תרגום: אדם בלומנטל
בגיל ההוא הייתי רק ילד ולילדים בדרך כלל אין דעות קדומות, אם כי רובם לא ממש מבינים למה הם יושבים ליד שולחן עץ ולצדם ילקוט מלא מחברות ועטים, מקשיבים לדברים של אדם זר שהוא לא אבא ולא אמא שלהם. ואפילו שהם לא יודעים למה הם חייבים ללכת לבית ספר ללמוד, הם עושים את זה בלי לחוש שנאה, בלי לנטור טינה לאף אחד, ורק מוחים מדי פעם בצווחות משולהבות או בצרחות זועמות שהולכות ודועכות ככל שהימים חולפים. רוב הזמן הקשבנו בשתיקה לאיש עם שיער משוח בג'ל ועניבה רפויה שדיבר אלינו ברוך והסתובב בין השולחנות בזמן שאנחנו, הילדים, עקבנו אחריו במבט משתומם. אף פעם לא התרגלנו עד הסוף לסגנון המוגזם שלו, אפילו שכבר למדנו אצלו כמה שנים בבית ספר השכונתי הצנוע. לאמיתו של דבר, היינו טיפשים, כי עכשיו, כעבור כל כך הרבה שנים, קשה לי להאמין שלא עלה על דעתנו להתנגד לכל מה שהמורה הורה לנו לעשות. יום אחד הוא החליט שכדי לחגוג את יום האם, כל תלמיד יצטרך להשיג צמר ומסרגה ולסרוג כובע צמר לחמם את ראשן של האימהות. אני ידעתי שאבא שלי לא יסכים לזה, שהוא לא יוכל לראות את הילד שלו סורג את השטות הזאת בלי לחשוב שאני נעשה מתרומם. אז ביקשתי, כמו תמיד, את התמיכה של אמא שלי, והיא שיתפה פעולה, כמובן. היא קנתה שלוש פקעות של צמר צהוב חרדל, מנגנון מפלסטיק כתחליף למסרגה וגליל של חוט לבן.
את הערבים שבהם בעטתי כדורים לקיר מתקלף בסמטה ליד הבית ואז התיישבתי על הכדור להביט במכוניות החולפות בזמן שניסיתי לחשוב על סיבה משכנעת לכך שהאיסור ללכת לפארק לשחק עם ילדים אחרים מוצדק, את הערבים האלה החלפתי בישיבה בחדר שלי ובסריגת כובע צמר לאמא. ואני לא מתלונן, אבל הייתי מעדיף לא להיאלץ להסתתר, הרי בסופו של דבר זאת היתה רק מחווה נדושה של המורה, ואבא שלי בעצמו שלח אותי לבית ספר הזה, לא? אני עדיין זוכר איך הוא הניף את אגרופו הקמוץ באוויר והכריז שהוא הולך להרוג את המורה המזדיין הזה שמשחית את הבן שלו וגורם לו לסרוג כמו ילדה קטנה. "בשביל זה אני נוהג בחשמלית עשר שעות ביום?". אבל אמא שלי הגנה עלי, לא כמו שרציתי – במרץ ובנימוקים שיגרמו לו להבין שזה לא כזה עניין – אלא בהיסוס, כי גם היא פחדה מהזרועות החסונות והמבט השפל של הגבר הזה, שאיים עלינו בצעקות והראה לנו את נחת זרועו רק כדי להוכיח שהוא יכול להרוג אותנו מתי שהוא רוצה. הטעות שלי היתה לספר את זה לאח שלי ולבקש ממנו שלא יגיד כלום לאבא, שבאותו חודש נבחר להתמודד לתפקיד באיגוד לתחבורה חשמלית. זאת היתה טעות חמורה משום שאח שלי, פחדן פי כמה מאמא וממני, החליט שזה רעיון טוב ללכת עם הצד החזק, אפילו אם זה אומר להסגיר אותנו; וזה מה שהוא עשה, ביום שבו אבא שלי כיסה את כל הבית בעלונים שהופיע בהם השם שלו בקטן, אחרי המזכיר הכללי והגזבר; הוא הדביק את העלונים על כל הדלתות בבית, משני הצדדים, על הקירות, על המקרר וגם על החלונות, כדי שהעוברים והשבים יראו שהמשפחה מתקדמת, שאבא שלי לא מתכוון להיות נהג כל החיים שלו ושהגיע הזמן שיתחילו לכבד אותנו – בני משפחת פדנלי.
אני לא יודע למה אמרתי לו פתאום את הדבר הזה. נפלט לי. אמרתי לו, כאילו הפה שלי שייך למישהו אחר, "תפסיק לזיין לי את המוח, בבקשה". לא האמנתי. גם הוא ואמא לא, ואפילו לא אח שלי, שצפה בנו מדלת החדר שלו, "תפסיק לזיין לי את המוח, בבקשה". הייתי כל כך מופתע, שהסטירה לא כאבה לי, וגם לא הבעיטה מאחורה או המשיכה בשיער וההטחה ברצפה. לו כאב יותר ההפסד בבחירות שבגללו ימשיך להיות נהג, סתם נהג מחורבן שהבן שלו סורג כובעי צמר. ובזמן שאנחנו, המשפחה שלו, הסרנו את כל העלונים ששבוע לפני כן הודבקו בכל הבית, הוא הביט מבעד לחלון, לסתו קפוצה מרוב כעס, אגרופיו קמוצים. מי יודע אילו מחשבות עלו בדעתו? אני חשבתי רק מה אגיד למורה כשהוא ישאל אותי איפה הכובע הסרוג. "תפסיק לזיין לי את המוח, בבקשה", אני אגיד לו, כמו שאמרתי לאבא שלי.
בלילה, אחרי שהסרנו את העלונים מהקירות, שמעתי יללות מהחדר של ההורים שלי. קמתי והצמדתי אוזן לדלת החדר שלהם; אח שלי עמד מאחורי והקשיב גם הוא לבכי שלו ולדברי הנחמה שלה: "אלוהים יודע מה הוא עושה, אסור לקלל אותו". הוא בוכה כמו מתרומם, חשבתי, אבא שלי בוכה כמו מתרומם. אח שלי פער את העיניים, ורעד מפחד כי הוא אף פעם לא שמע את אבא בוכה; ואני הייתי מרוצה, יותר טוב מזה לא היה יכול לקרות לי באותו רגע, אמא שלי צדקה, אלוהים באמת יודע מה הוא עושה. למרות החושך המוחלט, ידעתי שאח שלי מסתכל עלי, הרגשתי את עיניו הלחות מדמעות. ירקתי לרצפה, פעמיים, והרגשתי איך אוויר חדש ממלא לי את הריאות. שתי יריקות, אחת בשביל אחי ואחת לכבוד אבא שלי, שבכה כמו מתרומם.
*דימוי: וון ג'ין @willevs_art
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.