הדבר היפה ביותר בעיר סִיַאמָאנְיָה, – שם לדעת המלומדים המקומיים נגזר מצירוף המילים Ciudad magna [ספרדית: עיר גדולה] – הדבר הראשון שהיו מראים בעיר למבקר הזר היה המועדון. הדבר היפה ביותר במועדון היה הגן, והדבר היפה ביותר בגן היה הבריכה שבמרכזו – מוקפת עצים שלווים, שלא זעו ולא נעו אף במשב הרוח, והוסיפו להתבונן בבבואתם שבמים השוקטים. בעיני המשוררים בני סיאמאניה שפקדו את המועדון לא היה שי יקר יותר מן הישיבה בערבי הסתיו הרוגעים מול הבריכה והבדולח הקשיח של פניה, שעלוות העצים הנשקפת בו הסמיקה זה מכבר בבבואת הכחול הצלול של הרקיע. היה כדאי לחיות בסיאמאניה, ולוּ רק כדי לזכות בעונג כזה.
דבר אחד ויחיד טרד את אורח-החיים השאנן הזה. היו אלה היתושים, שבקיץ ואף בסתיו, הפריעו לחברי המועדון של סיאמאניה. במשך התקופה הזאת של השנה לא היתה בררה אלא להגיף את חלונותיו של חדר הקריאה. מי שיצאו לגן הנפלא נאלצו להצטייד במניפה, ולא כדי להשיב בה רוח, אלא כדי לגרש בה יתושים. עלתה הצעה לצייד בכִילה כל שולחן כתיבה בחדר הקריאה, כך יוכלו הקוראים להוסיף לקרוא בכעין כלוב עשוי מלמלה. לבסוף הגה מישהו את תרופת הפלאים – איכלוּס הבריכה בצפרדעים.
– אין כמו הצפרדעים, אמר, כדי לחסל את היתושים. אלה מטילים את ביציהם בבריכה, במים העומדים, שם הם נולדים, גדלים ומגדלים את צאצאיהם. הצפרדעים ניזונות מהיתושים הצעירים, וכך הן מחסלות את המפגע הזה. יש מקומות שבהם מחזיקים לשם כך זיקיות, ואל תשלו את עצמכם: כדי להילחם בקדחת, במלריה, המקננת בשלוליות, בבריכות ובמים הרדודים שבנהרות עדיף לאכלס אותם בצפרדעים, שיאכלו את יתושי האֲנוֹפֶלֶס, נושאי המלריה, במקום לשתול עצי איקליפטוס, פתרון שכמוהו כציד היתושים ברשת!
וכך התרבו להן הצפרדעים בבריכה היפה של הגן היפה של המועדון היפה של העיר היפה סיאמאניה, למרבה השמחה והעונג של המשוררים ודומיהם. כי זאת לדעת: משוררי המועדון של סיאמאניה היו בַּטְרָכוֹפִילִים[בַּטְרָכוֹפִילִים – יוונית: אוהבי צפרדעים; בַּטְרָכוֹפוֹבִּים – יוונית: שונאי צפרדעים.], אוהבי צפרדעים. כלומר, לא את טעמן אהבו, אלא את מראן בשעה שהן מקפצות או רובצות על גדת הבריכה או על מצוף משייט, וגם את קרקורן אהבו. המשורר רב-ההשראה מכולם הכריז, שאת מיטב האודות, האלגיות והמדריגלים שלו חיבר לאור יום, למרגלות עץ זית ולקול ההמיה – כך הוא קרא לזה: המיה – של הצרצרים המצרצרים, או לעת ליל, על שפת הבריכה של המועדון, לקול ההמיה – גם זאת, התברר, היתה ההמיה – של הצפרדעים המקרקרות. ואכן כתב ספר, שנקרא "צרצורי יום וקרקורי ליל". הוא-הוא שהמציא את המילה קרקור מן הפועל לקרקר, על משקל צפצוף וצרצור שמקורן בפעלים לצפצף ולצרצר. אחריו החרו-החזיקו כל יפי הנפש שוחרי הטבע החולמני והרומנטי. החולמניים היטיבו לחלום לקול קרקור הצפרדעים, ולכן היו בטרכופילים.
אולם נגד החולמניים התייצבו הישנוניים, כלומר אלה שהשתוקקו לישון ולא לחלום – אנשים מעשיים, שקרקור הצפרדעים הפריע להם הרבה יותר מזמזום היתושים ואפילו מעקיצותיהם. כיוון שהיו אמונים על חשיבה מדעית ולא הוצגו לפניהם כל נתונים סטטיסטיים השוואתיים, לא נטו להשתכנע שהצפרדעים הן שמחסלות את היתושים. אין זה מן הנמנע, אמרו, שיש סיבה אחרת להיעלמותם של היתושים מאז הופיעו הצפרדעים. לפיכך, הצהירו הישנוניים, כלומר הנפשות המדעיות, שהם בַּטְרָכוֹפוֹבִּים. על אלה נוספו השחמטאים, שגם אותם הטרידו הצפרדעים יותר מן היתושים, ולעומתם הקוראים, שאותם הטרידו הצפרדעים פחות מן היתושים. השחמטאים היו אפוא בטרכופובים, ואילו הקוראים היו בטרכופילים.
– חוץ מזה, – נזעק אדון רֶסְטִיטוּטוֹ, מנהיג הבטרכופובים – קרקור הצפרדע הוא רעש המוני, כפרי וקרתני, שאינו נאה ויאה לעיר, לא כל שכן לעיר ממעלתה של סִיַאמָאנְיָה. אילו הפריעו את שנתנו שאון החשמלית או שקשוק הרכבת, ניחא! אבל צפרדעים?!… קולן הוא רעש כפרי! כפרי ולא תרבותי! הצפרדע היא חיה קרתנית!
– זו חיה מהודרת לתפארת! – צרח אדון אֶרְמִינִיוֹ, משורר הקרקורים. ציירי יפן, אף שאינם צפרדעים, לא פעם ולא פעמיים בחרו בצפרדע כדוגמנית. והרי לך כאן אדון סֶפֶרִינוֹ, איש מדע מובהק, שלמרות זאת מחזיק במרפסת של חדר השינה שלו גיגית מלאה צפרדעים.
– הן משמשות אותי כברומטר, הודה והתוודה אדון סֶפֶרִינוֹ. כיוון שאני עוסק במטאורולוגיה, הן שוכנות אצלי על סולם קטן שיוצא מהמים, וכך הן חוזות למעני את מזג-האוויר.
– אם זה כך… ניחא! – אמר מר רסטיטוטו – אבל…
מדי יום ביומו נתגלעו חילוקי-דעות כאלה בין בטרכופילים לבין בטרכופובים, וחילוקי-הדעות הידרדרו והיו לקטטות של ממש. הבטרכופובים רדפו את הצפרדעים, ואילו הבטרכופילים התגייסו להגנתן. בכל פעם שהצליחו הרודפים לצוד צפרדע והוציאו אותה להורג, היו הבטרכופילים, שהיוו את הרוב, חונטים אותה ומציבים אותה להלל ולתפארה באולם התצוגה. עם רדת הלילה, כשהחלו הצפרדעים לקרקר, נשמעו מן העבר האחד הקריאות: "שישתקו כבר!", ומן העבר האחר: "שישירו עוד ועוד!", ואנשי שני המחנות אף החליפו מדי פעם מהלומות.
היו גם מי ששׂשׂוּ אלי קרב והצטרפו לַנִּצִּים, אף-על-פי שהמחלוקת עצמה לא עניינה אותם כהוא זה. אחד מהם חיקה להפליא את קרקור הצפרדע, ולא החמיץ שום הזדמנות לשאת את קולו ברינה. הבטרכופילים התמחו בהשמעת קרקורים.
ישיבות מועצת המועדון תכפו וסערו, ונושא השיחה בהן היה תמיד הבעיה הבטרכית. היו ישיבות שהסתיימו בקריאות דוגמת: "יחי המדע! הבוז לאמנות!" ולעומתן אחרות שקראו בהן "תחי האמנות! הבוז למדע!", שכן הגיעו הדברים לידי כך – צחוק הגורל של היגיון התשוקות! – שהבטרכופיליוּת זוהתה עם התפיסה האמנותית, והבטרכופוביה עם התפיסה המדעית, כך ששתי התפיסות לא יכלו לעלות בקנה אחד.
באחת הישיבות קם לבסוף בורר ומיישב מחלוקות, ואמר:
– רבותיי חברי המועצה: תמיד אפשר להתפייס. לצפרדע יש ערך מדעי. היא משמשת לניסויים בתחום הפיסיולוגיה. הבה נביא מיקרוסקופים ומכשירים טכניים אחרים – נקריב מספר מוגדר של צפרדעים לטובת המדע, ובתמורה יוסיפו שאר הצפרדעים לקרקר כבנות-חורין.
– לעולם, לעולם, לעולם לא! – זעק אדון ארמיניו, המשורר – להשפיל את הצפרדע ולראות בה רק כלי מחקר! כאילו היתה חזרזיר ים או שפן ניסיונות!… לעולם לא! צפרדעי מעבדה? לא יעלה על הדעת! ברגלי צפרדעים נאכיל אתכם לפני שנקבל הצעה שכזאת!
– במילים אחרות, – אמר אדון רסטיטוטו בלגלוג – תסכים לאכול צפרדעים, אבל תסרב להקריב אותן על מזבח המדע?
– בהחלט, – השיב לו הפייטן – הרבה יותר מכובד להיאכל מלשמש שפן ניסיונות בשירות המדע. אני מעדיף שאוכלי-אדם יעשו ממני קציצות ויבלעו אותי שלם בִּמקום שאנתרופולוגים יקרעו אותי לגזרים כדי לעמוד על טיבי. הבוז למדע!
– הבוז למדע! – צעקו הבטרכופילים, וחלקם החלו לקרקר במקהלה.
תוצאות הבחירות למועצת המנהלים הוכרעו בדרך כלל על חודו של קול. הוגשו כמובן מועמדות בטרכופילית וגם מועמדות בטרכופובית, ועל אלה נוספו נציג התומכים בפשרה ונציגי הצירופים השונים והמשונים שבין שתי העמדות. אלה כאלה שקדו לגייס לשורותיהם תומכים ואוהדים בחוצות העיר, וסיאמאניה כולה נחלקה לשני מחנות גדולים. לכל מחנה היו שני ביטאונים, האחד רציני והאחר סטירי. הרציניים נקראו "הבטרכי" ו"האנטי-בטרכי", והסטיריים – "הצפרדע" ו"היתוש". כל אימת שנתקלו הבטרכופילים בבטרכופובים, היו פוצים את פיותיהם ומשמיעים "קרו, קרו, קרו!", וחברי הקבוצה היריבה היו מחקים לעומתם זמזום יתושים: "בזזזזז!", עד שהיתה פורצת תגרה. לכל בטרכופיל היתה במרפסת ביתו גיגית מלאה צפרדעים. הבטרכופובים, לעומת זאת, נהגו בהיגיון ולא גידלו במרפסותיהם יתושים.
סוף כל סוף הגיע מועד אותה ישיבה היסטורית, שבה מצאה המועצה פתרון למשבר. יותר משלוש שעות ארכה הישיבה, ואדון ארמיניו, משורר הקרקורים מן הצד האחד, ואדון רסטיטוטו, מדען הסטטיסטיקות מן הצד האחר, לא נסוגו מעמדותיהם.
– בעיניי עדיף שלא תהיה בריכה כלל משתהיה בריכה בלי צפרדעים, – זעק לבסוף המשורר – עם צפרדעים או לא כלום!
איש לא הזדעזע לשמע הרעיון הנורא שהבריכה – שעליה היתה גאוות הגן, שעליו היתה גאוות המועדון, שעליו היתה גאוותה של סיאמאניה – תיעלם. כל כך גדולות היו התרעומת ומפח-הנפש שהצטברו בנפשות הנוכחים.
– ואני – הצהיר אדון רסטיטוטו נחרצות – מעדיף שלא תהיה בריכה כלל משתהיה בריכה עם צפרדעים. בלי צפרדעים או לא כלום!
אז קם אדון סוקרטס – הפילוסוף, שאולי לא הועיד את עצמו לפילוסופיה אלא כדי לתת תוקף לשמו ועד כה נזהר שלא לנקוט עמדה כלשהי, – ואמר כך:
– הגיעה השעה, רבותיי חברי המועצה, שתתערב בעניין הפילוסופיה, שהיא הסינתיזה של האמנות ושל המדע. סוף כל סוף כולנו תמימי דעים בדבר אחד – בטרכופילים, בטרכופובים ונייטרלים. עם צפרדעים או לא כלום! – אמרו אלה. בלי צפרדעים או לא כלום! – השיבו האחרים. לשתי הדילמות האלה, רבותיי, יש מכנה משותף אחד, והוא: לא כלום! כולנו תמימי דעים באשר ללא כלום שבברֵרות האלה. זהו ניצחון הדיאלקטיקה. נסלק אפוא את הבריכה! והוא התיישב.
– לסלק אותה! – קראו אחדים.
– לסלק אותה! – השיבו האחרים לקריאותיהם.
כך סולקה מהגן היפה של המועדון היפה של העיר היפה סיאמאניה הבריכה שייפתה אותו.
אולם למן אותו יום מתהלכים חברי המועדון של סיאמאניה אבלים וחפויי ראש. נדמה שהחיים נטשו את המועדון לאנחות: גנו אינו אלא בית-עלמין של זיכרונות, והכול נאנחים בכל פעם שהם נזכרים בערגה בימים שנאבקו בחירוף נפש בטרכופילים ובטרכופובים אלה באלה. אף שהבריכה אינה קיימת עוד, הטרדות היתושים עומדות בעינן. אבל אין צל של ספק, שתיכון שם בריכה חדשה – השבח לאל! – וגם את המאבקים הבטרכיים ישיבו על כנם.
