התשוקה היא כמו פטריה. היא משתרשת בריאות, בעיניים, בדופק. המלים נגע, שליטה, שעבוד, מחלה, לא מופיעות עד שהמגפה התפשטה יתר על המידה וגם הרצון האנושי חסר הפשר לא יכול עוד לחסל אותה. סלבה אלמאדה כתבה סיפור על התשוקה לאשת איש, אותו חטא עתיק ובו בזמן עכשווי באופן בלתי נסבל: אני רוצה את מה שאינו שלי. ואף יותר מכך: אני רוצה את מה ששלך. וביניהם, אישה שהיא לא רכושו של איש – אף על פי שחושבים שהיא רכוש – ואיש אינו מכיר את מחשבותיה ואת רצונותיה. מיהי אפוא אשתו של מנהל העבודה? מה היא חושבת על הגברים הללו שחושקים בה? מה היא חושבת על האופן שבו הם תופסים את המין הנשי? זהו סיפור על מקומן של נשים בעולם היפר-גברי, שהשלכותיו חורגות בהרבה מהעולם המסופר. סיפור שאי אפשר להפסיק לקרוא בו עד המילה האחרונה.
חנה ריטר ואני יושבים משני צדי המיטה הזוגית ומשגיחים על הפצוע. האור הצהוב של עששית הנפט משווה לחדר אווירת רפאים. למרות החלונות הגדולים הפתוחים לרווחה, החום עדיין בלתי נסבל גם באמצע הלילה. אני חש את החולצה ספוגת הזיעה על הגב ועל החזה.
מפעם לפעם ריטר נע, אומר דברים בלתי מובנים בקול כבד וגרוני, כאילו המילים בוקעות מתחתית של בור. אז היא רוכנת מעליו ומניחה על מצחו מטלית רטובה. זה מרגיע אותו.
האפלולית מאפשרת לי להסתכל עליה בלי שתרגיש.
לחנה יש פנים של ציפור: עיניים קטנות, עגולות, רחוקות מעט זו מזו, מבריקות; פה קטן ושפתיים דקות; צוואר ארוך. אילו הייתה ציפור היא לא הייתה ציפור יפה במיוחד, צבע השיער שלה צהוב דהוי והקול שלה קצת צרוד. לעומת זאת, בתור אישה היא יפה. יופי די חריג, זה נכון: צריך להתרגל להסתכל עליה כדי לראות את היופי שלה. כנראה כי היא שונה מאוד מהנשים כאן.
בפעם הראשונה שראיתי אותה היא לא הרשימה אותי, ואני זוכר ששמחתי: חשבתי שיותר טוב ככה, לטובתה, לטובת בעלה ולטובת כולם. אישה מושכת בסביבה גברית בלבד מביאה בסופו של דבר רק צרות.
מפעם לפעם היא מסתכלת עליי ומחייכת. אני מניח שזו דרכה להודות לי שנשארתי לצדה. או לצד בעלה.
מתחת לתחבושות המוכתמות בדם ובחומר חיטוי שעוטפות את הירך, הרגל של ריטר היא עיסה של בשר ורקמות קרועות. סביר להניח שכואב לו מאוד. הוא שתה בקבוק ויסקי שלם, אחרת לא היה מפסיק לצעוק. יחד עם זאת, הוא לא הרשה לנו להתקשר לרופא. לא צריך לעשות מזה עניין גדול, הוא אמר.
ריטר הגרמני הגיע עם אשתו לפני קצת פחות משנה לשמש מנהל העבודה של המנסרה. לקודמו בתפקיד קרתה תאונה עם אחת המכונות. אני ממונה על ספרי החשבונות ומנהל את הפועלים. אני יד ימינו של ריטר כפי שהייתי יד ימינו של קודמו. אני קיבלתי את פניהם ועזרתי להם להתמקם בבית שהחברה נותנת למנהלי העבודה. הבית היחיד, שכן יתר הפועלים – כולנו גרים בצריפי עץ עלובים.
התחבבתי על ריטר מהרגע הראשון. הוא לא מסתדר עם הפועלים, הוא מזלזל בהם, והוא אסיר תודה שאני משמש בתור מתווך.
בזכותך אני לא צריך להסתדר איתם, הוא אמר לי לא פעם: שמת לב שהאנשים האלה תמיד מסתכלים עליך עקום? זה לא מוצא חן בעיניי. זה לא מוצא חן בעיניי. נדמה שבזמן שאתה מדבר איתם, הם זוממים נגדך משהו.
למרות האהדה שהוא מרגיש כלפיי, ההתנהגות שלו מבהירה מעל לכל ספק שאני לא כמוהו: אילו הייתי, אחד מאתנו היה מיותר כאן. ובכל זאת, בעיניו, ואני חושב שזאת הסיבה העיקרית שהוא כל כך מעריך אותי, אני לא כמוהם.
זמן קצר אחרי שהגיע הוא הזמין אותי לארוחת ערב בבית שלו, לאות תודה, או אולי כי אני האדם היחיד שהוא יצר איתו קשר כאן, ומאז לא היה אפילו ערב אחד שלא אכלתי בבית שלהם.
בלילות השימורים הללו אנחנו מדברים על העבודה, על פוליטיקה ועל דברים נוספים. מנהל העבודה הוא איש שיחה יוצא מהכלל ותמיד מוצא על מה לדבר. הוא מזכיר את העבר שלו רק במעורפל, ואף פעם לא מציין את הנסיבות שהביאו אותו לעבוד כאן. יחד עם זאת, מהדברים שלו עולה שכל חייו חי בערים גדולות. אולי ניהל מפעל בשלב כלשהו.
לחנה ריטר נדרשו חודשיים להתרגל לנוכחות שלי על שולחנה. היא אישה ביישנית במיוחד. גם אם כבר מההתחלה התנהגה אלי בחביבות, פעם חשבתי שהעובדה שאני סועד שם מדי יום מפריעה לה, שהיא רואה בזה פלישה ואולי אפילו ניצול של הכנסת האורחים שלה. אמרתי את זה לגרמני והוא ביטל את החששות שלי בהינף יד. מה פתאום, הוא אמר, אתה מוצא חן בעיניה, אבל קשה לה להתרגל לפנים חדשות: עוד תראה שבסוף תהיו חברים טובים.
גם אם זה לא בדיוק מה שקרה, היא התחילה להשתתף בשיחות שלנו בהדרגה.
אחרי ארוחת הערב היינו יושבים שלושתנו במרפסת הקדמית לשתות עוד בקבוק יין. לפעמים ישבנו הרבה זמן בדממה, מאזינים לקולות היער, אפל, עבות, ניצב על רקע השמים מלאי הכוכבים. באחד הלילות הבחנתי מזווית העין ביד של ריטר מלטפת את השוק העירומה של אשתו; אז הבנתי שהגיעה השעה לפרוש.
כשהייתי שוב לבד בחשיכת הצריף, עישנתי סיגריה אחרונה ונרדמתי במחשבה על הרגע האינטימי שיתרחש עם העזיבה שלי, רגע שהייתי עד לתחילתו. פיסת העור החלבי של חנה המציצה משולי שמלתה הופיעה בראשי שוב ושוב עד שהשינה הכריעה אותי.
ריטר שרוי בתרדמה עמוקה, ולפתע הוא חובט באוויר ומנסה לתלוש את התחבושות. אני אוחז בחזקה בזרועו הימנית לכמה רגעים, עד שהוא חוזר לשכב בשקט. חנה מביטה בי, דרוכה, ואני מחייך אליה כדי להרגיע אותה.
אני מביט בשעון. בקושי אחת בלילה. בלילה רגיל ריטר ואני היינו קופצים ל”אתנחתא”, בית הזונות שנמצא שישה קילומטרים מכאן.
פעם, חודשיים או שלושה אחרי שהכרנו, הוא שאל אותי אם אני הולך לשם לעתים קרובות. אמרתי שכן. לרגע חששתי שגבר כמוהו, שנשוי באושר, עשוי לא לראות את זה בעין יפה, אבל אחרי הכול אני גבר רווק, ואני לא חייב הסברים לאף אחד. אבל הפנים שלו קרנו: אני רוצה לבוא איתך, הוא אמר. בטח, עניתי, באחד הלילות הקרובים… ולמה לא הלילה? הוא קטע אותי.
באותו רגע סידרה אשתו את המטבח ולא הצלחתי שלא להעיף מבט לשם. אה, אל תדאג בקשר לחנה, הוא אמר.
משום מה זה ממש הטריד אותי. היום אני לא יכול, אמרתי. זה בסדר, הוא אמר, נשאיר את זה למחר. אתה יודע לנהוג? עניתי שכן. מצוין, הוא אמר.
עכשיו אני חושב שהכעס שלי באותו ערב קשור לזה שהתחלתי להתעניין בחנה. בתוך תוכי חשבתי כנראה שריטר משחק מלוכלך מאוד, שאילו לי הייתה אישה כמוה, בחיים לא היה עולה על דעתי לבגוד בה עם זונה. אולי ממש באותו לילה התחלתי לראות את אשתו של מנהל העבודה באור אחר.
למחרת, ברגע שסיימנו לאכול, כאילו ניסתה להקל עלינו, התנצלה חנה ואמרה שהיא עייפה מאוד, ופרשה לחדר השינה אחרי שפינתה את הכלים מהשולחן.
ריטר ואני יצאנו לדרך.
נהגתי במכונית בדרך המשובשת וחשבתי שלגרמני שיחק המזל באותו לילה: הפרישה המוקדמת של חנה חסכה לנו את התירוץ שאני עצמי ניסיתי למצוא כל אחר הצהריים, כאילו אני זה שלא בסדר. אבל עם הזמן שמתי לב שמה שקרה באותו ערב לא היה סתם צירוף מקרים. הוא חזר על עצמו פעמיים בשבוע: חנה מעמידה פני עייפה ואנחנו חופשיים ללכת ל”אתנחתא”.
מובן שמעולם לא העזתי לשאול אותו איך הוא מסדר את העניין עם אשתו. בהתחלה הרגשתי מאוד לא נוח בנוכחותה, כאילו אני גונב את בעלה כדי להעביר אותו לזרועותיהן של נשים אחרות. אבל נדמה ששום דבר לא השתנה ביניהם. וגם לא ביחס של חנה אליי: היא הייתה אותה מארחת ידידותית כתמיד.
הזונות אמנם סובבו לריטר את הראש, אבל גם הן היו כרוכות אחריו. לא פעם נאלץ בעל המקום להתערב ולהכריח אותן ללכת עם לקוחות אחרים. אם זה היה תלוי בהן, הן היו מסתובבות כל הלילה סביב הגרמני, מתחרות על הכבוד להתעלס איתו בחדרים הקטנים. העניין הזה גרם תסכול ניכר בקרב יתר הגברים, ולעתים זה בא לידי ביטוי בתקריות אלימות כלפי הנשים. אף אחד לא העז להתעסק עם ריטר.
חנה יוצאת מהחדר בגניבה. אני מחליק באטיות את פרק כף היד על הסדינים. על המיטה הזו ממש ריטר עולה עליה בכל פעם שמתחשק לו. הוא שרוע בדיוק כמו עכשיו, היא רוכבת על הירכיים שלו, עירומה ומזיעה, השדיים שלה מיטלטלים בקצב המשגל.
הגוף הלבן של חנה בטח זוהר בחשיכה כמו חסרי החוליות הזעירים שבמצולות הים.
בחודשים האחרונים לקחתי את ריטר לבית הזונות מדי יום. אפילו הלוויתי לו כסף. חשבתי שאם הוא יהיה מסופק מהנשים, הוא לא ירצה אחר כך לגעת באשתו. ובאותו זמן קיוויתי שהיציאות שלו יימאסו עליה. שהיא תשתף אותי בתסכול שלה אולי. לא עלתה על דעתי המחשבה ההגיונית לחלוטין, שאם אני הולך עם ריטר כל לילה, הרי בעיניה של חנה אני לא יותר טוב ממנו.
בניגוד לציפיות שלי, נדמה שמצב הנישואים של בני הזוג ריטר טוב מתמיד. גם אם היו מאופקים מאוד ולא הפגינו את הרגשות שלהם, ניכר שהם לא עושים הצגה למעני, הצופה היחיד בחיי המשפחה שלהם: הם הסתדרו טוב באמת ובתמים.
זה מילא אותי זעם כלפיה. רק בצריף שלי, כשלא הצלחתי להירדם, הצדקתי לפעמים את מנהל העבודה: חנה בטח לא שווה כלום ולכן הוא מבלה לילות שלמים בבית זונות. מה עוד, שאם ריטר כל כך אוהב זונות, לא יפתיע אותי לגלות שאשתו הייתה פעם זונה. ואז הקנאה הייתה מעבירה אותי על דעתי: ריטר כבר לא הטריד אותי, אלא שורת הגברים הארוכה שהשיגו בקלות את הדבר ההוא שנמנע ממני. כדי לעקור אותה מהראש, חיפשתי נשים אחרות; אבל לא משנה מה עשיתי להן, תמיד עשיתי את זה לה.
אחרי התפרצויות הזעם הללו, כשראיתי אותה שוב, מגישה את ארוחת הערב או מגלגלת סיגריה בקפדנות באפלולית המרפסת, חשתי בושה, והייתי צריך להתאפק לא להשליך את עצמי לרגליה ולבקש סליחה.
אבל הגרמני לא נולד אתמול, ואני יודע כבר זמן מה שהוא שם לב שפיתחתי רגשות כלפי אשתו. לפעמים אני חושב שהוא אפילו מעודד אותם. אולי הכול התחיל בזמן הצילומים.
ריטר מאוד אוהב צילום. יום אחד הוא הציע שיצלם אותי. הוא אמר שיש לי פנים פוטוגניות מאוד. אחר כך הוא צירף את חנה לקומפוזיציות הללו (ככה הוא כינה אותן: קומפוזיציות). הוא מעמיד אותנו יחד, מאלץ אותנו להיות קרובים מאוד דקות ארוכות, הגופים שלנו נוגעים-לא-נוגעים. לרוב אנחנו חוזרים על אותה העמדה פעמים רבות. הוא נוזף בחנה כי היא לא מתלהבת מספיק וצריך לעשות הכול מחדש. הוא צילם אותנו עשרות פעמים, למרות שאף פעם לא ראיתי אפילו תצלום אחד. אני יושב, היא עומדת והידיים שלה נחות על הכתפיים שלי. שנינו חבוקים במותניים. אנחנו על המפה המשובצת, ראשי בחיקה, מציגים יום של פיקניק. צמודים זה לזה, נשענים על מעקה המרפסת הקדמית.
נראה שהיא לא אוהבת שמצלמים אותה. אני מרגיש שהיא מתוחה בכל פעם שאנחנו נוגעים זה בזה מול עינו הבולשת של ריטר מאחורי עדשת המצלמה. ובכל זאת לילה אחד הוא התוודה באוזניי שיש לו סדרה טובה מאוד של תצלומי עירום של אשתו. באותו רגע פחדתי שהוא יציע להראות לי אותם, אבל הוא לא עשה את זה.
היד של חנה על הכתף שלי מבהילה אותי. בוא, היא אומרת. אנחנו יוצאים אל הלילה החם. על השולחן הקטן שבמרפסת מונחות צלחות עם גבינה, לחם ולוטרה כבושה. גם כוסות ובקבוק יין.
שב. תאכל משהו, היא אומרת: עם כל מה שקרה לא טעמת פירור. זה נכון. עד לאותו רגע לא שמתי לב שאני מת מרעב.
גם היא אוכלת קצת גבינה ולחם בנגיסות קטנות. כמו ציפור.
מסביב לעששית הדולקת חגים עשים. הם מסתחררים כמו מטורפים, מסונוורים מהאור הבוהק; מדי פעם אחד מהם מצליח להיכנס לתוך מכל הזכוכית ועולה בלהבות. נדמה שהאחרים לא מבחינים בקורבן של החבר שלהם. כמו טיפשים הם מתדפקים על דפנות המכל, מנסים לחדור את מחיצת הזגוגית עד שהם נופלים ממש אל מרכז האור. הם נשרפים בקול פיצוח כמעט בלתי מורגש.
היום אחרי הצהריים יצאנו ריטר ואני לצוד. היינו צריכים להיכנס עמוק לתוך היער, שעה ארוכה ברגל, עד שמצאנו עקבות של חזיר יערות. הצעתי שנתפצל. צעד פזיז מצדי, שכן ידעתי שריטר הוא צייד לא מנוסה ואף פעם לא נתקל בבעל חיים כזה. אבל לא חשבתי שתקרה תאונה. זה נכון שבימים האחרונים פנטזתי שאולי יקרה לו משהו רציני, אבל הרעיון לצאת לציד היה שלו. ציד הוא לא ספורט שמושך אותי, אף על פי שבנעוריי הייתי צד הרבה כי אבא שלי הכריח אותי. בערב הקודם אמר ריטר: אני חי ביער כבר שנה, ולא יצאנו לצוד אפילו פעם אחת. כבר מחר תבוא איתי. אמרו לי שבתוך היער יש הרבה חזירי פרא. אמרתי לו שכן, שבעצם יש המון חזירי בר, אבל שאני לא שותף מתאים למשימות מהסוג הזה. אבל כמו בכל פעם שנכנס לו משהו לראש, הגרמני לא היה מוכן לקבל סירוב. למחרת הוא חיכה לי עם הרובים ערוכים ומוכנים. אז הלכנו.
מה שבטוח, לא הייתי צריך להשאיר אותו לבד. אני זוכר שהתרחקתי משם יותר משהיה צריך. אבל כפי הנראה לא התרחקתי מספיק. שמעתי היטב את הצעקות של ריטר ואת הירייה מהנשק שלו. אחר כך דממה כבדה. קולות היער השתתקו לפתע. התחלתי לפלס דרך בין הענפים הנמוכים. במהירות, אבל ללא דחיפוּת. כאילו יצאתי מתוך הנחה שאני מגיע מאוחר. אני זוכר שחשבתי: זהו זה.
כשהגעתי היה ריטר שרוע על הקרקע בתוך שלולית דם. בעל החיים, שדימם גם הוא, נע בקושי במרחק מטר ממנו. הוא נעץ בי עין יחידה, מזוגגת. ריטר שכב בשקט בעיניים עצומות. רכנתי מעליו והוא פקח אותן לפתע. לאן לעזאזל נעלמת? אמר. אחר כך הזדקף קצת, נשען על המרפקים והביט על החזיר. הרגתי אותו? הוא אמר. הרגתי אותו! ופלט פרץ צחוק. ואז, בן רגע, נעלמו ההקלה והחרטה, וזעם עמוק וחם החל לטפס לי בחזה. קדימה, גבר, אל תעמוד שם סתם, אתה לא רואה שהרגל שלי נשברה, הוא אמר לי. גררתי אותו עד לקרחת יער והלכתי להזעיק עזרה.
עד עכשיו לא היה לי זמן להיזכר שוב במה שקרה. מה היה קורה אילו ריטר לא היה מספיק לירות? סביר להניח שהחזיר היה הורג אותו. איך הייתה מגיבה אשתו? כשהגענו עם הפצוע קשה, חנה כמעט לא הפגינה סימני דאגה. לרגע חשבתי שגם היא קיוותה שמשהו יקרה באותו יום. אבל בעצם המחשבה הזו צייתה לתשוקה שלי יותר מלכל דבר אחר. מובן שחנה היא אישה תכליתית, ובמקום להיכנס להלם ולהתחיל לבכות כמו כל אישה אחרת, היא דאגה להעניק לבעלה עזרה ראשונה.
בזמן שטיפלנו בו, נעץ בי מנהל העבודה מבט במשך שתי דקות ארוכות מאוד. חששתי שהוא חושד בכוונת זדון כלשהי מצדי, אבל הוא התחיל לצחוק ואמר: חשבת שאני מת? אתה לא מכיר אותי: צריך יותר מבהמה כזאת כדי להוציא אותי מהמשחק, נכון, חנה? הסמקתי, אף על פי שזאת הייתה סתם הערת אגב. ומיד הוא הוסיף: אה, חנה, אנחנו צריכים להגיד תודה שהחבר שלנו היה שם: בלעדיו הייתי מדמם למוות ביער. היא חייכה.
יש לך אש? קולה מחזיר אותי שוב לצדה. השעה כבר בטח ארבע לפנות בוקר. מעל היער, לשמים יש את אותו צבע לא מוגדר של השעה שלפני הזריחה.
בלי ששמתי לב גמרנו את בקבוק היין, שקועים איש איש במחשבותיו. את המחשבות שלה לא אדע לעולם. חנה ריטר היא אישה חמקמקה.
בבוקר אלך להביא את דוקטור מַלתוּס, אני אומר לה.
מלתוס לא מוצא חן בעיניי, היא אומרת.
הוא רופא טוב, אני אומר.
גם בעלי אוהב אותו, היא אומרת. וכעבור רגע: בסדר, תביא אותו.
כשהיא מסיימת את הסיגריה שלה, היא קמה ונכנסת לבית. אני משיג אותה באמצע הסלון ומושך אותה לזרועותיי. אין הפתעה בעיניים שלה; רק משהו שדומה לסקרנות. אני מנשק אותה, והפה של חנה ריטר נפתח אל פי בטבעיות. הוא לח, חמים ומתוק. על הלשון שלה נותר טעם של יין וטבק. הנשיקה אורכת רגע בקושי, אבל נדמה לי שזאת הנשיקה הארוכה ביותר בחיי.
אחר כך היא מרחיקה אותי בתקיפות. לך, היא מצווה.
לפני שאני הולך אני מעיף מבט אחרון לעבר הדלת הפתוחה של חדר השינה. נדמה שריטר השרוע באמצע המיטה סוף סוף נרדם.
