תרגום: אדם בלומנטל
לפני שבועיים היא טלפנה אליך, ככה, משום מקום. היום יום האם ואתה עומד לפגוש אותה שוב. רצית להתחיל את השבוע ברגל ימין, אבל בשבת הלכת לישון מאוחר, שיכור, ובראשון הטלפון מעיר אותך באחת עשרה ועשרים בבוקר. היא שואלת אם תבוא לצהריים כפי שסיכמתם. אתה אומר שכן. היא שואלת אם אתה בא עם פרננדה. אתה אומר שלא, כבר אמרת לה. היא מבקשת שלא תאחר ואתה מנתק. בימים האחרונים החלה לנקר בך המחשבה שאתה אשם שלא התראיתם כל כך הרבה זמן, והתחלת לתהות איך היא הרגישה כל הזמן הזה. למדת איכשהו להיות בחברתה בילדות ומאז שהתבגרת זה לא הולך לך טוב. גם כשאתה מתאמץ להיות נחמד, בסוף אתה מאבד את הסבלנות. אף על פי כן, אתה בטוח, משום מה, שהכול יסתדר בארוחת צהריים. בשישי בערב קנית לה מתנה ולא יכולת להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שעשית את זה. יש לך גם מה להגיד לה; כמה משפטים שיעמידו דברים במקומם.
זהו יום ראשון השלישי בחודש אוקטובר בשנה שאין לה ולא יהיה לה עשור. אתה נכנס לאמבטיה ומיד מתעטף בכלום מעורפל ובלתי חדיר, לבן כמו התפאורה של פרסומת לקרם לחות או למלח. השקט מוחלט. עכשיו אתה שוחה בבריכה על גג של מגדל חשוך בן שלושים קומות. אין איש. אתה נשכב על המרצפות בתחתית. מביט למעלה: אין אורות, אין רעשים. המים שקופים כל כך שהם נעלמים ואתה אפילו לא שם לב. אתה הולך על דשא כמו קוואי צ'אנג קיין, כמו ג'וני ווקר באחו סקוטי, כבשים לבנים הופכים עכשיו לענן אחיד ואתה פוקח עיניים, משתעל ויורק קצת מים קרים. אין לך מושג מה השעה עכשיו כי באמבטיה תמיד לפנות בוקר. אתה שומע רעש של מכוניות ואת השכנה מורידה את המים, שוטפת ידיים וסוגרת דלת.
משהו שאתה רואה בצומת הזאת בשדרה נראה לך מוכר. צעד אחר צעד, כמו רובוט, אתה חוצה את הרחובות שמפרידים בין הדירה שלך לאזור שגרת בו עם אמא שלך ועם אחותך עד לפני כמה שנים. רק עכשיו, אחרי שהלכת את דרך הזו, אתה מבין שלא באמת התרחקת. אתה כבר לא זוכר מה היה קודם בשדרה. בטח לא שני בתי קפה אינטרנט.
כדי להיכנס בדלת – מתוך דחף חולני כמעט לראות מה השתנה בחלוף הזמן – היית צריך רק לפנות בצומת וללכת חמישים מטר, אבל אתה לא זז. השעון בנייד מראה שתיים ועשרה. אתה עולה על מונית ורק כשהיא יוצאת לדרך אתה מחפש כסף בכיסים. אתה מגיע ועליך להסביר לשומר בכניסה מי אתה. הוא לא מאמין שיש לה בן שהוא מעולם לא ראה. הוא מכריח אותך לצלצל באינטרקום. קומה ארבע עשרה. הוא שואל אותך אם היית בחוץ לארץ. אתה מחייך ומסיט את המבט: על השולחן שממנו הוא חולש על המבוא יש טלפון נייד, מהיקרים. לבסוף, קול לא מוכר של גבר אומר באינטרקום שאתה יכול לעלות. במעלית אתה מסדר את השיער ואת הבגדים מול המראה. אתה מביט בפנים שלך וחושב על אחותך. אתה מרגיש שנטשת אותה במובן מסוים. תקופה ארוכה, בשנים הראשונות בבואנוס איירס, אתה והיא הייתם הדבר היחיד שלא קרס. אמא והשיער התפוח שלה, אבא הכחוש והשפם שלו. הייתם לכודים על הקרוסלה המסתובבת שלהם, כמו שני נהגי מונית שנלחמים על נוסע בלילה שומם.
אבל התקופה הזאת חלפה, עכשיו הכול פשוט יותר: אתה צריך רק לאכול עם אמא שלך, אחותך, איזה איש והמשפחה שלו פעם פעמיים בשנה, בדירה בקומה הארבע עשרה עם חדר מדרגות, דלת פתוחה, שמורה אקולוגית מאחורי חלון המרפסת ובאופק – הנהר. אתה מציץ פנימה ולא רואה אף אחד. אתה יוצא, מצלצל בפעמון וממתין, אבל כלום. אתה משוטט בסלון ורוכן כדי לקרוא את שמות הספרים ולראות את פניהם המחייכות של בני המשפחה בתמונות. הזהירות טוענת את התנועות שלך במתח, כאילו הקישוטים עלולים להתפרק במגע הכי קל, או כאילו אתה שודד בית של משפחה שיצאה לבלות את היום בכפר.
בלונדינית אחת שהיא לא אחותך חוצה את המסדרון, עטופה רק במגבת. לפני שהיא סוגרת את דלת החדר היא מסתובבת ומביטה בך לשנייה שנמתחת עד אינסוף, עד שאמא שלך מגיחה מהצד ומחבקת אותך. היא נראית אותו דבר: היא רזתה קצת, השיער שלה בלונדיני יותר והתסרוקת שונה, הבגדים שלה חדשים ולא מקומטים, אבל בגדול היא נראית אותו דבר. היא מרחיקה אותך, תופסת אותך בכתפיים, סוקרת אותך במבטה ואז מחבקת אותך. היא שוב מרחיקה אותך. עכשיו היא בוכה. זה משמחה, היא אומרת. אתה מכניס יד לכיס המעיל ומחפש את השקית עם החבילה. אתם מתחבקים ומתנשקים. אתה עומד לדבר, כמעט אומר משהו, והיא שוב מרחיקה אותך, עיניה אדומות, ומבקשת ממך לבוא איתה, היא רוצה להראות לך את הדירה. אבל כל החדרים נעולים. היא אומרת שכולם בטח מחליפים בגדים ומראה לך את חדרי השירותים: באחד עדיין יש אדים, קצף ותחתונים לחים בצבע בורדו תלויים על הברז. אתה מתעטש. אתה מתעטש פעם שנייה. היא אומרת שזה בטח בגלל השטיח ושעדיף שתלכו למטבח. אתה ממשיך להתעטש, כאילו אתה עושה בכוונה, כאילו אתה מנסה להדגיש את תחושת האי נעימות שלך.
בזמן שאתה מנגב את האף היא שואלת אם אתה יכול לעשות לה טובה. "מה?". כולם מתכוננים והיא חישבה לא נכון והיא צריכה עוד שמנת לרוטב, ונוסף לכך אין יין וגוסטאבו לא אוהב לאכול בלי יין. דלת נפתחת וקול של גבר, אותו קול שנשמע באינטרקום רק בלי העיוות הקל, שואל איפה היא. למי אכפת שהוא לא יכול לאכול בלי יין, שילך בעצמו: הם לבד ומי יודע מתי תהיה להם עוד הזדמנות. אבל בו בזמן משהו גורם לך להתבייש, ואתה מסכים. היא מבקשת שבאותה הזדמנות תוריד את לאקי, שיוצא מחדר הכביסה במתיחת איברים.
השכונה חדשה ונבנתה על שטחים שהיו פעם חלק מהנהר. קאנטרי קלאב של מגדלים: רק בניינים עצומים, מופרדים זה מזה כאילו הם כבדים מדי לאדמה שהם עומדים עליה, מוקפים בכיכרות מטופחות ובהן עצים וספסלים חדשים. מזמן, בחיים אחרים, הרעיונות הכי טובים שלך עלו בדעתך כשטיילת עם אותו כלב בכיכרות אחרות, הרוסות, הולך ומעשן ברחובות שאין לך אומץ לחזור אליהם. הסופרמרקט היחיד באזור נראה מבחוץ כמו חנות מעצבים. אתה קושר את הכלב וניגש לדלתות. הן נפתחות אוטומטית. השומר לופת את הזרוע שלך ואומר שאסור להשאיר כלבים קשורים במדרכה. אתה מוחה, אבל הוא רק מצביע לסירוגין על הרצועה ועל שלט שאוסר על קשירת כלבים.
אתה הולך עוד שישה בלוקים בשדרה, עד מינימרקט קוֹרֵיאָני. הכול מלוכלך ורועש יותר ואין שום איסור לקשירת כלבים. אתה הולך ישר לאגף מוצרי החלב. ריח האקונומיקה גורם לך עקצוץ באף. אחר כך אתה משווה כמה סוגי יין ובוחר שני בקבוקים, יקרים יחסית. בקופה, הגברת שלפניך שופכת את כל המוצרים על הפס, מתקדמת כמה צעדים ונעמדת מול הקופאית, הקופה ביניהן. הקופאית בקושי מצליחה לראות את הפנים שלה. על פס הגומי השחור יש חסה, מפיות נייר, לחם, נתח בשר שמעולם לא טעמת ושני קרטונים של יין. היא מבקשת מהקופאית שתודיע לה לפני שהיא מגיעה לעשרים פֵּסוֹ. הקופאית אומרת שכרגע היא עומדת של תשע עשרה וארבעים, והיא עדיין לא העבירה יין אחד. כל היתר ארוז בשתי שקיות. אתה לא רואה מה קורה עם היין השני – אם היא לקחה אותו בסוף או לא – כי בזמן שהיא פותחת את הארנק היא אומרת לקופאית שמוצרי המזון יקרים נורא, איך זה יכול להיות שמזון יקר כל כך. היא מוציאה שטר של עשרים, מקומט, כאילו יצא מהיד של ילד שקונה מצרכים בפעם הראשונה, שטר שהיה מגולגל שנים בתוך חדק של פיל מקרמיקה, מקושט באבנים נוצצות. בזמן שהיא מיישרת אותו ולפני שהיא נותנת אותו לקופאית, היא שואלת אותה אם יש לה אמא. אחרי זה היא שואלת אותה אם לא חבל לה לעבוד ביום האם, ומוסיפה שצריך לשנות את האופי של יום האם.
היא מרכיבה משקפיים שחורים ולובשת מכנסי ברמודה שמגיעים עד לברכיים הלבנות והמעט עקומות שלה. לפעמים אפשר לדעת מה אנשים עומדים לומר לפי תנוחת הגוף שלהם. אמא שלה איבדה את אמא שלה – היא אומרת, פעמיים "אמא" – כשהיתה קטנה מאוד, ולכן היא תמיד סבלה ביום האם.
מבטה התועה של הקופאית נעוץ במבצעים של מחלקת הבשר, ובשלב הזה היא בטח לא רואה יותר מילים, אלא רק סימני קריאה ומספרים על מדפים. מספרים וסימני קריאה, בכל הזוויות האפשריות, על שלטים ועל תגיות, ואור שנופל מהתקרה ומריח כמו אקונומיקה. ובכל זאת, הגברת ממשיכה לדבר: היא אומרת שפעם קראו לו "יום המשפחה", וזה נראה לה עדיף. אתה מניח את השמנת על הפס: קרטון היין לא שם. הוא עולה עשירית מכל בקבוק יין שאתה עומד לקנות. בזמן שאתה משלם אתה מביט החוצה מבוהל, לוודא שהכלב עדיין שם. אתה חוזר לדירה מהר, בלי להניע את הזרועות כמעט, כאילו השמנת עשויה להתקלקל מיד אם תטלטל אותה בחוץ.
כולם יושבים לשולחן. אתה נותן נשיקה לאחותך, לוחץ יד לגוסטאבו, נותן נשיקה לכל אחת מבנותיו ועוד אחת לבן הצעיר. אתה נדהם לראות שהוא לובש חולצה שלך. אתה לא אומר שום דבר. אבל היא דווקא כן מציינת את זה, כאילו זה מחבר ביניכם. הוא נראה בן שש עשרה או שבע עשרה והוא אחד מהנערים האלה שסיימו לגדול בגיל מוקדם. הוא גבוה, רזה, השיער שלו קצת ארוך ואי אפשר לדעת אם הוא מתגלח או שעוד לא גדל לו זקן. בשולחן הוא בקושי פוצה פה. אתה תוהה אם יש לכם משהו במשותף חוץ מהחולצה. הוא בטח משתמש בעוד הרבה דברים ששייכים לך. אתה אומר לה שהיא היתה צריכה לשאול אותך קודם. היא נועצת בך מבט נוקב ומיד משבחת אותך באופן מופרז, אבסורדי כמעט, ובמקום להיות מובך, אתה מתרגז. אתה לא אומר כלום והיא בכל זאת מנסה לנשק אותך לפני כולם. אתה מתרחק והיא בקושי משפשפת את הלחי שלך. אתה מושך את ידך ממנה. אתה לא יכול אחרת: משהו במגע הגופני ביניכם הלך לאיבוד ברגע מסויים.
ונוסף לכך היא חיה עם גבר אחר. לא שזה מפריע לך, להפך: גוסטאבו, חוץ מההערה הראשונה שלו (אז אתה מצייר?), מיד מצא חן בעיניך. ואחרי שתי כוסות יין אתה מגלה שוב את שכבת האהדה הכנה שמאז ומעולם הקלה את המגע שלך עם הזולת. אתה אוהב איך שהוא מתייחס אליה, איך שהוא מדבר אליה ואת הבדיחות שהוא מספר כדי לשפר לה את מצב הרוח אחרי ההערות שהערת. וגם את האנקדוטה שהוא מספר: לפני שבוע הוא נסע לבית שלו בכפר והכביש היה חסום. בעיקר מוצא חן בעיניך האופן שבו הוא מספר, הנימה. בשלב הזה ימצא חן בעיניך כל מה שלא יאמר על התקרית.
מתברר שלפניו בכביש היה אוטובוס, הוא אומר, ובו להקה שהיתה אמורה לנגן באותו ערב בעיר במחוז אחר. הם עמדו לאחר ומהאוטובוס ירדו כמה מוזיקאים ועוד כמה שלא נראו כמו מוזיקאים וגם אני יצאתי מהמכונית לבדוק מה קורה, וכעבור זמן קצר שניים מהלהקה התחילו לנגן על התופים של המפגינים וכולם שרו וקראו קריאות מחאה. היו שם רק ילדים, נערים ונשים, הוא אומר, בכל הגילים, בני שלושים ויותר. הם העמידו חמישה זוגות אופניים הפוכים, המושב על האספלט, וחסמו את הכביש. משני הצדדים, לאורך שני קילומטר, השתרעה שורה של מכוניות ומשאיות. אחר כך המוזיקאים הצטלמו עם הדגל של המפגינים בחיוכים רחבים. שיראו את הסמל של הארגון, צעקה אישה אחת. ומישהו אחר אמר: הכול טוב ויפה, אבל המחסום לא זז מטר.
הם באו מעיירה שלושה קילומטר משם והם מוחים נגד הקמת מפעל כלשהו באזור. המוזיקאים היו חייבים להמשיך בדרך, אחרת לא יגיעו בזמן, והמפיק ניגש למפגינים והפציר בהם שיבינו אותם, שהם תומכים במאבק, שהם תומכים בכל המאבקים. למעשה, את הז'קט שהוא לובש, ז'קט בצבע ירוק צבאי דהוי, הוא קיבל במתנה מ"הכלב", ועל פניו של גוסטאבו הצטיירה הבעה שנועדה להדגיש עד כמה מגוחכת האמירה הזאת. הם תומכים במאבק, חזר ואמר המפיק, והציע למפגינים לקרוא את העצומה שלהם בהופעה. אחר כך נתן להם במתנה עותקים מהאלבום הראשון של הלהקה, וגם כמה מהשני.
גם הבנות שלו יושבות לשולחן. אתה יודע שלאחת קוראים דֶלפְינַה ולשנייה בֶּלֵן, אבל אתה לא זוכר מי היא מי. אמרו לך כשהציגו ביניכם – אתה בהית בזו עם המגבת – אבל לא הגית את השם שלהן בקול רם ודעתך הוסחה. על מפת השולחן נוצרים עוד ועוד כתמים. שתיהן בלונדיניות. אחת בת עשרים ושש, השנייה בת עשרים ושלוש. אחת אומרת משהו על מוזיקאים, משהו בסגנון "כל הנשים אוהבות מוזיקאים, אבל בסוף מתחתנות עם מי שיש לו כסף". זה היה יכול להיות גרוע יותר: היא יכלה לומר "ציירים" או "אמנים", באופן כללי. גוסטאבו עונה לה: רק אלה שאין להן שכל. הוא אומר לה את זה בכוונה טובה, כאילו הוא עדיין מנסה לחנך אותה.
הקטנה נראית מבוגרת יותר, סיפרה לך אמא שלך בטלפון, בנימה ממזרית. הניסיון שלה ליצור ביניכם שותפות קצת מרגיז אותך. מצד שני, אם היית גר שם איתם, באמת היית יכול לפגוש אותה לילה אחד במטבח, לבושה בכותונת לילה, יושבת על הדלפק, רגליה הלבנות מתוחות קדימה, התחתונים בצבע בורדו מופשלים, אור בוקע מהמקרר הפתוח והספרות הירוקות של שעון המיקרוגל משתקפות בזגוגית החלון. ואז מספרים לך שהחליפו לכלב את השם ועכשיו קוראים לו אליוט, כי הם "יותר אוהבים את השם". אין לך שום בעיה עם טי אס אליוט, אליוט נס, בילי אליוט, אליוט סמית', אליוט מרפי, מיסי אליוט, אבל שם של כלב לא משנים, ופתאום אתה מתחיל לקרוא לו בקול רם יותר ויותר, "לאקייי!… לאקייי!".
אתה משתתק כי כולם מסתכלים עליך, חוץ מאחותך. בלן ודלפינה עושות פרצופים ואתה מבחין בקווי הדמיון ביניהן, אפילו שאתה לא יודע מי היא מי. לרגע אתה חושב שמשפחה היא דבר מדבק. אחר כך אתה מבין שאחותך קרובה יותר אליהן מאשר אליך, ומרגיש שבמובן מסויים כשלת בתור אח גדול. אבל עכשיו מאוחר מדי. לרגע עולה בדעתך המחשבה שהיחסים שלך איתה הם כמו הצמח שהשאירו הבעלים הקודמים במרפסת הדירה שלך, הצמח שאתה לא משקה, אפילו לא בקיץ, ואף על פי כן הוא עדיין חי, ולפעמים אפילו פורח.
בפעם היחידה ששוב משאירים אתכם לבד, אתה לא מצליח לתת לה את המתנה, אתה לא מבין מה קורה. אתה מרגיש כאילו האריזה קרועה או המוצר פגום, וקודם, בדמיון שלך, הכול יצא מושלם. אתה מתחיל להשתעל ולהתעטש וגוסטאבו מציץ בדלת לראות מה קורה. הוא שואל אותך אם אתה בסדר והיא מנגבת לך את הפנים בסמרטוט לח ואחר כך במפית נייר. היא אומרת לך שאתה צריך להפסיק לעשן, שזה מזיק לך. זהו, אתה רוצה ללכת. היא אומרת "בבקשה". אתה חושב שהיא עומדת להגיד משהו נוסף, לבקש ממך משהו, אבל לא, היא רק אומרת שוב "בבקשה" ואז מביטה בך בשתיקה. יורד מבול וגוסטאבו מציע להסיע אותך. אם תסרב, זה יהרוס הכול, אתה יודע את זה, ולאמיתו של דבר, היום עבר דווקא די בסדר. מכרסמת בך חרטה מעוותת שהיית רוצה לשלוט בה: בכל פעם שאתה הולך אתה מרגיש שהיית צריך להישאר, ובכל פעם שאתה נשאר, אתה מרגיש שהיית צריך ללכת קודם.
חוץ מהקול העמום של תנועת המגבים על השמשה הקדמית, במכונית שורר שקט מוחלט. בזמן שהוא עוצר ברמזור, גוסטאבו מבחין בשקית שאתה מחזיק ושואל אותך מה יש בה. אתה אומר שזו מתנה שקיבלת ואתה לא אוהב. ומזל שהוא מזכיר לך, כי שכחת שהתכוונת להחליף אותה, וזה עכשיו או לעולם לא. הוא אומר שבימי ראשון בדרך כלל לא מקבלים החלפות והחזרות, אבל אתה רק רוצה לצאת מהמכונית, אתה מקווה שהוא לא ייעלב ואומר לו שאתה בכל זאת רוצה לנסות, עכשיו שהגשם פסק, ושיוריד אותך בשדרה. לפני שאתה יורד אתה לוחץ לו יד ונותן לו נשיקה בלחי.
בתחנת דלק בפינה יש תור של מכוניות. אנשים מנפחים צמיגים וממלאים מכל לפני שהם שבים ומסתגרים בבית עד יום שני בבוקר. בימי ראשון אחר הצהריים אתה עדיין חש באוויר את אותו מין עצב בלתי מחיק, של החזרה למחרת לבית הספר, ובמיוחד היום, שבילית זמן רב עם אנשים ולא היה לך רגע לחשוב. אתה מתכנן לסדר קצת את הבית ולחסל בקבוק יין שצריך לחסל, ועל זה אתה חושב כשאתה נכנס לבניין שלך ופוגש את השכנה מקומה שש, יושבת על הכיסא שהשוער יושב בו כשאין לו מה לעשות.
מהרגע שיצאת מהמכונית אתה מכונס בעצמך, כך שאתה חולף על פניה בלי לומר מילה. היא גרה בבניין עוד לפני שהגעת, יש לה שני ילדים, בן ובת, שניהם בני שש או שבע, והם תמיד צועקים כשהם יורדים במעלית. היא ברזילאית, אבל בעלה לשעבר ארגנטינאי, החלפת איתו פעם כמה מילים בזמן שחיכה לילדים שלו למטה. לפי הבעת הפנים שלה, היא מחכה עכשיו שהוא יחזיר אותם. אבא שלך תמיד הגיע באיחור כשהיה צריך לבוא לאסוף אתכם: שעה, שעתיים. המפתחות נופלים לך מהיד והיא מסתובבת. היא מביטה בך ושותקת, מבוהלת מעט. אתה אומר "היי" ולוחץ על כפתור המעלית. אבל המעלית לא זזה, מישהו בטח לא סגר את הדלת כמו שצריך, אתה אומר. אתה מציץ בחרך ואומר: "מישהו בטח פורק קומה שלמה של קניות מהסופר". אבל היא לא עונה וממשיכה להביט החוצה. פתאום היא נשענת לעברך ואומרת, כאילו היא משלימה משפט שחשבה או אמרה לפני שנכנסת, שלמרבה המזל הילדים הלכו לישון אצל בעלה לשעבר, הגדול מתנהג באופן בלתי נסבל, בבוקר הוא הכה אותה.
יש משהו בכעס על הבן שלה ובתשישות שניכרת בקולה ובפניה שגורם לך לבחון אותה מכף רגל ועד ראש ולהבחין בפעם הראשונה בגופה, מבעד לגרבונים ולחולצת הטריקו. אתה אומר לה שסבתא שלך, "אמא של אמא שלך", היתה אומרת ש"אין דבר גרוע יותר מלהרביץ לאמא". היא צוחקת. עולה בדעתך שאתה יכול לפתות אותה אם תאמץ ארשת של רוך ומרץ נעורים. אתה בטוח שזאת הגישה הנכונה, אבל אתה לא יודע מה להגיד ואתה מתחיל לטלטל את השקית מצד לצד. אתה נבהל כשדלת המתכת נפתחת מאחוריך: אלה הקשישים מקומה חמש ותמיד לוקח להם כמה דקות לצאת מהבניין.
אתם עולים יחד במעלית ורק כשאתם עוברים את הקומה הרביעית אתה פוצה פה. "אז השאירו אותך לבד היום…". בכל פעם שנכנסת לדירה אחרת בבניין, זהה אך שונה מהדירה שלך, זה עורר בך תחושה מוזרה. אולי אתה קצת חושש להציץ לעבר החדר של הילדים ולראות מיטות לא מוצעות, בגדים על הרצפה וזרוע שחורה של בובת צעצוע. "כן, הם יחזרו מבית ספר רק מחר אחר הצהריים," היא אומרת ופותחת את הדלת. היא יוצאת מהמעלית, עומדת במסדרון ומסתכלת עליך. הכותונת שקנית לאמא שלך תשב עליה יפה, אולי קצת צמודה או קצת קצרה מדי. היית רוצה לומר משהו על הערב הזה, על ערבי יום ראשון, שעדיף לבלות אותם עם מישהו מאשר לבד, היית רוצה לומר לה שיש לך בקבוק יין כמעט מלא שצריך לחסל, אבל אתה שותק והיא אומרת, אפילו שרק שש בערב, "חלומות פז", וסוגרת את דלת המעלית.
הסלון שלך ריק ומבולגן, האורות דולקים. על השולחן יש שלושה ספרים פתוחים, מאפרה מלאה בדלים, תמונות בכל מקום, טלפון נייד ושאריות של יין מחמיץ. על כיסא אחד חולצה מקומטת ועל השני שקיק תה יבש עם טביעות אצבע של יד רועדת. ברחוב לא נושבת רוח, אין מכוניות, אין רעשים, רק כמה פנסים מהבהבים בדפוס לא מוגדר. מהקומה השביעית, האזור הזה בעיר נראה כמו דגם אדריכלי בלילה שאחרי ההשקה הרשמית.
על דופן האמבטיה יש שמפו, סבון, ספר שקצוותיו מרופטים, משחת שיניים לבעלי חניכיים רגישות, ספל קפה ומברשת שיניים. יש אבנית בין המרצפות ועובש בקצוות של הווילונות. קר עכשיו ואתה לא מצליח לסגור את החלון עד הסוף. אתה יושב באמבטיה, עטוף באדים ובמים חמים בפעם השנייה היום. היית יכול להעביר שם ימים שלמים, פותח מדי פעם את ברז המים החמים ברגל אחת ובשנייה מרים מעט את הפקק, כדי לשמר את התחושה שאתה טובל במי שפיר.
יכול להיות נחמד אם ירד גשם, אתה חושב. מיד אחר כך, כאילו איזה כוח רחום מגשים את משאלתך, אתה רואה הבזק של ברק וכמה טיפות גשם נוחתות על הזגוגית העמומה. אתה חושב על הברזילאית, זה לא אמור להיות קשה כל כך, כדאי שתחשוב על משהו לומר לפעם הבאה שתיתקל בה. אולי אתה יכול להיכנס לדירה שלה כשהילדים לא שם באמתלה שבאת לוודא שהלחות מחדר האמבטיה שלך לא מחלחלת לתקרה שלה. בינתיים, אתה יכול אולי להזמין מישהי לקולנוע. אבל אין לך מושג מה מציג. אפילו לא שם של סרט, או של שחקן.
*דימוי: מרקו בלוטו
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.