באותו יום נורא שאירע בו אי הצדק העולמי, ועל הגולגותא נצלב ישוע הנוצרי בין שודדים – באותו יום כבר משעות הבוקר המוקדמות ביותר, נתקף הסוחר הירושלמי בן-טוביה בכאב שיניים בלתי נסבל. זה התחיל ערב קודם לכן: כאב עמום בלסת הימנית, ושן אחת, האחרונה לפני שן הבינה, כמו התרוממה, ולכשנגעה בה הלשון, הפיקה תחושת כאב עמומה. אבל אחרי האוכל שכך הכאב בשן לגמרי, ובן-טוביה שכח ממנה לחלוטין ונרגע, הוא עשה עסקה רווחית ביום ההוא, החליף את החמור הזקן שלו באתון צעירה וחזקה, ועל כן היה עליז מאוד ולא הקדיש תשומת לב לסימנים מבשרי רעה.

ושנתו היתה טובה מאוד וחזקה, אבל ממש לפני עלות השחר, החל דבר מה לטרוד את מנוחתו, כאילו מישהו קרא לו באיזה עניין חשוב מאוד, וכשהתעורר בן-טוביה בזעף, כאבו שיניו. הן כאבו בגלוי ובזדון, בכל עוצמת החדות של כאב קודח. וכבר לא היה אפשר להבין אם כאבה אותה השן מאמש, או שמא הצטרפו אליה גם אחרות: הפה והראש נמלאו בתחושה הנוראה של הכאב, כאילו הכריחו את בן-טוביה ללעוס אלף מסמרים חדים מלוהטים. הוא לגם לגימת מים מכד חרס, ולרגע שככה חריפות הכאב, השיניים התעוותו והתנודדו כגלים, והתחושה היתה נעימה אפילו, בהשוואה לקודמתה. בן-טוביה נשכב שוב, נזכר באתון החדשה וחשב כמה היה מאושר אילולא השיניים האלה, ורצה להירדם. אבל המים היו חמים, וכעבור חמש דקות הכאב חזר, עז משהיה. ובן-טוביה התיישב על המיטה והתנדנד כמטוטלת. כל פניו התכרכמו והתרכזו אל אפו הגדול, ועל האף, שהחוויר מייסורים, קפאה טיפת זיעה קרה. כך, מתנדנד ונאנק מכאב, פגש את קרני השמש הראשונות, את אותה שמש שנידונה לראות את גולגותא ושלושת הצלבים ולדעוך מאימה ומצער.

בן-טוביה היה איש טוב לב, שלא אהב חוסר צדק, אבל כשהתעוררה אשתו, אמר לה דברים רבים שאינם נעימים, בפה שבקושי נפתח, והתלונן שהותירו אותו לבד, כמו תן, ליילל ולהתפתל מייסורים. אשתו קיבלה בהכנעה את תלונות השווא, מאחר שידעה שאינן יוצאות מלב רע, והביאה לו שלל תרופות טובות: גללי חולדות מטוהרים, שיש להצמידם ללחי, חליטת עקרבים ושבר אבן מקורית מלוחות הברית ששבר משה. גללי החולדות הקלו מעט את הכאב, אבל לא לזמן רב. כך גם החליטה והאבן, אבל בכל פעם, אחרי הקלה קצרת מועד, חזר הכאב בעוצמה חדשה. וברגעי המנוחה הקצרים התנחם בן-טוביה במחשבה על האתון וחלם עליה, וכשהחמיר המצב נאנק, רגז על אשתו ואיים שירסק לעצמו את הראש באבן אם לא ישקוט הכאב. וכל העת צעד מפינה לפינה על הגג השטוח של ביתו, מתבייש להתקרב לקצה החיצוני, משום שראשו כל כולו היה עטוף במטפחת כמו של אישה. כמה פעמים הגיעו בריצה ילדים וסיפרו לו בקולות נחפזים על ישוע מנצרת. בן-טוביה נעצר, הקשיב להם לרגע בפנים מכורכמות, אבל אז, רקע ברגלו בכעס וגירש אותם: הוא היה איש טוב לב ואהב ילדים, אבל כעת התרגז שהם מציקים לו בכל מיני זוטות.

נוסף על כך, ההמונים הרבים שהתאספו ברחובות ועל גגות שכנים, גם זה לא היה נעים. הם לא עשו דבר, והתבוננו בסקרנות בבן-טוביה העטוף במטפחת, כמו אישה. ועודו מתכונן לרדת למטה, אמרה לו אשתו:

"תראה, הנה מובילים שודדים. אולי זה יסיח את דעתך."

"עזבי אותי, בבקשה. האם אינך רואה כמה אני סובל?" ענה בן-טוביה ברוגז.

אבל במילים של אשתו נשמעה הבטחה עמומה, שכאב השיניים יכול לעבור, והוא פסע בחוסר חשק אל המעקה. הוא הטה את ראשו, עצם עין אחת, תמך בלחיו בידו ובארשת פנים של בכי וגועל הביט מטה.

במעלה הרחוב הצר נע באי סדר עדר המונים עצום, אפוף אבק וצעקות בלתי פוסקות. במרכז נעו העבריינים, כפופים תחת עול הצלבים, ומעליהם הסתלסלו כנחשים שחורים מגלביהם של החיילים הרומים. אחד מהם – בעל שיער ארוך בהיר, לבוש מעיל קרוע מכוסה דם – מעד על אבן שנזרקה לרגליו ונפל. הצעקות נהיו רמות יותר וההמון, כמי ים צבעוניים, סגר על הנופל. בן טוביה נרעד לפתע מהכאב – הוא חש כאילו מישהו נעץ מחט מלוהטת לתוך השן וסובב אותה – הוא נאנח: "אוו-או-או", וזז מהמעקה, נגעל אדיש ורוטן.

"כמה הם צועקים!" אמר בקנאה, מדמיין פיות פעורים לרווחה ובהם שיניים חזקות ולא כואבות, ואיך היה צועק בעצמו, לו היה בריא. ומהדמיונות הללו  השתולל הכאב בפראות, והוא נענע בראשו העטוף במהירות מצד לצד וגעה: "מו-וו-ו…"

"מספרים שהוא ריפא עיוורים," אמרה אשתו, בלי לזוז מהמעקה, והשליכה אבן למקום שבו נע באיטיות ישוע, שהוקם על רגליו במגלבים.

"כמובן! חבל שלא ריפא את כאב השיניים שלי," ענה בלגלוג בן טוביה, והוסיף במורת רוח: "כמה אבק הם עושים! ממש כמו עדר! צריך לגרש את כולם במקל! תורידי אותי למטה, שרה!"

אשתו צדקה: מופע הראווה הסיח מעט את דעתו של בן טוביה, ואולי פעלו סוף סוף גללי החולדות, והוא הצליח להירדם. וכשהתעורר כמעט נעלם הכאב, ורק בלסת ימין היתה נפיחות קלה, כל כך קלה, שבקושי ניתן היה להבחין בה. אשתו אמרה שלא מבחינים כלל, אבל בן-טוביה חייך כממתיק סוד: הוא ידע כמה טובת לב אשתו, וכמה היא אוהבת לומר דברים נעימים. שָכן הגיע לביקור, שמואל הבורסקאי, ובן-טוביה ניגש להראות לו את האתון שלו, והקשיב בגאווה למחמאות שהרעיף עליו ועליה.

לאחר מכן, לבקשתה של שרה הסקרנית, הלכו שלושתם לגולגותא להסתכל על הצלובים. בדרך סיפר בן-טוביה לשמואל הכול מההתחלה, כיצד החל לחוש כאב עמום בלסת הימנית אתמול, והתעורר אחרי כן בלילה מכאב איום ונורא. לשם המחשה העמיד פני קדוש מעונה, עצם את עיניו, נענע את ראשו מצד לצד, ושמואל השֹב הנהן בהשתתפות ואמר:

"אי-אי-אי! איזה כאב!"

האישור מצא חן בעיני בן-טוביה והוא חזר על הסיפור בשנית, ואחר כך סיפר שוב על זמנים עברו שבהם נפגעה השן הראשונה, בצד שמאל למטה. כך, תוך שיחה ערה הגיעו שניהם לגולגותא. השמש, שנידונה להעיר את העולם ביום הנורא הזה, כבר שקעה מעבר לגבעות המרוחקות ובמערב דלק פס אדום-ארגמני, כמו עקבות דם. על רקע הפס נראו צלליות מטושטשות של הצלבים, ולמרגלות הצלב האמצעי הבליחו דמויות מעורפלות כלשהן, כורעות ברך.

המון העם התפזר זה מכבר; נהיה קריר, ואחרי מבט חטוף אל הצלובים, שילב בן-טוביה את זרועו בזרוע של שמואל, והפנה אותו בזהירות לכיוון הבית. הוא הרגיש שדבריו רהוטים במיוחד, ורצה לגמור לספר על כאב השיניים. כך צעדו להם, ובן טוביה, מעודד מההנהונים ומקריאות השתתפות של שמואל, עטה ארשת של ייסורים, נד בראשו, נאנח במיומנות – ומן הגאיות העמוקים במישורים הרחוקים השרופים, קם הלילה השחור, כמו רצה להסתיר מעיני השמים את פשעה הנורא של האדמה.  

*דימוי: Jesus everywhere