אהבנו את הבית כי מלבד היותו מרווח ועתיק (ובימינו בתים עתיקים נופלים קורבן למחסלים שמוכרים את חומריהם לכל המרבה במחיר) נשמרו בו זכרונות מהורי-סבינו, מסבנו מצד אבא, מהורינו ומכל ילדותנו.
אירֶנֶה ואני התרגלנו להתגורר בו לבד, מה שהיה טירוף מוחלט כי בבית הזה יכלו לגור שמונה אנשים בלי להפריע זה לזה. את הניקיון נהגנו לעשות בבקרים, אחרי שקמנו בשבע, ובאחת-עשרה בערך הייתי משאיר לאירֶנֶה את החדרים האחרונים והולך למטבח. את ארוחת הצהריים אכלנו תמיד באותה שעה, ולאחר מכן לא נשאר לנו מה לעשות מלבד כמה צלחות מלוכלכות. נעם לנו לאכול במחשבה על הבית העמוק והחרישי, ואיך שנינו לבדנו מצליחים לשמור על ניקיונו. לפעמים אפילו האמנו שהוא זה שמנע מאיתנו להינשא. אירֶנֶה סירבה לשני מחזרים בלי סיבה מיוחדת, ואשר לי, מריה אסתר מתה לפני שהספקנו להתארס. הגענו לגיל ארבעים משוכנעים, בלי לומר זאת במילים, כי הנישואים הפשוטים והשקטים שלנו, בין אחים, הם הסיום המתבקש לאילן היוחסין שהתחילו הורי-סבינו בבית הזה. נמות שם יום אחד ודודנים בטלנים וחמקמקים יירשו את הבית ויחריבו אותו כדי להתעשר מהקרקע ומהלבֵנים, או מוטב, אנו עצמנו נהרוס אותו לפני שיהיה מאוחר מדי.
אירנה היתה נערה שנולדה לא להפריע לאיש. לאחר שסיימה את עבודות הבוקר שלה היתה מבלה את שארית היום בסריגה על הספה בחדרה. איני יודע מדוע סרגה כל כך הרבה, אני סבור שנשים סורגות משום שמצאו במלאכה הזאת תירוץ לא לעשות כלום. אירנה לא היתה כזאת, תמיד סרגה דברים נחוצים, סוודרים לחורף, גרביים בשבילי, רדידים ואפודות בשבילה. לעתים היתה סורגת אפודה ואחר כך פורמת אותה בן רגע כי משהו לא מצא חן בעיניה. היה משעשע לראות את הצמר הפרום בסל, שומר על צורתו המסולסלת במשך כמה שעות. בימי שבת הייתי הולך למרכז לקנות לה צמר. אירנה סמכה על טעמי, אהבה את הצבעים שבחרתי ואף פעם לא נאלצתי להחזיר שום פקעת. אני ניצלתי את היציאות האלה כדי לעשות סיבוב בחנויות הספרים ולשאול לשווא אם יצא ספר צרפתי חדש. מאז 1939 לא הגיע לארגנטינה שום ספר בעל ערך.
אבל על הבית רציתי לספר, על הבית ועל אירנה, כי אני עצמי חסר חשיבות. אני תוהה מה היתה אירנה עושה לולא הסריגה. בספר אפשר לשוב ולקרוא, אבל משהושלם סוודר אי אפשר לחזור עליו בלי לעורר שערוריה. יום אחד מצאתי את המגירה התחתונה בשידה מעץ הקמפור מלאה צעיפים לבנים, ירוקים, סגלגלים. לא העזתי לשאול את אירנה מה בדעתה לעשות בהם. לא היינו צריכים להתפרנס, בכל חודש הגיע הכסף מהשדות וההכנסות גדלו והלכו. אבל אירנה התעניינה רק בסריגה, ואמנם הפליאה לסרוג, ואני יכולתי להתבונן שעות על גבי שעות בידיה כשני קיפודים כסופים, במסרגות המתרוצצות הלוך ושוב ובפקעות הצמר שהתנודדו בלי הרף בתוך סל או שניים על הרצפה. זה היה יפיפה.
איך אוכל לשכוח את החלוקה הפנימית של הבית. חדר האוכל, חדר האורחים עם הגובלנים, הספרייה ושלושת חדרי השינה הגדולים היו בחלק האחורי, שפנה אל רחוב רודריגֶס פֶּניָה. רק פרוזדור אחד שהסתיים בדלת מוצקה מעץ אלון הפריד את החלק הזה מהאגף הקדמי, שהכיל חדר אמבטיה, את המטבח, את חדרי השינה שלנו ואת הסלון המרכזי, שהתחבר לחדרים ולפרוזדור. הכניסה לבית היתה דרך מבוא שקירותיו מחופים אריחי חרסינה, ודלת מסורגת הובילה ממנו אל הסלון. היית נכנס אפוא דרך המבוא, פותח את הדלת המסורגת ועובר אל הסלון. שם בצדדים היו הדלתות של חדרי השינה שלנו, וממול הפרוזדור אל החלק האחורי של הבית. בקצה הפרוזדור, מעבר לדלת האלון, התחיל הצד השני של הבית, אך יכולת גם לפנות שמאלה מיד לפני הדלת ולהגיע דרך מסדרון צר יותר אל המטבח ואל האמבטיה. כשהדלת היתה פתוחה ניתן לראות שהבית גדול מאוד. אם היתה סגורה, אפשר היה לראות בו אחת מהדירות הללו שבונים בימינו, שבקושי אפשר לזוז בהן. אירנה ואני גרנו תמיד באגף הקדמי, כמעט אף פעם לא עברנו את דלת האלון אלא כדי לנקות, כי לא ייאמן כמה אבק מצטבר על הרהיטים. בואנוס איירס אולי עיר נקיה, אבל אך ורק הודות לתושביה. יש יותר מדי עפר באוויר, די במשב רוח קל וכבר אפשר לחוש באבק על מדפי השיש ובין המעוינים של מפות המקרמֶה. קשה מאוד לסלק אותו היטב במברשת נוצות, הוא מתעופף ומרחף באוויר, וכעבור רגע הוא שוב מתיישב על הרהיטים ועל הפסנתרים.
תמיד אזכור את זה בבהירות כי זה קרה בפשטות ובלי פרטים מיותרים. אירנה סרגה בחדרה, השעה היתה שמונה בערב ופתאום עלה בדעתי להרתיח בקומקום מים למאָטֶה. הלכתי בפרוזדור עד לדלת האלון והתכוננתי לפנות במסדרון הקטן אל המטבח, ופתאום שמעתי משהו בחדר האוכל או בספרייה. הצליל היה מטושטש ועמום, ודמה לקול נפילה של כיסא על שטיח או ללחש חנוק של שיחה. באותו רגע, או כעבור שניה, שמעתי אותו גם בקצה הפרוזדור שהוביל מהחדרים ההם אל הדלת. הסתערתי על הדלת לפני שהיה מאוחר מדי, הדפתי אותה בכל גופי וטרקתי אותה. למרבה המזל המפתח היה בצד שלנו, ומלבד זה הסטתי גם את הבריח הגדול, ליתר ביטחון.
הלכתי למטבח, שמתי את הקומקום על האש וכשחזרתי עם מגש המאטה אמרתי לאירנה:
"הייתי צריך לסגור עכשיו את הדלת של הפרוזדור. תפסו את החלק האחורי."
היא שמטה את הסריגה והביטה עלי בעיניה הרציניות, העייפות.
"אתה בטוח?"
אמרתי שכן.
"אם ככה," אמרה ונטלה שוב את המסרגות, "נצטרך לגור בחלק הזה."
אני מזגתי את המאטה בזהירות רבה, אבל היא חזרה למלאכתה רק כעבור רגעים אחדים. אני זוכר שהיא סרגה אפודה אפורה. האפודה הזאת מצאה חן בעיני.
בימים הראשונים זה נראה לנו מצער כי שנינו השארנו בחלק התפוס הרבה דברים שאהבנו. כל הספרים הצרפתיים שלי, למשל, היו בספרייה. אירנה התגעגעה לכמה מפות, לזוג נעלי בית שכל כך חיממו אותה בחורף. אני הצטערתי על מקטרת העץ שלי ונדמה לי שאירנה הירהרה בבקבוק של תרופת הֶספֶּרידינָה שהיה לה שנים רבות. לעתים קרובות (אבל רק בימים הראשונים) היינו סוגרים מגירה באחת השידות ומביטים זה בזה בצער.
"זה לא כאן."
וזה היה מתווסף לשאר הדברים שאבדו לנו בצד השני של הבית.
אבל היו לכך גם יתרונות. הניקיון נהיה פשוט כל כך שגם אם היינו קמים מאוד מאוחר, בתשע וחצי, לפני אחת-עשרה כבר היינו יושבים בחיבוק ידיים. אירנה התרגלה לבוא אִתי למטבח ולעזור לי להכין את ארוחת הצהריים. הקדשנו לכך מחשבה והחלטנו כך: בשעה שאני מכין את ארוחת הצהריים, אירנה תבשל כמה מנות שנאכל בערב, קרות. זה שימח אותנו, כי תמיד הפריע לנו הכורח לצאת מהחדרים בערב ולהתחיל לבשל. עכשיו די היה לנו בשולחן שבחדרה של אירנה ובמנות של בשרים קרים.
אירנה שמחה כי התפנה לה יותר זמן לסרוג. אני הייתי קצת אובד עצות בגלל הספרים, אבל כדי שלא לצער את אחותי התחלתי לבדוק את אוסף הבולים של אבא, וכך יכולתי להרוג את הזמן. נהנינו מאוד, כל אחד בעיסוקיו שלו, כמעט תמיד יחד בחדרה של אירנה, שהיה נוח יותר. לפעמים אירנה היתה אומרת:
"תראה את הדוגמה הזאת שהמצאתי. זה לא נראה כמו ציור של תלתן?"
וכעבור כמה רגעים אני הייתי שם מול עיניה מרובע נייר קטן כדי שתוכל להעריך איזו חותמת של אוֹפֶּן ומַלְמֶדִי. הכל היה בסדר, ולאט לאט התחלנו לא לחשוב. אפשר לחיות בלי לחשוב.
(כשאירנה חלמה בקול רם הייתי מתעורר מיד. אף פעם לא הצלחתי להתרגל לקול הזה של פסל או של תוכי, קול שבא מהחלומות ולא מהגרון. אירנה אמרה שהחלומות שלי הם טלטלות פראיות שלפעמים מפילות את השמיכה. הסלון הפריד בין חדרינו, אבל בלילה שומעים כל דבר בבית. שמענו זה את זה נושמים, משתעלים, ניחשנו את התנועה לעבר המפתח של ארונית הלילה, את נדודי השינה ההדדיים, התכופים.
מלבד זה הכול היה שקט בבית. במשך היום נשמעו רחשים ביתיים, החיכוך המתכתי של המסרגות, חריקת הדפדוף באלבום הבולים. דלת האלון, דומני שכבר ציינתי זאת, היתה מוצקה. במטבח ובאמבטיה, שגבלו בחלק התפוס, היינו מדברים בקול רם יותר, או שאירנה שרה שירי ערש. בְּמטבח יש יותר רעשים של צלחות וכלי זכוכית מכדי שיחדרו אליו קולות אחרים. רק לעתים נדירות הרשינו לעצמנו להיות שם בשקט, אבל כשחזרנו לחדרים ולסלון, הבית נהיה חרישי וחשוך למחצה, ואפילו צעדנו יותר בשקט כדי שלא להפריע זה לזה. דומני שזו הסיבה שבלילה, כשאירנה היתה מתחילה לחלום בקול רם, הייתי מתעורר מיד.)
זו כמעט חזרה על אותו דבר מלבד התוצאות. בלילות אני צמא, ולפני ששכבתי לישון אמרתי לאירנה שאני הולך למטבח למזוג לי כוס מים. מפתח החדר (היא סרגה) שמעתי את הרעש במטבח. אולי במטבח ואולי באמבטיה כי המסדרון הקצר עימעם את הקול. אירנה שמה לב שנעצרתי בבת אחת והיא ניגשה לצדי בלי לומר מילה. עמדנו והקשבנו לקולות, שבאו בבירור מהעבר הזה של דלת האלון, מהמטבח ומהאמבטיה, או בפרוזדור עצמו שממנו יצא המסדרון הקצר, כמעט לידנו.
אפילו לא הסתכלנו זה בזה. אחזתי בזרועה של אירנה והרצתי אותה אִתי עד לדלת המסורגת, בלי להביט לאחור. הקולות בגבנו גברו אבל נשארו עמומים. טרקתי את הדלת המסורגת ונשארנו בחדר המבוא. עכשיו לא שמענו כלום.
"תפסו את החלק הזה," אמרה אירנה. הסריגה השתלשלה מידיה והחוטים נמשכו עד לדלת ואבדו מתחתיה. כשראתה שפקעות הצמר נשארו בצד השני שמטה את הסריגה בלי לתת בה עוד מבט.
"הספקת לקחת משהו?" שאלתי אותה שאלה נואלת.
"לא, כלום."
נשארנו עם הבגדים שעלינו. נזכרתי בחמישה-עשר אלף הפסוס בארון שבחדרי. עכשיו היה מאוחר מדי.
מכיוון שנשאר לי השעון, ראיתי שהשעה אחת-עשרה בלילה. חיבקתי את מותניה של אירנה (נדמה לי שהיא בכתה) ויצאנו לרחוב. לפני שהתרחקנו היה לי חבָל, סגרתי היטב את דלת הכניסה וזרקתי את המפתח לביוב. שלא יעלה בדעתו של איזה מסכן לגנוב משהו והוא ייכנס לבית, בשעה הזאת וכשהבית תפוס.
*מתוך: "שמיים אחרים", סדרת לטינו – הקיבוץ המאוחד.
*דימוי: ג'יימס קרווין דרך Fubiz