צוהרי חורף בהירים… צינת כפור חזק, מתפצפץ, התלתלים בצדעיה והפלומה מעל לשפה העליונה של נדינקה, שמשלבת ידה בזרועי, מתכסים בכפור הכסוף. אנחנו עומדים על הר גבוה. למרגלותינו ועד לאדמה ממש משתרע מישור תלול, שהשמש מביטה בו, כמו בראי. לידנו מזחלת קטנה, מרופדת בבד אדום בוהק.

"בואי נגלוש למטה, נָדֶזְ'דָה פֶּטְרוֹבְנָה!" אני מתחנן, "רק פעם אחת! מבטיח לך, אנחנו נשאר בריאים ושלמים." אבל נדינקה מפחדת. החלל כולו, מהעדרליים הקטנים שלה ועד סוף הר הקרח, נדמה לה כתהום נוראית ועמוקה לאין שיעור. נשימתה נעתקת והיא מחסירה פעימה, כשהיא מביטה מטה, כשאני רק מציע לשבת במזחלת, אבל מה יקרה, אם היא תעז לעוף לתוך התהום! היא תמות, תשתגע.

"אני מתחנן," אני אומר. "אין מה לפחד! תביני כבר, זהו מורך לב, פחדנות!" נדינקה מוותרת לבסוף, ואני רואה בפניה, שהיא מוותרת תוך סכנה לחייה. אני מושיב אותה, חיוורת ורועדת, בתוך המזחלת, כורך את ידי סביבה ויחד איתה נופל אל התהום.

המזחלת טסה כמו קליע. האוויר המשוסף מכה בפנים, מילל, שורק באוזניים, קורע, צובט בכאב מרוב כעס, רוצה לנתק את הראש מהכתפיים. קשה לנשום מרוב לחץ האוויר. נדמה כי השטן עצמו כרך סביבנו את טלפיו וגורר אותנו תוך נהמות לגיהינום. כל הדברים מסביב מתמזגים לכדי פס רץ ארוך אחד מהיר מאוד… עוד רגע קט, ונדמה – שנכלה!

"אני אוהב אותך, נדיה!" אני אומר בחצי קול. 

המזחלת הולכת ומאטה את דהרתה, יללת הרוח וזמזום הקורות כבר אינם מפחידים כל כך, הנשימה מפסיקה להיעתק, ושנינו למטה סוף סוף. נדינקה לא יודעת את נפשה. היא חיוורת, נושמת בקושי… אני עוזר לה להתרומם. "לא אסע שוב בעד שום הון", היא אומרת ומביטה בי בעיניים פעורות, מלאות אימה. "בעד שום הון שבעולם! כמעט מתּי!"

מעט לאחר מכן היא חוזרת לעשתונותיה וכבר מביטה בעיניי בשאלה: האני זה שאמרתי את אותן ארבע המילים, או שרק נדמה לה ששמעה אותן בשאון הסער? ואילו אני עומד לידה, מעשן וסוקר בתשומת לב את הכפפה שלי. היא משלבת את ידה בזרועי, ואנחנו מטיילים ארוכות ליד ההר. החידה, כך נראה, לא נותנת לה מנוח. הנאמרו אותן המילים או לאו? הן או לאו? הן או לאו? זאת שאלה של אהבה עצמית, של כבוד, של חיים, של אושר, שאלה חשובה מאוד, החשובה ביותר בעולם. נדינקה מציצה בפניי במבט חודר, בקוצר רוח, בתוגה, היא עונה לא לעניין, מחכה שמא אני אתחיל לדבר. הו, אילו תמורות מרצדות על הפנים המתוקים האלה, איזה משחק! אני רואה, היא נאבקת בעצמה, היא צריכה לומר דבר מה, לשאול דבר מה, אך אינה מוצאת מילים, היא נבוכה, מפחדת, השמחה מפריעה לה…

"אתה יודע מה?", היא אומרת, בלי להביט בי. "מה?" אני שואל. "בוא עוד פעם… נתגלש". אנחנו מטפסים בסולם על ההר. שוב אני מושיב את נדינקה החיוורת והרועדת בתוך המזחלת, שוב אנחנו טסים לתוך תהום איומה, שוב הרוח שואג ומזמזמות הקורות, ושוב בתוך שיא התעופה הרועשת אני אומר בחצי קול.

"אני אוהב אותך, נדינקה!"

 כשהמזחלת נעצרת, נדינקה מקיפה במבטה את ההר, שזה עתה גלשנו ממנו, לאחר מכן מביטה ארוכות בפניי, מקשיבה היטב לקולי, האדיש ונטול הרגש, וכולה, כולה, אפילו מחמם הידיים והברדס שלה, כל דמותה הקטנה מבטאים תמיהה גדולה מאוד. וכתוב על פניה:

"מה העניין? מי הגה את המילים ההן? הוא, או שרק נדמה היה לי ששמעתי?" חוסר הוודאות הזה מטריד אותה, היא מאבדת את אורך הרוח. הילדונת המסכנה אינה עונה לשאלות, מזעיפה פניה, עוד מעט תפרוץ בבכי. "אולי נלך הביתה?" אני שואל. "אבל אני… הגלישה הזאת דווקא מוצאת חן בעיניי," היא אומרת ומסמיקה. "אולי נסע עוד פעם?" הגלישה הזאת "מוצאת חן" בעיניה, אך לפי שעה, כשהיא מתיישבת במזחלת היא חיוורת, כמו בפעמים הקודמות, נושמת בקושי מרוב פחד, רועדת.

אנחנו יורדים בפעם השלישית, ואני רואה, איך היא מביטה בפניי, עוקבת אחרי שפתיי. אבל אני מצמיד מטפחת לשפתיי, משתעל ו – כשאנו מגיעים למרכז ההר, מספיק לפלוט: "אני אוהב אותך, נדיה!" והחידה נשארת חידה! נדינקה שותקת, חושבת על משהו… אני מלווה אותה ממרכז ההחלקה לביתה, היא משתדלת ללכת לאט יותר, מאטה את צעדיה ועודנה מחכה, שמא אגיד לה את אותן המילים. ואני רואה, כמה סובלת נשמתה, ואת העבודה המאומצת על עצמה, כדי לא לומר:

"לא ייתכן שאמר אותן הרוח! ואיני רוצה, שיגיד את זה רוח!"

בוקר למחרת אני מקבל פתקה: "אם תלך היום למרכז ההחלקה, בוא לאסוף אותי. נ." ומיום זה אני מתחיל ללכת למרכז ההחלקה עם נדינקה מדי יום, ובעת התעופה מטה במזחלת, בכל פעם אני הוגה בחצי קול את אותן המילים: "אני אוהב אותך, נדיה!"

עד מהרה נדינקה מתרגלת למשפט הזה, מתרגלת כמו ליין או לאופיום. היא לא יכולה לחיות בלעדיו. אמנם, זה עדיין מפחיד לעוף מההר, אבל כעת כבר הפחד והסכנה מוסיפים קסם מיוחד למילות האהבה, מילים, שנותרות חידה כמו מקודם וטורדות את הנשמה. החשודים הם עדיין אותם השניים: אני והרוח… מי משנינו מתוודה על אהבתו בפניה, אינה יודעת, אולם, כפי הנראה, זה כבר לא משנה לה; לא משנה מאיזה כד לשתות – העיקר להיות שיכורה.

פעם בצהרי יום אחד, הלכתי למרכז ההחלקה לבדי; התערבבתי בתוך ההמון, וראיתי את נדינקה מתקרבת אל ההר, מחפשת אותי בעיניה… לאחר מכן עלתה בחששנות במעלה הסולם… מפחיד לה לנסוע לבדה, הו, כמה מפחיד! היא חיוורת, כמו שלג, רועדת, היא הולכת כמו נידונה למוות, אבל הולכת, הולכת, בלי להביט לאחור, בהחלטיות. היא, כפי הנראה, החליטה, לבסוף, לבדוק: האם יישמעו אותן המילים המדהימות והמתוקות, כשאיני שם? אני רואה כיצד היא, חיוורת ובפה פעור מרוב אימה, מתיישבת במזחלת, עוצמת את עיניה, נפרדת לעולמים מהאדמה, יוצאת ממקומה… "זזזזז…" מזמזמות הקורות. איני יודע אם נדינקה שומעת את אותן המילים… אני רואה רק, כיצד היא מתרוממת מהמזחלת, כולה מותשת וחלשה. ורואים בפניה, שהיא עצמה אינה יודעת, אם שמעה משהו או לאו. הפחד, בעת שגלשה מטה, נטל ממנה את היכולת לשמוע, להבחין בצלילים, להבין…

אך הנה מגיע מרץ, החודש האביבי… השמש הופכת לנעימה יותר. הר הקרח שלנו הופך כהה, מאבד את זוהרו ונמס לבסוף. אנחנו מפסיקים להתגלש. אין לנדינקה המסכנה יותר איפה לשמוע את אותן המילים, וגם אין מי שיאמר אותן, משום שלא שומעים את הרוח, ואני מתכונן לנסיעה לפטרבורג – לזמן רב, כנראה, לתמיד.

פעם, כיומיים לפני נסיעתי, ישבתי בגן לעת דמדומים, והחצר שבה גרה נדינקה גובלת בגן הזה, מפרידה ביניהם גדר גבוהה עם מסמרים… עדיין די קר, תחת הזבל עדיין יש שלג, העצים מתים, אך כבר יש ריח של אביב, והעורבים צורחים בקול בעת סידורי הלינה. אני מתקרב לגדר ומביט ארוכות בסדק. אני רואה, כיצד נדינקה יוצאת אל החצר ומישירה מבט עצוב ומלא תוגה בשמיים… רוח אביבי נושב הישר לתוך פניה החיוורים, העגמומיים… הוא מזכיר לה את אותו הרוח ששאג לנו אז על ההר, כשהיא שמעה את אותן ארבע המילים, ופניה הופכות לעצובות מאוד, דמעה זוחלת על לחיה… והילדה המסכנה מושיטה את שתי ידיה, כמו מבקשת מהרוח הזה להביא לה עוד פעם אחת את אותן המילים. ואני, ברגע שנושב הרוח, אומר בחצי קול: "אני אוהב אותך, נדיה!"

אלוהים, מה קורה לנדינקה! היא צועקת, מחייכת מלוא פניה ומושיטה אל עבר הרוח את ידיה, שמחה, מאושרת, יפה כל כך.

ואילו אני הולך לארוז…

הדבר היה כבר מזמן. כעת נדינקה כבר נשואה; חיתנו אותה, או שהתחתנה בעצמה – אין זה משנה – עם מזכיר אפוטרופסות האצולה, וכעת יש לה כבר שלושה ילדים. זה, שהלכנו יחדיו למרכז ההחלקה והרוח הביא לה את המילים: "אני אוהב אותך, נדינקה", לא נשכח; עבורה זהו כעת הזיכרון המאושר והנוגע ביותר בחייה…

ובאשר לי, כעת כשאני מבוגר יותר, איני מבין, לשם מה אמרתי את המילים ההן, לשם מה התבדחתי.