ביצירתו “בגינדה”, עסוק שוכרי אלמבח’ות, הסופר התוניסאי, באותן שאלות וסוגיות שחשף בפני הקוראים כבר ביצירתו הידועה “האיטלקי”, שזכתה בפרס הספר הערבי היוקרתי בשנת 2015. שאלות וסוגיות אלו קשורות לדור שהיה מעורב בפוליטיקה מתוך הדחף לחולל שינוי והשאיפה לחיות במולדת שמקדשת ערכים הומאניים שמבוססים על צדק ורחוקים מעריצות ומקיצוניות דתית. אולם, בני הדור הזה היו עדים להתמוטטות האידיאולוגיות שהניעו אותם, ובמהרה מצאו את עצמם מול מראה ששיקפה את אכזבותיהם, הן במישור הפרטי והן במישור הקולקטיבי.
ברומן “בגינדה” בוחר אלמבח’ות במסגרת עלילתית שונה מזו שאימץ ביצירתו הקודמת, “האיטלקי”. הוא נעזר במוטיב התחקיר העיתונאי כתחבולה נרטיבית אשר דורשת מהקוראים תשומת לב רבה לכל פרט בעלילה. מן ההתחלה, מכניס אותנו אלמבח’ות אל עולמותיה של העלילה המסתורית, ויחד עם המספר אנו חווים את בלבוליו ואת הלהט והדחף שלו לחשוף את הסיבות מאחורי היעלמותו הפתאומית של “בגינדה”– האייקון של עולם הכדורגל העממי, או “פֶּלֵה” התוניסאי.
הקורא יכול לראות באישיותו של בגינדה, פנים רבים של עולם הכדורגל הטוניסאי שנחרט בזיכרון הקולקטיבי, או אפילו ייצוג של חלק מ”ילדי השכונה” בעלי מיומנוית מרשימות במגרש הכדורגל. הקורא עשוי להשתכנע שאכן “בגינדה” הוא דמות אמיתית ויכול לפנות לסופר עצמו ולשאול אותו אם הוא מכיר אותו? ומכאן נובעת הייחודיות של מבח’ות, מאז יצירתו “האיטלקי”, כשהוא משריש את הדמויות שלו אל תוך המציאות ומצליח לשכנע את הקורא במהימנותן. הסופר מאמץ את התחקיר העיתונאי כמסגרת כללית שהמטרה מאחוריה היא לחדור אל העולם אחורי הקלעים של הכדורגל, ששזור בעולם הצללים של הפוליטיקה, אך גם מהווה מעין מסע אל ההיסטוריה של טוניסיה בתקופת חילופי המשטרים, כשבגינדה הוא קורבן של תקופת מעבר זו, כמו קורבנות אחרים שנעלמו בשתיקה ובלעה אותם השכחה.
תרגום: איציק שניבוים
כיצד החלה הפרשה? הפרשה החלה בדרך מקרה. היה יום ראשון בערב ולא היתה עבודה קשה באותו יום. הגיליון של יום שני מוקדש ברובו לתחקירים וראיונות ולכתבות מקומיות מוכנות מראש, ולעיתים קרובות אני רק עובר באופן כללי על התיקונים שהכניסו עמיתים אחרים שלי יום או יומיים לפני כן.
על פי זיכרוני, לא התקיימו באותו יום ראשון משחקים במסגרת האליפות, מסיבות שאיני זוכר כרגע, וגם החומר שנועד למלא את מוסף הספורט של יום שני הצטמצם להערכה של התחרויות הקודמות, כמה ניתוחים טכניים של הסבבים שקדמו, הצצה לאליפויות האירופיות, וריאיון ארוך עם יושב ראש התאחדות הכדורגל התוניסאית. הריאיון נסב על הוויכוח שהתנהל בעניין התוכנית לעבור לשיטת המקצוענים או החובבים למחצה, שנקראה "שיטת הלא-תחביב", על הבעיות של הכדורגל התוניסאי ועל הדרכים להשיב את הנבחרת הלאומית לתהילתה אחרי ההידרדרות במשחקי האליפות בתוניסיה ושרשרת האכזבות במאמץ להגיע לגביע העולם לאחר ההשתתפות המיתולוגית בקרב הגבורה בארגנטינה כך מכונה משחקה של נבחרת תוניסיה נגד נבחרת מקסיקו במשחקי גביע העולם שנערכו בארגנטינה בשנת 1978, ושבמהלכם השתתפה נבחרת תוניסיה לראשונה בתחרויות גביע העולם. , אני זוכר זאת היטב, משום שעד היום אני שומר אצלי עותק של הגיליון השלם של העיתון. איך לא, אחרי המהומה שהגיליון ההוא חולל?
באתי אל מערכת העיתון ובידי ידיעה בלעדית על בּגינדה. הייתי בטוח ששום עיתון לא יפרסם אותה לפנינו, משום שהעיתון יוצא ביום שני על פי היתר מיוחד של משרד ההסברה, ואילו שאר עיתוני יום שני הם שבועונים שכמעט מוכנים כבר בשבת או ביום ראשון בבוקר, בשל המחסור בבתי דפוס. אחדים מהם אף מודפסים בבית הדפוס של עיתוננו. גם אם נניח שהידיעה הגיעה אל העיתונים המתחרים, לי היה על הפרשה מידע שהיה ידוע רק לי, ואיש זולתי לא יכול להשיגו.
כשמסרתי לראש מדור הספורט בעיתון את נוסח הידיעה הבלעדית הוא נדהם וביקש מ"אדון חסן", הממונה על הקלדנים והמופקד על התיאום עם המעצב הגרפי ועם בית הדפוס, להורות למעצב למקם את הידיעה בחלק העליון של העמוד הראשון – גם הוא, כמוני, חשב שהיא חשובה ובלעדית, ותמשוך קוראים חובבי ספורט וגם קוראים שאינם חובבי ספורט. אבל הוא ביקש ממני להמתין זמן מה עד שיגיע טלקס מסוכנות הידיעות "תוניסיה אפריקה". הוא שיער שידיעה כזו תתקבל ללא ספק בסוכנות, גם אם לא תכלול כמה פרטים בלעדיים שהשגתי.
וכאן בדיוק מסתתרת יד המקרה. באותו בוקר הלכתי כהרגלי לקפה "חאג' שמנטטו" ב"בּאבּ אלג'דיד" כדי להיפגש עם הידידים והאנשים היקרים ועם תושבי השכונה, שכן אף על פי שעזבתי את "בּאבּ אל-ג'דיד" לפני שנים ועברתי לגור בשכונת "בּארדו", לא ניתקתי את הקשר עם השכונה ועם החברים בני גילי. בביקור השבועי שלי הייתי הולך לדרוש בשלומו של חאג' מחמוד, אבי, הייתי נפגש עם אחותי הצעירה יסר ושומר על קשר עם אמי זיינבּ ועם אחיותיי. הייתי סבור שאף על פי שאני הכבשה השחורה בחצרו של חאג' מחמוד, כדברי אמי, קצת חברותיות לא גורעת מעצמאותי, שבה אני נאחז בציפורניים, ולא פוגעת בחירותי לחיות הרחק מן הצביעוּת והלחצים המשפחתיים.
בבית הקפה דיברו הכול על מה שאירע לבּגינדה, הכוכב האהוב שלהם והשחקן המוכשר, בן השכונה השכנה. הם היו גאים בו אף על פי שהיה השייך ל"איחוד התוניסאי", בעוד שרוב בני שכונת "בּאבּ אל-ג'דיד" היו אוהדים נלהבים של "המועדון האפריקני". בּגינדה עצמו נמנה עם יקירי "המועדון האפריקני", כמו רוב בני שכונת "מעקל א-זעים". על כל פנים, "האיחוד התוניסאי" לא היה קבוצה שנדרש מאיתנו להתחרות ולהיאבק בה עד כדי שנאה הדדית, כמו קבוצת "בּאבּ סוויקה", "תקוות הספורט התוניסאית".
הכול הצטערו על מה שקרה, והיו שהבטיחו מתוך תחושת קנאות לנקום בבני השכונות הסמוכות. החלו ניחושים בנוגע למבצעים ולמניעיהם, לסיבות ולגורמים. לאוזניי הגיעו פיסות מידע סותרות וכל אחד טען שגרסתו היא הנכונה ללא כל ספק. כל אחד דיבר כאילו נכח באירוע, הטיח האשמות ותיאר את התקיפה בדיוק נמרץ ופירש אותה כיודע דבר. האזנתי לכולם בתדהמה וניסיתי להבין ולהשוות בין הגרסאות והסיפורים ולבודד גרעין של אמת מתוך הגוזמאות וההפלגות והטענות, לדלות מידע מוכח שאומת ממקורות שונים. רשמתי בפנקסי הקטן שהיה עמי בכל מקום את נקודות המחלוקת, ואפילו את הגוזמאות. ולולא חששתי להאריך, הייתי מציג אותן כאן, לאחר שמצאתי אותן בתיק בּגינדה השמור אצלי.
אבל פיסת המידע החשובה ביותר הגיעה אלי בקפה "חאג' שמנטטו", ומי שסיפק לי אותה בדרך אגב היה חבר לספסל הלימודים, בן השכונה, שעובד במשרד הנוער והספורט, בלשכת כבוד השר, ומשמש יועץ לענייני הכשרה ותוכניות לימודים במוסדות ההשכלה הגבוהה בתחום הספורט. הוא אמר לי שבאותו יום, שהיה יום המנוחה השבועי, הוא זומן לפגישה דחופה עם השר לדיון בתקרית בּגינדה.
במשרד סברו הכול, על סמך מידע ביטחוני, כנראה, שאין זה אירוע סתם, אלא ניסיון התנקשות במלוא מובן המילה, והדבר שממנו חששו יותר מכול היה שלניסיון ההתנקשות הזה יש השלכות החורגות מתחום הספורט. דבריו של מונסף אל-ח'וזאמי עוררו מבוכה רבה ותהיות שהוא פירט באוזניי בתום הישיבה שנמשכה כשלוש שעות ובמהלכה יצא השר מכליו, הטיח האשמות בכל הנוכחים, ובהם האיש מספר אחד בהתאחדות הכדורגל התוניסאית, היושב ראש הצעיר והמצליח עימאד בּלח'וג'ה. הישיבה היתה סוערת ויושב ראש האגודה, איש בעל השפעה, לא נמנע מלהשיב לשר בחריפות והאשים אותו במעמד כל הנוכחים בשיטיון ובהזיות. הוא איים שיעלה את הנושא אישית בפני"הלוחם הדגול" כך כונה חביב בורגיבה, נשיא תוניסיה דאז, שנחשב ל"אבי האומה התוניסאית". , משום שאינו מסכים שיטילו ספק ביושרו והוא שומר לעצמו את הזכות לתבוע את השר למשפט. לאחר מכן עזב את הישיבה בזעם, ללא בקשת רשות מהשר, ואם לא די בכך, טרק את דלת חדר הישיבות בכוח, תוך כדי מלמול דברים שאמנם לא היו ברורים כלל אבל היה אפשר להבין שהוא מגדף את השר ומשתמש במילים גסות ומחוצפות ובניבולי פה שאינם הולמים את המקום. לשמע הדברים נתקף השר היסטריה – הוא צעק והשתולל שלא לפי כבודו והשמיע באוזני הנוכחים ביטויים משפת הרחוב. בקהל ישבו יושב ראש התאחדות הכדורגל התוניסאית, יושב ראש הוועד האולימפי התוניסאי, קצין בכיר בכוחות הביטחון, וכן מספר מנכ"לים במשרד הספורט ויועצים בלשכת השר.
כל זה נודע לי לפני שהגעתי למערכת. מיד בהגיעי ניסחתי את הידיעה, ומסרתי את הנוסח הראשוני לראש מדור הספורט, מר עז א-דין אל-ג'עאיבי. הוא אהב את הידיעה, הן משום שהיתה סקופ והן בזכות הניסוח. הוא פנה אלי בצרפתית הצחה שלו: "אתה תעשה חיל בעולם העיתונות, ילד. כל הכבוד! מדהים!" אבל הוא פתח פנקס ישן וביקש ממני להתקשר למזכיר הכללי של מועדון "האיחוד התוניסאי", ליושב ראש קבוצתו של בּגינדה ליושב ראש התאחדות הכדורגל התוניסאית, למאמניו של בּגינדה בקבוצתו ובנבחרת הלאומית, לשם בירור נוסף עם המזכיר וכדי לקבל תגובות מן האחרים על מה שהתרחש.
איש מאנשים האלה לא רצה לדבר: המזכיר הכללי הכחיש את הידיעה מכול וכול; יושב ראש הקבוצה ניתק את הטלפון ברגע שהבין שאני עיתונאי; יושב ראש ההתאחדות טען שאין לו מושג על הפרשה ואמר שאינו יודע מה התרחש בישיבה עם שר הספורט, למרות שהתעקשתי שוב ושוב שהוא נכח בה. המאמנים מילאו פיהם מים בטענה שאינם יודעים כלום.
