– אחבק אותך, אחבק. היה ערב קריר, אני זוכר, ערב אירופי כזה. והיה ריח קל של טחב. ושל עלי שלכת רקובים. והיו הנער והאישה. והגבר הזר במעיל הפרווה. תכתוב את זה ככה, שלומי?
– כן, אכתוב איתך את היער; את הנער ההוא ואת האישה ההיא במכונית הפיז׳ו, פיז׳ו 404 בגון טורקיז בהיר. הצבע הזכיר לנער – שמו היה דויד – את אריחי החרסינה בחדר האמבטיה של הדודים העשירים בהרצלייה פיתוח.
– האדמה הייתה עדיין לחה מן הגשם האחרון. והייתה תחושה של סכנה, אולי בגלל סופה חדשה שהלכה והתפתחה בענני השמים. וברקים. כמו בַּציור של ג'ורג'ונֶה שהאישה אהבה, "הסערה". היא מִסגרה את הרפרודוקציה של היצירה הזאת ותלתה אותה מעל האח.
- מכונית הפיז׳ו של האישה עצרה לפני עץ אדר גדול. לאישה קראו וֶרוֹניק.
– מכונית כמו אמבטיה גדולה באמצע היער! והנער נשלף ממנה?
– כן, עירום כביום היוולדו. הלבוש היחיד הייתה הסיגריה שעישן.
– ז'יטאן בְּלוֹנדֶז!
– זו הייתה אמבטיה אכזרית, לא כמו אמבטיות הקצף החמות, הריחניות, שנעים לשקוע בהן. זו הייתה אמבטיה ממתכת צבועה, קרה, שצריך לברוח ממנה וללכת ולחפש חום ביער.
– שפתי הנער ינקו את הז'יטאן-בְּלוֹנדֶז. עיניים זרות בחנו אותו?
– אמבטיה קרה!
– החום, חשב הנער, נמצא בחיקם של גברים מבוגרים, שם, בעבי היער. קר היה לנער, וכפות רגליו בוססו בעפר הרטוב. ידיו רעדו. הוא שילב אותן על החזה, אבל לא הצליח להתחמם.
– האישה בפיז׳ו מעכה סיגריה במאפרה.
– שניהם ידעו מה עומד לקרות. זה הרי היה רק עניין של זמן.
– המשעול עליו הלך הנער התפצל, והוא בחר בשביל השמאלי שנעלם במרחק לתוך קבוצת עצים שחורה. האישה בפיז'ו זעה באי נוחות ופתחה את החלון שלה לרווחה. אלוהים, שרק לא יעלם לה. היא קנאה לו? היא אהבה אותו בכלל? פתאום הבינה שהנער עקב אחרי גבר זר גבוה במעיל פרווה שהלך לפניו על השביל. אלוהים, דקה-שתיים ושניהם ייעלמו לה. הו, הנער. היא אהבה את דויד הנער?
– כן, וֶרוֹניק הייתה מאוהבת בנער. היא יצאה ממכונית הפיז׳ו, טרקה את הדלת ונעלה אותה. תחבה את מפתחות המכונית לכיס המעיל שלה, שלפה סיגריה חדשה והציתה אותה. האם תעז ללכת אחריהם?
– הנער פסע לתוך החשיכה. ליבו פעם בחוזקה.
– מנין לך שליבו פעם בחוזקה? היית שם?
– כן, שלומי, הייתי שם. וגם הגבר החיש את צעדיו לתוך היער.
– והנער השיג אותו?
– בטח שהנער השיג אותו! הוא עקף את הגבר במעיל הפרווה ומיהר קדימה. ואז נעצר. והצטמרר. עיניים בלעו את גופו העירום, את אחוריו. ופתאום חש רפרוף אצבעות על עורפו. הוא קפא במקומו ולא ידע אם להסתובב אל הגבר.
– היו שם עוד גברים?
– לא, זה היה הגבר הגבוה במעיל הפרווה. הוא שאל את דויד משהו שוֶרוֹניק לא הצליחה לשמוע. בסוף מבטיהם נפגשו. חרא, מעולם הוא לא חש עירום כל כך, הנער. מסכן כל כך. דויד הנער שמע את קול צעדיה של וֶרוֹניק מאחוריו, אבל לא העז להפנות את מבטו אליה. הגבר קרץ וסימן לו משהו, ונעלם בקבוצת שיחים סמוכה.
– הנער הלך לתוך השיחים? הוא ידע שאין לו דרך חזרה?
– הוא לא חשב ממש, דויד הנער. הוא היה חיה קטנה קירחת. עלעלים ורמשים שדבקו בעורו הכמירו את רחמיו על גופו שנעקץ ונשרט. וגם שריקת ציפור לא מוכרת חתכה את האוויר שהיה גדוש ולח, כמו איזה בועה שהתפוצצה.
– והאישה? והאישה?
– הנער הדף ענפים וזרדים ועלים, והלך ונתחב לתוך השיח שהגבר נעלם בו. שיח כמו בית, שיח כמו מיטה גדולה. הוא השליך את עצמו קדימה, פילל לזרועותיו של הגבר, נס מוֶרוֹניק שהסתבכה מאחוריהם באיזה ענף שנתקע בשערותיה.
– למה היה חשוב לאישה ללכת אחריהם? הרי זה היה בלתי נמנע.
– כי היא אהבה אותו יותר מאשר את עצמה או את הוריה. אחוריו של דויד, הלבנבנים, העירומים, היו כמו פנס שהאיר לוֶרוֹניק את דרכה באפלולית. מבטה הלך למרחקים. עד היום אינה זוכרת אם ראתה את המראות או שרק שמעה אותם נושפים וגונחים זה לתוך זה. שני גברים בעבי היער: אחד לבוש והאחר עירום, אחד זר והאחר מוכר לה עד לזרת בכף הרגל. מה תעשה: תרוץ אל הנער? תציל אותו מהגבר, מעצמו, מסטיותיו? או שתשוב על אחוריה ותברח אל המכונית?
– הנער השתוקק לגופו של הגבר: שיעשה כבר את מה שמוטל עליו, לעזאזל!
– אבל למה וֶרוֹניק קפאה במקומה, אולי מפני שבעצמה ייחלה לזה?
– וֶרוֹניק לא שייכת לתמונה הזאת, שלומי. היא הייתה רק הצופָה, הקהל. בהתה באיזו נקודה בעבי היער כמו שנהגה לבהות שעות על שעות בציור "הסערה" של ג'ורג'ונֶה שתלתה מעל האח.
– והנער?
– הגבר ליטף את פני הנער, את לחייו, את סנטרו, את צווארו. אצבעותיו נעצרו על הגרוגרת של דויד שעלתה וירדה בהתרגשות. מבטו של הנער היה כזה שאין לטעות בו: לא! הוא לא יתנגד לגבר, להפך. הוא יתמסר לו כמו כלבלב.
– יתמסר כמו כלבלב?
– אבל אצבעותיו של הגבר לא היו נעימות או חמות כפי שייחל הנער. הן היו קרות וחדות כמו גלִדי קרח. והזמן עמד. זה היה זמן קר. זמן קר ולח. זמן לא מוכר.
– כלבלב?
– בהתחלה הכאֵב היה עז. אבל הנער, לאחר שהתרגל אל הכאב, ואפילו התענג עליו, חש הקלה עצומה.
– ואז החל לרדת גשם.
***
כשיישבו לאחר מכן בפיז׳ו 404 שלה, רטובים עד לשד עצמותיהם, יאמר לה דויד הנער כמה הוא אוהב אותה. והיא תצית סיגריה ותבכה. ולא תאמין לו. וֶרוֹניק תבכה מפני שתתבייש בעצמה, בהנאה המרושעת שלה, בעונג שחשה למראה הגבר שאנס אותו.
