“הרגשתי שכל זה ממשי וחסר ממשות בו-זמנית”, אומרת מספרת הסיפור שלפנינו דרך אגב, אבל זוהי בעצם הצהרת כוונות: ולריה קוראה יודעת לחוות סיוטים בעיניים פקוחות לרווחה (אולי זו הסיבה שגם הגיבורה שלה נעה כמו “סהרורית חמושה”). הסופרת הארגנטינאית לא זקוקה לשורות ארוכות כדי להכניס אותנו לאווירת המתח של סופת ענק בפלורידה, בבית המאוים על ידי המלכה המשוגעת – איזו דמות! – ועושי דברה. “בית מחוץ לעיר” הוא סיפור גותי, בדרכו, שבו כל מאפייני הז’אנר מועתקים להווה: הבית המבודד, המצור החיצוני שהוא בעצם מצור פנימי, ההתגשמות מעוררת החרדה של הרוחות הרודפות את הדמויות. כן, יש חתול שעובר התעללות, אבל “המצב החייתי” – כותרת ספרה של ולריה – הוא שונה בסיפור הזה, שמדבר על זוגות ללא זוגיות וללא עתיד, ומתכתב נהדר עם “כרית הנוצות” של הורסיו קירוגה.
תרגום: ליה נירגד
בפברואר 2001 מצאנו בדיוק מה שחיפשנו: בית עץ מחוץ למיאמי, עם חלונות גדולים, צמוד לתעלה שמימיה הירוקים נשפכו לאוקיאנוס האטלנטי. חשבנו שאנחנו בני מזל. הבית הוצע במחיר טוב במקום שקט ורחוק מהעיר. לא היו לנו שכנים, חוץ מהחתולים. גם לא חרקים. צבענו אותו בצהוב, בדיוק כמו תיבת הדואר מפח שהצבנו בכניסה, והחלפנו את כל השמשות בחלונות: חלקן היו שבורות; אחרות סתם שרוטות. מערכות החשמל והצנרת היו במצב מושלם, וגם רצפות העץ; מלאכת השיפוץ היתה למעשה מצומצמת מאוד. בעצמי מירקתי וציפיתי בלכה את הרהיטים המשומשים שקנינו, תפרתי את הווילונות והכיסויים לספה ורקמתי על הכרים. חיינו שם כשבעה חודשים עד שפיליפ מת.
פיליפ שלי, הכול קרה מהר כל כך. ובכל זאת, כשאני חושבת על זה, אני רואה שוב בדיוק את החתכים, את הדם, את הצמיגות של הבשר החשוף. הכול עולה לי בזיכרון בדייקנות מבעיתה.
לא הייתי מאושרת, אבל הימים שלי היו שקטים אז.
בעלי יצא מוקדם בבקרים ואני העברתי את השעות בישיבה על הגזוזטרה, הבטתי בחתולים ועל ברכי ספר שמעולם לא נפתח. הם שוטטו בעזות מצח, רגליהם היו מרופשות תמיד מהאדמה הבוצית סביבנו. אולי זה נשמע טיפשי, אבל בעיני הם היו אנשים קטנים, בטלנים וסקרניים, שמטיילים בשמש ומארחים לי לחברה. הם היו כשבעה (לפעמים באו פחות) ואני שמרתי עליהם.
כשעברנו שתלתי בשטח פרחים וניסיתי לארגן גן ירק קטן, אבל שום דבר לא נתפס באדמת החמר הרטובה. הכול נרקב כעבור זמן קצר בחלקת האדמה שלנו בחצי האי פלורידה. הגן שלנו היה רחם בוץ עקר עם תיבת פח צהובה מלאה בפרסומות וקופונים. טְעם את צבעי הקשת: סוכריות סְקיטלְז. קופון הנחה של 0.99$ בתוקף עד 1.4.2001.
"לא פלא שהמחיר היה נוח, חָאיְמֵה," אמרתי בעודי מעמיסה שק אדמה דשנה: הייתי נחושה למלא את הגן שלנו בצמחים, גם אם רק בעציצים; "כלומר, בהשוואה לבתים האחרים בסביבה הוא היה נוח בהחלט."
חאימה היה בעל החנות. קובני, שבגיל ששים כמעט עדיין היה מושך, עורו זהוב ושיערו ארוך. כשהציג את עצמו אהב לומר שהוא ברח מלב הפאקינג שטן כדי לחיות אין דה וֵרי אָס של אחד השדים שלו.
"עכשיו אני מבינה, חאימה; בטח היו מעט מאוד אנשים שרצו לגור בבית הזה, בתוך כל הבוץ הזה."
יכול להיות שדברי נשמעו כמו תלונה, אבל לא לזה התכוונתי. דיברתי רק בגלל ההנאה שהסבה לי שיחה עם מישהו.
"תקשיבי, שימי ערסל, תוסיפי מערכת ישיבה מברזל," הוא הציע לי. "תראי איך זה משפר ומשמח. את הגינה, זה מה שאני רוצה לומר."
חייכתי קצת.
"וקחי שני לפידים עם ציטרונלה לערב."
"אין לנו יתושים."
"דאם, הם כולם באים לפה, כמו הילדים האלה."
חאימה ואני דיברנו בספרדית, למעט הרגעים שבהם נהיה זועף או גס רוח. את הגידופים והגסויות אמר דרך קבע באנגלית. זאת היתה דרכו ליצור מרחק בינו לבין מה שלא נראה לו ראוי לאופי או למעמד החברתי שלו. הוא ראה בעצמו ג'נטלמן, גם כשהכפיש בצעקות את פידל ואת בן ארצי, צֵ'ה.
"העניין הוא שכשאני מתחיל עם הקטע של המהפכה בקובה… תסלחי לי על הרוגז שלי; אני מסְייֵנְפוּאֵגוֹס, מיס."
"אני מסְייֵנְפוּאֵגוֹס," זה היה התירוץ שלו, גבישי וקבוע. באחד הימים אצטרך לנסוע לסיינפואגוס כדי להבין את האיש הזה, אמרתי לעצמי.
חאימה, החתולים וחבורת המתבגרים – מעין תפאורה קבועה במגרש החניה שליד המכולת – היו הדבר החי היחידי בנוף ימָי. החתולים היו שבעה; המתבגרים כתשעה או עשרה. זיהיתי שתי נקבות בין החיות; בחבורת המתבגרים היתה רק אחת. קראתי לחתולים בשמות: נֵבֵרְמוֹר, שהיה שחור לגמרי, וגוֹנְדוֹלְיֵירֵה, שהיתה לו פרוות פסים. אני זוכרת גם את פיליאס פוֹג, סֶר אנגלי מושלם שידע לחכות עד שתתפנה קערת החלב, ואת פרנקי, "פרנקנשטיין", הזקן מכולם. היתה לו שפה שסועה והוא סבל מדלקת פרקים. וכמובן, פיליפ. פיליפ שלי. לעומת זאת, מעולם לא נודע לי שמו של אף אחד מהנערים האלה. גם לא השם שלה: בלונדינית מחומצנת פעורת עיניים שלא הסירה ממני את המבט. המבט שלה דמה לצרחה. אני יודעת שלא קל להבין מה שאני אומרת. אבל אני לא מסוגלת, וגם לא הייתי מסוגלת להסביר יותר, או ביתר הצלחה, את הנערה. הנערים לעומת זאת – כך חשבתי אז – היו קלים יותר לפיענוח. הם נראו בדיוק כמו הנערים הבעייתיים בסרטים: מכנסי ג'ינס מלוכלכים וקרועים, חולצות טריקו עם סיסמאות, נעלי התעמלות וכובעי בייסבול, ריח גוף מצחין; הם תמיד לעסו מסטיק, ושתו בירה בכל הזדמנות. הם התניידו על אופנועים; לזה שנראה לי המנהיג היה הארלי דייווידסון מטופח להפליא שבו השתקף כל זוהרה של שמש הצהריים. לי היתה פוקוס אדומה עם ריפוד בצבע בז' שנסעתי בה הלוך ושוב למכולת של חאימה. זה היה הרכב הראשון שלי עם הילוכים אוטומטיים. אהבתי לנהוג למקום של חאימה בלי לחשוב יותר מדי, לשמוע בדרך מוזיקת קאנטרי. הרגשתי אמריקאית לא פחות מכולם, ובמיוחד כשהעמסתי את המצרכים שנועדו לנו ולחתולים בשקיות נייר חומות. למכונית היתה לוחית רישוי לבן LUK 620 ועליה הכיתוב באותיות ירוקות – פלורידה, איי סאני סטייט, מה שנכון רק חלקית, כי בדרום פלורידה יורד גשם, והרבה. למעשה, בבוקר יום שני ההוא התריע המשמר האזרחי על סערה טרופית מתקרבת, שעלולה להפוך להוריקן.
מחשש ההוריקן נסעתי למכולת וקניתי מצרכים לשבוע שלם פחות או יותר. בזמן שחאימה סרק את הקודים של המוצרים חישבתי שאצטרך לעשות לפחות שלושה סיבובים כדי להעמיס את כל המצרכים בתא המטען. הקובני עבד לבדו, הוא היה במצב רוח נורא והייתי בטוחה שלא יתחשק לו לעזור לי. הושטתי לו את כרטיס האשראי שלי.
"פעם הצעתי כסף לפאקינג קידס האלה כדי שיעזרו לי עם המצרכים של הלקוחות." חאימה שלף את השקיות ממקומן מתחת לקופה. "אבל את חושבת שלגָרְבֶג' הזה מתחשק לעבוד, מיס?"
כבר עשר פעמים בערך אמרתי לו שאני נשואה, ועוד עשרים פעם הזכרתי לו את שמי. אבל חאימה המשיך עם ה"מיס" היובשני שלו, בלי שום תוספת.
"אָסְהוֹלְז, זה מה שהם; והבחורה הכי גרועה מכולם, מיס."
לא התכוונתי לתקן אותו שוב. לא באותו בוקר של יום שני וגם לא בהמשך. גם אני הייתי במצב רוח נורא. בעלי עמד לנסוע לכל השבוע: ועידת עסקים בלאס וגאס לו – ולי סכנת הוריקן בחצי האי השמשי פלורידה.
"לא יכלו לעשות את הוועידה בטאמפה או באורלנדו?" שאלתי אותו בבוקר ההוא.
"החלטות של הסניף המרכזי."
בעלי נתן לי נשיקה, הכניס את המזוודה לתא המטען ונסע. פשוט ככה. הוא תכנן לצאת לנמל התעופה ישר מהמשרד. שבוע בנוואדה, ואני בבית הצהוב עם החתולים, ספר סגור בגזוזטרה ומצרכים שאצטרך לקנות בחנות של חאימה. וקאסטרו כזה וכזה, ובן ארצי צ'ה כזה וכזה. הגלות, הגלות הקובנית העצובה במיאמי, מיס. כל פעם מחדש, כאילו הוא הגולה הלטינו-אמריקאי האותנטי היחידי בכל ארצות הברית. בכל פעם שהלכתי לקניות במכולת, לא משנה אם קניתי דשן לגינה או אוכל דיאטטי לחתולים, קרה אותו הדבר. היה לי הרושם שחאימה מדבר על המהפכה הקובנית – הרבה ובזעף – וכמובן על הנערים, כדי להשתיק משהו. גם באותו יום שני בבוקר, בזמן שערך את החשבון.
"הם מתאמנים בעבריינות. פעם רציתי להעסיק אחד מהם, בטח השתגעתי. כי…" הוא נשך את שפתיו והסתכל מבעד לחלון; אחד הנערים התקרב לחנות. "שלושים וחמישה דולר, מיס."
עכשיו הוא לא רק חזר על ה"מיס" אלא גם על המחיר, אחרי שכבר שילמתי. ארזתי את המצרכים שלי בלי לדבר. חשתי במבטו של הנער על העורף שלי, בשתיקה החשדנית של חאימה. יצאתי לרכב עם שתי שקיות.
"הי, מיס, תראי מה השארת כאן." שכחתי ליד הקופה פחית טונה ועוד אחת של בקלה לאנשים הקטנים שלי. "את קצת מפוזרת היום. סעי בזהירות, זה לא טוב."
"תנְקס, חאימה."
חזרתי הביתה לתת אוכל לחתולים שלי.
כבר עשיתי את הקניות. פיניתי אותן. מילאתי שתי קעריות בחלב ועוד שתיים במזון דיאטטי. הכול היה מוכן והשעה רק אחת עשרה בבוקר יום שני.
התיישבתי עם הספר על הברכיים. לא היתה לי שום תוכנית, חוץ מצפייה בסרט תעודה על ציד או דיג בערוץ וויילד-לייף, אחרי ארוחת הערב, שרועה על הספה.
אבל הגשם הקדים. התחזית בישרה על סערה טרופית החל מחמש אחרי הצהריים; הגשם התחיל בסביבות שתים-עשרה. כל אחרי הצהריים געשו המים מעל ומסביב לבית שלנו. היה משהו אינטימי ומשונה ברעש הזה, מין אנקה, כאילו לוחות העץ זוכרים את היער שבאו ממנו. הטלוויזיה לא פעלה. האור בה דלק אבל לא היתה קליטה בכבלים, וגם לא בטלפון הסלולרי. גם את תיבת הדואר הצהובה שלנו תלשה הרוח בשלב מסוים אחרי הצהריים, ועל הבוץ היו זרועים תריסר עלוני פרסומת. טְעם את צבעי הקשת וכאלה מין. איזה עוד אסונות תשאיר לנו הסופה? שום דבר לא הדאיג אותי יותר מהחתולים, אני חושבת שלא התפניתי אפילו לחשוב על הטיסה של בעלי שהיתה צריכה לצאת ללאס וגאס קצת לפני חצות. איפה יסתתרו המסכנים הקטנים שלי? ופיליפ שלי? הוא היה הכי שמן והכי ערמומי. הפרווה הצהבהבה, העיניים הכחלחלות והאופי התיאטרלי שלו הזכירו לי מהיום הראשון את פיליפ סימור הופמן. איפה היית בלילה ההוא, פיליפ שלי? איפה מצאו אותך אלה? כשעברנו רציתי להחזיק אותו בתוך הבית. קניתי סל ורקמתי כרית תכולה עם ראשי התיבות של שמו – פס"ה – אבל בעלי אמר שלא, החתולים מקומם בחוץ. פיליפ מעולם לא חי איתנו. אני חשבתי על פיליפ שלי ועל נֵבְרְמוֹר וגוֹנְדוֹלְייֵרֵה, חשבתי על כל אחד מהם בליל הסערה הזה, וגם על שתי החתולות הנקבות שמעולם לא כיניתי בשם, אבל בעיקר על פיליפ.
בשטף המים החד-גוני הקדים הלילה לרדת.
המטחים היו שקופים בחושך. הרגשתי שכל זה ממשי וחסר ממשות בו-זמנית. כאילו הראש שלי מכוסה מלמלה ואני שומעת את הרוח והטיפות מבעד לבד. אז זוהי סופה טרופית, חשבתי במיטה שלי, שבה שכבתי עם ספר – תמיד אותו ספר שלא נפתח. הכול רחש סביבי, כאילו הרבה נשים קשישות מספרות זו לזו דברים איומים. חשבתי על הדברים האלה בלי להבין בדיוק למה. ובחוץ נשבה הרוח במהירות של שמונים קמ"ש והאיצה גם את הדם בעורקי.
בסביבות עשר בלילה היה נדמה שהסופה עומדת להירגע. הרוח נשבה ברוך, רחש שהזכיר קלפים שהושלכו באוויר. ואולי לא. אולי זה היה רק הדמיון שלי שנכרך באיזה אופן משונה בבעלי, בוועידה שלו בלאס וגאס – שבוע שלם מחוץ לבית כדי לדבר על אסטרטגיות השיווק של סיבים אופטיים, בין מכונות מזל ושולחנות רולטה. קמתי והלכתי למטבח להכין לעצמי תה חם. בחוץ הכול היה חשוך והחושך היה הכול, עד שלאור אחד הברקים, שנראו כמו ניבים ארוכות ומבריקות הבוהקות בפי הלילה, חזיתי בניצחון המים על הבוץ. פתחתי בקושי את חלון המטבח. האוויר נשא איתו ריח מלוח של ים, של עשבים לחים, של פרחי היביסקוס. האוויר נשא חיים מעוכים ומעורבלים בשפע משבים רעננים.
ואז ראיתי אותם.
בהתחלה רק אותה. היא הרימה את תיבת הפח הצהובה שלנו מהקרקע ונשאה אותה בידה כמי שאוחזת בשרביט מלכות. היא צעדה לעבר הגזוזטרה לבושה בלבן. כפות הרגליים ושולי השמלה היו מכוסים בבוץ. היא נראתה כמו כוהנת הערוכה להעלאת הקורבן. וגם כמו מלכה משוגעת. ובעקבותיה, הוא. נער חדש, שעל שכמו תרמיל ענק. מעולם לא ראיתי אותו במגרש החניה של חאימה. היה ברור שהוא שונה מהאחרים באופן חד-משמעי. לא רק משום שלא נראה לקוח מאותו סרט על בחורים רעים, אלא משום שהיה משהו בצורת ההליכה שלו, באופן שבו העמיס את התרמיל, שריכך אותו. בלי ספק, הוא לא התאים לליהוק הזה של הרעים, המלוכלכים והמשוגעים. בסוף, במאסף, צעדו הם – המטונפים הקבועים, עם כובעי הבייסבול שלהם וצחנת הגוף שלהם. הם התחלקו לשתי קבוצות והתמקמו משני צדי הבית, מול החלונות שפנו למטבח שלנו. בהו ושתקו.
סגרתי במהירות את החלון.
מיד וידאתי שכל החלונות והדלתות מוברחים. כיביתי את האורות. רצתי לחדר שלי. עדיין לא היתה קליטה בטלפון. אם לפחות הייתי יכולה להגיע לרכב ולברוח. חישבתי מה הסיכויים שלי לצאת מהחלון האחורי, ואז היא אמרה: "אנחנו יודעים שאת שם, מיס".
הפחד זרם בגופי כמו דם נוסף. לא עניתי. קפאתי במקום במשך כמה שניות עד שהיא דיברה שוב. "העניין הוא שהבית הזה שלנו. לא ככה?"
ה"לא ככה?" לא היה מכוון אלי אלא לנער עם התרמיל ולשאר הבחורים; כך לפחות נדמה לי כעת. חזרתי למטבח וחיפשתי את הסכין הכי גדולה. ואז נזכרתי שסכין קטנה וחדה יותר – כך אמרו בסרט הציד בערוץ ווילד לייף כשדיברו על פשיטת עורן של החיות שניצודו – יכולה להיות יעילה יותר, ובלי ספק היא נוחה יותר לשימוש. החלפתי כלי נשק.
שוב דממה. הצלחתי לשמוע רק את הנשימה הסתורה שלי.
הגשם פסק בינתיים. לאור הכוכבים הקלוש יכולתי לראות את הצעירים משני צדי הבית, צמודים לשמשות החלונות שלי: את הפנים הלבנות, את הפיות הפעורים קמעה, את האפים מעוכים על הזכוכיות. את עיני הכלב הרטוב שלהם. שאלתי את עצמי כמה מהבית הם רואים מתוך החושך הלילי הזה. ואז באה המכה הלא צפויה וניפצה את השמשה בחלון המטבח.
המלכה המשוגעת, בפתח חלון העץ הצהוב שלי. המים מרחו לה את המסקרה והעיניים שלה היו פעורות ומיוסרות מתמיד. שיערה הארוך היה מפוזר, הקווצות הקדמיות תפוסות מאחורי האוזניים.
היא אספה את שמלתה בגינונים של גבירה דרומית ונכנסה מהחלון לבית שלי, כאילו היה שלה מאז ומתמיד. ומאחוריה החדש, פרח הכהונה שלה, עם תרמיל של מטפס הרים.
אחזתי שוב בסכין הגדולה שפסלתי קודם. כעת היו לי שני סכינים. תפסתי מחסה מאחורי כיסא. היה ברור, אם כי באותו רגע סירבתי לחשוב על זה, שאם כולם יחליטו להיכנס ולתקוף אותי שום סכין ושום מחסה לא יעזרו. אני, שתמיד הייתי רכה ככבש, השתוקקתי בכל מאודי לאקדח.
הכול קרה מהר כל כך.
ובכל זאת, כשאני חושבת על זה עכשיו, אני רואה שוב בדיוק את החתכים, את הדם, את הצמיגות של הבשר החשוף, את הקרביים שהחליקו מבין הרקמות, את העצמות שנראו כמו חישורים. הכול עולה בזיכרוני באיטיות. גם האורות של המכונית, הצעקות. בסוף אני תמיד מקיאה, או שמתהפכת לי הבטן, כשאני נזכרת בלילה ההוא. המחשבה על מיאמי, על הנערים האלה, על בעלי, על כל מה שקרה אז, הורסת לי את העצבים.
הנערה, שכבר היתה בתוך הבית, הדליקה את האורות. היא ידעה איפה מונחים מפתחות; היא יכלה לנוע בעיניים עצומות בתוך הבית שלי. הנער החדש פתח את התרמיל בלי לומר מילה. משם שלף: שתי סכינים גדולות, זוג כפפות חד פעמיות, שתי שקיות אשפה, וו כמו אלה שמשמשים את הקצבים כדי לתלות חצאי גופות במקררים. ופיליפ בשקית שלישית. את הכול פרש בסדר על השולחן. חשבתי שהחתול מת. הייתי מכסה את הפה – כלומר, זה היה הדחף הראשון שלי – אבל הידיים שלי היו תפוסות עם הסכינים. חוץ מזה פיליפ לא מת. הוא היה מסומם, אני מניחה, כמו שאר הילדים המטומטמים האלה. הפיות הפעורים למחצה של החתול ושל הנערים האלה שהצמידו את האפים שלהם לחלונות שלי נשמו כמעט במתואם. למה לא נכנסו לבית כולם? למה הם נשארו בחוץ? כמה פעמים כבר חזרו על הטקס הזה בדיוק? היא, המלכה המשוגעת, בפְנים עם איזה טירון והאחרים בחוץ, צופים במעמד בעיני עגל.
"תשחיל את הוו ברגל שלו ותתלה אותו מהקורה הזאת," פקדה הבחורה. לפי האנגלית שלה, ידעתי שהיא דרומית.
רציתי לצעוק "אל תעשה את זה", אבל המלים לא בקעו מהפה שלי. רק צעדתי שני צעדים קדימה עם הסכינים לפנים, כמו סהרורית חמושה. יותר מזה לא העזתי; יותר מזה לא יכולתי לעשות. המלכה המשוגעת החליטה לחסוך לעצמה כל הפתעה. היא סימנה משהו לבחורים שלה בחוץ ובתוך שניות כולם היו בתוך הבית.
"תעזבי את הסכינים, מיס, ונעבור את הלילה בשלום."
שניים מהבחורים תפסו אותי בפרקי ידיים והשלישי לקח לי את הסכינים.
"עכשיו יותר טוב. לא ככה, מיס?" אמרה הבחורה (גם היא קראה לי "מיס", איזה טירוף).
היא ליטפה אותי. הידיים שלה היו מחוספסות וקרות; היה להן ריח של גשם, אבל הפה שלה הסריח מאלכוהול ומסיגריות.
רציתי לקלל אותה או לירוק לה בפנים. גם את זה לא הצלחתי לעשות.
"עכשיו, לעניינינו; לעבודה," פקדה על הבחור החדש. "הרי לא נהיה כאן כל הלילה. לא ככה, חבר'ה?"
הידיים של החדש רעדו קצת. האם אוכל לסמוך עליו? האם יתמרד ברגע האחרון? האם יש איזה פתח מילוט לפיליפ שלי? ידיו רעדו כעת עוד יותר. הן היו ידיים רגילות. לא עבות ולא דקות, לא חשופות ולא שעירות. אבל אפשר היה להבחין – זה היה ברור – שהן ידיים רכות, כמו של סטודנט, שלא רגילות למלאכת כפיים. כמה שוקל פיליפ? שבעה או שמונה קילו, אולי עשרה, בזמן האחרון הוא השמין. מבחינת החדש נראה שהוא שוקל כמו איל לפחות. הוא לא העז להתעסק איתו. לפצוע או להרוג – חיה או אדם, זה לא משנה – בידיים שלך זה לא אותו הדבר כמו לעשות את זה בירייה, כמו הציידים רבי-הרושם בערוץ וויילד-לייף. עכשיו אני יודעת את זה: הבשר מתנגד, הוא מתקומם. השרירים גמישים וחזקים. הוא היה צריך למצוא דרך לתקוע וו בבשר החי והשעיר של חתול. להתרחק מהעצם, לחפש את הסיבים מתחת לפרווה, מתחת לרעמה הבלונדינית של פיליפ שלי.
המשימה לא היתה קלה.
פיליפ נלחם בראש מורכן ככל שאפשרה לו השפעת הסם, בזמן שהחדש נאבק בפחד ובגועל. גם אני כנראה התגוששתי עם הבחורים שאחזו בי, כי אחר כך, כשהכול נגמר, גיליתי שטפי דם על פרקי הידיים שלי. אחרי כמה ניסיונות, אחרי עוויתות קיא שהבליע והיבבות של פיליפ, הצליח החדש לחורר את בשר החתול. בירך השמאלית. פיליפ היה תלוי מרגל אחת וזרזיף דם הכתים באיטיות את הפרווה שלו. כמו דגל ספרדי הפוך: צהוב, אדום וצהוב.
הקטע הכי גרוע לא היה זה שאני חשופה לגמרי. הקטע הכי גרוע לא היה זה שאני נמצאת בבית מבודד עם צעירים מסטולים שמשום מה, מי יודע למה, ביצעו טקס חניכה בחתול החביב עלי. הכי גרוע היה חוסר הוודאות, הפחד שנלווה לידיעה שאני נתונה לחסדיה של המלכה המשוגעת ושל מי יודע איזה כמות של סמים ושל אלכוהול שיש לה בדם. בשביל מה רצו אותי כעדה? למה, מכל המקומות בעולם, היו מוכרחים לבחור בבית שלי? האם זה מה שחאימה ידע – שהבית שלי היה בעבר חדר המבצעים הקבוע של הנערים האלה? כל כך הרבה שאלות עלו בתוכי, ולאף אחת לא מצאתי תשובה.
המלכה המשוגעת פקדה על החדש ללקק קצת מהדם שטפטף מהחיה. היא עצמה הצמידה אצבע לפצע של החתול והביאה אותה אל פיה. היא צבעה את שפתיה בדם. אחר כך עשתה כמה סיבובים, גלגלה מעלה את העיניים וכל הנערים המגודלים והמצחינים האלה סגדו לה במזמור משונה ומחיאות כפיים.
לעולם לא אדע איזה מבחנים כלל טקס החניכה המלא.
בתוכי, ידעתי בביטחון מלא שהחדש לא היה עומד בהם. ניחשתי את זה כי בעיניו לא היה הברק הלח שהיה בעיניהם של שאר עושי דברה של המלכה, וגם לא הזעם של המלכה המשוגעת. רציתי להאמין, שלמרות הצורך שלו בהכרה, עדיין נותר ניצוץ של טוּב בעניים שלו. החדש היה היחידי בקבוצה שהיה מסוגל לספֵק – בגלל הפחד, הגועל, או כל סיבה אחרת – והספק הוא שגורם לאדם לשמור על זכר של אנושיות. לא, החדש לא יעבור את הבחינות. החשד שלי אושש כשראיתי אותו בורח ראשון.
פנסי מכונית זרחו במטבח.
זה היה בעלי, שחזר. הוא השאיר את הדרכון בבית. שכחת הדרכון היתה דרכו הלא מודעת להשאיר מאחוריו את הזהות שלו. כבר הרבה זמן הוא לא היה מי שאמר שהוא. הוא לא נסע לוועידת עסקים, כמובן; הוא לא נסע לבדו, כמובן. האמת היחידה היתה שהוא עמד לצאת ללאס וגאס לשבוע ושבלי דרכון הוא לא יכול לצאת לדרך. והוא חזר הביתה איתה – בלונדינית מחומצנת, פעורת עיניים, כמעט העתק מזדקן של המלכה המשוגעת, שישבה ברוב חוצפתה במושב הנוסעים. אני לא יודעת למה החיים משחקים לפעמים במשחק הזה של מראות מעוותות. אבל כל זה לא קשור לסיפור הזה. כמעט שלא. הדבר היחידי שחשוב לומר הוא שאורם של שני הפנסים הספיק כדי להבריח אותם. כולם ברחו פתאום, התפזרו כמו ציפורי לילה עם קרני הבוקר הראשונות: והחדש ראשון. נשאר רק פיליפ הגוסס במטבח שלנו, ותרמיל של מטפס ההרים.
ניתקתי את הרגל של פיליפ מהוו והנחתי אותו על השולחן שלנו. לא נותר דבר מהתיאטרליות שלו, מהשובבות של עיניו הכחלחלות. הפרווה הצהובה היתה מכוסה כולה בדם. לא היה לו כוח לייבב אפילו, המסכנצ'יק. בעלי נכנס לבית בעיניים עכורות ובנעליים מלאות בוץ. מה היה לנו להגיד זה לזה שלא היה כבר ידוע לשנינו?
לקחתי את הסכין, את הקטנה והחדה שעליה המליצו בסרט הציד ההוא. בעלי לא הספיק לשאול כלום. לא מיהם הנערים שבטח ראה במנוסתם, לא מה הם עשו שם, לא מה קרה לחתול. הוא לא הספיק אפילו לשאול על התרמיל הארור שנתקל בו. צעדתי שני צעדים קדימה והוא נסוג ארבעה. בלי לומר מילה ובלי להספיק להסתכל לו בעיניים ובתנופה אחת ויחידה פתחתי לגמרי את בטן החתול. עשיתי את זה בפראות כזאת ששרטתי גם את שולחן העץ.
בנוסף לקרביים ולדם, יצאו מבטן החתול שלושה עוברים רטובים מכווצי עפעפיים. מתברר שגם פיליפ לא היה מי שחשבתי. ככה זה תמיד.
בעלי כמעט הקיא, אבל התאפק. אחר כך קרס על כיסא. האישה שחיכתה לו במכונית צפרה פעמיים. איכשהו, זה כבר לא עניין אותנו. כאילו שדם החתולה השתלט עלינו: הוא המשיך לזרום מהפצע אל קצות השולחן ומשם לרצפה. כמה דקות נדרשו כדי שפיליפ יהפוך לשטיחון מעוך? תוך כמה זמן איבדו את חייהם החתולה והעוברים שלה? הבטתי בידיים שלי, המכוסות בדם, ובסכין; כבר לא ירד גשם, אני לא יודעת איזה ריחות הביאה איתה אז הרוח, וגם לא כמה עצים וצמחים עקרה מן השורש הסופה. הבלונדינית במכונית המשיכה לצפור בהפוגות קצובות, יותר ויותר תובעניות. הנישואים שלי לא היו מה שחשבתי אלא בדיוק להפך. ואני אמרתי לעצמי שאת הדבר היחידי בבית הזה שהיה חי ופורה השמדתי במו ידי.
