בכל זמן שתתעורר, תשמע דלת נסגרת. מחדר לחדר הלכו, יד ביד, מרימים פה, פותחים שם, מוודאים – זוג רוחות.

"כאן השארנו את זה," היא אמרה. והוא הוסיף: "הוא, אבל גם כאן!" "זה למעלה," היא מלמלה. "ובגן," הוא לחש. "בשקט," אמרו, "ולא נעיר אותם."

אבל לא זה שהערתם אותנו. לא ולא. "הם מבקשים את זאת; הם מסיטים את הוילון," אפשר לומר, וכך קוראים עמוד או שניים. "עכשיו הם מצאו זאת," אפשר לומר בטוח, עצרו בעיפרון על השוליים. ואז, עייפים מקריאה, נוכל לקום ולראות בעצמנו, הבית כולו ריק, הדלתות עומדות פתוחות, רק יוני הבר הומות בהנאה וזמזום מכונת הדיש נשמע מן החווה. "בשביל מה נכנסתי? מה רציתי למצוא?" ידיי היו ריקות. "אולי זה למעלה אם כן?" התפוחים היו בעליית-הגג. נשוב למטה אם כן, הגן שקט כמו תמיד, רק הספר החליק לתוך הדשא.

אבל הם מצאו את זה בחדר האורחים. לא שמישהו יכול לראות אותם אי-פעם. בשמשות החלון השתקפו התפוחים, השתקפו הוורדים; כל העלים היו ירוקים בזכוכית. אם הם נעו בחדר האורחים, התפוח רק סובב את צידו הצהוב. אך, רגע לאחר מכן, לו הדלת נפתחה, נפרשה סביב הרצפה, נתלתה על הקירות, משתלשלת מן התקרה – מה? ידיי היו ריקות. צילו של הקיכלי חצה את השטיח; ממעמקי בארות הדממה משכה יונת הבר את בעבוע קולה. "בטוח, בטוח, בטוח," פעם רכות הדופק של הבית. "האוצר קבור; החדר…" הדופק עצר פתע. הו, ההיה זה האוצר המוסתר?

רגע לאחר מכן, האור בחוץ עומעם, בגן אם כן? אך העצים פרשו אפלולית לאלומת שמש תועה. כה עדינה, כה נדירה, שקעה בקרירות מתחת לשטח, האלומה שחיפשתי תמיד בוערת מאחורי הזכוכית. 

מוות היתה הזכוכית; מוות היה בינינו; בא תחילה אל האישה, לפני מאות שנים, עזב את הבית, אטם את כל החלונות; החדרים האפילו. הוא עזב אותו, עזב אותה, הלך צפונה, הלך מזרחה, ראה את הכוכבים תקועים בשמי דרום, חיפש את הבית, מצא אותו נטוש בין השחרים. "בטוח, בטוח, בטוח," דופק הבית פעם בשמחה. "האוצר הוא שלך." הרוח נהמה במעלה השדרה. עצים כרעו והתכופפו לכאן ולשם. אלומות אור ירח התיזו ושטפו בפראות בגשם. אך אלומת המנורה נופלת ישר מן החלון. הנר דולק קשה ודומם. תועים על פני הבית, פותחים חלונות, מתלחשים כדי לא להעיר אותנו, זוג הרוחות מחפש את שמחתו.

"פה ישנו," היא אומרת. והוא מוסיף: "נשיקות אין-ספור", "היקיצה בבוקר…" "כסף בין העצים", "במעלה המדרגות…" "בגן…" "כשהקיץ הגיע…" "בחורף לעת שלג…" הדלתות נסגרות שם במרחק, פועמות בעדינות כמו דופק של לב. 

הם באו קרוב יותר; עצרו בפתח הדלת. הרוח שככה, הגשם מחליק כסף יורד בזכוכית. עינינו מכהות; איננו שומעים צעדינו לצידנו; איננו רואים גברת שפרשה את אדרת הרוח שבה. ידיו מליטות על הפנס. "ראה," הוא נושם. "הקול ישן. אהבה על שפתותיהם."

מתכופפים, מחזיקים מעלינו את מנורת הכסף שלהם ומביטים באריכות ובעומק. הפסקה ארוכה. הרוח נושבת ישירות; הלהבה נרכנת מעט. אלומות של אור ירח חוצות רצפה וקיר גם יחד, ובפגישתם צובעות את הפנים הכפופות; הפנים המהרהרות; הפנים שמבקשות את הישנים ומחפשות את שמחתם החבויה. 

"בטוח, בטוח, בטוח," לב הבית פועם בגאווה. "שנים ארוכות…" הוא נאנח. "עוד פעם מצאתם אותי." "כאן," היא לוחשת, "בשינה, בקריאה בגן; בצחוק, בגלגול תפוחים בעליית-הגג. כאן השארנו את אוצרנו – כשהם רכונים, אורם מעלה את העפעפיים מעל עיניי." "בטוח, בטוח, בטוח," הדופק של הבית פועם בפראות. כשהתעוררתי, צעקתי: "הו, האם זהו האוצר השמור שלכם? האור שבלב."

מתוך הספר: ורד לאמילי מסתורין ואהבה, הוצאת עקד-גוונים.