צד א׳

ישבתי בדירה המפוארת באפר ווסט סייד וחיכיתי שההורים של דפני ורועי יחזרו. הדיסוננס בין העוני שלי והעושר שלהם הבהיל אותי לעיתים, אבל כשנזכרתי שהם משלמים לי בשביל להיות הבייביסיטר של הילדים שלהם – נרגעתי, איכשהו. כשהגעתי הם כבר ישנו. יכולתי לקרוא ספר אבל שרפתי שעתיים בפייסבוק. אחרי מסע עמוק בנבכי הפיד שלי נתקלתי בדבר היחיד שהצליח לעורר בי רגש באותו ליל שישי קפוא וטראגי. זה היה פוסט של בחורה מעצבנת, ששאלה בקבוצה האגדית ״ישראלים בניו יורק – הקבוצה הרשמית״ אם מישהו עושה ארוחת שישי במקרה, כי היא בודדה בניו יורק. מעשה לכאורה חמוד ומעורר הזדהות, שמילא אותי כעס איום ונורא.

ארוחת השישי הראשונה שלי בניו יורק הייתה סוג של פיצה פיתה ששמתי עליה סלט כרוב, דבר שנפל מהיד שלי אל הרחוב מהקומה הרביעית בסבלט שלקחתי בבושוויק, מה שהוביל אותי ללקט אוכל במקרר זר. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שאכלתי טוסט עם קינמון ומלח, ואני לא אשכח את זה לעולם. לעומתי, הבחורה בקבוצה עוררה הדים. כתבו לה ״בואי אלינו, אנחנו בקווינס!״ ״את מוזמנת לאפר ווסט!״ ״איפה את גרה? בואי לברוקלין!״ ״אני לא עושה שבת, אבל יוצא לפאט קאט מאוחר יותר! בואי להירצח!״. שלושים לייקים. יעל, קוראים לה. במקום להתרגש מגילויי האחווה הישראלית בגולה, ישבתי בדירה המפוארת של ההורים של דפני, אכלתי קערת קורנפלקס ופשטידת ברוקולי ולביבות בטטה ורצועות פרמזן, עשרים רצועות פרמזן, וכעסתי. היא הגיבה לכולם ״עם ישראל חי! לא יאמן כבר כמה הצעות קיבלתי, משהו כמו עשר הצעות! ייקח לי זמן לענות לכולם אבל בסוף אענה. שבת שלום חברים!״. רגע, אז סתם כתבת את זה? ניסוי חברתי? בערתי מרוב זעם.

לפני שכתבתי לה ״בואי אליי שאני ארעיל אותך״, רציתי לכתוב לה הודעה אחרת: טיפשה שלום רב. את יודעת לכמה אנשים בניו יורק אין כסף לאוכל? את יודעת לכמה אנשים בניו יורק אין כסף לאינטרנט? כמה אנשים מבוגרים יש בעיר הזאת שבקושי זזים, אומללים, שנתקעו פה בלי אף אחד? את יודעת כמה אנשים בעולם הזה מרגישים לבד? ארוחת שישי לא נמדדת על פי כמות הנרות שהדלקת או כמות היין ששתית או כמספר כפות המג׳דרה שהכנסת לתוך הלוע. דווקא בגלל שרחוק ולבד וצריך ליצור משמעות ומשפחה, דווקא בזמן הזה, מטומטמת, החוויה הזו כל כך חשובה עבורך. רגעי הסבל שאת חווה, בטח שבשישי בערב, יאפשרו לך את הזמן והמקום לחשוב ולפענח בדיוק מה את רוצה. לדמיין את העתיד הנפלא שיום אחד יהיה שלך, למשל ערב שישי כלשהו שהילדים שלך ירוצו בחצר ותגערי בהם להיכנס הביתה ולשטוף ידיים ולהניח לאוגר. ובעלך, יוהאן או בועז או גרג או יובל, יגיע עם בגט וישאל ״למה האוגר בחוץ?״ ואת תעני, ״די נו, אל תכעס. הכנתי פתיתים״ והוא יחייך חיוך מרוצה, קצת מיני, ואת תשימי סלט על השולחן, והילדים יתיישבו ותגידי בלב, ״תודה אלוהים, תודה על כל הטוב הזה״. פתאום תהיה הפסקת חשמל ותאכלו לאור נרות, עד שהאוגר ישב על השאלטר ותגלו שיוצא לו חשמל מהתחת ושזה נס, נס שישי, ותתעשרו כי יש לכם את אלכס מק האוגר. זה, למשל, מה שאני מדמיינת בערב שישי, ואשמח לחלוק את זה איתך. יהיו לך כל כך הרבה ימי שישי בחיים ואת בוחרת להיות בת עשרים ומשהו ולזרז את התהליך שלא ניתן לזרז, ולהתלונן בפייסבוק. אולי תשבי על המיטה שלך, תבכי, תדברי עם אלוהים, תגידי לעצמך שבת שלום ותגידי תודה שאת בחיים בכלל ושלא נולדת בתור תפו״ד. זה מה שעושים בשישי. וזה מה שעושים בחיים. תסתכלי במראה ותשאלי ״מי זה?״. תאכלי טוסט עם מלח וקינמון. זה כמו האיוואסקה של האוכל המעובד ואת בוודאי תקבלי המון תשובות אחר כך. בהצלחה. שבת שלום.

זו הייתה הודעה ארוכה מאוד ומוזרה שתכננתי לשלוח לאישה זרה, אבל ההורים של דפני חזרו פתאום. הם היו שיכורים, עשירים ומרוצים. אני הייתי פיכחת, עניה וממורמרת. השעה הייתה חצות. הם שאלו אם לקחת אותי הביתה ואמרתי מה פתאום. הם שאלו אם אכלתי ואמרתי מה פתאום, למרות שאכלתי להם את כל המקרר. הם שאלו אם הכל בסדר, ואמרתי כן, ברור. סגרתי את המחשב מבלי לשלוח את ההודעה ליעל. יצאתי מהבית שלהם ופרצתי בבכי. הבנתי שאני חווה את רגעי הלבד והסבל, אותם רגעים שיותירו לי את הזמן והמקום לחשוב ולפענח בדיוק מה אני רוצה, ולדמיין בין היתר את העתיד הוורוד שיום אחד יהיה לי. נכנסתי לרכבת התחתית הקפואה, התיישבתי ליד הומלס שניכר שנפטר בשנתו לפני רגעים ספורים, ולחשתי לעצמי ״שבת שלום״.

צד ב׳

מגיל צעיר הדבר הכי קדוש מבחינתי הוא הריח של שישי. ריח התבשילים, ריח מפת השולחן הנקייה, ריח החלות, הריח של הבית. בפעם הראשונה שסגרתי שבת בצבא, זו הייתה הפעם הראשונה שפספסתי ארוחת שישי בבית, והוצפתי כל כך שפרצתי בבכי והמשכתי לבכות ולבכות לכל אורך השמירה. בשלב מסוים הורידו אותי מהשמירה ושלחו אותי להירגע במיטה. גם במיטה המשכתי לבכות.

עברתי לניו יורק בעקבות אהבה. הוא רצה ללמוד מנהל עסקים ואני בדיוק השתחררתי אז באתי איתו. לא היה לי שום דבר טוב יותר לעשות וקיוויתי שהוא יציע לי נישואין. הוא לא היה התגלמות של אף חלום שלי, אבל הוא היה בחור נחמד. חצי שנה אחרי שעברנו הוא הבין שאני דבילית כנראה, או לא התגלמות של אף חלום שלו, ונפרד ממני ביום שישי אחד, אחר הצהריים. שאלתי אותו ״מי נפרד ביום שישי?״ אבל הוא לא הבין. הוא לא הבין את זה. הוא הלך ואני נשארתי לבד עם הסיוט שלי שהתגשם בהתגלמותו. השעה הייתה ארבע בצהריים והרגשתי שהשעון מתקתק כמו פצצה, עד שתיכנס השבת. הייתי בלחץ אטומי. שתיתי כוס יין לבד והרגשתי שהדם עולה לי לראש. הייתי שיכורה לגמרי ובהתפוצצות אדרנלין, כעס, תסכול. בכיתי וצחקתי והרגשתי מטורפת, נקמנית, פרועה. כמו אישה פראית ועצמאית שבחיים לא העזתי להיות. החלטתי לנקום בו אבל לא ידעתי איך, כי לא נקמתי באף אחד בחיים שלי ולא ידעתי איך נוקמים. אבל כן ידעתי שהוא נכנס מדי יום לקבוצה ״ישראלים בניו יורק – הקבוצה הרשמית״, כי חשובה לו תחושת השייכות. אני מבינה אותו. גם לי.

נכנסתי לקבוצה וכתבתי שם הודעה – ״היי, מישהו אולי עושה ארוחת שישי במקרה? אני מרגישה נורא בודדה בניו יורק. אשמח להצטרף!״. חתמתי בסמיילי קורץ. ידעתי שכשהוא יראה את זה הוא יבער מכעס וקנאה. זה היה הדבר הכי פרוע שעשיתי בחיים חוץ מלגנוב טורטית במכולת בכיתה ח׳. הרגשתי מדהים.

נרדמתי על המיטה עם המחשב פתוח. התעוררתי בבהלה נוראית בתשע וחצי בערב. הפייסבוק שלי התפוצץ. כל מיני אנשים מוזרים כתבו לי כל מיני דברים, מישהו הזמין אותי לקווינס ולפאט קאט, שלא ידעתי מה זה, אבל נראה לי שזה מועדון. קיבלתי שלושים לייקים, שזה דבר שלא קרה לי מעולם, ובערך עשר הודעות פרטיות. חלקן היו מפחידות מאוד. השכרות ירדה והיה לי ברור שלא אלך לאף אחד, ולא אענה לשום דבר. התחלתי לבכות. התביישתי מכולם, התביישתי מעצמי, התביישתי מאלוהים והתביישתי לספר לאמא שלי שפספסתי ארוחת שישי, בפעם הראשונה בחיים שלי. כתבתי שאני לא מספיקה לענות לכולם אבל תודה, שבת שלום. עם ישראל חי. בעודי מקלידה, מישהו שהכרתי בצופים כתב לי שהוא בניו יורק עכשיו, ושיש ארוחה ברחוב 58 אצל חברים שלו בדירה. הבנתי שזה סימן, אלוהים רוצה שאהיה בארוחת שישי, אז התלבשתי במהירות, ניקיתי את האיפור שנמרח ויצאתי מהבית.

כשהגעתי לשם ידעתי שזו הייתה טעות ענקית. לקח לי שעה להגיע. הלכתי לאיבוד, הסתבכתי עם הרכבת והטלפון שלי נכבה. כשסוף סוף עליתי לדירה, הם בדיוק סיימו לאכול ולא נשאר כלום, והיה באוויר ריח חזק של ג׳וינטים ושאריות של אוכל מטוגן. הם ניגנו על גיטרה והבחור שהכרתי בצופים בכלל לא היה נחמד אליי, רק התנשק עם איזו בחורה כל הערב ודחק בי שוב ושוב לשבת עם בחור מכוער עם עין אחת פוזלת בשם ג׳ואל. הרגשתי כמו לוזרית נוראית. ישבתי שם בערך שעה, אולי שעה וחצי, בשתיקה מוחלטת ליד ג׳ואל, שרק התקרב והתקרב אליי על הספה וחשב שאני לא שמה לב. בשלב מסוים פשוט הלכתי משם.

קניתי צ׳יפס ועליתי על הרכבת חזרה לברוקלין. מולי ישב הומלס שהיה נראה מת. לידו ישבה בחורה שהייתה בערך בגילי, אולי קצת יותר מבוגרת. ראו שהיא בכתה. הסתכלתי עליה והיא פתאום לחשה לעצמה – ״שבת שלום״. עלו לי דמעות. הלב שלי דפק. רציתי להגיד לה שניו יורק באמת יכולה להיות בודדה בשישי, ולהציע לה ללכת לאכול משהו, אבל משהו עצר אותי. לא רציתי להפריע, וכאילו משהו אמר לי – תעזבי אותה בשקט. אז לחשתי לה, ולעצמי, ״שבת שלום״. הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה כבר חצות וחצי. באופן רשמי הגיע יום שבת. תודה לאל.