בסוף מאי לא תמיד מספיק חם. ביוני מתחילה הצפיפות הבלתי נסבלת של קייטני הכנרת, וקשה למצוא חוף מרווח מספיק ופנוי. תמיד נדרשת פשרה. תמיד אותה הפּשרה. תמיד שבועיים אחרי יום העצמאות. תמיד שבת באחת עשרה (אנחנו נהיה שם כבר בתשע). תמיד חוף חלוקים. ותמיד-תמיד יהיה גם לחץ גדול בשבועות שלפני: בחורף גשום אימא שלי תתפלל שהגשם ילך. בשנת בצורת היא תחשוש שמא יהיה חם מדי, לא יהיו מספיק מים, הכנרת תהפוך לשלולית.
בשבת בשבע בבוקר מתכנסים מתחת לבית. ראשונים ירדו דבורל'ה ודוריאן, שכנים וחברים, עם שני ילדיהם. תמיד ייקחו מישהו נוסף ברכבם. עניין של דקות וירדו גם נורית ויוחאי, גם להם יש מקום לטרמפיסט. תמיד יש מי שאין לו איך להגיע, ומקומות ישיבה בכלי רכב מלוקטים בפינצטה. בשמלת טריקו תכלכלה היא מתרוצצת בין המכוניות, אימא שלי, על אלו מעמיסה עוד צידנית, עם אלו קובעת שעליהם לאסוף עוד נוסע ליד הרצליה. עוד לפני שהכול מתחיל, פניה כבר סמוקות, והיא מתנשפת ממאמץ ומעודף משקל. דרך עפולה? דרך התענכים? גדי טוען שדרך התענכים מהר יותר, המפה מראה שדרך עפולה. אבל גדי, שנוהג בטרנזיט של קיבוץ מורגים, מגיע מהר מכאן או מכאן. על מהירותו הרבה מעידות הצלקות על רגליו, שרוסקו ושוחזרו בעור שנלקח מהבטן שלו כששכב מגובס שוק על שוק במחלקה האורתופדית של "הלל יפה". תמיד תתלבט ותמיד בסוף דרך עפולה. אולי תמצא אבטיחים בדרך, היא לא בטוחה שחגי מביא.
דבורל'ה תהיה תמיד ראשונה במים הקפואים. החלוקים דוקרים לה בכפות הרגליים יותר ממה שדוקר לה הכפור. השעה מוקדמת, השמש עוד במזרח, המים עדיין זוכרים את החורף. כשרק מתאפשר היא קורסת אל האגם, מורידה את העומס מכפות הרגליים. למרות השעה המוקדמת גדי כבר שופך שק פחמים לתוך המנגל הענקי שהוריד מן הטרנזיט של הקיבוץ. השנה נסע גם הוא דרך עפולה. בתענכים עובדים בכביש, ליד עין חרוד, היה שם בתחילת השבוע, לא לקח צ'אנס מיותר. דבורל'ה כמעט נעלמת במים העמוקים, רק ראשה מבצבץ בכובע ים מגומי כתום. אט-אט עוד מכוניות ועוד משפחות נאספות אל החוף. חיבוקים, לחיצות ידיים, ליטופי ראש, ברכות ונשיקות.
ליד גדי כבר דולקת האש. נחומצ'יק, החקלאי ממנחמיה, מתקרב ברברס עם הטנדר ופורק את ארגזי הבשר לידו. נחומצ'יק מזיע. הוא מסדר את השפם העבות שנפרע קצת ומניח יד גדולה של איכר על הגריל לבדוק אם הוא חם. הוא חם, ואפילו משאיר פסים של צריבה על העור המת שמכסה את כפות הידיים. עוד מעט יונחו עליו כמויות עצומות של בשר. קילוגרמים של חלבון מן החי ייצלו על האש. אמיתי שפיגל ויגאל נמיר, העיתונאים מן העיר הגדולה, כבר מרכזים סביבם מאזינים לעדכונים חמים מן הנעשה במסדרונות הכוח. נמיר, בספידו אדום קטן, בכרס גדולה ובקול סדוק מלטף (כן, גם סדוק וגם מלטף), צובע רכילויות עסיסיות מבית המשפט או מתוככי בית מעריב. אמיתי שפיגל, העורך הבכיר, אף פעם לא לובש בגד ים, נראה תמיד כאילו יצא לפגישה עם מקור אנונימי; מסתורי, ממעט במילים, פולט פרשנויות על כל מה שנמיר מספר. יגאל נמיר זה הצבע, אמיתי שפיגל זה הסוד. אביחי, שמשרת בשייטת, מוריד את החולצה ואי אפשר שלא להתפעל מגוף של אפולו שנחשף מתחתיה. הוא נכנס למים ומחליק כמו דולפין, מתרחק במהירות מן החוף. שי וחן, בני כיתתי, מתבוננים בו בהערצה. אנחנו רק בני חמש עשרה. כשאביחי יוצא מהמים, כל הגברים מסביב מנסים לסחוט ממנו פרטים על המבצע האחרון שיוחס לשייטת. אביחי מחייך ושותק, ולנו קשה לחמוק ממחשבות על הגיוס לצבא שמחכה לנו מעבר לפינה. חן רוצה להיות צנחן, שי יהיה בטוח בעתודה. אני מאוד מפחד מהצבא.
לא כולם חברים בשאר ימות השנה, לא מתראים דרך קבע. כולם נפגשים פה בחוף, אחת לשנה, כולם חברים רק שלה (גם החברים שלי באים בשבילה). המתבונן מן הצד רואה כוחות מופלאים של חיבור אנושי, לא תמיד מובן מאליו. נשים וגברים מן הכפר, מן העיר, משפחות ובודדים, מבוגרים וילדים, כולם חברי מועדון נבחרים שאספה סביבה.
הילדים כולם במים. ילדי הקיבוץ יצופו על פנימיות שחורות של טרקטור או של משאית, שנופחו במוסך של המשק ונקשרו על גג הטנדר שהוזמן אצל סדרן הרכב שבועות מראש. לפנימיות יש ונטיל דוקר דווקא בצד הפנימי הפונה אל הגוף. הילדים מהעיר יתקוטטו על שליטה במזרני ים כחולים-אדומים מבד קנבס עמיד, שפקקי ההברגה שלהם בולטים ומאיימים תמיד להיכנע לאוויר שהם חוסמים רק בקושי. על החוף שיחות רעים ליד שולחן ארוך של תקרובת שנפרש מתחת לאיקליפטוס ענקי שנותן צל ומתבל בעלים את הפשטידות ואת הסלטים שתחתיו. קול תסיסת שומן, בצל שרוף, עשרה קילו חומוס, חמוצים, שקית מלאה פיתות לבנות, כלים חד-פעמיים, ממרחים, מטבלים ועוגות. אין סדר בשולחן, מי שמגיע מניח את תרומתו, מעשה ידיו לחג הקורבן הזה. המנציחים רעבים. טורפים. נחומצ'יק מסתובב ובידיו מגש עץ גדול. נתחי בשר צלוי מעורמים עליו ונחומצ'יק דורש מהנוכחים לאכול. עוד. עוד. המסויגים, בדרך כלל רק משום החשש לאחוז בבשר הלוהט, יקבלו שירות הגשה עד הפה מתוך ידיו הגדולות של
נחומצ'יק.
בשלוש הכנרת הודפת את כולם מן המים החוצה. הגלים דוחפים אותך עוד רגע, ואם לא תצא אל החוף תיסחף איתם חזרה לעומק הים. שולחן התקרובת נראה כמו אחרי רעידת אדמה. חצאי פיתות ממולאות, חצאי פיתות שהפכו למפיות לעת מצוא, צלחות מלוכלכות, ילדים עטופים במגבות גדולות. המולה של קיפול, אריזה, ניקיונות, פירוקים. ואז כולם שוב במכוניות. נסיעה קצרה בדרך המשובשת בין מטעי הבננות אל שיפולי ההר. יש מקום שממנו המכוניות כבר לא יכולות להמשיך. משם ימשיכו רגלית בשביל המתפתל ועולה למעלה למוצב הנטוש. המים למטה עוד זוכרים את החורף, אבל הדרך כבר מזמן שכחה. הכול צהוב, טרשי ויבש. שרידי הרכבל החלוד ששירת את המוצב תמיד מתגרים בך. הקרוניות הקטנות, שנועדו להעלות אספקה, עוד תלויות על כבל רפוי. כשאתה עייף וצמא אתה מדמיין את עצמך יושב מקופל באחת מהן, נמשך למעלה בנחת.
למעלה יתכנס שוב נחש ההולכים ליד הגַלעֵד, ואחרי שירוו צימאונם מתוך מכלי קלקר עם מים מהבילים בטעם של פלסטיק, ישבו רגע, ואהרל'ה שילוח מבית חיטין יספר שוב, כמו בכל שנה (חמישים שנה) על הימים של לפני המלחמה, על המתיחות הגדולה, על המוצב בשטח המפורז ועל שגרת החיים בו; על הלילה שבו קיבל את הטלפון מהחטיבה ונקרא להגיע עם הקומנדקר של הקיבוץ לפַנות פצוע קשה מן ההר. "צריך להגיע איתו במהירות לפורייה", אמרו לו. עכשיו, בעיניים דומעות, ימשיך ויספר שעוד בלילה הבין שהבחור הפצוע כבר היה מת כשהורידו אותו. בבוקר למחרת ניסה לתאר לראומה אשתו את הבחור, הוא נראה לו מוכר, אבל לא הצליח לחבר את הפרצוף לסיפור. הסתובב טרוד כל היום. בערב, אחרי חגיגות יום עצמאות משמחות בבית חיטין, הצליחה ראומה להתקשר להוריה בתבואות, הקיבוץ שגדלה בו. אהרל'ה עמד לידה כשסיפרו לה בטלפון הציבורי בחדר האוכל שרמי, בן כיתתה, נהרג. איפה ואיך לא ידעו להגיד. אהרל'ה הבין.
חמישים שנה התקיים המפגש בכנרת ובסוסיתא ובכל שנה נוספו משתתפים חדשים. כולם שמחו לבוא ולהיות חלק ממנו. הם גדלו בתוך המפגש, והמפגש הלך וגדל יחד איתם. מחזורי חיים של שמחות ושל עצב, של אושר ושל כאב. היו שחיו שנים ארוכות, היו שלא שפר עליהם גורלם וחייהם נגדעו. היו שחיו חיים טובים והיו שחוו עיצבונות. אביחי, ששחה כמו דולפין, טבע ומת רגע לפני השחרור בתאונת צלילה בשייטת. שי, בן כיתתי, היה עתודאי כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה. הוא נשלף מן הלימודים, עבר חיול מהיר ונהרג מפגיעה ישירה בנגמ"ש ביום השני שלו במדים. גדי ממורגים, אהוב נעוריה של אימא, שהיה תמיד ממונה על המנגל, האריך ימים ומת אחרון בשיבה עצובה. לנחומצ'יק, האיכר ממנחמיה, קרס הלב משמחה בגיל חמישים. ילדים היו להורים, גם ילדי ילדים היו להורים. לי הזכיר היום הזה בעיקר את עצמו, ואת עצמי בתוכו. זה היה יום שנקבע כדי שאזכור בו את רמי. זה היה יום זיכרון שאיים להשכיח אותו.
*
אתמול כאבה לי מאוד הכתף. מרחתי עליה משחת פלקסידרם, תכשיר ז'אנרי לבן בריח מנטה חריף שמבטיח הקלה בכאבי מפרקים ושרירים. המשחה נספגה, נשטפתי כבר פעמיים, אבל בבית עדיין עומד ריח המשחה הלבנה. הקלה בכאב אין, אבל רמי לא יוצא לי מהראש כבר יומיים.
שני ריחות חזקים אני זוכר מהפיקניק השנתי בכנרת: ריח קוקוס של שמן שיזוף שאימא הייתה מורחת על עצמה מתוך בקבוקון פלסטיק חום ושטוח בתחילתו של היום, וריח מנטה חריף של משחת מנטולטום שמנונית ודביקה, שהייתה מורחת על עורנו האדום הצרוב אחרי יום של צלייה ארוכה בשמש הקופחת.
הזיכרון, מתברר, אינו מציית ללוח השנה ואינו מכפיף עצמו לסמלים ולטקסים. מחושים בכתף ומשחה ארומטית ומתנפל עליך בלי שתכננת יום שכולו זיכרון.
