א

אני עובד בבית קפה. אין לי מקום בבית. כלומר, עכשיו יש לי אבל עד לא מזמן לא היה לי. אולי גם את זה צריך להסביר. עד לא מזמן הייתי נשוי ועכשיו אני כבר לא. כשהייתי נשוי לא היה לי מקום לכתוב בו בבית. עכשיו יש לי בית, ויש בו מקום, אבל עדיין המקום שאני מרגיש בו הכי בנוח לכתוב אלה הם בתי הקפה. ככל שזה נוגע לענייני כתיבה, בתי הקפה הם הבית. בתי קפה הפכו כמעט להתניה פבלובית אצלי. אני רואה בית קפה ואני רוצה להתחיל לכתוב. כמו שמעשן רואה מצית וישר הוא רוצה להתחיל לעשן. כמו שאירי רואה בירה. אין לי עניין בישיבה עצלתנית. בכלל, נדמה לי שבלוטת הנהנתנות אצלי לא עובדת. גם לא בלוטת העצלתנות. אני אוהב קפה, שולחן ומסך ומקלדת. ככה אני מרגיש בנוח. מבחינתי זו התכלית. אני יכול להסתכל על נשים בבית קפה למשל. במיוחד אחרי הגירושים שלי. אבל אני אוהב שיהיה מולי מסך, ככה אני לא ממש לוטש עיניים אלא מרים את המבט אל האישה. מעל למחשב ומעל למסגרת המשקפיים. 

אני מגיע לבית קפה, בוחר את השולחן הפינתי, מתיישב, מסתכל ימינה ושמאלה לראות שאף אחד לא מחפש אותי או מסתכל עליי. כלומר, שאין בסביבה אף אחד מוכר שאני צריך לתת לו איזה דין וחשבון. כשאני אומר אדם מוכר אני מתכוון למי שהוא מוכר מחוץ לבית הקפה. כלומר מי שהעניינים שלי אתו נסגרים מחוץ לתחומי בית הקפה. במלים אחרות, עבודה, משפחה וכן הלאה. דבר שנשמע קצת פרדוקסלי, הרי אמרתי שאני עובד בבתי קפה. אבל הפרדוקס הזה הוא לב העניין: אם יש סופר אחר בבית הקפה הרי שאני לא יכול לכתוב בו. זאת מתוקף המעמד הייחודי שיש לי כסופר, המקום האחד והיחיד שיש לי בעולם כסופר. מה שאומר שאם יושב בבית הקפה סופר שהוא פחות טוב ממני, פחות יודע ממני, ויש כמה כאלה, הרי שאני לא יכול לשאת את הקנאה שמנשבת מהם כלפיי. ותמיד ינשבו רוחות הקנאה. וסופר תמיד יזהה סופר בבית קפה. גם אם לא נפגשו מעולם. תסמכו עליי. גרוע  מכך הוא המקרה שבו יש סופר מפורסם ממני ומצליח ממני בבית הקפה. במקרה כזה הרי שאני לא יכול למשול בקנאה שלי. ועוד יותר גרוע מזה – הוא לא ממש יכול למשול ברגש הבוז שהוא חש כלפיי.

תאמינו לי.

 

ב.

בגלל זה אני נודד בין בתי קפה. ככה אני יכול להיראות כיושב אקראי וארעי בכמה בתי קפה יותר מאשר יושב של קבע באחד. יש לזה שני טעמים. הטעם הראשון בחלקו כבר נאמר ודובר: נניח שיש סופר ידוע ומוצלח ממני שיושב בבית קפה אחד, אם הוא יראה אותי חוזר אל בית הקפה מדי יום הוא יידע שאני מה שנקרא עובד על משהו, ומכיוון שרוב הסיכויים שגם הוא עובד על משהו משלו, הרי זה הופך את המשהו שלו לחשוב יותר מהמשהו שלי. והוא יידע את זה ואני אדע את זה. שני דברים חשובים לא יכולים להיכתב סימולטנית בבית קפה אחד. זה כלל אצבע. לא אני קבעתי את הכלל הזה. זה עניין, איך נגיד, קוסמי.

העניין השני הוא כלכלי. אני לא יכול להרשות לעצמי כרגע יותר מכוס קפה אחת מקסימום שתיים בבית הקפה. ואני חושב שאין בזה שום דבר פסול. בית קפה, כשמו כן הוא, מקום שבו אדם עוצר לפוש ולשתות ספל קפה בין אם בחברת אנשים אחרים ובין אם בחברת עצמו. אלא שנולד כלל בכמה בתי קפה, בהם גם אלה שאני מיושביהם, שאם אדם מסתפק בספל קפה הוא קמצן. ואני, אלוהים עדי שאני לא קמצן. קמצן הוא מי שמחזיק חזק את מה שיש לו. אבל אני אין לי. אין לי מה להחזיק חזק. אוויר, כמה שתחזיק אותו חזק הוא יברח לך מהידיים. ככה שאם אתה יושב קבוע מצפים ממך לתרום בצורה משמעותית יותר לבית הקפה, על ידי זה שתשלם לא רק עבור כוס או ספל קפה אלא גם עבור איזה מאכל כלשהו, כריך או תבשיל או סלט.  

אבל בשביל זה אלוהים ברא בעיר תל אביב הרבה בתי קפה. ואני בן בית בכמה מהם. בן בית ארעי. אסביר כאן את הטריק. אם אתה בא ביום קבוע בשעה קבועה גם כשזה לא בכל יום ויום, הרי שאתה אדם קבוע. ואדם קבוע שומה עליו להזמין יותר מאשר כוס קפה או שתיים. אבל אם אתה בא לבתי קפה שונים בימים שונים, אתה לא יוצר סביבך איזה דפוס מסוים. אתה סתם אדם שבא כך סתם לבית הקפה, במקרה או שלא במקרה, אבל בית הקפה הוא לא חלק מהשגרה שלך. טריק של מקצוענים.

אבל יוצא שאני נודד גם הרחק מבתי הקפה שלי אל בתי קפה רחוקים בהרבה.

ג.

כידוע הפרנסה היא לא ממש בשפע בתחום הכתיבה. כלומר יש כאלה שחיים חיים של פריצים. אבל הניחוש שלי הוא שאלה באו עם הכסף מהבית, מה שנקרא. בשביל לנהל אורח חיים של סופר צריך כסף. לפחות קצת. לפחות איזו רנטה קטנה שתחזיק את הבסיס. חוק המנוף של ארכימדס, זה החוק הבסיסי באמנות. תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם. או משהו כזה. אותו דבר בתחום הספרות. תנו לי מקום לשים בו את הראש בלי לשלם שכר דירה ואוכל ליצור יצירות שישנו את העולם. ככה אני מרגיש. אני לא רוצה הרבה. אני לא רוצה נדל"ן, כל מה שאני רוצה זה לא לשלם שכר דירה. זה הכול.

מילא.

לצורך פרנסה אני נודד אפוא ברחבי הארץ. ממה סופר מתפרנס? הוא מלמד כתיבה. הוא מלמד אחרים לכתוב. אם הוא מורה נאמן הוא ילמד את האחרים לכתוב כמוהו ולא ישמור לעצמו את כל הטריקים הטובים באמת. אם הוא פחות נאמן למקצוע, הוא לובש אצטלת רצינות ומלמד מההתחלה: איך לבנות דמות. איך לעצב דיאלוג. איך לאפיין את דמויות המשנה.

אני חייב להודות שאני מהמורים הנאמנים פחות. וזה לא לגמרי באשמתי. זה עניין שהוא לחלוטין כלכלי.  נניח שהייתי מלמד כל אחד ואחד בדיוק בדיוק את מה שאני עושה, הייתי אולי נאמן יותר למקצוע, נאמן יותר לאמנות אבל נאמן פחות לפרנסה. תזכרו, פרנסה היא מילת המפתח. כדי להתפרנס צריך ללמד כמה כיתות ובשביל ללמד כמה כיתות צריך לשעתק. הבעיה היא שבספרות אין קשר אישי בין הסופר והקורא. ואם נתרגם את זה למונחים כלכליים גרידא, אזי אשר לומר שבגלל שאין קשר אישי בין הסופר והקהל, בין נותן השירות והלקוח, אין לסופר אלא להסתפק בשכר השעתוק.

כיוון שבבתי קפה עסקינן, אפשר לומר ככה: מלצר או מלצרית שעובדים בבית קפה מתפרנסים מהקשר האישי עם הלקוח. עבור כל ספל קפה שהם מגישים הם מקבלים תשר, טיפ. נניח שלושה שקלים עבור כוס קפה. הם הגישו 300 כוסות קפה בבוקר או ביום והם יקבלו 300 שקלים כפול שלושה שקלים. זה לא מעט. רווח השעתוק הוא בכלל לא מעניינם. זה עניינו של בעל בית הקפה ושל יצרן הקפה ושל היבואן ושל המערך הלוגיסטי בכללותו. הם אלה שמרוויחים את מחיר השעתוק. המלצר או המלצרית מרוויחים את מחיר היחס האישי. מהבחינה הכלכלית, לסופר אין שום קשר עם הלקוח. יש לו רק חלק קטן במחיר השעתוק של הספר. השיבוט של הספר. אפשר רק לחלום על מצב שבו כל קורא (לקוח) שהיה שבע רצון מיצירת הספרות (השירות שניתן לו) היה מוסיף תשר של עשרה שקלים; מה היה מצבו של הסופר ומה היה מצב הספרות. כן. על כל אלפיים קוראים מרוצים הייתי זוכה לעוד 20,000 שקלים. זה לא עניין של מה בכך. 

כך או אחרת, זה לא המצב. עדיין לא. ואני משעתק את הוראת הכתיבה. לא מה שבא ממני אישית אלא הוראה על פי ראשי פרקים; לא מה שקודח בראשי שלי אלא דבר דבור על אופניו: עלילה, דמות, קישוטים סגנוניים. ככה זה היה אצל אריסטו וככה זה גם אצלי.

ד.

לפיכך אני נודד על פני הארץ. כל מקום שהתחבורה הציבורית מגיעה אליו ומבקשים בו את שירותיי, אני שם. אני והמחשב הנייד שלי. אני רואה בעצמי מין טרובדור. בארד. מספר עממי. רק שאני לא בדיוק מספר בעצמי, אני בא להוליד את הסיפורים מפי האנשים. במקום שאספר בעצמי אני גורם להם לספר. אומרים שלכל אחד יש סיפור אחד לספר. אני לא בטוח. אבל מה שבטוח הוא שכל אחד רוצה לספר סיפור בין אם יש לו ובין אם אין לו מה לספר. כל אחד מבקש אפוא לספר משהו ואני התפקיד שלי הוא לתת בידיו כלים כדי שיספר. כאמור, אלה הם כלים בסיסיים. משועתקים. עלילה, דמות, קישוט. אבל מסתבר שלכלים האלה יש ביקוש. אני מיילד סיפורים עממי. על המחשב שלי הדבקתי מדבקה שקיבלתי פעם במתנה מארצות הברית – This Machine Kills Fascists.
אני מלמד במרכזים קהילתיים, במתנ"סים, בבתי אבות, ובכל מקום אחר שבו נדרשים שירותיי. אני בא, נותן את השיעור שלי, לרוב במשך שעה וחצי. אנשים מבוגרים ואנשים בכלל מתקשים להחזיק מעמד לאורך זמן ממושך יותר. לגברים יש פרוסטטה. לנשים יש את העניינים שלהן. ככה אני בא, נותן את הקטע שלי והולך. שעה וחצי. דמות, עלילה. קישוטים. אני לא מתעכב כאן בבתי קפה. אין להם תכלית מבחינתי. בתי הקפה בתל אביב הם הבית שלי. בתי הקפה בערים שמחוץ לתל אביב הם ביתם של אחרים. הם לא באים להטריד אותי בבית שלי ואני לא בא להטריד אותם בביתם שלהם.

אלא שאז הגיע שעון החורף הארור.

ה.

זה צירוף מקרים די מעניין שאני כותב הבוקר, בבוקר הראשון של שעון החורף של השנה הנוכחית, השתא, מה שנקרא, ומספר על בוקר שעון החורף של השנה שעברה, החולפת, מה שנקרא דאשתקד. השנה, דווקא שמתי לב לעניין. אולי בגלל שאני לא בוטח יותר בשעונים מעוררים מהסוג הישן שבהם השעה לא מתחלפת באופן אוטומטי. אני מעכשיו שם מבטחי בטכנולוגיה. בשנה שעברה הייתי אמור ללמד שיעור במתנ"ס באחת מהערים הקטנות יחסית הפזורות בחגורה השנייה של גוש דן. אני לא נוקב בשמה של העיר מטעמי זהירות, עוד מעט תבינו גם למה. התעוררתי לפי השעון. ארזתי בתיק את המחשב, את הטלפון הסלולרי, ולקחתי ספר שהייתי אז עסוק בקריאתו. מאד הייתי רוצה לומר שזה היה סונטת קרויצר של טולסטוי, תכף אולי תבינו למה, אבל זה לא היה. זה היה ספר גרוע למדיי שהייתי אמור לכתוב עליו ביקורת לאחד העיתונים. פרנסה היא פרנסה. וגרוע יותר היה שלא יכולתי לכתוב עליו את דעתי האמיתית. לא אלאה אתכם בסיבה. מי שרוצה יכול ללכת ולבדוק איזו רשימת ביקורת פרסמתי בנובמבר של השנה שעברה.
כך או כך הגעתי אל אותה העיר שבחגורה השנייה של גוש דן. הגעתי למתנ"ס. לא היה שם איש פרט לשומר ולמנקה. אמרתי 'מה…?' אמרו 'שמונה בבוקר… אף אחד עוד לא הגיע.' אמרתי 'אצלי תשע.' אמרו 'אצלך תשע ואצל שאר העולם שמונה'. אמרתי 'איך זה יכול להיות?' אמרו 'שעון חורף.'

לכל הרוחות והשדים. עכשיו, ממש מול המתנ"ס עומד מרכז מסחרי. מרכזים מסחריים כאלה אפשר עדיין לראות בעיקר בסרטים ישראליים. כמו למשל חולה אהבה משיכון ג'. פרט לסרטים לדעתי אין למרכזים המסחריים האלה הרבה שימוש. למעט לכמה אנשים שיושבים שם. אלה שממש אין להם כסף יושבים על הספסלים הציבוריים בלב המרכז ואלה שיש להם קצת יותר כסף הולכים לדואר או לקיוסק או למספרה או לבית הקפה. אני, אין לי ממש הרבה כסף, אבל יש לי יותר כסף מאלה שישבו על הספסלים הציבוריים שבלב המרכז המסחרי. ובכלל. היתה לי שעה פנויה. היה לי בית קפה. כמו שכבר אמרתי אצלי זו מין התניה. שולחן קפה ומחשב נייד. ויש לי גם סיפור לספר. אני מתיישב וכותב. ההוויה היתה הוויית פורמייקה.

 

ו.

"יצא לך פעם לפגוש רוצח?" פנה אליי פתאום אדם שישב בשולחן ליד.
"לא, אדוני", אמרתי בהיסח הדעת. זו אמנם שאלה שלא נתקלים בה בכל יום, אבל היתה לי שעה אחת ואיזו סוגייה שביקשתי לפתור בסיפור שעליו עמלתי. המחשב פתאום נתקע והייתי צריך להפעיל אותו מחדש. גיליתי בדיוק שכבל החשמל לא מספיק ארוך, או ליתר דיוק השולחן שאליו ישבתי היה רחוק מדיי מנקודת החשמל הפנויה בבית הקפה, וזה די הטריד אותי באותו רגע. וחוץ מזה, מי שרגיל לשבת בבתי קפה כבר מתרגל שפונים אליו בשאלות משאלות שונות ומשונות. "רוצח של חתולים פעם פגשתי," אמרתי לו, כשראיתי שהוא ממשיך להסתכל לעברי. וכשהמשיך והביט אמרתי "קיבינימט, המחשב הזה".
"אף פעם לא פגשת רוצח אמיתי?" הוא שאל שוב. היה לו קול רגיל. יומיומי.
"וואלה," אמרתי, "רוצח אמיתי לא פגשתי." בדיוק בא מי שהבנתי שהוא בעל בית הקפה, והביא לי חוט מאריך. עכשיו כשהמחשב התחיל לרצד הרגשתי נוח יותר. אמרתי, "פגשתי כמה אנשים שהרגו אנשים בצבא. זה נחשב?"
"לא," הוא אמר. "זה בחזקת הקם להורגך". ככה הוא אמר. באלה המלים. 'כתוב 'השכם להורגו'. להרוג זה לא לרצוח'. ועוד אמר 'על הריגה יושבים עשר, על רצח יושבים עולם'.

ניסיתי גם אני להראות בקיאות במקורות. 'אתה מדבר אם ככה על הדיבר הראשון, לא תרצח.' והאמת היא שביקשתי כבר לחזור אל ענייני הכתיבה אבל עוד לא רציתי לרמוס את בדל השיחה שנוצר והפטרתי, 'ואתה, יצא לך לפגוש?'
הוא גיחך. אבל זה לא היה סתם גיחוך. זה היה גיחוך עמוק. כלומר, הרבה אוויר היה צריך כדי להפיק קול כזה של גיחוך. אבל לא אוויר סתם, כזה שעובר בקלות בסמפונות, מהעולם אל תוך הגוף, אוויר אחר. כאילו הוא לקח את האוויר הרע מהעולם והאוויר הזה עשה קולות.   

ז.

ככה אמר מנדלי מוכר ספרים:

הרי לא אני ולא בית אבא לא היינו מפליאים את העולם במעשינו. דוכסין, אפרכוסין ואסטרטיגין ובעלי-מלחמות לא היינו; על יעלות-חן ועלמות יפהפיות לא עגבנו; להתנגח כעתודים איש עם חברו או לעמוד כעדי-ראיה על דם אחרים בדוּ-קרב לא נסינו; וכיצד מרקדין עם כלות ובתולות במשתה-היין לא ידענו; ולצוד ציד נפש חיה בשדות וביערים לא יצאנו; לקצוי-ארץ וימים רחוקים לא נסענו ואיים חדשים לא גלינו; בסוד משחקים ומשחקות לא באנו, ועל שׂרים ושׂרות ותענוגות בני-אדם ממוננו לא בזבזנו.

ככה הוא אמר, ומה שהיה נכון אז נכון גם היום. אצלנו בספרות אין אנשים רעים. כולם טובים. טובים ומוסריים. ואם חלילה לרגע לא היו מוסריים וטובים הרי שהם ובניהם ובני בניהם יתייסרו על זה עד סוף ימיהם.

            ח.

אחרי שהוא צחק הוא אמר, "שלושה אנשים. שני מאסרי עולם."

כעת הרמתי את הראש מהמחשב, והסתכלתי על האיש. שוב הוא צחק. הפעם זה היה צחוק משוחרר, לבבי. עכשיו, תמיד שיערתי שהרגע הזה הוא הרגע שבו הדם יקפא בוורידים ובעורקים, אבל הדם שלי המשיך לזרום בשלווה דווקא. הוא אמר, "יותר משאתה היית בחיים, אני הייתי בכלא."

עשיתי חישוב. אני בן ארבעים ושבע. שני מאסרי עולם זה חמישים שנה. אם הוא ריצה אותם במלואם זה סימן לא טוב. סימן שגם בכלא היו צרות. נראה שהוא ראה לאן אני חותר. הוא אמר "לא ניכו לי שליש. לא נתנו לי חנינה."

הוא אמר "אתה סופר, נכון?"

עכשיו. כאן יש עניין. אני תמיד אומר שמי שקובע האם אתה יכול להתהדר בתואר סופר הוא רואה החשבון שלך. השאלה היא פשוטה, האם אתה מרוויח מספיק מעיסוקך בספרות כדי להיחשב לסופר. כלומר באופן יחסי למה שאתה מרוויח.

את כל זה הסברתי לו.

הוא אמר "ואתה, כמה כאן אתה מרוויח?"

'אני,' אמרתי, 'אני מרוויח מעט מאד'.

הוא אמר 'לא נורא. נראה לי אתה בסדר.'

אמרתי, 'אני יודע.'

הוא אמר 'הנה אתה יושב אתי ואני לא דוקר אותך'.

שנינו צחקנו. הוא הזמין קפה ועוד אחד בשבילי. אמרתי, 'תן לי לשלם'. הוא אמר 'אתה תשתה, אני אשלם'.

 

ח.

"יש אנשים שחיו חיים פחות טובים משלי. יש דברים יותר גרועים מכלא. יש לך שלוש ארוחות ביום. אין לך צרות כלכליות. אתה מעביר את הזמן לרוב בלי דאגות. מה זאת אומרת בלי דאגות, אתה צריך לדאוג רק לגוף שלך. שיישאר שלם. כל היתר המדינה דואגת בשבילך. אוכל. בריאות. פרנסה."

"איזו פרנסה?" אמרתי. "אין לך שום פרנסה."

"יש לך פרנסה," הוא אמר. "אתה לא מתפרנס, אתה לא מפרנס, מפרנסים אותך."

"אה," אמרתי, "כן."

"חיים שלמים כמעט חייתי על חשבון המדינה. לא עבדתי יום. יש חיים יותר גרועים מאלה".

"והחופש," ציינתי. "מה אתו?"

"חופש זה כשאין דאגות," הוא אמר. "כשיש דאגות זה לא חופש."

השעה היתה כבר שמונה שלושים ושתיים. השיעור שלי מתחיל בתשע. אני שונא לאחר. אולי מרוב שאני שונא לאחר יצא לי כבר כמה וכמה פעמים לאחר. ומה שגרוע יותר הוא שהתלמידים התלוננו בפני מנהלת המתנ"ס שאני לא מגיע בזמן. כל פעם אני מוצא איזה תירוץ אחר, האוטובוס לא הגיע. היתה תנועה. חיכיתי שעה ואף מונית לא עצרה לי, היום בלי אפליקציה לא תתפוס בחיים מונית. ככה אני אומר והם אומרים נכון, נכון, אבל בכל פעם שאיחרתי קיבלתי מכתב קטן ממנהלת המתנ"ס שבו כתבה שהתלמידים מתלוננים שאני מאחר. זה גם קצת פוגע באמון בתוך הכיתה. הרי לא אגיד להם שנעלבתי מזה שהתלוננו. והם מצדם לא יסגירו את המלשין. ואז נוצרת אווירה של חשד. הם רואים עצמם לקוחות. לא אנשים שנפל בחלקם המזל ללמוד אצלי. אצלי.

את כל זה אמרתי לו. הוא הנהן, קצת הצטחק ואמר, "כן. מלשינים זה הכי גרוע."

 

ט.

"כן," אני חזרתי אחריו, "מלשינים זה הכי גרוע." היה פעם סופר אחד שהיה מצליח מאד. ידעתי שהוא עובד בשחור מה שנקרא. הוא ערך ספרים עבור סכומי עתק. הוא נתן הרצאות בבתים פרטיים בשביל כסף מזומן. לא מספיק הכבוד, היוקרה והתהילה שהוא זכה בהם ולא אני, הוא גם חי חיים טובים ונוחים. ואני לעומת זאת טרף לנושים, להצמדות, קנסות פיגורים וריביות נשך. בלילה מר אחד התקשרתי למלשינון של מס הכנסה ודיווחתי עליו. אחר כך ראיתי אותו מסתובב ברחוב, כאילו כלום. אותו דבר. ככה ייעשה לאיש.

לא סיפרתי לו את זה.

הוא אמר, "אם לא היו מלשינים עליי, לא היו תופסים אותי בחיים." אחר כך הוא הוסיף, "אם לא היו מלשינים עליי, לא הייתי יושב מאסר עולם אחד וגם לא את השני." ואז הוא אמר "תמיד יש חוקים." הוא הצית סיגריה. "גם אם אתה לא מקבל חוק אחד אתה מקבל חוק אחר. לא חוק. מערכת של חוקים. לא תרצח, לא תגנוב, לא תנאף, לא תרמה את מס ההכנסה, לא תשדוד באיומי סכין, לא תדקור, לא תגבה כסף באיומים, אלה חוקים. אתה לא חייב בהכרח לקבל אותם. אתה לא מקבל אותם, ואתה יודע שאם תעבור עליהם, יש מחיר. זה או בית כלא או לשלם לעורכי דין את כל מה שהרווחת. וגם אז לא בטוח שתצא מהכלא. אבל אתה יודע את זה. אתה גם יודע שיש סדר. כלומר יש מחירון. גניבה שווה שנתיים. שוד, שמונה, פחות או יותר, רצח שווה מה שאתם קוראים מאסר עולם. עשרים וחמש שנה.
אבל אם לא קיבלת אותם אתה לוקח על עצמך מערכת חוקים אחרת. לא תבגוד, לא תמסור, לא תשטנקר. אבל כאן אין שום היררכיה. כאן זה כמו מסעדה שמגישה רק מאכל אחד ויש לו מחיר אחד. המחיר, חיים. או יותר נכון, מוות."

הוא עצר לרגע אחד, הסתכל עליי. "אתה מבין?"

"מבין," אמרתי.

 

י.

עכשיו צריך להבין. אני אין לי שמץ של מושג, אפילו לא פירור של מושג, איך הדברים האלה מתנהלים. כלא. מעצר. שוד. רצח. קראתי את טולסטוי. קראתי את דוסטוייבסקי. אני יכול לדעת לכל היותר משם. אצלנו בספרות העברית, אין לקיחת נפשות, כמו שמנדלי מוכר ספרים כתב. הרצח הכי נתעב אצלנו בספרות זה רצח של כלב. הרצח הכי מפורט. איך בא. איך הוציא את הפטיש. איך רוצץ את הגולגולת וכן הלאה. כלב קטן. לא שאני מקל בזה ראש. אבל אני מנסה לחשוב על סכין שננעץ. על פגיון ששחט, על הדק שנלחץ, על אצבעות שלחצו עד שהעיניים של הבן אדם יצאו מחוריהן. ואין.

אני את העניינים האלה לא מכיר.

אמרתי לו את זה.

הוא שתק לרגע ולעוד רגע. אחר כך אמר, "אתה יודע, כשנכנסתי לכלא לא ממש ידעתי לקרוא. הכרתי צורת אותיות אבל לא ממש לחבר אותן אחת לשנייה. האמת היא שזו לא חכמה גדולה. אות מצטרפת לאות והנה יש לך מילה. אותו דבר לכתוב. אתה קודם רוצה לדעת מה אתה רוצה להגיד. אחר כך מחלק את זה למשפטים, אחר כך למלים ואז מצרף את זה. אות ועוד אותיות יוצאת לך מילה. מילה ועוד מילה, יוצא לך משפט. משפט ועוד משפט יוצא לך סיפור.

צחקתי. אמרתי, "זו פחות או יותר כל התורה על רגל אחת".

הוא גם צחק. אחר כך הרצין ואמר, "את המאסר עולם הראשון, ניכו לי כמה שנים. יצאתי אחרי עשרים שנה. הייתי בחור חזק. לא נשאר לי אף אחד. אמא שלי ואבא שלי מתו. האחיות שלי לא רצו לשמוע ממני. באתי פעם אחת אליהם הביתה. ככה באתי. עמדתי בשער, היו ילדים ששיחקו בחצר. אמרתי להם שלום, אני הדוד שלכם. יצא אבא שלהם, ראה אותי, נכנס הביתה. יצאה אמא שלהם, האחות שלי, אמרה, אתה צריך ללכת. אמרתי, אני רוצה להגיד שלום, אני לא עשיתי לכם שום דבר רע. אמרה, אתה צריך ללכת. הילד שאל מי זה. האמא שלו אמרה, לא משנה, אתה לא מכיר. זה היה נכון, הוא לא הכיר. אמרתי לו אני הדוד שלך. הילד חייך. אמא שלו אמרה, אם אתה לא הולך אני קוראת למשטרה. למשטרה, אתה מבין. היא חשבה שהיא מאיימת עליי בזה שהיא תקרא למשטרה. אמרתי לה אני לא מפחד מהמשטרה, אבל אם את מבקשת שאלך, אלך. אמרה לי תודה. וגם יצאה וחיבקה אותי לרגע. ואז אמרה לך בבקשה. הלכתי."

הסתכלתי בשעון. השיעור שלי אמור היה להתחיל בעוד עשר דקות.

"אתה מסתכל בשעון," הוא ציין. "לא מעניין אותך מה שאני מספר?"

אמרתי "מעניין מאוד, רק רציתי לראות שאני לא מאחר לשיעור. הפרנסה אצלי ממילא לא ממש בשפע."

"אתה רואה," הוא אמר. "בכלא לא היו לך דאגות כאלה."

 

י"א.

 

"המקום הבא שהלכתי אליו," הוא אמר, "היה אל ההוא." הוא שתה מהקפה. "אין לך הרבה זמן אז אני אספר בקיצור", הוא אמר. "אתה רואה, אני יש לי את הזמן שלי ואתה יש לך את הזמן שלך. אבל אני מכבד את הזמן שלך. למרות שהוא שונה מהזמן שלי. לא סתם אומרים שאתה עושה זמן בכלא. זה מה שאתה עושה. זמן. הזמן הופך לאיזה דבר שאפשר למשש וללוש באצבעות. אתה מבין?"

"מבין," אמרתי. עכשיו, הזמן הפך להיות מהותי. כל דקה ודקה. גם אני יכולתי למשש את הזמן. הפרנסה אצלי כאמור לא בשפע, וכמה מהמשתתפים כאן בסדנה במתנ"ס התלוננו בפני המנהלת, כאמור, שאני נוהג לאחר. זה לא היה ממש נכון. אבל נמצאתי תחת הרושם שאם אאחר עוד פעם אחת בלבד, יירד לי מקור פרנסה אחד לפחות בשנה הבאה.

"אתה שומע,"  הוא אמר. התחלתי לאסוף את הדברים שעל השולחן.

"שב רגע," הוא אמר.

אני יושב.

"רגע אחד, תביא לו עוד כוס קפה", הוא אמר לבעל בית הקפה.

הצבעתי על השעון, רומז על זה שאני צריך לקום. הוא רמז לי עם היד לשבת. התיישבתי. לא התווכחתי.

"בקיצור," הוא פתח. באתי אני אליו. מה שהכי הדהים אותי היה שהוא לא נבהל ולא קפץ. הוא ידע שאבוא. אפילו הציע לי קפה. סיגריה. ישבתי. שתיתי. עישנתי. אמרתי לו, אתה יודע למה באתי. הוא אמר, יודע. הדלקתי עוד סיגריה. לקחתי עוד לגימה מהקפה. ואז הוא אומר, עשרים שנה אני חייתי כמו שאתה לא תחיה לעולם. כשאתה היית בכלא, אני הייתי מלך. אמרתי לו, אבל עכשיו אני אשחט אותך. הוא אמר, תשחט. הוא ידע שאין לו סיכוי. אמר, עשרים שנה כמו מלך עדיף על מאה שנה סתם. קמתי. גם הוא קם. שלוות הנפש עזבה אותו. הוא קצת רעד. הוא בא לחבק אותי. הוא בכה. גם אני בכיתי. הוא חיבק אותי. חיבקתי אני גם אותו. אבל הסכין כבר היה לי ביד."

ככה אמר בן שיחי.  

"כתוב," הוא אמר "ויבוא הניצב אחר הלהב. וייצא הפרשנדתא". ככה הוא אמר.

'הפרשדונה', תיקנתי בלב.