אימו של כּריסטוֹף הקטן לא החמיצה שום הזדמנות כדי להרוויח מעט כסף; לפעמים היתה משמשת כמבשלת זמנית, בסעודות-חתונה או סעודות-לידה. מלכיוֹר העלים עין ממעשיה, ולא התרעם על כך שעשתה זאת שלא מדעתו. כי דבר זה היה פוגע בכבודו. לכריסטוף הקטן לא היה עדיין כל מושג מתלאות החיים ומצוקותיהם; הוא לא ידע סייגים ומעצורים לרצונו, מלבד רצון הוריו, שגם הוא לא הכביד עליו ביותר. הוריו עזבוהו על פי רוב לנפשו, והוא גדל בן-חורין, כצמח השדה. שאיפה אחת בלבד מילאה את לבו: לגדול ולהיות לאיש, כדי שיוכל לעשות כל מה שיעלה על רוחו. הוא לא העלה כלל וכלל מה רבים המכשולים והתקלות, שחיי האדם מלאים בהם על כל צעד; ויותר מכל לא שיער כי הוריו אינם אדונים חופשיים לנפשם. באותו יום, בו נתחוור לו לראשונה, כי יש בעולם מושלים ושליטים וכנגדם אנשים כנועים וסרים למישמעם, וכי הוריו אינם נמנים עם הראשונים – ביום זה משוּל היה כמי שמֶרֶד נכנס בלבו. זה היה המשבר הראשון שפקד את חייו.
יום אחד, אחרי הצהריים, הלבישה אותו אמו בבגדי השבת שלו שברוב עמלה הצליחה להתקין מהבגדים הישנים שניתנו לו במתנה. כריסטוף הלך, כמו שסיכמו מראש, אל הבית שבו עבדה אמו. הרעיון שעליו להיכנס לבדו לבית הזה, הטיל בו פחד. ליד השער היה משרת. הוא עצר את הילד ושאל אותו בקול סמכותי מה רצונו. פניו של כריסטוף ניתכרכמו והיסמיקו והוא אמר בגמגום, כי בא לראות את הגברת קרפט.
– הגברת קרפט? מה לך ול"הגברת" קרפט? – הוסיף המשרת לשאול, בהטעימו מתוך לגלוג את המילה "גברת" – הזאת אימך? לך קדימה לשם, בבית המבשלים, בקצה המסדרון, שם תמצא את לוּאיזה.
הוא הלך ולחייו הוסיפו לבעור מבושה, דבריו של המשרת שקרא לאימו "לואיזה", כמו מתוך זלזול, דיכאו אותו מאוד. גדול היה רצונו להימלט מכאן, לרוץ אל הנהר ידיד נפשו, בצל עצי התות, אל המקום שבו היה רגיל לספר סיפורים לעצמו. במטבח כתרו אותו המון משרתים וקדמו את פניו בהמולה קולנית, בּירכּתי החדר, ליד הכירה עמדה אימו וחייכה אליו בחיבה מהולה במבוּכה. הוא רץ אליה והסתתר בשולי שמלתה. היא הייתה לבושה סינר לבן ובידה כף עץ. מבוכתו גדלה יותר כשציוותה עליו להרים את סנטרו כדי שיראו באי הבית את פניו, ושיושיט את ידו לכל אחד מהם ויברכו בשלום. הילד סירב למלא את מצוותה. הוא הפך פניו אל הקיר וכבש את ראשו בין זרועותיו. אך לאט לאט חלפה מבוכתו והוא הרגיש חזק מספיק כדי להעיף מבט אלכסוני, מבריק וצוחק בבאי הבית; ואולם כל פעם שנתנו בו את מבטיהם, מיד היה חוזר לכלימתו ומסתיר את פניו. מתוך חביונו זה, הסתכל בכל אחד מהאנשים שהיו בחדר. פני אימו הביעו חומרה רבה וטרדה; פנים כאלה לא היו לה עד כה; היא התהלכה מקדרה לקדרה, טעמה מכל תבשיל, חיוותה את דעתה והסבירה בקול סמכותי את מתכון התבשילים. העוזרת שלה הקשיבה לדבריה ביראת כבוד. לבו של כריסטוף נמלא גאווה, בראותו כמה מוקירים פה את אימו, ומה נכבד התפקיד שהיא ממלאת, בחדר יפה זה, המקושט כלי זהב וכלי נחושת מבריקים.
פתאום נפתחה הדלת. ומסביב הושלך שקט. אל החדר נכנסה אישה ששמלתה הייתה מרשרשת ועיניה הביטו סביב בחשדנות. היא לא הייתה כבר אישה צעירה, אך שמלתה הייתה צחורה ורחבת שרוולים ואת שובלה החזיקה בידה, שלא יתרפט. בכל זאת לא נמנעה מלגשת אל הכירה. היא פתחה את הקדרות וטעמה מכל מאכל ומאכל. כשהרימה את ידה, היה שרוולה צונח מטה וידה נחשפה עד המרפק, מה שנראה בעיני כריסטוף כסר טען וחסר נימוס. באיזה קול בוטה וזועף הייתה מדברת אל אימו! ובאיזו הכנעה הייתה לואיזה משיבה לה! כריסטוף נדהם, הוא התכווץ בפינה, שלא ירגישו בו – אך לשווא, האישה הרגישה בו ושאלה, של מי הילד הזה? לואיזה מיהרה להחזיק בו ולהציגו לפניה; היא אחזה בידו, כדי שלא יוכל להסתיר את פניו; ואף שעז היה רצונו להתחמק ממנה ולהמלט על נפשו, לבו אמר לו כי הפעם אינו רשאי להתנגד. האישה הסתכלה בפניו המבוהלים. תחילה התעוררו בה רגשות אימהיים והיא חייכה אליו בחיבה. אבל מיד נמלכה בדעתה ולבשה גאוּת כדרכה, והחלה לנסותו בשאלות משונות: איך הוא מתנהג, אם הוא הולך לכנסייה, וכדומה. כריסטוף הקטן לא השיב לה מאום. היא התבוננה בבגדיו, כמבקשת לדעת, אם הולמים הם אותו כראוי; לואיזה נזדרזה להראות לה, כי אומנם מצוינים הם. היא משכה בחולצתו , כדי ליישר את קמטיה. כריסטוף חש ברצון לצעוק, כי בגדיו העיקו עליו כמו כבלים, הוא לא הבין על שום מה מודה אימו לאישה.
האישה אחזה בידו ואמרה, כי רוצה היא לקחת אותו אל ילדיה. כריסטוף הביט באימו בתחנונים, אבל היא חייכה אל בירתה בפנים נכנעים כל כך, עד שהבין, כי אין לו כל תקווה ממנה. והוא נגרר אחרי האישה כמי שמובל לטבח.
הם נכנסו לתוך גן, שבו עמדו שני ילדים, נער ונערה, בני גילו של כריסטוף, פניהם הזועפים העידו כי רק עתה התקוטטו זה עם זה. בואו של כריסטוף עורר את תשומת לבם והשכיח את ריבם. הם התקרבו והסתכלו בפנים החדשים שבאו לכאן. האישה עזבה את כריסטוף לבדו והלכה לה, הוא נשאר לעמוד בלי תנועה ובלי להעיז להרים מבט. שני הילדים עמדו במרחק צעדים בודדים ממנו, בחנו אותו מראשו עד כפות רגליו. הם דחפו זה את זה במפרק וגיחכו. סוף סוף הרהיבו עוז ושאלו אותו, מי הוא, מאיפה הוא בא ומה מלאכתו של אביו. כריסטוף לא ענה להם כלום, כאילו קפא. הוא עמד מבולבל ורצה לבכות. ביחוד בלבלה את רוחו הילדה, שהייתה בעלת שיער זהוב, שמלה קצרה ובירכיים חשופות.
הם החלו לשחק באיזה משחק; כריסטוף כבר נרגע מעט – אך הנה התייצב הבורגני הקטן אל מולו ממש. מישש את בגדיו ואמר:
– הלא זה שלי!
כריסטוף לא הבין מאומה. טענה זו הרתיחה אותו; הנה בא מישהו ומעז לומר, כי בגדו איננו שלו, הוא ניענע בראשו לאות הכחשה.
– אתה חושב שאינני מכיר? – קרא הקטן – הלא זה מעילי הכחול, הישן: הנה אפילו הכתם שעליו. הוא שם את אצבעו על מקום הכתם. הוא המשיך לבדוק אותו, הציץ ברגליו של כריסטוף ושאל אותו, במה הטליאו את נעליו. כריסטוף הסמיק, הילדה עיוותה את שפתיה ולחשה לאחיה – כי קבצן קטן הוא.
דבריה הגיעו עד אוזני כריסטוף, על זה לא יכול עוד כריסטוף לשתוק. הוא דימה, כי יצליח על נקלה להסיר מעליו את חשדם המעליב, והוא גימגם בקול רועד כי הוא – בנו של מלכיור קרפט, ואימו היא לואיזה המבשלת. בשבילו היה זה תואר נכבד ויפה ככל תואר אחר, לאמיתו של דבר, צדק בשיפוטו. אבל שני הילדים שידיעה זו אומנם עניינה אותם הרבה, דעתם הייתה כנראה אחרת בעניין זה. הם לבשו צורה של פטרונים ושאלו אותו, מה הוא יעשה כאשר יגדל, היהיה טבח או רכּב. כריסטוף נאלם דום, לבו נהפך בקרבו לקרח.
שתיקתו של כריסטוף מלאה אותם עוז. בלבם של בני טובים אלה התלקח פתאום כלפי בן עניים זה, אותה משטמה אכזרית וחסרת-טעם, המתעוררת לפעמים בנפש ילדים. הם חיפשו תרוצים להתעלל בו לענותו. באכזריות יתרה התנפלה עליו הילדה. היא ראתה כי לכריסטוף קשה לרוץ, מחמת בגדיו הצרים והנה הבריקה במוחה המצאה נפלאה – לשים לפניו מכשולים, שיקפוץ מעליהם. ראשית כל שמו בדרכו שרפרפים כשהם מגוּבבים זה על זה, ודרשו מכריסטוף, שידלג עליהם. הילד האומלל התבייש לגלות לפניהם את הסיבה האמיתית המפריעה לו לקפוץ. הוא אזר את כל כוחותיו וקפץ – אך נפל מלוא קומתו ארצה. הילדים געו בצחוק רם. הם הכירחו אותו לנסות מחדש. עיניו נמלאו דמעות. ומתוך יאוש אימץ את כל כוחותיו. הפעם הצליח לעבור בשלום, אבל דעתם של הילדים האכזרים לא נחה. הם החליטו, שהחייץ שהקימו איננו גבוה כל צורכו, והוסיפו עליו כלים אחרים, עד שהיה בו כדי לשבור את המפרקת של הקופץ. כריסטוף ניסה למחות; הוא הודיע, כי בשום אופן לא יקפוץ. לשמע הדברים האלה אמרה לו הילדה שהוא מוג לב ופחדן. סבלנותו של כריסטוף פקעה. הוא ידע בוודאות, כי יכשל בקפיצה – ובכל זאת קפץ – ונפל. רגליו נתקלו במכשולים שלפניו, וכל הבניין אשר הקימו התמוטט יחד איתו: ידיו התמלאו שריטות וכמעט שרוצץ את גולגלתו. למרבה האסון נתפקעו מכנסיו מעל הבירכיים ובמקומות אחרים. הבושה אכלה אותו ממש. הוא שמע את הילדים צוהלים מסביבו. עינויו היו נוראיים. הוא הרגיש, כי הם בזים לו, כי הם שוטמים אותו. מדוע ועל מה? הוא ביקש את נפשו למות. כריסטוף ניסה לקום, אך הבורגני הקטן הדף אותו והפילו אותו שוב והילדה בעטה בו ברגלה. הוא ניסה לקום מן הארץ, אך שניהם התנפלו עליו, התיישבו על עורפו, ואת פניו קברו בקרקע. לבו נתמלא באותו רגע חמה גדולה: סאת צרותיו נתמלאה! ידיו כאבו מאוד, בגדיו החמודים נקרעו – משול היה כמי שעולמו חרב עליו – החרפה. הצער והמרדות שבלבו על העול של כל הצרות שאליהן נקלה התמזגו עכשיו לחמת טרוף אחת. הוא התרומם מעט מן הארץ, על ידיו וברכיו, וניער מעליו בכוח את מעניו, ככלב המנער לכלוך. הם שבו להסתער עליו, אך הוא התנפל עליהם, ראשו מוּרד ונגח כמו שור. הוא היכה את הילדה על לחיה ואת הנער הפיל במכת אגרוף על ערוגת פרחים.
הגן התמלא ביללות וצווחות. הילדים נמלטו הביתה בקולי קולות. מרחוק נשמע קול הגפת דלתות, גערות ונזיפות. הגבירה נחפזה לבוא ככל שלא מנע בעדה שובל שמלתה. כריסטוף ראה, כי קרבה היא אליו. הוא לא ניסה לנוס. נבהל ונרעש היה כשנזכר את כל מה שעולל: זה היה מעשה שלא נשמע כמוהו, זה היה מעשה פלילי. אך לא הייתה בלבו כל חרטה, הוא עמד והמתין. אפסה כל תקווה אך היאוש עודד את כוחו ומוכן היה לקבל על עצמו את הגזר.
האישה הסתערה עליו. הוא הרגיש את מכותיה הניתכות. הוא שמע אותה מדברת בחמת קצף, ממטירה מבול של דברים; אבל לא הבחין מאומה. שני אויביו הקטנים שבו גם הם כדי לראותו בשעת השפלתו. הם דברו ביניהם בקול רם. גם המשרתים היו כאן, קולות שונים התערבבו יחד. ולמרבה צרותיו באה גם לואיזה שהאנשים קראו לה. ובמקום להגן עליו, החלה גם היא להכותו, לפני שידעת את פשר הדבר, וגם דרשה ממנו במפגיע שיבקש סליחה. אבל הוא התנגד לה בזעם. אז טלטלה אותו בכוח, אחזה בידו וסחבה אותו לפני האישה והילדים, וציוותה עליו לכרוע ולהשתחוות לפניהם. הוא בעט ברגליו, שאג, נשך את ידיה עד שהתחמק ונמלט כשקול צחוקם של המשרתים הנאספים רודף אחריו.
הוא הלך משם ולבו מלא צער ופניו בוערים מרוב כעס ומן המהלומות שספג. הוא התאמץ לא להרהר בדבר, הוא הרחיק את צעדיו, כי לא רצה לבכות ברחוב. אדיר היה חפצו – לשוב הביתה. שם יבכה עד שובע. בגרונו חש מחנק, זרם דם הכה בראשו. הוא עלה בחיפזון במדרגות הישנות והאפלות, עד שהגיע לכוך על אדן החלון, הצופה אל פני הנהר. שם צנח בלי כוח ונשימתו קצרה. זרם דמעות שטף מעיניו. הוא לא ידע לבטח על מה הוא בוכה. דבר אחד רק הרגיש – כי חייב הוא לבכות: ואחרי ששטף ועבר זרם הדמעות הראשון, הוסיף לבכות ולבכות. נפשו כמו נכספה לבכי. הייתה זאת תחושה מרירה מיוחדת במינה. הוא נתאווה להרבות את מכאובי לבו כאילו שככל שהוא מענה את עצמו נפרע הוא יותר מן האחרים. פתאום נזכר, כי עוד מעט ישוב אביו הביתה ואמו תספר לו הכול – ואז לא יהיה קץ ליסוריו. סאתו עדיין לא נתמלאה. עוד צפויות לו פורענויות רבות. הוא החליט לברוח מהבית ולא לשוב אליו עוד לעולם.
אך באותו רגע שהחל לרדת במדרגות נזדמן לו אביו ששב הביתה.
– מה אתה עושה כאן, פרחח? ולאן אתה הולך?
הוא לא השיב דבר.
– ודאי כבר עוללת משהו, מה עשית?
כריסטוף שתק בעקשנות.
– מה כבר עשית? – שב וחקר אותו מלכיור – תענה לי.
הילד געה בבכי. מלכיור השמיע צעקה, ושניהם הרימו את קולם יותר ויותר, עד שנשמעו צעדיה המהירים של לואיזה בעלותה במדרגות. היא נכנסה נרגשת מכל מה שאירע. ראשית כל החלה להטיח האשמות נוראות בילד, כשהיא מעיפה לו סטירת לחי שוב: מלכיור הוסיף עליהן במתנת ידו, לאחר שנודע לו סיפור המעשה, ושמא גם לפני שנודע לו. אלה היו מכות שיש בהן להמית שור. שניהם צעקו. הילד ילל. סוף סוף, החלו הוריו שחמתם בערה בהם, להתקוטט ביניהם. מלכיור אמר תוך שהוא מכה את בנו, כי הילד צדק במעשיו, כי אלה הם הפירות משירותה בבית אדונים זרים החושבים שהכול מותר ועומד לרשותם, משום שהם עשירים מופלגים. ולואיזה, בעודה סוטרת לילד, צעקה על בעלה ואמרה, שהוא אדם גס, כי לא תתן לו לגעת בילד, כי הוא פצע אותו. אומנם מחוטמו של כריסטוף ניגר הדם. אבל הוא לא שם לב לכך ולא החזיק כל טובה לאמו שחבשה את חוטמו בסמרטוט לח, כשהיא מוסיפה לגעור בו כמו בראשונה. סופו של דבר, שדחפו אותו לפינה אפלה, וסגרו את הדלת, והשאירו אותו ללא ארוחת ערב. הוא שמע את הוריו רבים ומתקוטטים. לא ידע את מי מהם הוא שונא יותר. נדמה היה לו, כי יותר הוא שונא את אמו; כי לא פילל מעולם, שלבה רע כל כך. כל מה שקרה לו ביום הזה דיכאו עכשיו את רוחו: כל עינויו ומכאוביו, ההתעללות של הילדים, ההתעללות של הגברת, ההתעללות שספג מהוריו, ועל כל אלה עינוי נוסף: הוא הרגיש אותו – כפצע פתוח בתוכו, אלא שלא מצא לו פירוש של ממש – הייתה זאת התרפסותם של הוריו, שעד כה היה כל כך גאה בהם, התרפסותם בפני אנשים רעים ונבזים! הוא קפץ את אגרופיו. רקע ברגליו, הטיח ראשו בקיר, זעק, התכווץ והתפתל בפיתולים משונים, ולבסוף נפל ארצה ונחבל בכלי הבית.
הוריו נחפזו אליו ולקחו אותו על זרועותיהם. הם התחרו ביניהם על החיבה שהעתירו עליו. אמו הפשיטה מעליו בגדיו, נשאה אותו אל מיטתו וישבה למראשותיו ולא זזה ממנו עד שנרגע. אבל הוא לא נתפייס, הוא לא סלח לה מאומה; הוא העמיד פני ישן, שלא יצטרך לחבק אותה. אמו הייתה עכשיו אישה רעה ומוגת לב בעיניו. הוא לא ידע על כל מאמציה ועמלה וכל מה שהיא טורחת למען ביתה ולמענו; נבצר היה ממנו לדעת, כמה קשה היה לה להתייצב כצד נגדו.
לאחר שיבש מקור הדמעות, הרגיש, רווח לו מעט. הוא היה עייף ויגע; אבל עצביו היו מתוחים יותר מדי שיוכל להרדם. מראות היום התחילו לרחף לפניו מתוך קיפאונו. ביחוד עלתה לנגד עיניו פעם בפעם דמותה של הילדה, עיניה המבריקות, חוטמה הקטן המתעווה בבוז, שערותיה היורדות לה על כתפיה, רגליה החשופות ודיבורה הילדותי, השחצני. הוא רעד, מדמה היה כל פעם, כי הנה הוא שומע את קולה. הוא נזכר בהתנהגותו שהייתה כשל תינוק פותה. התלקחה בו שנאה עזה כלפיה. הוא לא יכול למחול לה את החרפה שהמיטה עליו ושהשפילה את כבודו; הוא השתוקק – להשיב לה כגמולה ולהשפיל אותה מאוד מאוד, כדי שתרבה לבכות. הוא חיפש במוחו תחבולות להחזיר לה כגמולה ולנקום את נקמתו ולא מצא. ובאמת, לא היה מקום לחשוב, שבזמן מן הזמנים תשוב להתעניין בו. אבל בבקשו להתנחם מצערו, צייר לו בדמיונו, את עתידו בו תתגשמנה כל שאיפותיו ותקוותיו. על-כן החליט שראשית כול עליו להיעשות לאדם גדול, מפורסם ורב-כוח, ועם זה הוא גומר בלבו שהיא לא תוכל שלא להתאהב בו… הוא מתחיל לספר לעצמו סיפור מסיפוריו הדמיוניים. מאלה שהיו חביבים עליו ושהיה נוטה סוף סוף להאמין בהם יותר משהאמין במציאות עצמה.
היא חולת אהבה, והוא בז לה בלבו. בעוברו על פתח ביתה. היא מביטה עליו בגנבה, כשהיא מסתתרת מאחורי הווילון. הוא מרגיש במבטיה אלה, אבל מעמיד פנים כמי שאינו משגיח בכך ומוסיף לשוחח בעליצות כדי להרבות את צער. הוא עוזב את הארץ ונוסע למדינות רחוקות. שם הוא מתפרנס בעלילות גבורה. כאן הוא משלב בתוך סיפורו קטעים נבחרים מסיפורי הגיבורים של סבא. בינתיים היא נופלת למשכב מרוב צער. אימה, הסנובית, באה להתחנן לפניו: "ביתי האומללה הולכת למות. אנא בוא-נא". הוא בא. היא שוכבת במיטתה, פניה חיוורים ודלים. היא מושיטה לו את ידה. אין לה כוח לדבר, אך היא נוטלת את ידיו ומנשקת אותן בבכי. אז יתפייס עמה, יביט עליה במבט שיש בו רוך וטוב לב. הוא מנחם אותה כי בקרוב תחלים, הוא ניאות לקבל את אהבתה. כשהוא מגיע בסיפורו למקום זה, הוא חוזר ומשנן כמה פעמים אותן מילים ותנועות עצמן, כדי להתבשם בהן עוד – עד שתוקפת אותו השינה. יורדת עליו תרדמה ערבה, והוא מתנחם מיגונו.
משהקיץ משנתו – ראה כי היום כבר האיר. אך יום זה לא הייתה בו אותה שלווה זוהרת של יום אתמול: איזו תמורה התחוללה בעולם. לעיני כריסטוף התגלה העוול שבחיים.
היו ימים שהמחסור בבית גדל מאוד. ימים כאלה התחילו לפקוד את ביתם יותר ויותר. בזמנים כאלה היו ניזונים בלחם ובמים בלבד. את מצוקת הימים האלה הרגיש כריסטוף יותר מכל אנשי הבית. אבא לא רצה לדעת מדבר. הוא נהג ליטול את חלקו ראשונה, והסעודה סיפקה תמיד את צרכיו. דיבורו היה קולני תמיד. ולרגעים היה צוחק בתיאבון ולמשמע הלצותיו הוא. הוא לא שם לב למבט המלוכסן של אישתו, שהביטה בו בשעת אכילתו. וכן לצחוקה המעושה. משגמר לאכול, היה חציו של הסיר ריק. אז שמה לואיזה אוכל לפני הקטנים: שני תפוחי אדמה בלבד. כריסטוף ידע שאימו לא אכלה עדיין כלום. הוא מנה את מספר התפוחים בטרם נתנו לו את חלקו. אז היה אוסף את כל אומץ רוחו ואומר מתוך ביטחון:
– אימא, די לי בתפוח אחד.
דבריו הרעישו אותה במקצת.
– לא, תקח שניים, כשם שלקחו האחרים…
– לא, אימא, בבקשה תני לי רק תפוח אחד.
– אינך רעב?
– לא, אינני רעב ביותר.
אבל גם היא הייתה נוהגת לאכול רק אחד. בזהירות היו מקלפים אותו. מפוררים אותו לפתיתים דקים ואוכלים אותו לאט-לאט.
אימו הביטה בו כל הזמן ומשגמר לאכול, הייתה אומרת לו:
– עכשיו תקח את השני.
– לא, אימא.
– אולי אתה חולה?
– אינני חולה, אך כבר אכלתי די שבעי.
לפעמים היה אביו מוכיח אותו ואומר: שהוא מתנהג כילד מפונק, ולאחר תוכחה כזו היה לוקח את התפוח הנותר. אך כריסטוף שכבר למד להיזהר מפניו, היה מניח את התפוח על קערתו ומשאיר אותו בשביל ארנסט, אחיו הקטן. הלה היה רעבתן נורא, וכל שעת הארוחה מתחילתה ועד סופה, היה מצדד את מבטיו כלפי כריסטוף עד שלאחרונה היה שואל אותו בפה מלא:
– האינך אוכל אותו, כריסטוף? תן אותו לי, בבקשה ממך, כריסטוף!
הוא סבל מן התעניות האכזריות האלה יותר משהיה סובל כל ילד אחר. קיבתו שהייתה בריאה, התכווצה וגרמה לו מכאובים גדולים. פעמים היה רועד כולו, וראשו כאב עליו; דומה היה עליו כי בחזהו, נפתח איזה חור שמתרחב והולך. משל היו מנקבים אותו במקדח. אך הוא לא התלונן על מכאוביו. הוא הרגיש, כי אימו צופייה הליכותיו בדאגה, ולכן העמיד פנים של שוויון נפש. לואיזה הייתה רואה, כי בנה הקטן מרעיב את עצמו, כדי להשאיר מנה גדולה יותר לבני משפחתו, לבה התכווץ מצער. היא התאמצה להסיח את דעתה מרעיון טורד זה; אבל הרעיון שב כל פעם וניקר במוחה. היא לא הרהיבה עוז בלבה לשאול את כריסטוף, אם אומנם נכון הדבר; שהרי אם גם אמת בדבר, במה תוכל להושיע? היא עצמה מימי ילדותה מלומדת הייתה בעוני ובמחסור. ומה יש להתלונן אם אין דרך לעזור? אומנם, היא לא התלוננה, שהרי מצב בריאותה היה רופף וצרכיה מעטים. ועל כן היה סבלה קטן מזה של הילד. היא לא אמרה לו מאומה. אך לפעמים, בשעה שכל האנשים יצאו מהבית, בשעה שהילדים שחקו ברחוב ומלכיור טרוד היה בעסקיו, הייתה מבקשת מבנה הבכור להישאר איתה בבית ולהיות לה לעזר מעט. כריסטוף אחז בסיר, בשעה שהייתה מוריקה אותו. ופתאום – הייתה מסלקת את כליה, מחבקת אותו, מושיבה אותו על ברכיה – אף שכבר לא היה קל, מאמצת אותו אל סגור לבה. והוא גם הוא היה לופת את צווארה באהבה עזה. הם היו מחבקים זה את זה ובוכים בכי רב:
