8
גליה ברס
לא בשביל משהו
דלג לתוכן
תפריט
קראו ב:
בועה
8 דק'
אני בבועה. מחוצה לה, מתרחשת אטמוספירה בעלת רכיבים אחרים לחלוטין, האוויר בה לא נגיש למחזור הדם שלי באופן מוחלט וסופי. כפי הנראה אני כן מבחין בחלוף השעות והימים, מתלבש בהתאם למזג האוויר ומתפקד לא רע בכלל בעבודה. יש לי הרבה יותר כסף ממה שאני זקוק לו, וריר לא זב מזוויות פי. השכנים מברכים אותי לשלום והבית שלי מסודר ונקי. שעות השינה שלי סובבות במחזוריות קבועה וכמו כן, גם הארוחות והמזונות אותם אני צורך. מדי שלושה חודשים אני עולה במעלית לקומה הראשונה של מרפאת השיניים ומפקיד את עצמי תחת ידיה המיומנות של השיננית האהובה עליי, איריס. היא חולה מזה זמן ואני מקווה שתשוב לבריאותה בביקורי הבא במרפאה. אלו דקות של שלווה וחדווה בהן אני עוצם את עיניי, כנוע, כמעט ונרדם. אני מקפיד מדי יום על שעת קריאה אחת לפחות, וכפועל יוצא, צופה בטלוויזיה במשורה. יש לי הרגלים לא רעים בהם אני מקפיד לצאת אל חיק הטבע ולהניע את הגוף, אני שומר על גמישות ובריאות. גם ברכב וגם בתיק הים שלי ישנם תכשירי הגנה מפני קרינת החמה. אני חובש כובעים רחבי שוליים אשר מצלים היטב על פניי.
בכל יום אני מתקלח פעמיים, מסתבן בעזרת ליפה צהובה וגסה ומסתייע בגמישות איבריי בכדי שאצליח לקרצף כל פינה. אני נמנע באדיקות מללבוש שוב בגדים שכבר לבשתי, משום שניקיון וריח טוב משמעותיים לתחושת הנוחות שלי. אני נוהג לצאת לחופשות ארוכות בהן אני נח, מהרהר ורואה נופים ואנשים חדשים. את כל הדברים בהם אני עוסק אני אוהב והם מעוררים בי תחושת התחדשות וסקרנות מתמדת. אינני נוהג להתלונן על הדברים אשר מעסיקים אותי. מצפוני אינו מייסרני רבות, אני משתדל להיות נאמן לעצמי ולעולם הערכים שמאז ומעולם הנחה אותי. צחוק לא מועט מלווה את חיי עד כה, הוא חודר אליי בדרכים רבות ומגוונות. אני מגדל חתולה שמעולם לא נזקקה לוטרינר, וכמותה ממש, גם שלל עציצים וגינה לתפארת. את החשבונות אני משלם בקביעות והרכב בו אני נוהג מטופל היטב. נדמה לי שאני אדם מן השורה. בעמדת הטעינה שבפינת הסלון ממתין הרובוט שלי לפקודה, ובארון השירות מאוכסן שואב אבק.
אני לא ממש זוכר כרגע מתי התקשר אליי מישהו שלא בענייני עבודה. הטלפון שלי משמש לבירוקרטיה של החיים בלבד. החתונה היחידה בה נכחתי בעשרים השנים האחרונות התרחשה לפני חצי שנה. נדמה לי שבנה האמצעי של אחותי היה זה שנכנס אז מתחת לחופה. נראה היה שאנשים שמחו לראות אותי שם ונדמה שהמשיכו לשמוח גם אם לא מצאו עמי נושאים לשיחה, או שרק חייכו לכיווני המשוער, מרחוק. לא זכורה לי איזו פעם שבה הוזמנתי לארוחת ערב אצל חברים או לבילוי משותף. מעולם לא יצאתי לטיול בקבוצה או לבירה ונשירה, גם לא להופעה או הצגה עם כמה אנשים. לפני שסגרו את מועדון הבלוק נהגתי ללכת לשם לרקוד לבד. הגעתי מוקדם בכדי לתפוס את הפינה החשוכה והמעט נסתרת שאפשרה לי תנועה. כאשר המקום התמלא, שבתי לביתי כדי לישון ולהתעורר מוקדם למחרת. ערב החג האחרון אותו חגגתי לא חרוט בזיכרוני בוודאות משכנעת, אינני יכול לציין איזה חג זה היה. לפעמים אנשים פונים אליי בתואר דוקטור. לעתים גם מבקשים ממני מידע מסוים או מתייעצים עמי בנושאים שנדמים מורכבים לרגע ואז ומתבהרים, מיד. רק היום מישהי שלחה לי תמונה של תולעים בעציץ כדי שאנחה אותה. בחופשות שלי אני נע ממלון אחד למשנהו עד שאני מוצא את המקום השקט והמבודד ככל שניתן. עקב כך חיי החברה בערים השונות נסתרים מעיניי. דברים אחרים נגלים אליי במקומם. בכל זאת, באופן שמפתיע אותי תמיד כאגביותו של גורל, אני פוגש לפחות בחורה אחת בכל מקום בו אני נמצא. חופשות הן לימבו של חשיבה ביקורתית ודימוי עצמי. אני מייחס את המקרים הללו לכך.
הכישרון האמנותי שלי מוערך יתר על המידה. מבחינתי הערכה זו מצביעה על כך שאני נחשב לאנין טעם בכל מה שקשור לתרבות ואסתטיקה, אך מכאן ועד כישרון אמיתי המרחק רב. כאב פוצע פוגע בי כאשר אני מזהה וולגריות וחוסר הקפדה על הפרטים. בחילה ממשית הופכת את מעי כמעט בכל יציאה החוצה למרחב המשותף. הכבישים, המוזיקה, הפרסומות, יחסי הצורה של התמרורים, האופן בו ברגים מוברגים כשראשיהם אינם בניצב, שפת הגוף של האנשים, סגנונות הלבוש, המזונות השונים והריחות האלימים, האדריכלות ונושאי השיחה שבחוץ – כל אלו מעלים בי קבס. לעיתים קרובות אני נתקף זעם ומדמיין כיצד אני שולף את המצ׳טה מצד הדלת או את הגרזן מרצפת המושב שליד הנהג ומשסף את גרונות החולפים ושבים על פניי. לא פעם אני גם צופר ומנבל את פי בזמן הנהיגה. יש פעמים בהם בכוונה אני מצית קטטה. אלימות אהובה עליי והיא משמשת לי כפורקן לתחושות רבות ומצטברות של מועקה מכל מה שמתרחש כנגד חושיי בעולם. תמיד אעדיף לבלות את חלקו הניכר של היום עם עצמי בביתי שמשמש כמעטפת מגננה מתופת הבחוץ הנוראה. הטלפון שלי נמצא תמיד במצב השתקה.
לאחרונה התחיל הייאוש לחלחל אל תוכי ולפורר דבר מה. אני יכול לחוש במחזור הדם שלי את גרגרי החלודה שורטים את דפנות כלי הדם. קשרים רומנטיים חדשים תמיד הלהיטו אותי והצליחו להפר את האיזון המושלם של בועת חיי. ולמרות שאיני נוחל בהם הצלחה כלל וכלל לאורך זמן, הייתה בי תמיד את היכולת להתאושש ולמצוא כוחות מחודשים לכך בכל פעם מחדש. לא עוד. אני סבור שיש דבר מה נסתר מעיניי, משהו אשר מונע ממני לעבור אל מעבר לשלב החיזור הראשוני שבקשר. רוב הקשרים האינטימיים שלי מסתיימים אחרי מפגש אחד בלבד והיוצאים מן הכלל, לאחר שניים או שלושה. לא זכור לי קשר שהמשיך מעבר לכך בשנה האחרונה. קת׳רין, ורוניקה, קאנא, דינה ואורי עולות בראשי כשאני מהרהר בכך. הן עוררו בי עניין והיו לנו שיחות הרות משמעות וטעונות בקרבה. לכולן נמשכתי משום שהיה להן דבר מה ייחודי לומר. ללא סייג ניתן לומר שחשקתי בהן ושהייתי שמח לו הדבר היה הדדי יותר. הן שיתפו אותי בסודותיהן הכמוסים ויחד הצלחנו להגיע לתובנות משמעותיות על הקיום והסביבה בה החיים מתרחשים. היה חשמל של מפגש ומחשבה. את חלקן ראיתי עירומות ועם חלקן חלקתי לילה של תשוקה. אחד בלבד. ורוניקה וקאנא חצו מדינות בכדי לפגוש אותי עם סיומה של שיחה ארוכה.
את אלו אשר הדפתי מעליי זכרוני מוחק במהרה ואת שמותיהן לא ניתן כבר להעלות על הכתב. הן רבות והמשותף לכולן הוא המראה החיצוני ואיזו עייפות ניכרת שניסו להצניע. לחלקן היה תוכן רב, אך נדמה היה לי שתולדות חייהן היו רבים מדי והטביעו בחזותן ובמחשבותיהן צלקות לאות ששימשו עבורי חוצץ. דמיינתי את כפלי עורן. מיד הבחנתי שלפני שיצאו מביתן נעמדו במשך שעה ארוכה מול המראה, מחליפות מכנס או מטשטשות עוד קמט במיומנות רבה. נדמה היה לי שבשיחות ובתנועות שעשו עמי הקריאו מתוך דף מהוה שכבר אין להן צורך להביט במילים המודפסות עליו.
אני משתדל שהבחורות עמן אני מנסה להתחיל קשרים רומנטיים יהיו קרובות אליי. אני מבקש להשקיע כמה שפחות מאמצים בהנגשה. בטינדר אני מגביל את מרחק החיפוש לשני קילומטרים בלבד. לעיתים, כאשר אני משוטט במדינות זרות אני מפליג בהבטחות לעתיד משותף בכדי לזרז את המגעים המיניים, כך אני כורה לעצמי מלכודות אפשריות של הוצאות עתידיות על כרטיסי טיסה וכלכלה. העמדת הפנים שלי כפי הנראה כה בוטה עד שהדבר גורם כמעט לכולן להדוף אותי מעליהן במהרה. אלו שכן משתפות עמי פעולה בפנטזיה המופרכת שאני מנסה ליצור, נמצאות במצב של חורבן נפשי ומנטלי כה חמור, עד שגם אם אומר להן שאני בעל שני זרגים וזוג כנפיים הן יאמינו לכך. אני סבור שלנסוע לצורך המפגש עמי במשך שעה ארוכה מהווה מאמץ כה מיותר עד שכאשר אני מעלה את הדבר כאפשרות, הדברים מצטיירים לרוב לצד השני כנוכלות אפלה. אלו שכן עולות על מטוס או רכבת למעני וחוצות ארצות ומרחקים, יזכו ממני בוודאות לבוז וביטול. אני נוטה לשכוח שלא כולן מטומטמות וחסרות תקווה.
נדירות הן הפעמים בהן מישהי פונה אלי ביוזמתה והדבר כמעט אף פעם לא מתרחש כאשר אני נמצא בסביבה, משום שמבטי ושפת גופי פולשות את המרחב ושאלותיי ספק מתעניינות, ספק אונסות בהקנטה. נוכחותי התימהונית ממלאת את החלל והקסם פג במהרה ומפנה את מקומו לדחייה ואימה. עם זאת, פעם בכמה שנים שולחת לי זרה מוחלטת הודעה שמסגירה עניין מסוים או רצון לשיחה. לרוב מתרחש הדבר בעקבות תמונה או טקסט שאני מעלה בפייסבוק שלי. הוא משמש עבורי כיומן אישי שדפיו לא יכולים להירטב או להיאכל על ידי שום כלב, לעולם. אני חושף בו הכל ולא אכפת לי אם חייו של מישהו עלולים להיטרד בשל כך. קשרים רבים נותקו עמי במשך השנים בעקבות כך וישנם כמה מקומות בהם איני יכול עוד לשבת ולשתות קפה בנחת. אנשים רבים סבורים שאני פוגעני, בוטה וחושף בפרופיל שלי דברים שיפה להם הצנעה. אני לא חש כך, משום שמחברות נייר ועטים מעוררים בי חוסר נוחות, הם כמו לכלוך שמנסים להסירו בזמן שהוא מתפשט ומכתים את כל הסביבה. אני מעדיף לשתף בפייסבוק שלי את רחשי לבי ללא כל סייג, גם אם המחיר החיצוני של איכות חיי נפגע למראית עין בשל כך. נוחותי והמיידיות של האפליקציה מפצות על כל מפח נפש רגעי או מתמשך, ובמהרה אני נוטה לשכוח מהמשברים הנוצרים בעקבות חוסר הבנתי את כללי המשחק החברתי המשותף.
״שלום״, כך נפתחה ההודעה שנשלחה אלי בשישה עשר ליוני של שנת אלפיים ועשרים, ״אני לא יודעת איך התמונות הגיעו לפייסבוק שלי, אבל רציתי לשאול איך נפצעת?״ מיד נכנסתי לפרופיל שלה, לבדוק איך היא נראית. שתי תמונות בלבד גילו בחורה צעירה ולא נאה במיוחד. שכחתי ממנה, עד ששלוש שנים לאחר מכן, בעשרים ושישה באפריל בשנת אלפיים עשרים ושלוש, היא שלחה לי שוב הודעה. ״תקשיב״, היא כתבה, ״אנחנו לא מכירים אבל התמונות שלך מרגשות אותי. את התמונה ששמת עכשיו בפרופיל ראיתי לפני כמה ימים והיא מדהימה. מדהים איך אתה מביא לידי ביטוי במרחב את כל הכובד (שנושר?). כאילו רוב משקל התמונה הוא לא פיזי בכלל. הוא סביבך״. ״מנוולת״, חשבתי לעצמי. היא לא מותירה לי שום ברירה. במשך שבועיים ניסיתי להסתיר את עצמי, לגלות אורך רוח, לשמור על גבולות המקובל. הייתי נואש. שמרתי על שפה נקייה, לא דחפתי מדי, החזקתי את השד חתום בתוך בקבוק. כתבתי לה דברים דוחים כמו, ״תודה רבה מאי. זה מקסים בעיניי שאת טורחת לכתוב לי. מה שלומך את?״ וגם, ״ריקוד ותנועה זה נפלא. היכן את חיה?״ זה המשיך ולאט מדי צבר תאוצה. אמרתי לעצמי שאם אני רוצה לזיין אותה מתישהו לפני שאתפגר, אני חייב להפסיק להתנהג כמוני ולהמשיך לשחק את המשחק שלה. בינגו, אחרי כמה ימים היא שלחה לי, ״שאולי נעבור מכאן״, וצירפה את מספר הטלפון שלה. אמרתי לעצמי שעכשיו אני חייב להשתנות, להפסיק להרוס ולפגוע. אם יש משוגעת אחת בכל העולם שיש לי בה עניין, אני חייב לאחוז לעצמי בקרניים מבלי להרפות. עברנו לטלפון. היא היממה אותי, כל יום כל היום, ולמרות שידעתי שזה בגלל שנותרנו אי שם במרחב הלא מוחשי, שיש בזה מן הדמיון שבאוננות, עדיין התמסרתי לכך. זה הרגיש הכי אהבה שהייתה לי במשך הרבה זמן.
שבועיים זה נמשך עד שאספתי אותה מתחנת רכבת ההגנה. חזותה הגסה והלא מטופחת היכתה בי לרגע כשנכנסה והתיישבה לצדי במכונית. התגלחתי והתקלחתי לפני שיצאתי לאסוף אותה. היא לא עשתה כלום בכדי להבליט את החן שבה. העור שלה היה מיוזע, מבריק ומלוכלך, השיער פרוע ולא מטופח, לבושה כמו קומונרית שחיה על לחם שחור פרוס ושוקולד. היא באה בלי תיק ובמשפט השני כבר שברה לי את הלב כשאמרה שמראש החליטה שלא תישאר ללילה. היא נשארה וישנה על הספה בסלון. הקסם שלנו יחד נשמר במעבר מהטלפון למציאות. כיביתי את כל הציניות והמגננות. השארתי רק את ההומור ואת יכולת ההבחנה. זה הרגיש כמו משהו חדש, עד שנכנסנו למיטה. כל המפלצות שלה זינקו החוצה, מושכת ודוחה, רכה ואלימה, מתמסרת ומציבה גבולות. לא היו שתי דקות של רצף בנוכחות שלה. זה הרגיש כמו שיגעון, המחלה. כמויות אדירות של מילים, טקסטים, הודעות מוקלטות ושיחות וידאו היא צרכה מאיתנו כדי לשמר ולחזק את הקשר. זה הרגיש לעיתים כמו משא ומתן עסקי למיזוג של שתי חברות ענק. ידעתי שאין לי בה יותר עניין, שברגע שאני טס לחופשה הקרובה שלי אני משתחרר מהעול שלה. שוב, הרגשתי מחויב מדי במקום בו לא היה לי דבר. נתתי לה להוביל עוד ועוד, היא התישה אותי אבל לפחות לא הייתי לבד, למרות שגם לא איתה.
כמויות בלתי נתפסות של אנרגיה הוקדשו לקראת המפגש השני שלנו וככל שקרב מועד הנסיעה שלי, הרגשתי שאין לי שום רצון להיכנס לאוטו ולעלות אליה לירושלים. ידעתי שהכנסתי את עצמי למלכודת, הייתי חייב, הייתי הנחמד, המבין, הסולח, האוהב שנכזב, חבר הנפש שהיא לא יכולה לדמיין את חייה בלעדיו. זה לא מרגיש לה כמו זוגיות ואהבה. ידעתי שלא אחזור על הטעות האיומה שעשיתי עם אנה. אני חותך לפני שאצטרך להסיע אותה להורים, לבית חולים או לטיול מזורגג. ועדיין, הקסם שהיא הפעילה עליי בשיחות שלנו היה מוחלט. שעה אחרי שאמרה שהיא לא רוצה שנהיה ביחד, הייתה יכולה להתקשר אלי כדי לאונן ביחד על המסך. והיא הייתה צעירה ומדי פעם, כששכחתי שהיא כל כך הפכפכה, חלמתי שיהיה לנו ילד משותף.
קבענו בשבת בבוקר אצלה, אחרי שאוריד את החתולה אצל חמוטל. ככל שחשבתי על כך לא התחשק לי לבזבז עליה את הבוקר האחרון שלי בארץ לפני הנסיעה. בשישי בערב נכנסנו שוב לשיחת וידאו. הכישוף היה מוחלט ובסופו מצאתי את עצמי נוסע אליה עם החתולה, באמצע הלילה. הגעתי לחורבת החדר שהיא בדיוק פינתה לפני המעבר שלה לבית חדש. הלכנו לישון והיא נישקה אותי והייתה להוטה ואז כבר לא ואז שוב כן, וכן הלאה וכן הלאה, עד שכיביתי את עצמי והתעוררתי אחרי שעתיים לזריחה. שתיתי קפה, ממתין שתישן עוד קצת לפני שאעיר אותה ואלך ממנה לעולם. היא התעוררה כמו מתוך גיהינום שאליו נשאבה בכל לילה. הייתי משוכנע שהיו שם צרחות ומכות והשפלות. הייתה שם זירה עקובה מדם אצלה בשינה. באמצע הלילה היא התעוררה ואחזה בידי כאילו שהתגוננה מפני מתקפה של סכין לעברה. היא נתנה לי את המתנה שהכינה עבורי. זה היה מגושם ומנוילן, כמו קיוותה שאמסגר את זה ואתלה בחדר השינה, רווי במילים מכל הצדדים, כמו ההודעות שלה שהקליטה ונמשכו דקות ארוכות, מסבירות שוב ושוב את אותו המשפט. היא לא מבינה שכבר הוצאתי אותה מהבועה שלי. היא שייכת עכשיו לאטמוספירה שבחוץ, זאת שאני בכלל לא מבין ולא יודע כיצד לגלות בה עניין. ההודעות הארוכות שהיא שולחת לי לא זוכות למענה או שנשמעות כלאחר יד. אני ממתין שתתייאש ותחדל ובזמן שזה מתרחש אני לא מצליח להבין מדוע אני עדיין כל כך נחמד.
