"אולי לא אאבד את מאור עיני, אבל אהיה עיוור יותר, כי אין מי שמסתכל בי ורואה אותי".

סאראמאגו

 

סעיד פותח את הדלת שתוי. הארנב קופץ פנימה. מתחילות הבעיטות ושניהם צועקים.

"מה אתה עושה פה? זה המקום שלי."

ואז הוא מושלך בבעיטה עזה אל מחוץ למקפיא המקולקל.

בארץ הזאת זרם החשמל חזק והמתח גבוה כל כך שהמפסקים אינם נשמעים לך כשאתה מנסה לכבות את האור. החשמל  הכרחי כאוויר לנשימה. יש כאן שמש חשמלית שזורחת יומם ולילה. אין כלל אורות נמוכים, ולכן, מכשירי חשמל רבים מתקלקלים, כי אין דרך לתחזק אותם, שהרי תחזוקה מחייבת לכבות את המכשיר כדי שהעובד לא יתחשמל.

בבתי המגורים ובבתי החולים ננקטו אמצעים שונים לעמעם את האורות בשעת הצורך. בבתי החולים מכסים את הנורות בקופסאות קרטון משוחות בצבע שחור ומצמידים את הקופסאות לקיר במסמרים כדי ליצור תחושה של חושך. בבתים, התושבים מכסים את הנורות הקורנות ביריעות קנבס עבה, או באריג שחור גס,  מה  שגרם לעליית מחירי האריגים הגסים השחורים.

סעיד שם לב לחושך לאחר שגורש מביתו. הוא מתיישב על הרצפה ומכה על ירכו הימנית: אני  שניקיתי את הבית הזה כשהחתולה הארורה ההיא יָשנה בו. גירשתי אותה וחברי סמיר עזר לי. הוא נתן לי חומרי ניקוי ואמר לי: "אתה צריך לנקות את המקום הזה." אני לא מבין איך קאסם המנוול משתלט לי על הבית בגסות כזאת, בלי נקיפות מצפון. אני אתלונן עליו במשטרה. זכותי לעשות זאת, אנשים.

 קאסם זה עצמו היה חבר שלי עד לפני כמה ימים, אז איך הוא מתכחש לחברות הזאת? ואיפה אני אמצא בלילה הזה, בקור הכלבים הזה, מכשיר אחר? מה עשיתי שזה מגיע לי?

ארנב המדרכה פורץ בבכי תמרורים, מנסה להדק את ה"דִשדאשה"[1] המרופטת הקרועה אל גופו כדי לאטום את הפרצות, מוחה את דמעותיו, ופתאום, כמי שנזכר במשהו, ממשש את הקעקוע שעל זרועו הימנית, ודמעותיו מחייכות, טעונות חמימות נסתרת.

הוא עובר למדרכה שממול אל בית הקפה שבעליו שכח לכבות בו את הרדיו. הקריין אומר: "הפרלמנט יקיים מחר את ההצבעה על ההחלטה לחלק מגרשים למגורים לבכירי השלטון." סעיד מושך כמה שקיות שמוטלות לידו ומגלגל אותן בין ידיו למשהו דומה לכדור, שישמש לו כרית. הוא משתרע על האדמה, נאנח ונושם נשימה עמוקה. הוא נרדם וקול עצמותיו המתפוקקות מתערבב  בנחרותיו. הוא צוחק בשנתו וצחוקו מתגלגל ורועם , הייתכן שהוא חולם?

הגשר

המשלחות מתכוננות לזרוע את חלומותיהן במסע הבא. התמימות של סמר רצה אחרי הארנבים היפים, ואחד מהם נעלם במאורתו. הילדה בוכה, מצפה שייצא, מרכינה את ראשה אל  הבור ההוא שבין העצים ומנסה לחפש אותו, כי עכשיו יש לה שלושה ארנבים במקום ארבעה.

השחפים  מרחפים מעל החידקל. הגשר פותח את שעריו לאלפי אנשים – ראשים שעוד לא הבשילו ועוד לא באה העת לקוצרם[2] , וראשים כבדים מדאגות ואנחות. הו אללה עֶזרי,  סומך העשוקים, תן לנו את מבוקשנו, אנחנו העניים חסרי-הכול! אימאן כורכת סביב גופה את גלימתה הישנה המאובקת ודוחפת  לפניה את ילדיה, אחלאם ועומר ומוחמד וזייד ועלי: תחזיקו בי, ילדים. אלוהים מצווה ועלינו לציית. בַּאבּ אל-חַוַאאֶג' אינו משיב את פניו של איש ריקם[3]. הילדים נעים  עם המשלחות לעבר הכביש.

 

חברוּת

 

סעיד מתעורר בבוקר ויוצא לשוטט ברחוב אל-מֻתַנַבּי. כולם חבריו ואין לו  חבר. סמיר, העובד באחת הספריות, מרחם עליו ומגיש לו כוס תה ופרוסת לחם: "אני נשבע בחידקל ובפרת, שאיני מבדיל ביניהם. קאסם גנב ממני כשישנתי. היה לי קצת כסף. התעוררתי ולא מצאתי בכיס כלום. קאסם המנוול, שגזל ממני את הבית."

"הו סעיד, חוס על עצמך. יום שישי היום. זה יום הפרנסה שלך, האל יפצה אותך. נחפש לך מקום אחר. שמע, אחד החברים השאיר לך אתמול דִשדאשה חדשה וקצת אוכל. בוא איתי להתרחץ וללבוש את הדִשדאשה שלך."

"היום יום עבודה, ואם אלבש דִשדאשה חדשה, תאבַד הפרנסה. אני אוהב אותך, ידידי, כי אתה איש טוב ואינך גונב."

הוא שותק רגע קל וממשיך:

"שמע, אתמול הלכתי עם חבר שלי לדוג, והוא, בכל פעם שהוא מרים את החכה הוא מעלה דג שמן וגדול אבל מחזיר אותו לנהר. ואני, בכל פעם שאני מעלה את החכה, אני מקבל איזה עשב, או נעל קרועה מהזוג של קאסם טַנבּוּרי[4]. כששאלתי אותו למה הוא עושה זאת, אמר לי שיש לו כלי קטן לצליית דגים והוא מחפש דג שמתאים לגודל של הכלי…"

סמיר צוחק.

"שמע, אני רוצה לבשר לך שקיבלתי תשעה מיליון דינר ושיפצתי את הבית אחרי שקרס. אבל הבכירים משאירים אותי ונוסעים למצרים או לסוריה, איני יודע לאן. תמיד הם נוסעים ולא מטפלים בעניין שלי, למרות שהתיק הושלם, ואני עוד חייב להם שלושה מיליון דינר!"

"מה ההבלים האלה, סעיד? אתה מדבר דברים מוזרים היום!"

"תמרח עליהם ריבה והם יהיו מתוקים מאוד. ללכת לקנות לך? תן לי כסף, כי לי אין כלום."

 

תמונה למזכרת

 

סעיד מתכונן לטקס היומי שלו. תחילה הוא פונה לכיוון החידקל, מרים את ידיו, קורא את פסוקי ה"פַאתיחה", מושיט את כף ידו הימנית כדי שתתמלא מים, מקרב אותם אל אפו, מנשקם ומנסה להחזירם למקומם. ממשש את הקעקוע במעלה זרועו, פונה הצידה, והם עוברים והוא מתרגז ולא מתאפק וצועק: "Why you inside?, בואו הנה ואני אצטלם איתכם למזכרת." ואז הוא קופץ אל בין בעלי העור הלבן והעיניים הצבעוניות, שיש בחברתם גם כהי עור. הם מחייכים אליו בזהירות, והוא קורא לסמיר: "בוא, בחייך, צלם אותי איתם במצלמה שלך!"

סמיר נענה לבקשתו בחיוך, אבל סעיד אומר בליבו שהוא יתלה את התמונה בשירותים הציבוריים. לא לפני שיירק עליה כמה פעמים…

סוף סוף יוצא הארנב של סמר ממאורתו ומשחק עם חבריו. הארנב מרחוב אל-מֻתנבּי נעלם, ואיש אינו יודע היכן הוא בדיוק, אולי הוא יושב באיזו פינה ושותה יין, מבכה את אהבתו הישנה.

 

צוואה

 

אימאן, אל תשכחי להתפלל למעני, אולי ינחה אותי האל בדרך הישר ואחדל לשתות, ואולי קדורי בעל החנות יעלה את שכרי היומי במקום לאיים עלי בפיטורים, ואולי ימציא לי האל עבודה במקום אחר, טובה יותר מאשר אצל קדורי המנוול. את יודעת שאני מסגר מצוין, לולא השתייה. אני אוהב את השתייה, אימאן, וגם אותך אני אוהב מאוד. אני מפקיד בידיך את הילדים. התפללו שם למעני, בקשי  את המשאלה. היכנסי ב"באב אל-חואאג'", וקשרי למעני  את השרך הירוק ההוא אל החלון, אל תשכחי, ופזרי שם את כל רצונותינו. האמיני לי שהאימאם מוסא אל-כאט'ם אוהב אותי מאוד. אני מרגיש שהוא יהיה לי מליץ-יושר  הפעם, האמיני לי. הוא יודע שלא גנבתי כלום, ואני אוהב אותו מאוד. לכו לשלום…

 

חֲיֵה אָתה

 

פמליה של איש ביטחון מפורסם עוברת מאחורי סעיד, וכשהאיש יוצא ממכוניתו מצטרפים אליו מאחור קצינים רבים שצועדים ברחוב אל-מתנבי לכיוון הנהר.  כשהם מתקרבים, הארנב רץ אחריהם במהירות ומדקלם בקול רם:

            טין טין טרא טין טין טרא

            " חֲיֵה אתה, אני מַתִּי אחריך

             והמשך להתרחק כרצונך

             שארית האהבה נותרה  בנפשי, ונעלתיה אחריך".

הוא עוצם את עיניו ומאותת בידיו, נבלע בשירתו כליל. אחדים מהקצינים מנסים להרחיקו ולמנוע ממנו ללכת אחריהם, אבל אחד מהם אומר לחברו: עזוב אותו, סתם מסכן. סעיד שומע אותם: שתוק, שתוק אתה, אף מילה! הקצין מתעלם ממנו והוא ממשיך לשיר.

 

אהבה ראשונה

 

לפני כשלושים שנה התאהבתי בנערה, נערה מבַּצרה, יפה כמו הודית, שמה היה סוּהֵיר מוחמד. הייתי צופה בה עובדת במספרה של נשים,  מחכה כל יום שעתיים וחצי עד שתצא ממקום עבודתה, רק כדי להתבונן בה מרחוק. ואז התוודיתי לפניה על אהבתי, והייתי בקשר איתה שנה וחצי, בלי לגעת בה. אלוהים עדי שלא נגעתי בה, היא הלכה אתי פעם אחת לפארק אל-זַוְראא והבאתי לה קובֶּה אבל הוריה אילצו אותה להינשא לבן דודה. בימינו, סיפורי האהבה מכוערים, משום שהגברים נהיו פתיינים. הם "חמורים"…

כך אומר לי סעיד, שריח המשקה נודף ממנו. הוא מתנודד והולך בקושי. הוא שתק רגע, והמשיך מרחוק: אבל אימאן…

דמעות התנוצצו בעיניו וקולו נחנק בגרונו. הוא הסב את פניו ונעלם.

 

עולי רגל

 

יום שישי הוא יום בואם של עולי הרגל לרחוב אל-מֻתנבּי – אנשים זורקים אבנים קטנות באופנים שונים ומשונים. כל הרחובות נחסמו – זה גם הזמן שעולי הרגל חוצים את הגשר בדרכם אל קברו של מוסא אל-כאט'ם. אבל הדרך אל האל במכה החלה בבגדד, ומי שהלך בה הוא "כתונת עו'תמאן". כתונת עות'מאן[5] גם  היא זרקה אבנים קטנות…

איזה יום שישי ואיזה רחוב ואיזה גשר, מה זה קשור? עות'מאן נהרג לפני אלפי שנים! לא ולא, עות'מאן נהרג לפני שנים, לא, עות'מאן  ילד בכיתה א' בבית ספר "חידקל"!

סמיר בוכה על  גדות החידקל: "… אתה לא נעת'ל הו, עות'מאן."[6] עות'מאן עדיין כוכב עיראקי שצף על הנהר.

 

מים חמים

 

הארנבים מברישים את פרוותיהם לאחר שהילדה  ניקתה אותן במיטב חומרי הניקוי וענדה להם סרטים ססגוניים שמשתלשלות מהם אבני-חן צבעוניות ובכל אחת מהן חרוז כחול במרכזה. וכשאחד הארנבים מכרסם גזר גדול, היא מוחאת כפיים בעליצות.

"אמי, אמרי לי בבקשה, מה זה חוקה והפגנות? למה בכל מקום אנשים יוצאים לרחובות ומניפים שלטים? ראיתי את זה בטלוויזיה אתמול."

"אנשים דורשים את הזכויות שלהם, חביבתי, וחיים של כבוד – שיהיו להם אוכל ותרופות וביטחון."

סמר הקטנה בוהה, ושוקעת במחשבות עמוקות ורציניות. 

סמיר גורר את סעיד להתרחץ וללבוש את הדשדאשה החדשה שלו, סעיד מתעקש לא לגזוז את שערו הארוך. קבאב, קבאב, היום אני לא אנבור באשפה, אני אוכל קבאב כמו האנשים החשובים מאוד…

בעודו אוכל, נשפכו עליו פתאום מים חמים מאוד. הוא צרח וחש שחום אימים פושט בכל גופו ומלהיט את גפיו התחתונות. הארנב בוטש ברגליו באדמה, וצורח: בני כלב, אחחח, אחחח!

הדִשדאשה החדשה שלו נקרעת, האוכל מתפזר, העור התקלף מגופו, כמו נחש שמשיל את עורו,  פרוות הארנב שרופה כולה. דם  נוזל. דלי ריק גדול מושלך.

סמר הקטנה מוחאת כפיים, הארנבים שלה עברו סוף סוף את הדרך שהתוותה להם וכינתה "הגשר". הם חצו אותה בקלות רבה.

 

כתונתו של עות'מאן

 

המעריצים נדחקים כדי לקפוץ פנימה לחידקל. שמועה מתפשטת: יש מחבל בתוך הקהל המצטופף. בהלה משתררת, ומודיעים על פרצות חדשות בתוך החידקל, שמטביעות את הבקשות בכוח לפני שהן מגיעות אל הדרך היעודה. בגדים צפים, החידקל לובש גלימות שחורות, נעליים מתפזרות, המון רב זועק לעזרה מתוך הנהר: עות'מאן,  הו עות'מאן, בוא אלינו, הו עות'מאן!

עות'מאן קופץ וחבריו בעקבותיו, קריאה נאחזת  בקריאה וגלימה בגלימה, ומשאו של עות'מאן כבר כבד , והסלעים מושכים אותו. האם רדף אחרי השחור? האם ביקש דף לבן לחידקל?

אימאן וילדיה ואלפים אחרים ישנו בחסות כריש המשאלות, עד שפני החידקל ילבינו סוף סוף את כתונתו של עות'מאן. סמיר מכה על חזהו וצועק: אוי לנו, כבר עברו אלף שנה וכתונתו עות'מאן עדיין צפה על החידקל!

 אילו ידעתי מי הוא ששרף אותי, הייתי שורף לו את הבית! מה הם רוצים ממני?  אני בעל "ארמון שעשוע"[7]? אילו שאלו אותי, הייתי נותן להם את הדִשדאשה במתנה במקום כל זה.

סעיד בוכה וכואב, וסמיר נותן לו משחות ותרופות. המשורר אל-ג'וואהִרי מתהפך על משכבו האחרון , יוצא החוצה ומצביע באצבע המורה על החידקל: "הו מכת המוות, הו סערה סופה, הו פגיון הבוגדנות, הו עלי הזית…"[8]

 

הפגנה

 

סמר הקטנה מושכת בשולי שמלת אמה: בואי, בואי, אמא, תראי את הארנבים, בחייך!

האם פוסעת אל הגן ואומרת לבתה: ילדתי, יש לך הרבה בקשות בזמן האחרון. פתאום היא רואה את הארנבים מתרוצצים בגינה ועל גבם גיליונות נייר קשורים בסרטים צבעוניים. היא פוערת את פיה בתדהמה, אינה מאמינה, מתקרבת עוד אל הארנבים, וקוראת בכתב יד מסולסל:

"אני רוצה גזר גדול

"אני רוצה ארנבה לשחק איתה

"אני רוצה מיטה לישון בה

"אני מאוד אוהב את סמר."

האם פורצת בצחוק: מה זה, סמר? הפגנה של ארנבים?.. והיא מוחאת כף אל כף ואומרת: אלוהים אדירים! מוכרחים להיפטר מהארנבים האלה לפני שאת משתגעת. את חושבת רק על ארנבים!

והקטנה צורחת.

 

האביב בוא יבוא

 

אני שנאתי את העולם,  ואיני רוצה שמישהו ישנא את העולם. החיים יפים, ויש אביב שיגיע לעיראק למרות הסתיו. הוא מצביע בכף ידו וקורא: אבו אחמד, אבו אחמד, תיזהר, יש הרבה אנשים בסירה שלך, תיזהר, יש איתך ילדים!

הוא ממשש את זרועו, מחייך בעצבות למרחקים, מפשיל את שרוולו המרופט כדי שאראה את הקעקוע – לב גדול וכתוב בו השם אימאן זייד עומר אחלאם מחמד עלי.

סעיד עוזב אותי, הולך אל אמצע רחוב אל-מֻתנבּי, וצועק: אני רוצה כרית. החלטתי לישון היום על כרית, ולא על המדרכה. אני רוצה כרית. אני רוצה כרית.

הוא צוחק בקול רם, כאשר מישהו מגיש לו כרית, משליך אותה על המדרכה, נשכב, ומניח את ראשו עליה, מתחיל לבכות ולצחוק ואומר: החיים לא שווים שיכבדו אותם, רק האהבה… ועוצם את עיניו, עוצם את עיניו לנצח.

הארנבים של סמר ממשיכים להפגין בגינה, אך הפעם הם נושאים שלטים "לא זזים מכאן".

 

---

 

[1] סוג של גלבייה.

[2] הרמז לאל-חג'אג' בן יוסף, מושל עיראק בשלהי המאה השביעית, שנודע באכזריותו. בתחילת שלטונו נשא נאום ואמר לנתיניו: "אני רואה ראשים בשלים, שבאה  העת לקוצרם". אמרה זו היתה לפתגם נפוץ.

[3] "שער המשאלות" – כינויו של האימאם השיעי השביעי מוסא אלכאט'ם, נינו של החליף עלי, שמקצת השיעים מאמינים שהוא מגשים את משאלותיהם.  

[4] עשיר קמצן שתיקן את נעליו שוב ושוב, והיה למשל ולשנינה.

[5] כתונתו המגואלת בדם של החליף עות'מאן, אשר נתנה לחליף מועאויה תואנה להאשים את יריביו ברציחתו והביאה בעקיפין להתפלגות המוסלמים לסונים ושיעים.

[6] נעת'ל היא מילה בעלת מטען היסטורי-אסלאמי שלילי. נאמר עליו שהוא היה איש מצרי בעל זקן ארוך שדמה לעות'מאן בן עפאן, הח'ליפה השלישי. אויבי עות'מאן קוראים לו נעת'ל כשם גנאי.

[7] ארמון שהיה בבעלותו של גביר יהודי, שאול שעשוע שמו, והשם היה למשל  לעושר מופלג.

[8] מתוך שיר של המשורר העיראקי מוחמד מהדי אלג'וואהרי, הנחשב בעיני רבים לגדול משוררי ערב במאה ה-20.