחב יותר, המציק, אבל פרט לספק הזה, אתה נטול מורא. קול הפיצוצים נעשה לדבר הנורמלי ביותר בעולם. האור המסנוור שמופיע רגע לפני מתקפה של מל"ט – נורמלי. הזמזום הקבוע של המל"טים – נורמלי. צווחת אמבולנס ממהר מעבר לפינה או עוצר בחריקת בלמים – נורמלי. זעקות של אמהות, צעקות עובדי ההצלה – כל זה נורמלי לחלוטין. ההודעה המוקלטת של הצבא הישראלי בטלפון הנייד שלך, שאתה נשאר במקומך על אחריותך בלבד – ללא ספק נורמלית. להתעורר בבוקר ולגלות שהבית השכן כבר לא קיים יותר – נורמלי לגמרי. מסעות לוויה שחולפים למטה ברחוב כמעט בכל שעה – בהחלט וללא עוררין נורמלי. יש חשמל רק שעה ביום או שאין בכלל חמישה ימים ברציפות – נורמלי. לסחוב מים בידיים שלוש קומות כדי למלא מיכל קטן על הגג. לשכוח איזה יום בשבוע היום, מה התאריך… הכול נורמלי, אפשר לומר שגרתי.
עלינו ליצור הרגלים חדשים. ככל שעובר הזמן אנחנו מבינים שאלה לא חריגות בנות חלוף או מקרים חד פעמיים. אלה ההרגלים והשגרה שניאלץ לחיות על פיהם בחודש, בחודשיים, בששת החודשים הבאים. בתחילת המלחמה, בימים הראשונים של יולי, חשבתי שזה יימשך רק עוד כמה ימים. בתום השבוע הראשון אמרתי לעצמי, עוד שבוע אחד, רק עוד אחד. אחרי שבועיים אמרתי לאשתי חאנה, "אל תדאגי, רק עוד כמה ימים, זה הכול." אנחנו כל הזמן משנים את הניחושים שלנו, ולפני שאנחנו שמים לב, אנחנו כבר מדברים בחודשים, והמלחמה עדיין נראית צעירה ומלאת חיים. היא לא הולכת לשום מקום. אולי לא נותרו עוד ימים רבים, אבל למלחמה יש הרבה כוח חיות בתוכה.
למרות ההכרזה של הצבא הישראלי שתושבי בית לאהיא והכפר הבדואי יכולים לשוב לבתיהם, רובם לא חוזרים. קשה להם לסמוך על כל הכרזה כזאת. מארגן המקלט בבית הספר של אונר"א מעבר לכביש אמר לאנשים, כפי שאמר יום לפני כן, שהחֲזרה הביתה נתונה לבחירתם. הם יכולים להישאר עוד בבתי הספר. כמה משפחות מחליטות לחזור. הן מעדיפות להיות שוב בבית. בני דודים שלי הם בין האנשים שהחליטו לחזור. הם לא חשו בטוחים בשום מקום אחרי שחמישה מהם נפצעו בהפגזה של בית הספר של אונר"א. אחי הצעיר, מוחמד, שמשלים את לימודי ההיסטוריה שלו באוניברסיטה בקהיר, טילפן להגיד לי ששעבאן, אחד מבני הדודים שלנו, הובא לבית החולים הפלסטיני בקהיר. הוא ביקר אותו אתמול בערב עם כמה חברים מפלסטין.
בג'באליה נוצרה צפיפות בלתי אפשרית מאז שהגיעו עקורים מאזור צפון הרצועה. כשאתה הולך ברחוב אתה רואה אנשים מכל מקום בצפון: מבית לאהיא, מבית חאנון, מהכפר הבדואי, מעזבת עבד רבו. הרחובות מלאים בהם. רובם משתכנים בבתי הספר. לבני המזל יש קרובי משפחה לשהות אצלם. כך או כך, כל בית בג'באליה מארח כעת שלוש או ארבע משפחות. אלפי אנשים משוטטים ברחובות, הטראומה שלהם מוחשית. מקצתם התעוורו, מקצתם מתקשים לנשום, מקצתם נראים אבודים במעין טראנס, מקצתם נרעדים ורועדים בכל צעד. כולם יחד מציגים את תמונת האסון.
עוד לוויה חולפת ברחוב למטה. גופותיהם של שלושה קורבנות נישאות על אלונקות. על פי קווי המתאר של הדגלים שפרושים עליהן אפשר לראות שאין אלה גופות, אלה חלקי גוף – ערימות בשר שנאספו אחרי התקפה. סיסמאות נצעקות בזעם. אחר כך נבלעות הצעקות בדממה ואינך חש אלא את הכאב שנותר.
הילדים שיחקו בסלון ושברו את אחד העציצים של סבתא שלהם. הם רצו אחד אחרי השני ואחד מהם השליך כרית על השני ופגע בעציץ. מנקודת המבט של סבתא שלהם, זה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות. הילדים משתתקים כשהיא ניגשת בעצב לתקן את הצמח שלה שנתלש. אני אומר, "הוא צעיר. אין מה לדאוג. הוא יהיה בסדר." היא לא עונה. היא עסוקה מדי בתיקון הנזק.
שאריף, הרוקח, נהיה לרופא המשפחה החדש. חאנה לקחה אליו את נעים כי יש לו חום כבר יום שלם. בתי חולים לא מקבלים תלונות פעוטות בזמן כזה. מביך לבוא לשם עם חום או כאב ראש. אנשים גוססים בכל דקה. שאריף הוא האפשרות היחידה. הוא מנחש כל מחלה ומציע תרופה הולמת. נדמה שבגלל המלחמה כולם חולים. אבל אני מרגיש היום יותר טוב. לקחתי שלושה סוגים של תרופות. הגרון שלי פחות כואב והחזה שלי יותר רגוע. אני כמעט לא משתעל הבוקר. חבר שלי, מא'מון – עמית לשעבר מימַי במשרד החוץ – אומר לי שגם הוא משתעל בארבעת הימים האחרונים. הגז המדמיע שהצבא הישראלי ירה על ביתו בחאן יונס גורם לכל יושבי הבית להשתעל. יכולות להיות לזה השפעות ארוכות טווח. אף אחד לא יודע. כשאתה חומק מטילים כדי להציל את חייך, אתה לא שם לב לפרטים קטנים כמו שיעול מוזר שלא מרפה. אני רוצה לומר :"זה רציני, יכול להיות שגם האדים האלה מסכנים את החיים שלנו." אבל שאריף מתעלם ממני. הוא שואל אם יש לי מים קרים. במלחמה הזאת, האריסטוקרט הוא לא בעל האדמות או הרכוש הרבים ביותר, אלא זה שיש לו בקבוק מים קרים. אם יש לך בקבוק כזה, העולם נועץ בך את עיניו בקנאה.
זמזום המל"טים חזר. אני שומע אחד מהם מרחף מעל לראשינו, בוחר את הטרף הבא. חם מאוד. הבת שלי יאפה בוכה. אמא של אשתי מזהירה את הילדים שלא ייגעו בעציצים היקרים שלה. אני כותב את המאמר השבועי שלי לעיתון אל איאם של מחר. המאמר נפתח במילים "אנחנו בסדר בעזה". אבל זהו שקר, אנחנו אף פעם לא בסדר. אף על פי כן, התקווה מפעמת אפילו בתקופות הגרועות ביותר. היא הדבר היחידי שלא ניתן לגזול ממך. הדבר היחידי שנמצא מחוץ להישג ידם של המל"טים ומטוסי האף-16 והטנקים וספינות הקרב. אז אתה מחבק אותה חזק. אתה לא נותן לה ללכת. ברגע שאתה מוותר עליה, איבדת את הדבר היקר ביותר שהעניקו לך הטבע והאנושות. התקווה היא הנשק היחידי שלך. היא תמיד עובדת. לעולם לא בוגדת בך. מעולם לא בגדה. גם הפעם היא לא תבגוד. אני מקווה.
יום שישי, 8 באוגוסט
שיר לאומי
השעה שמונה בבוקר והפסקת האש בדיוק הסתיימה. בקושי ישנתי. כל הלילה הקשבתי לחדשות, חיכיתי לאיזה שביב של תקווה שיאריכו אותה. בשש וחצי בבוקר קמתי מהמיטה והסתכלתי מהחלון. בעוד שעה וחצי, חשבתי, השלווה הזאת תיעלם. חזרתי למיטה. כל השאר ישנו שינה עמוקה. אפילו יאפה, שבדרך כלל מתעוררת ראשונה, המשיכה לישון. מדי פעם אני מציץ בשעון שתלוי על הקיר. פתאום נשמע צופר של מכונית שנוסעת בחוץ במהירות. ואז עוד מכוניות צופרות כך. חאנה זזה במיטה. "אולי יש עוד הפסקת אש והם חוגגים," היא אומרת. אני לא תמים; אני יודע שהצפירות מסמנות לכולם שהפסקת האש עומדת לפני סיום. הן מבשרות את שובה של המלחמה, מתריעות בפני כולם להיזהר. שמונה בבוקר, על הדקה.
אני שוכב שם, ממתין לפיצוצים. עדיין שקט. באזור שלנו, לפחות. אלה חדשות טובות. אני מנסה לחזור לישון. יאפה עדיין שקועה עמוק בחלום ואני אומר לעצמי שעלי לעשות כמוה. אבל שאר התושבים של מחנה ג'באליה מתעוררים כרגיל. אנשים עוברים הלוך ושוב ברחוב מתחת לחלון שלי. מעבר לכביש יושב גבר ומאזין לרדיו. עוצמת הקול כל כך גבוהה שכולנו מאזינים לרדיו יחד איתו.
הכתב מדבר על פיצוצים ברובע זייתון בעיר עזה. מטוס אף-16 הפגיז כמה בתים באזור.
אני לא באמת ער. עיני ספק עצומות, ספק פקוחות. צליל קולו של הכתב עולה ויורד כמו גאות ושפל, ואני נסחף אל תוך ומחוץ להכרה. לפעמים אני נאבק להקשיב, לשים לב. לפעמים אני מתאמץ להתעלם מהרעש ולישון. כמו כל דבר אחר סביבי בחודש האחרון, אני לא בטוח מה קורה בחלום ומה קורה במציאות.
"טילים ישראליים פגעו במסגד אלנור ואלאימן בשיח' רדואן בעיר עזה. התקבלו דיווחים על שני נערים פצועים. דווח גם על הפגזות כבדות באזורי מגורים במחנה נוסיראת, וכן ברפיח ובית לאהיא. הדיווחים הם על התקפות מהאוויר, מהיבשה ומהים."
אחרי המבזק נשמע שיר לאומי, מלהיט וממלא את הרחוב ואת כל הבתים הסמוכים בלהט. אני עוצם את עיני. הרטוריקה של השיר וכל הביטויים הפטריוטיים בו מהדהדים בראשי. אני מדמיין את כל האנשים ברחוב צועדים לפי הקצב שלו, ברכיהם מורמות אל על וצעדיהם מכים באספלט. זרועותיהם נעות באוויר לפי המוזיקה, קצב השיר מוביל אותם קדימה.
חאנה מדברת בטלפון עם בת דודה שלה, ניסרין, שמתגוררת בנוסיראת. יש לה היום יום הולדת. שיחה ארוכה, כרגיל.
קוראים כעת לתפילות יום שישי. אבא של אשתי לא הולך למסגד היום. זה אחד מימי שישי הנדירים שבהם הוא לא משתתף בתפילה. כבר שלושה ימים שיש לו התכווצויות בבטן. הוא תומך בתיאוריה שהסיבה לכך היא הזרחן הישראלי, שכוחות הצבא הישראלים הטילו פצצות זרחן לבן בלילה. בשבועות האחרונים שמעתי על לא מעט אנשים שסובלים מכאבי בטן ומכאבי גרון – כמו שהיו לי לפני שבוע. אבא של אשתי אומר לי שיש לו גם כאב גרון, והוא דיבר על זה עם הרופא שלו. הרופא אמר שזה בטח זיהום, אבל הוא לא יודע למה כולם נדבקים בו באותו הזמן. אז אבא של אשתי יחמיץ את התפילות היום. הוא לא יכול ללכת למסגד לבד. זה יצער אותו, אני יודע. השיח' של יום שישי תמיד מלא כעס ומבטיח לאנשים שבגן עדן יקבלו את גמולם, ושממתינים להם חיי נצח, אבל אנשים רוצים לשמוע על העולם הזה, עכשיו, שעוד קצת חיים מצפים להם כאן על פני כדור הארץ, שהם ישרדו.
אחר הצהריים מדווחים על מתקפות נוספות בכל רחבי הרצועה. ההבנה ש"המלחמה שוב כאן" תופסת אותנו לא מוכנים. אנחנו מודעים לכך שאיזה חלק מטופש במוח שלנו עדיין מייחל בכל מאודו להפסקת אש, אפילו עכשיו.
לפתע נשמע פיצוץ אדיר. קרוב לכאן. נדמה שכל ג'באליה מיטלטלת מצד לצד. כולם מפחדים. אנחנו חושבים שאולי מדובר באחד הבניינים הסמוכים. אני ניגש לחלון. חאנה ניגשת לחלון אחר בצד השני של הדירה, והילדים מתפזרים בינינו, מנסים את כל החלונות, לבדוק אם יוכלו לזהות את הבית שנפגע. הבן שלי נעים צועק ומצביע לעבר עשן שמיתמר מעל אחד הגגות מדרום. נראה שעננה סמיכה מתפשטת משם מעל לכל המחנה. אנחנו סוגרים את החלון ומתרחקים ממנו, מביטים כיצד היא חולפת בדממה ממש על פניו, וממשיכה הלאה ברחוב. צפירות אמבולנס ממלאות את המחנה בדיוק כשהעשן הלבן מגיע אל קצה הרחוב. העשן והצליל מתחרים זה בזה על האוויר.
אחר כך אנחנו שומעים שזה היה הבית של משפחת סולימאן, ליד מועדון הספורט של ג'באליה, שהאף-16 החליט לחסלו. רבים נפצעו.
מקצב המלחמה והפסקת האש מכתיב את חיינו: מלחמה, הפסקת אש, כמו ריקוד, עליך ללמוד את הצעדים. המלחמה מחליטה עבורנו מתי ללכת לישון ומתי לקום מהשינה. היא מלמדת אותנו להיות עסוקים לחלוטין בכל פרט ופרט בחיי היומיום. היא הופכת את החשמל לדבר החשוב ביותר בעולם, ואז מכריחה אותך לשכוח שאי פעם היה דבר כזה – חשמל. מצב הרוח שלך תלוי במלחמה, ואז לפתע, הוא תלוי בהפסקת האש. אם יש הפוגה בלחימה, אתה ברקיע השביעי. אתה רוצה לארגן מסיבה. ואז אתה שומע על מותם של אחרים. ושוב אתה מיואש. אתה נזכר שדרושה רק עוד מתקפה אחת, עוד הפרה אחת של הפסקת האש, עוד טיל אחד שייפול מהשמים, יתכוונן למטרה, יירה את התחמושת שלו וימצא אותך. אתה מתחיל לדמיין שכל קיומך הוא מעין רִיק, משהו שאינו מכיל דבר ואז נעלם בהזדמנות הראשונה.
אני רואה חרדה על פני כל הילדים. הם לא מבינים את המקצב הזה, של מלחמה והפסקת אש, מלחמה והפסקת אש. הם לא יכולים לעבד את ההיגיון שבזה או להבין את הנימוקים שמאחורי ההחלטות. הם חשבו שהמלחמה נגמרה. איך משהו שנגמר יכול להתחיל שוב? איך משהו יכול להתהפך מן הקצה אל הקצה בתוך שעה אחת?
"ברור שאנחנו לא הולכים למות!" אומר מוסטפה, הבן שלי, לפתע פתאום. אני לא בטוח אם הוא שואל אותי שאלה או מתעקש על עובדה שהוא בטוח בה לחלוטין. אף אחד לא מבין. אנחנו רק מביטים זה בזה מדי פעם, כשהפצצות נופלות, כדי לשאול את השאלה הברורה מאליה: "שמעת את זה?"
נדמה שכל המחנה החליט לחיות עם המלחמה הזאת, להסתגל אליה, להמשיך הלאה למרות אכזריותה. כשאני יוצא לבסוף מהבית הערב, בערך בשבע, הרחובות מלאים אנשים. החנויות עדיין פתוחות. סוחרים בשוק מוכרים ענבים ותאנים, מציגים את מרכולתם בכל פינה בשוק. אני תוהה אם יש איזו הפסקת אש שאני לא מודע לה. "אולי הגיעו לאיזה הסכם בקהיר בשעה האחרונה?" אני שואל מוכר בדוכן. הוא מפרש את השאלה שלי בתור סימן לכך שאני יודע משהו שהוא לא יודע, ומתחיל לחייך בהתרגשות. לפני שאני מספיק להבהיר לו לְמה התכוונתי, נשמע פיצוץ קולני ממזרח המחנה.
