בילי בא לבקר

היא לא יכלה להסתכל עליו, אבל למה בעצם? הוא אף פעם לא הגעיל אותה ככה. נכון, לפעמים היא לא ממש נמשכה אליו, שהרי בילי (כבר הודתה לא פעם בפני חברותיה) לא היה בחור מי־יודע־מה יפה. אבל עכשיו, עכשיו היה בו משהו שכמעט גרם לה להקיא.

הוא אמר, "את בסדר?"

היא אמרה, "אני לא מרגישה טוב."

"כואב לך הראש?"

"כן."

הוא דאג שתיקח אקמול וישב לצדה עד שאמרה שהיא מרגישה יותר טוב.

"בילי," אמרה.

"מה?"

"כלום."

 

בילי יורק בכיור

בילי היה חולה, חולה מאוד. הוא ימות מחר בבוקר. אפו אדום, לחייו נפוחות. הוא נכנס לשירותים ופלט כמות נדיבה של ליחה אל תוך הכיור.

הליחה היתה צבעונית וזה היה סימן לא טוב, סימן למשהו, סימן למה? כשהופיעה לראשונה, לפני כמה חודשים, הצבע עוד היה בהיר והוא לא עשה מזה עניין. הוא ייחס את זה לכל הממתקים שהוא זולל, לנחשי הגומי, לסוכריות הטופי. אבל מיום ליום הלכה וגברה הליחה, נהייתה סמיכה יותר, פרועה יותר וצבעונית יותר עד אשר, לפני שלושה ימים, הוא רץ בבהלה למרפאה.

 

בילי במרפאה

הוא חיכה בחדר אבחון קטן, סטרילי ומפחיד במשך שעות, או לפחות כך היה נדמה לו. האחות פקדה עליו לשבת על מיטה גבוהה וצרה ורגליו התנודדו בעצבנות, מחפשות מקום לנוח. על הקירות התנוססו פוסטרים עם מידע על גלאוקומה, מלנומה, הרפס, עגבת, זיבה, צפדינה, דלקת ריאות, ניוון שרירים, קצרת, שסעת, צרעת, כלבת, מחלת לב ונמק, ובילי הבין פתאום שהעולם הוא מקום מאוד לא נחמד. רגליו לא ידעו מה לעשות עם עצמן ובעטו והתעוותו ושולבו ונִתלו זו על זו.

אותה אחות גם חקרה אותו, בחדר אבחון אחר, וכששאלה מה צבע ליחתו ובילי השיב שהיא מאוד מאוד צבעונית, החווירו פניה והיא אמרה, "זה לא טוב."

אז כשבאה סוף סוף הרופאה ודחפה פנס קטן לתוך פיו ולאוזניו ומדדה לו דופק ולחץ דם והקשיבה לריאותיו וללבו ואחר כך חייכה אליו ואמרה שזה כלום, סתם זיהום ויראלי, בילי לא האמין.

הוא אמר, "אני לא הולך למות?"

החיוך שעל פני הרופאה נעלם, אך מיד שב למקומו. "אל תדבר שטויות," אמרה לו וחשפה את שיניה: שיניים ללא רבב, ישרות, לבנות, מרהיבות ביופיין.

לא האבחון הרגיע אותו אלא חיוכה, כה חמים, ושיניה המושלמות.

היא אמרה, "שמע, אסור להגיד דברים כאלה. אנשים יכולים לקחת את זה ברצינות. זה סתם כאב גרון. תגרגר קצת מים עם מלח, קח טיפות נגד גודש באף ואקמול להורדת החום."

 

בילי מהרהר מחוץ למרפאה

אבל בצאתו מהמרפאה, ביד אחת אקמול ובשנייה טיפות נגד גודש באף, החל בילי לפקפק באבחנה הנהדרת של הרופאה הנהדרת, והסיבה לכך היתה שבין שיניה המושלמות והחיוך הפלאי הבחין בשלוש שערות בצד הימני של שפתה העליונה, שלוש שערות, לא עבות וגם לא כהות במיוחד, אבל הנה הן שם, הוכחה לכך ששום דבר לא בסדר.

 

קלרה צועקת על בילי

שלושה ימים לאחר מכן, שעות ספורות לפני ביקורו אצל סינתיה, פרצה המנהלת קלרה למשרד של בילי ודרשה הסבר להתנהגותו הבלתי מקצועית. הוא תייק מסמך ששייך להנדרסון בתיק מנדלסון ומסמך ששייך למנדלסון בתיק הנדרסון. ועוד כהנה וכהנה. חדר התיוק מלא בלאגן, המשרד שלו אזור אסון, הוא יישאר כאן אחרי העבודה היום, ואם צריך גם מחר, וישיב הכול למקומו.

לולא יצאה מהמשרד מיד עם סיום נאומה, היה בילי יכול לציין בפני המנהלת, שלא יהיה עוד בילי להשיב הכל למקומו, כי בילי עומד למות.

בילי בועט חלוק נחל כל הדרך לסינתיה

סינתיה גרה בוושינגטון הייטס, מרחק מאה וחמישים רחובות ממקום עבודתו, ובילי תמיד היה נוסע אליה ברכבת התחתית. היום הוא החליט ללכת ברגל. מחוץ לבניין מצא בילי חלוק נחל קטן, עגול להפליא, או יותר נכון דמוי ביצה, שכנראה נמשה מהנהר. הוא בעט בו בהולכו, תחילה מתוך סקרנות, לראות עד לאן יגיע, ואחר כך מתוך דבקות במטרה, מתוך שליחות, כאילו גורלם של עולמות שלמים תלוי ביכולתו לבעוט את האבן הקטנה הזאת כל הדרך לבית של סינתיה בברודוויי פינת רחוב 186.

ובעודו הולך אליה ובועט בחלוק הנחל כחכח הבחור בגרונו וירק, מותיר אחריו שובל של זהב, ירוק, סגול, תכלת, אדום וכן הלאה על המדרכה.

בילי מתפעל מליחתו הקטלנית בכיור

כשהיה בשירותים אצל סינתיה חשב בילי שאולי היה צדק בדברי הרופאה, למרות שפתה המרושעת, ובעצם הוא לא הולך למות.

הוא הסתכל בליחתו שבכיור. מעולם לא ראה צבעים יפים כל כך. אולי הוא בלע קשת בענן. מצחיק. בלע קשת בענן.

בילי מכבה את האור

"כבה את האור, בילי."

הוא התיישב על המיטה והיא שמעה שוב את הליחה שבפיו ובגרונו ורצתה שוב להקיא.

"אולי תפסיק," אמרה.

"להפסיק מה?"

"כלום."

הוא המתין רגע קט, אחר כך נישק אותה במצחה ואמר, "אני אוהב אותך."

 

בילי ובודהה עושים אהבה

כעבור חמש דקות, למרות מחלתו, החל להסיר את בגדיה והחליק לתוכה. ליחתו המחלחלת בגרונו נשמעה היטב, וכדי לא להקיא דימיינה סינתיה שהיא נמצאת הרחק הרחק בבורמה או במוזמביק, והביטה בריכוז רב בפסלון הפלסטיק של בודהה שעל מדף הספרים, עד שסיים את ענייניו והיא רצה לשירותים.

 

סינתיה מתרחצת

היא הרגישה מין זיהום נורא בתוך הרחם, רחמה מטונף מליחתו, מהריר שלו. היא עצמה את עיניה חזק חזק ושטפה במי הברז את נרתיקה, ומתוכה יצא זרע כה צבעוני, כה מהודר, עד שנדמה שהיא יולדת להקת דגים טרופיים.

 

בילי וסינתיה מתאהבים

זה היה לפני יותר משנה. היא בדיוק סיימה תואר ראשון ועברה לניו יורק. היא נכנסה לחנות צעצועים לקנות מתנה לאחיינה בן החמש. היא נתקלה בבחור אחד ואמרה "סליחה". הוא היה שקוע כל כך בבחינת רכבות הצעצוע עד שעורר בה עניין.

היא אמרה, "אני מחפשת רכבת."

"לעצמך?" שאל בילי, כולו התפעלות: בחורה? בחורה חובבת רכבות צעצוע?

"לאחיין שלי. בן חמש."

בילי הציע את תומס הקטר.

היא אמרה, "אתה עובד פה?"

הוא אמר, "לא."

היא אמרה, "אה."

בילי דיבר על אהבתו לרכבות צעצוע, וסיפר שהוא עצמו בונה רכבות, רכבות מעץ, כי עץ הוא חומר הגלם המרתק בעולם והוא מתכנן יום אחד להקים מפעל לרכבות צעצוע, כשיהיה לו כסף.

היא קנתה את תומס הקטר ורשמה את מספר הטלפון שלה על כף ידו.

 

זה היה כמו למות 

בפגישתם הראשונה סיפר בילי לסינתיה על הפרידה הנוראה, וכמה היא עדיין מכאיבה לו. שְמה? ראשידה. היא היתה חצי מצרית.

"זה היה כמו…" הוא לא ידע איך להסביר את זה, כמה נוראה התחושה, תחושת ריקנות ואובדן ואבדון. "זה היה כמו…"

 

בילי בונה רכבת צעצוע

הוא גילף אותה מעץ דובדבן, מתנה לסינתיה. דגם מוקטן בגודל N של הקטר קוֹמֶט עם שישה קרונות, הרכבת שבה נסע ביסמרק לוורסאי בשנת 1871 לפגוש את נפוליאון השלישי המנוצח בתום מלחמת צרפת־פרוסיה. הצעצוע הורכב מחמישים ושבעה חלקים שונים: ארובת עשן, דוד, כבשן, גלגלים, מוטות בוכנה, צינורות, בולמי זעזועים, שסתומים, פינים, גלגלי שיניים, בוכנות וגם נהג קטר קטן מקדימה.

מליסה וקלריסה מתאהבות בבילי

מליסה וקלריסה, ששהו באותה תקופה במוזמביק, ולימדו שם אנגלית והיגיינה מינית, קיבלו הודעת דוא"ל ארוכה מסינתיה, שסיפרה על תשוקתו של בילי לרכבות צעצוע בלשון כה עשירה ובתיאורים כה מפורטים ועדינים, ששתיהן התאהבו בו על המקום.

 

סינתיה ובילי משחקים פינג פונג

בדירה חסרת הרהיטים היה שולחן פינג פונג. בהתחלה שיחקו פינג פונג כל היום, ובילי דיבר על רכבות וקטרים ועל הירח וסינתיה אמרה לעצמה שהוא הבחור הכי היפה שאי פעם נמשה מחנות צעצועים.

 

סינתיה כותבת לאמה

האם וביתה היו קרובות מאוד. סינתיה כתבה לאמה ותיארה את בילי בצבעים מרהיבים. בילי היה בחור נהדר. לא היה אכפת לו, לבילי (והוא הראשון מבני זוגה שלא היה אכפת לו) שהיא לא רזה. להפך, הוא רומם ושיבח את יופייה העגלגל ואמר שהוא לא היה מסכים להחליף אותה ואת בשרה התינוקי, כך כינה אותו, תמורת אודרי הפבורן וקמרון דיאז וכל הכוכבניות הדקיקות שבעולם.

 

הוריה של סינתיה דורשים לפגוש את בן זוגה החדש

הוריה של סינתיה, שגרו בבוסטון, השתוקקו לפגוש את המציאה האקזוטית חובבת הקטרים. אך בתם התעקשה לשמור אותו לעצמה לעת עתה.

 

בילי כותב לידידו גוסטבו בניו אורלינס

גוסטבו, אחרון ידידיו של בילי מימי האוניברסיטה, גר באותה תקופה בניו אורלינס. הוא קיבל מכתב מבילי, שתיאר את סינתיה בצבעים כה חמימים ונעימים, שגוסטבו ביטל את הפגישה שהיתה לו באותו ערב וכעבור זמן קצר נפרד מחברתו, שנראתה לו לפתע רזה מדי.

 

בילי פוגש את מליסה וקלריסה

כשחזרו קלריסה ומליסה ממוזמביק נסעו מיד לבקר את סינתיה, להכיר את חברהּ המדליק ולשחק ברכבות הצעצוע שלו.

אבל כשהכירו את בילי, אף שהדגים להן עשרות דגמים של רכבות מעשי ידיו, כולל קטר בעל מנוע המופעל בשמן צמחי, הן לא התרשמו במיוחד. מליסה חשבה שהוא לא כל כך נחמד. קלריסה חשבה שהחיוך שלו קצת מטופש.

 

בילי פוגש את הוריה של סינתיה

שבוע אחרי שהציגה את בן זוגה לחברותיה, לקחה אותו סינתיה לפגוש את הוריה בבוסטון.

הוריה, שניהם פרופסורים לכלכלה (הוא באוניברסיטת בוסטון, היא באמרסון קולג'), לא התרשמו מבילי ומחיבתו לרכבות צעצוע, והם הציגו כל אחד בפני סינתיה מטאפורה מקורית כדי להמחיש את עמדתם.

"עתידך," אמר אביה, "הוא רקיע ברוך כוכבי לכת זוהרים ובוהקים, ומה לעשות, אינני רואה את בילי שלך מנצנץ שם."

אמה אמרה, "סינתיה, כידוע לך יש לי חוש ריח מפותח במיוחד ואני יכולה לומר לך שמערכות יחסים, כמו כל דבר אורגני, הן בנות חלוף, והמערכת הספציפית הזאת עומדת לצערי לשבוק חיים. ככל שתמהרי להיפטר מהפגר, תפחת באשת הריקבון."

 

סינתיה רואה את בילי באור חדש

סינתיה הביטה בבילי באור חדש והחליטה שהיא בעצם לא אוהבת אותו. אבל כדי להוכיח לעצמה שהפגר, כפי שכינתה אותו אמה, עודנו חי, היא קנתה לבילי תקליטור של ז'ואו ז'ילברטו ורשמה על גבי העטיפה: "לבילי אהבת חיי."

 

סינתיה אומרת שהיא אוהבת אותו

 

"אני אוהבת אותך, בילי."

 

סינתיה אומרת שהיא אוהבת אותו

"אני אוהבת אותך, בילי." והיא חיבקה אותו חזק. והיא אמרה לו שהוא הבילי הטוב מכולם (שכן היו לה אחרים: ויליאם גורליצקי בכיתה י"א וויליאם לוי באוניברסיטה).

 

סינתיה אומרת שהיא אוהבת אותו

"אני אוהבת אותך, בילי."בקול רם יותר, ורם יותר, ועם כל "אני אוהבת אותך" היא אהבה אותו קצת פחות, עד שה"אני אוהבת אותך" האחרון התנפץ בפניה כבלון מסטיק.

 

סינתיה אומרת שהיא לא בטוחה

כן, הגיע הזמן להודות על האמת. אחרי הביקור אצל הוריה בבוסטון משהו אבד, או נגנב, או נשכח. סינתיה השקיפה אל עתידה ובילי פשוט לא נצנץ שם. היא היתה מוכרחה להגיד לו, אבל היא לא רצתה להיות בוטה או אכזרית.

היא אמרה, "בילי, אני חושבת להתגייס לחיל השלום, כמו מליסה וקלריסה, ולנסוע למוזמביק לשנה או שנתיים."

היא גם אמרה, "אולי אלך ללמוד משפטים בברקלי."

אבל בילי הבטיח לבוא איתה לאן שתלך.

"תראה, בילי," אמרה, "אני לא חושבת שזה זה."

"זה זה?" אמר בילי. "מה זה זה?"

"לך כבר."

ובילי חזר הביתה מדוכדך.

אך לפני שהגיע התקשרה סינתיה והשאירה הודעה במזכירה האלקטרונית: "בילי, אני אוהבת אותך. לא התכוונתי."

בילי פרץ בבכי.

 

אמא של סינתיה מתערבת

"תחשוב בהגיון, בילי," אמרה אמא של סינתיה לעצמה, במשרדה באמרסון קולג'. "כבר חודשים הפגר נרקב לנגד עיניך. הגיע הזמן להריח אותו. מערכת היחסים שלך עם בתי תלויה לגמרי בנסיבות של זמן מסוים ומקום מסוים, והיא לא יכולה לעמוד במבחן המציאות הרחבה יותר, כמו לימודים לתואר שני ושלישי, ניתוק גיאוגרפי, קידום מקצועי, נישואים וכיוצא בזה. היא בת עשרים ושלוש, רק סיימה תואר ראשון. אתה בין שלושים־ושלוש, חסר מקצוע, חסר עתיד. אתה משחק ברכבות צעצוע."

 

סינתיה מהרהרת

ודאי יש דרך אחרת, חשבה סינתיה, דרך רכה יותר להיפטר ממנו.

 

אמא של סינתיה מהרהרת

במשרדה באמרסון קולג' החלה אמא של סינתיה לחלום בהקיץ, והנה הוא: בילי, פורץ לביתה, פורץ למוחה. אוה, היא תופסת אותו. עצור, שודד! הוא מחייך אליה בביישנות, וקצת בערמה, כמו פריאפוס, וכשאחד מתלמידיה דפק בדלת המשרד וניפץ את בועת החלומות, היתה הפרופסורית רטובה כולה.

 

סינתיה כותבת ספר בראשה ושמו אושר

בעתיד נהיה בילי ואני נהיה חברים הכי טובים. אני אהיה נחמדה מאוד אליו. הוא יהיה כמו אחי הגדול. נלך לרקוד במועדון הקוקונט. נשב בבתי קפה. נדבר. נאמר זה לזה, "הפרידה שלנו לפני כל כך הרבה שנים היתה פרידה לירית ולא דרמטית ולא הותירה ולו רמז של מרירות."

 

בילי מתחיל לתהות

ואולם אצל סינתיה, בעודה מתרחצת, בילי התחיל לתהות. למה היא היתה כל כך קרה אליו? הוא הרגיש את זה בתוכה, כמו קוביית קרח בסוף המנהרה.

סינתיה פקחה את עיניה ויצאה מהמקלחת. היא התיישבה על המיטה, אך סירבה להסתכל עליו.

"סינתיה?" אמר בילי.

"מה." היא הביטה בחלון.

"סינתיה?"

"מה יש, בילי."

"מה קורה?"

 

סינתיה מקיאה על בילי

היא לא יכלה להסתכל עליו. פניו היו נפוחים, דוחים.

אבל למה? היא לא ידעה למה, וגם לא רצתה לדעת. הוא היה מגעיל, הוא היה מגעיל. הוא פשוט היה.

"סינתיה?"

"מה יש, בילי?" היא הסתכלה על הברכיים שלה. "מה אתה רוצה?"

"למה את לא מסתכלת עלי?"

היא לא ענתה לו.

"את כועסת?"

היא הסתכלה על הברכיים שלה.

"תסתכלי עלי," הוא אמר.

אז היא הכריחה את עצמה. היא הרימה את ראשה והנה פניו, עשרים סנטימטר מפניה, והנה הוא מחייך חיוך מטופש עם האף האדום שלו והליחה בגרונו מרשרשת באופן כל כך דוחה. היא הקיאה עליו.

הוא הלך לשירותים לשטוף את עצמו, אחר כך הלכה היא, וכשחזרו לחדר היא אמרה, "יש לי בחילה. זה הדג שאכלתי הערב."

 

סינתיה הולכת לישון

"סינתיה?"

"בילי, בבקשה, אני עייפה. אני רוצה לישון."

הוא רצה לומר לה משהו, למשל שהוא אוהב אותה למרות שהיא מצוברחת.

כל הליחה הזאת בגרונו. משהו לא בסדר, אבל מה? היה לו ים שלם בתוך הראש. כשעצם את עיניו הוא ראה גלים מתנגשים בצוקים.

 

ורמיר פורץ בבכי

בילי הלך שוב לשירותים וירק כמות עצומה של ליחה אל תוך הכיור, כמות מדהימה: ירוק כה טהור, צהוב כה עצוב, זהב כה חום וחמים, אדום כה פצוע, סגול כה שקול, כתום כה טעים, כחול כה שמימי שוורמיר, לו היה רואה את הליחה הזאת, היה פורץ בבכי.

 

בילי עושה אמבטיה

אמבטיה ולישון, בילי.

בילי מילא את האמבטיה ונכנס. הוא נשם נשימה עמוקה וצלל, ונשאר מתחת למים עד ככל שיכול, ושוב, ושוב. כמה מרגיע, כמה חמים, הוא הרגיש כמו דג, שכח מכל הכינים והצפרדעים והדם והדבר ופרעה וקלרה והרופאה המושלמת כמעט ביופייה וגזר הדין המצמית בשפתה וקוביות הקרח של סינתיה, ונתן לכל מה שאינו בילי להתמוסס לו ולהתפוגג. אחר כך צף על הגב, טובל את ידיו במים, והתרכז בשכבה הדקה והמדגדגת המפרידה בין העולם האווירי לעולם המימי, והוא בירך אותה, וליקק אותה, ושתה אותה, והתרכז בגְלוּג גְלוּג גְלוּג של המים הנושקים לאמבטיה.

 

בילי הולך לישון

סינתיה ישנה שינה עמוקה כשבילי נשכב לצדה ונרדם.

 

סינתיה קמה

סינתיה קמה בעשר בבוקר. זה היה סוף השבוע והיא רצתה להמשיך לישון, אבל בילי היה שם והיא לא יכלה יותר. היא צחצחה שיניים ואכלה האני נאט צ'יריוס בקערה גדולה וירדה למכולת לקנות סיגריות, ובסביבות אחת עשרה, משהבחינה שבילי טרם זז ממקומו, היא הקישה על גבו וגילתה לאחר שלוש או ארבע נקישות שהוא מת.